מיקרופדיה תלמודית:הואיל

הגדרה^[1] - אפשרות של דבר להיות ראוי לאדם, או להיות שלו, מחשיבה אותו כאילו הוא כבר ראוי, או שלו.

במלאכה מיום טוב לחול

מחלוקת האמוראים

מלאכות שהן לצורך אוכל נפש, שמותר לעשותן ביום טוב (ראה ערך אוכל נפש וערך יום טוב), אם עשה אותן לצורך חול, כגון האופה פת מיום טוב לחול, לאחר שכבר אכל וגמר סעודתו, נחלקו בו אמוראים: יש אומרים שאינו לוקה, הואיל ואם יזדמנו לו אורחים שיצטרכו לפת זו היום תהיה ראויה לאותו היום בשבילם, אף עכשיו חשובה ראויה לו (רבה בפסחים מו ב)^[2]; ויש אומרים שלוקה, שלדעתם אין אומרים הואיל (רב חסדא שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רי"ף שם; רמב"ם יום טוב א טו; סמ"ג לאוין עה; מלחמות לרמב"ן שם; מגיד משנה שם, בשם הרשב"א; הגהות מימוניות שם; רא"ש שם ג ו); ויש פוסקים כדעה השניה (המאור שם; מלחמות לרמב"ן שם, בשם רבנו אפרים; תוספות ביצה ב ב ד"ה והיה, לפי המהר"ם שם)^[3].

מקומות שהכל מודים בהם

• אף לדעה הראשונה אינו פטור אלא באופה בשעה שיש שהות עדיין לאורחים שיבואו ויאכלו, אבל באופה סמוך לשקיעת החמה, שאפילו אם יבואו אורחים לא תהיה שהות בידם לאכול מבעוד יום - לוקה, שאין כאן הואיל (תוספות שם ד"ה רבה; סמ"ג לאוין עה, בשם רבותינו שבצרפת; מאירי שם, בשם גדולי הדורות).

• ואף לדעת השניה אינו לוקה אלא אם אפה אחר שגמר סעודתו, אבל אם אפה לפני שסעד בעצמו, והפת ראויה לו עצמו, אף שאומר בפירוש שהוא אופה לצורך חול - אינו לוקה, כיון שהפת מצד עצמה ראויה בשבילו לבו ביום (מאירי שם, בשם רוב המפרשים)^[4].

היחס למחלוקת התנאים לגבי "מתוך"

דין הואיל שנחלקו בו האמוראים, כתבו ראשונים שאינו ענין לדין "מתוך" (ראה ערכו), שנחלקו בו תנאים, היינו אם אומרים במלאכות שהותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש, שמתוך שהותרו לצורך הותרו גם שלא לצורך (ראה ביצה יב א):

• הסוברים שאין אומרים מתוך יוכלו לסבור דין הואיל, ש'מתוך' הוא מדבר לדבר, מדבר שהוא לצורך אוכל נפש לדבר שאינו צורך, ו'הואיל' הוא בדבר אחד, באוכל נפש עצמו (מהר"ם חלאווה פסחים שם)^[5].

• וכן להיפך, הסוברים - וכן הלכה (ראה ערך הנ"ל) - שאומרים 'מתוך', יוכלו לסבור שאין אומרים 'הואיל', ש'מתוך' אין אומרים אלא בדבר שהוא קצת צורך היום, ו'הואיל' הוא כשאין לו צורך היום כלל, כזה שאופה הפת לצורך חול (מהר"ם חלאווה שם).

ואפילו לסוברים שדין מתוך הוא גם כשאינו צורך היום כלל (ראה ערך הנ"ל) כתבו אחרונים שאין זה אלא כשעושה המלאכה בשעה שראויה לצורך אוכל נפש היום, אבל כשכבר גמר סעודתו אין לו להתיר משום מתוך, אלא משום הואיל, לדעת הסוברים דין הואיל (מגיני שלמה ביצה שם; קרבן נתנאל פסחים שם, ל).

מלכתחילה

אפילו לדעה שאומרים הואיל, כתבו ראשונים שאינו אלא לפטרו מחיוב מלקות, שמן התורה מלאכה זו מותרת משום הואיל, אבל לכתחילה אסור לבשל ולאפות מיום טוב לחול מדברי חכמים (המאור פסחים שם; ר"ן שם; מאירי שם; מהר"ם חלאווה שם; לחם משנה יום טוב א יד; מגן אברהם תקכז, בתחילת הסימן; שלחן ערוך הרב או"ח תקג ב), והעושה כן מכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו) מדבריהם (שו"ע הרב שם).

אכן במלאכה שכל איסורה אינו אלא מדרבנן, מדין הואיל יש להתירה אף לכתחילה (שיטה מקובצת ביצה כא א; שאגת אריה קד; דברי חיים, יום טוב א, בדעת רש"י)^[6].

כשהמלאכה אינה ראויה לצורך יום טוב

אין אומרים הואיל אלא כשמלאכה זו עצמה שאנו באים לחייבו עליה ראויה לצורך יום טוב, אבל כשמלאכה זו אינה ראויה אין אומרים הואיל ומעשה זה שעשה יש בו פטור משום מלאכה אחרת, כגון מי ששמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה בשבת להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק, שנחלקו אמוראים אם דנים לפי מחשבתו וחייב, או לפי מעשיו ופטור (ראה מנחות סד א), אפילו לסוברים הואיל יכול לסבור כאן חייב, שבאופה מיום טוב לחול הרי אפייתו ראויה לצורך יום טוב, וכאן כשאנו באים לחייבו על הדגים, הרי צידת דגים אינה ראויה לשבת, ואין לפטרו מטעם הואיל שפטור על התינוק פטור על הדגים (תוספות שם ד"ה להעלות).

כשמתענה

אין מותר משום הואיל וראוי לאורחים אלא במקום שמותר לבשל לעצמו בלי הואיל, כאופה מיום טוב לחול, שלעצמו יכול לאפות בלי הואיל, אבל מי שמתענה ביום טוב, אסור לו לבשל לאחרים, כיון שגם לעצמו אינו מותר אלא מטעם הואיל ויכול לשאול על נדרו (מהר"י וייל, פסקי דינים נד; מגן אברהם תקכז כב, בשמו); ויש מהאחרונים חולקים ומתירים לבשל לאחרים אף כשמתענה (אליה רבה תקצז ד; משנה ברורה תקכז סה, בשם האחרונים).

רדיית חלות

הרודה חלות דבש ביום טוב, שיש מהתנאים הסובר שלוקה (רעה ערך תולש. רבי אליעזר בשבת צה א), כתבו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא ברודה סמוך לחשיכה, או בדבש שאינו ראוי לאכילה, אבל הרודה דבש שראוי לאכילה בעוד שיש שהות לאורחים שיאכלו ממנו - אינו לוקה, שהרי מותר מן התורה מדין הואיל (תוספות שם ד"ה והרודה).

שחיטת בהמה מסוכנת

בהמה מסוכנת, ורוצה לשחטה ביום טוב שלא תמות ויפסידנה, והוא אינו צריך לה להיום, שכבר גמר סעודתו, שהתירו לו לשחטה אם יש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית (ראה משנה ביצה כה א, ורש"י ד"ה בהמה מסוכנת וד"ה לא ישחוט) -

• לסוברים הואיל, זהו הטעם, שהואיל ואם רצה לאכול - יכול לאכול (פסחים מו ב, לדעה זו).

• ולאלה שאינם סוברים הואיל, הטעם שמשום הפסד ממונו, שיודע הוא שבלי אכילתו אינו מותר לו לשחוט, גמר בלבו לאנס את עצמו ולעבור על דעתו ולאכול כזית (גמ' שם, לדעה זו, ורש"י ד"ה משום הפסד).

ולפיכך, להלכה שאומרים הואיל, אפילו אם לא חשב כלל לאכול - מותר, הואיל ואם יזדמנו לו אורחים יהיה ראוי להם, שהרי לדעה החולקת הוא שאמרו שגמר בלבו לאכול, ואף על פי שמדרבנן הכל מודים שאסור במקום הואיל, כאן שיש הפסד ממון התירו אף לכתחילה (מאירי שם; רבנו ירוחם ד ד; בית יוסף או"ח תצח ו, בדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש; שיטה מקובצת ביצה שם; ים של שלמה ביצה ג יב)^[7].

בבשול מיום טוב לשבת

היתר עירוב תבשילין

יום טוב שחל להיות בערב שבת, שהתירו חכמים לבשל לשבת על ידי ערוב-תבשילין (ראה ערכו), הטעם תלוי במחלוקת האמוראים הנ"ל (ראה לעיל: במלאכה מיום טוב לחול):

• לסוברים הואיל, זהו הטעם, שבלי הואיל כשם שאסור לבשל מן התורה מיום טוב לחול, כך אסור מיום טוב לשבת, ואיסור של תורה לא היו חכמים מתירים על ידי עירוב, אלא הואיל ואם יזדמנו לו אורחים יהיה ראוי לו ליום טוב עצמו, מותר מן התורה לבשל לשבת, ולכן התירו על ידי עירוב גם לכתחילה (פסחים מו ב, לדעה זו, ורש"י ד"ה מדאורייתא), ואף על פי שמדרבנן אסור לבשל מיום טוב לחול גם בהואיל, מכל מקום בשבת שאחר יום טוב, כיון שבשבת אי אפשר לבשל, הרי זה כשעת הדחק, והיה ראוי להתיר לכתחילה גם מדרבנן, אלא שחכמים אסרו לבשל מבלי עירוב תבשילין, מחמת טעמים שנאמרו בדבר (המאור שם), ומכיון שכל ההיתר הוא מפני שמן התורה אין בו איסור כלל, משום הואיל, לכן סמוך לחשכה אסור לבשל גם על ידי עירוב, שהרי סמוך לחשכה שלא תהיה שהות לאורחים לבוא ולאכול אין כאן הואיל, ויש בו איסור תורה, ובאיסור תורה לא התירו על ידי עירוב (תוספות שם ד"ה רבה; סמ"ג לאוין עה, בשם כל רבותינו שבצרפת; מרדכי ביצה תרסח; מאירי פסחים שם, בשם גדולי הדורות; הגהות מימוניות יום טוב ו א).

• לאלה שאינם סוברים הואיל, ההיתר של עירוב תבשילין הוא מפני שמן התורה צרכי שבת נעשים ביום טוב, אלא שחכמים אסרו ללא עירוב, כדי שלא יאמרו שאופים אף לחול (גמ' שם, לדעה זו, ורש"י ד"ה ורבנן)^[8].

איסור בשול ללא עירוב

ויש מהראשונים סוברים שהאומרים שעיקר תקנת עירוב - שאסרו חכמים לבשל מיום טוב לשבת מבלי עירוב - היא כדי שלא יבוא לבשל מיום טוב לחול, שיאמר אם מיום טוב לשבת אין מבשלים כל שכן מיום טוב לחול, אינם סוברים הואיל, שהרי אף אם עשה לצורך חול לא יהיה בו איסור תורה, ובשביל איסור דרבנן לא היו מתקנים, ולדעת הסוברים הואיל תקנת העירוב היתה לא משום כך שלא יבוא לעשות מיום טוב לחול, אלא מטעם אחר הנוגע לכבוד שבת (המאור שם); ויש חולקים וסוברים שאף אם אומרים הואיל, והבישול לצורך חול אינו אלא מדרבנן, עשו חכמים חיזוק לדבריהם והצריכו עירוב כדי שלא יבוא לבשל ולאפות לצורך חול (מלחמות לרמב"ן שם).

כשמתענה

המתענה ביום טוב שחל להיות בערב שבת, אסור לבשל לצורך השבת אף על פי שעירב, שכיון שהיתר עירוב תבשילין הוא מפני שמן התורה מותר משום הואיל וראוי לאורחים (ראה לעיל: במלאכה מיום טוב לחול), לכן המתענה שאסור לו לבשל לאחרים (ראה לעיל: שם), הרי אין כאן הואיל (מגן אברהם תקכז ס"ק כב; שלחן ערוך הרב שם ל); ויש החולקים ומתירים (אליה רבה תקצז ד; משנה ברורה שם ס"ק סה, בשם האחרונים).

לגוים ולבהמה

לגוים

המבשל לנכרי, דינו כמו מבשל לחול, שלהלכה שאומרים הואיל (ראה לעיל: במלאכה מיום טוב לחול), אינו לוקה (ראה לעיל: שם), שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להם (רמב"ם יום טוב א טו; המאור ומלחמות לרמב"ן פסחים מו ב; רשב"א ביצה כה א; מאירי פסחים וביצה שם), ואינו אסור מן התורה אלא כשמבשל לו דברים האסורים באכילה, שאינם ראויים לישראל (כן משמע מהרשב"א ביצה שם; מאירי פסחים וביצה כא א)^[9].

הזמנת גוי

למרות שלהלכה אומרים הואיל, מכל מקום אסור לזמן נכרי ביום טוב, גזרה שמא ירבה בשבילו (ראה ביצה כא ב. מלחמות לרמב"ן ורשב"א ומאירי ור"ן שם; רמב"ם יום טוב א יג; טוש"ע או"ח תקיב א)^[10], ואפילו כשמזמינו לדברים המותרים, שאף בשביל איסור דרבנן, שיעבור אם ירבה בשבילו, גזרו, לפי שהדבר מצוי ושכיח שיעבור, ועשו חכמים חיזוק לתקנתם' וגזרו על הזמנתו (מלחמות לרמב"ן שם; ר"ן ביצה שם)^[11].

כשהדבר של גוי

ונחלקו אחרונים:

• יש אומרים שאין הבדל בין שעושה המלאכה בדבר של ישראל אלא שהוא לצורך נכרי' ובין שאף הדבר הוא של נכרי, אם הדבר עומד למכירה גם לישראל, שלעולם יש לומר הואיל ואם יזדמנו לו אורחים יהיה ראוי להם, שאם הוא של נכרי יקנה אותו ממנו (נודע ביהודה קמא או"ח כט).

• ויש אומרים שאין אומרים הואיל אלא אם בשעת עשיית המלאכה הדבר הוא של ישראל, וראוי ליהנות בו עכשיו (נודע ביהודה שם, בשם שב יעקב; אבני מלואים, שו"ת ב).

בדבר האסור באכילה

עיסה טמאה בפסח

הלש עיסה טמאה בפסח, שאם יפריש ממנה חלה לא תהא ראויה לאכילה, שחלה טמאה דינה בשרפה, ויהיה אסור לאפותה (ראה ערך חלה), ולהניח החלה כמות שהיא עד אחר החג אי אפשר, שתחמיץ ויעבור עליה בבל יראה (ראה להלן: על ידי שאלה ופדיון), נחלקו תנאים כיצד יעשה:

• יש אומרים שלא יקרא לה שם חלה עד שתאפה, וקודם קריאת השם מותרת כל העיסה באפייה (רבי אליעזר במשנה פסחים מו א), וכן הלכה (רי"ף שם; רמב"ם יום טוב ג ט; טוש"ע או"ח תנז ב).

• ויש האוסרים לאפותה כמות שהיא טבולה לחלה (רבי יהושע במשנה שם).

בטעם מחלוקתם נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שמחלוקתם היא האם אומרים הואיל - לדעה הראשונה אומרים הואיל, ולכן אף על פי שבדעת הבעלים בשעת אפייה להפריש אחר כך פת אחת על כולה, ונמצא שאפה אחת שאינה ראויה לאכילה, ועשה מלאכה בדבר שאינו אוכל נפש, מכל מקום אנו אומרים הואיל ואם רצה לא יפריש אחת שלמה על הכל, אלא יבצע מכל פת ופת שיעור חלה שעל פת זו, נמצא שכל פת ופת ראויה לאכילה (רמי בר חמא בגמ' שם מח א, ורש"י ד"ה מחלוקת), ואף על פי שגם לרבה שסובר הואיל, מדרבנן אסור לכתחילה (ראה לעיל: מיום טוב לחול), כאן כדי שינצל מאיסור בל יראה ובל ימצא לא גזרו חכמים (שער המלך יום טוב ג ט); ולדעה השניה אין אומרים הואיל, ולכן אין להתיר אפיית העיסה משום הואיל (רמי בר חמא שם).

• ויש אומרים שאין מחלוקת התנאים תלויה בדין הואיל, שאף לדעה הראשונה יתכן שאין אומרים הואיל והאופה מיום טוב לחול לוקה, שכאן כבר עכשיו בשעה שהוא מכניס את הפת לתנור יש לומר על כל אחת ואחת שהיא ראויה לו, בלא הואיל, שעל כל אחת יש לומר שלא זו תהא לחלה, אבל באופה מיום טוב לחול הרי רק לאורחים היא ראויה ולא לו, שהוא כבר סעד, ואת האורחים עדיין לא זימן, ולכן אינו סובר הואיל ואם יזדמנו לו אורחים (רב פפא שם, ורש"י ד"ה אלא דבעידנא וד"ה אבל הכא דלאורחין); ולהיפך, אף לדעה השניה יתכן שאומרים הואיל באופה מיום טוב לחול, שכאן בעיסה זו הרי יש פת אחת שאינה ראויה לא לו ולא לאורחים, שסופו ליטול פת אחת לחלה, שאין דרך לבצוע מכל פת ופת, ולכן אסור, אבל באופה מיום טוב לחול, שאם יזדמנו לו אורחים תהיה כולה ראויה להם, אומרים הואיל ואינו לוקה (רב שישא בריה דרב אידי שם, ורש"י ד"ה דלא חזיא וד"ה אבל הכא)^[12].

עיסה טמאה ביום טוב

עיסה טמאה שנילושה בשאר יום טוב, שלא בפסח, שאף אם יפריש ממנה חלה יוכל להניחה עד לאחר החג ולשרפה אז, אסור לאפותה כולה ביום טוב ולקרוא לה שם חלה אחר כך, ולסמוך על היתר של הואיל ואם רצה יכול להפריש מכל פת ופת, שלא התירו אלא בפסח, שאי אפשר להניחה אחר קריאת שם בלי אפייה משום איסור בל יראה ובל ימצא, אבל בשאר יום טוב, כיון שאפשר לאפות בלי הואיל, אין לעשות על ידי הואיל (שאגת אריה סג, בדעת רש"י והרי"ף).

חלת חוץ לארץ

חלת חוץ לארץ, שאף על פי שהיא בחזקת טומאה בזמן הזה, שכולנו טמאי מתים, מכל מקום מותרת לאכילה לכהן שאינו טמא בטומאה היוצאה מגופו כגון כהן קטן, או גדול שטבל לקריו, אף שטמא טומאת מת (ראה ערך חלה) - נחלקו גאונים וראשונים אם יש להתיר לאפותה ביום טוב משום הואיל, כשאין כהן קטן או גדול שטבל:

• יש אומרים שאף אם אין שם כהן כלל מותר לאפותה, ולכן מותר לקרוא שם חלה בעיסה הנילושה קודם שתיאפה, ואופה אותה, ואחר יום טוב שורפה (תשובות הגאונים (שערי תשובה) קסב, בשם רב יוסף גאון; אור זרוע א רכו, בשם ר"י ב"ר שמואל; ראבי"ה פסחים תצב ומרדכי פסחים תקצז, בשם רוב הגאונים ורבנו חננאל ועוד; טור או"ח תנז, בשם הגאונים) מטעם הואיל ואם יזדמן כהן תהיה ראויה לו (ראבי"ה ואור זרוע ומרדכי וטור שם), ובין בפסח ובין בשאר יום טוב מותר לאפותה (תשובות הגאונים שם).

• ויש אומרים שלא התירו לאפותה אלא כשיש בעיר כהן קטן, או גדול שטבל לקריו, אבל אם אין שם כהן שיכול לאכלה - לא יאפה, ולא יקרא שם חלה בעיסה עד שתאפה (רי"ף פסחים מח א; תוספות שם מו א ד"ה עד, בשם רב האי בסדר פסח, שכתב בשם רב כהן צדק; המאור ומלחמות לרמב"ן וראב"ד בהשגות שם; רא"ש שם ג ו; טור שם; רמ"א שם ב).

גיד הנשה

המבשל גיד-הנשה (ראה ערכו) ביום טוב, מכיון שהוא אסור באכילה, אין כאן הואיל, שאינו ראוי לאורחים, ולוקה על בישולו, אבל אינו לוקה על ההבערה, הואיל והאש ראוייה לצרכו לבשל בה דברים אחרים אם יזדמנו לו (פסחים מז ב).

איסור דרבנן

היה הדבר שבישל אסור באכילה מדרבנן, כגון בשר עוף בחלב (ראה ערך בשר בחלב), או ששחט בהמה שהיא טרפה מדרבנן, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שאף בזה עובר על הבישול או השחיטה מן התורה, שאין כאן הואיל, כיון שמדרבנן לא יוכלו האחרים לאכול מן הבשר (פרי מגדים או"ח, פתיחה ליום טוב א יט).

• ויש אומרים כיון שמן התורה ראוי לאורחים, אין בו על כל פנים איסור תורה (שאגת אריה סד; אור שמח יום טוב א יא).

במלאכות שבת

במלאכות שבת נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכשם שבמלאכות יום טוב מתירים משום הואיל, כך יש להתיר אף במלאכות שבת משום הואיל, והטעם שאין אנו מתירים כל מלאכות שבת מדין הואיל וראויות לחולה שיש בו סכנה, לפי שחולה שיש בו סכנה אינו מצוי (תוספות פסחים מו ב ד"ה רבה), ולפיכך יש מהאחרונים שכתבו שמי שיש לו חולה שיש בו סכנה בתוך ביתו, פטור על מלאכת שבת אף אם עשאה לבריא, הואיל וראויה לחולה, שהרי מצוי הוא בתוך ביתו (חידושי חתם סופר שם).

• ויש אומרים שאין לדמות מלאכות שבת למלאכות יום טוב, שביום טוב המלאכה בשעתה נעשית בהיתר, שהרי מותר כל היום בהכנת אוכל נפש, אלא שלערב הוברר שעשה איסור למפרע, אבל בשבת האיסור קיים וההיתר מתחדש על ידי חולה שיש בו סכנה, וכל שבשעת עשיית האיסור עדיין לא נתחדש ההיתר, אין להתירו מדין הואיל (מהר"ם חלאווה שם).

דבר המותר לחולה שאין בו סכנה

לדעת האומרים בטעם שאין אומרים בשבת הואיל וראויה המלאכה לחולה שיש בו סכנה שהוא מפני שאינו מצוי, נחלקו אחרונים במלאכה בדבר שמותר לחולה שאין בו סכנה:

• יש אומרים שאומרים בו הואיל אף בשבת, שחולה שאין בו סכנה שכיח ומצוי, ואומרים הואיל ואם יזדמן לו חולה שאין בו סכנה תהיה ראויה לו (שו"ת רבי עקיבא איגר ה).

• ויש אומרים שאין אומרים בו הואיל, שאף על פי שחולה שאין בו סכנה שכיח, אבל אין שכיח שיצטרך לאותו דבר דוקא (שו"ת חתם סופר או"ח עט).

על ידי שאלה ופדיון

הפריש חלה והחמיצה

אף בהואיל במובן של אפשרות שדבר שאינו שלו יהיה שלו, על ידי שאלה ופדיון, כגון שהפריש חלה והחמיצה, מחלוקת:

• יש אומרים שלא זהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה ובל ימצא (רבי יהושע במשנה פסחים מו ב), לפי שחלה זו אינה שלו, ואינו עובר בבל יראה על חמץ שאינו שלו (ראה ערך בל יראה). ואין אומרים הואיל ואם רצה יכול להישאל על החלה לחכם, כדין כל דבר שחל על ידי אמירת פיו של האדם שיכול להישאל עליו ולעקור דיבורו (ראה ערך שאלה), ותחזור החלה לטבלה ותהיה שלו, לכן תיחשב גם עתה לשלו ויעבור עליו (גמ' שם)^[13].

• ויש אומרים שעוברים על חלת חמץ בבל יראה ובל ימצא, הואיל וביד הבעלים להישאל עליה (רבי אליעזר למסקנת הגמ' שם, לגירסתנו; רי"ף שם; מגן אברהם תנז סק"ה; שלחן ערוך הרב שם יז), וכן הלכה (רי"ף שם; רמב"ם יום טוב ג ט; טוש"ע שם ב).

חלת חמץ

חלת חמץ, שכל איסורה בבל יראה בתוך הפסח אינו אלא משום הואיל, נחלקו בה הפוסקים:

• יש אומרים שאם עבר עליה הפסח מותרת בהנאה (ב"ח או"ח תמא א).

• ויש אומרים שכיון שמדין הואיל נחשב החמץ כשלו לאיסור בל יראה, אם עבר עליו הפסח אסור בהנאה (פרי חדש שם סק"א).

מעשר שני

מצה של מעשר שני, וכן אתרוג של מעשר שני, לדברי האומר מעשר שני ממון גבוה הוא (ראה ערך מעשר שני) אין יוצאים בהם אפילו בירושלים (פסחים לח א), שאף שביד הבעלים להישאל על המעשר, אין אומרים כאן הואיל, מפני שהתורה החשיבו לשל גבוה שקראתו קודש לה' (תוספות פסחים מו ב). ומכל מקום יש מהראשונים שפסק שיוצאים בהם בירושלים, אף על פי שסוברים ממון גבוה הוא (רמב"ם חמץ ו ח, ושם לולב ח ב), וביארו אחרונים שלדעה זו לא אמרו שאין יוצאים אלא למי שאינו סובר הואיל, אבל להלכה שאומרים הואיל, נחשב המעשר לשלו משום הואיל ויכול להישאל (שער המלך חמץ שם)^[14].

בשחיטת הפסח

כשחשב שיתכפרו בו ערלים

השוחט את הפסח בשביל נימולים, וחשב שיתכפרו בו בזריקת הדם ערלים, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהפסח כשר, ואף על פי שאמרה תורה: וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו (ויקרא א ד), ודרשו: עליו, ולא על חברו, שאם שחט לשם חברו - פסול, אין הדברים אמורים אלא בחברו הדומה לו, מה הוא בר כפרה, אף חברו בר כפרה, להוציא המחשב לכפרת ערלים, שאינם בני כפרה, שהערל פסול לפסח (רבה בפסחים סא ב - סב א). ואף על פי שהם סוברים שאומרים הואיל באופה מיום טוב לחול (ראה לעיל: במלאכה מיום טוב לחול), אין הערל נחשב בר כפרה משום הואיל ובידו למול, שאין אומרים הואיל אלא כשאינו מחוסר מעשה, כמו הזדמנות האורחים, אבל במחוסר מעשה, כערל זה שמחוסר מילה, אין אומרים הואיל (גמ' שם, לדעה זו).

• ויש אומרים שהפסח פסול, שאף הערל חשוב בר כפרה הואיל ויכול לתקן עצמו על ידי מילה (רב חסדא שם), וכן הלכה (רמב"ם קרבן פסח ב ו). ואף על פי שהם סוברים שבאופה מיום טוב לחול אין אומרים הואיל (ראה לעיל: שם), הרי זה לפי ששם הואיל בא להקל, אבל כאן שהוא להחמיר אף הם סוברים דין הואיל (גמ' שם, לדעה זו).

ומכל מקום מן התורה אין הבדל בין להקל ובין להחמיר, ולא אמרו שהפסח פסול אלא מדבריהם, ולפיכך השוחט שעיר יום הכפורים בחוץ, אלמלא שהוא ראוי לשעיר החיצון היה דינו להיות פטור, מפני שאינו ראוי לפנים שהוא מחוסר מעשה הגרלה (ראה יומא סב ב); וכן שלמים ששחטם בחוץ קודם פתיחת ההיכל - פטור, מפני שמחוסר מעשה הפתיחה, ואין אומרים הואיל וראוי להגרלה, או הואיל וראוי לפתוח, אף על פי שהוא להחמיר (תוספות פסחים סב א ד"ה כי).

הואיל למפרע

אין הואיל אלא בדבר שאפשר שיבוא לעולם ויהיה ראוי (כן משמע מהמלחמות לרמב"ן שם), אבל מצינו שאמרו הואיל גם באפשרות שהיתה בעבר:

חלה של מעשר שני בירושלים יוצאים בה ידי מצה בפסח, ואף על פי שאין יוצאים אלא במצה הראויה להיאכל בכל מושבותיכם (ראה ערך אכילת מצה), וחלת מעשר שני אסור לאכול חוץ לירושלים, שאף אם תטמא, שאילו לא היתה חלה, אפשר לפדותה ולהוציאה מירושלים, אבל מכיון שהיא חלה, אם תטמא הרי דינה בשרפה, כתרומה-טמאה (ראה ערכו), מכל מקום אנו אומרים הואיל ואילו לא קרא עליה שם חלה ונטמאת היתה ראויה להיאכל בכל מושבות ויצא בה, אף עכשיו יוצא בה (פסחים לח א, ורש"י ד"ה או דילמא). ואפילו חלה הלקוחה מכסף מעשר שני בירושלים, לדעת התנא הסובר שלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יקבר (ראה ערך מעשר שני), ואין בלקוח היתר אכילה בכל מושבות, ואנו זקוקים כאן לשני הואיל: הואיל ואילו לא היה לקוח והואיל ואילו לא קרא עליה שם חלה ונטמאה, מכל מקום יוצא בה, ששם מעשר אחד הוא (גמ' שם), וכשם שיוצא במעשר עצמו יוצא גם בחלתו, ולקוח מכיון שאין קדושתו אלא מכח המעשר, אינו חמור ממעשר עצמו שבא מחמתו (רש"י שם ד"ה מסתברא).

הואיל זה אינו ענין להואיל שנחלקו בו רבה ורב חסדא באופה מיום טוב לחול, שהרי כאן אין אפשרות שתבוא החלה להיתר מושבות, אלא שקודם שקרא עליה שם חלה היתה לה אפשרות זו, כשתטמא ותפדה, אלא שלהיתר מושבות די השם בלבד, ובשם מעשר יש היתר מושבות, ולכן אפילו אלה שאינם סוברים הואיל במקום שצריך אפשרות שיבוא הדבר, כמו באורחים, שאין דעתו עליהם שיבואו, כאן מודים (מלחמות לרמב"ן שם סב א)^[15].

הערות שוליים