מיקרופדיה תלמודית:הוראת שעה

הגדרה^[1] - הוראה שאפשר, במקרים מיוחדים, להורות לפי שעה בלבד, שלא כפי הדין הנוהג תמיד

על פי נביא

לעבור על המצוה

אף על פי שאין הנביא רשאי לחדש דבר במצות התורה (ראה ערך נביא), אבל אם יאמר לנו הנביא לעבור על אחת או על הרבה ממצות התורה, בין קלות ובין חמורות, לפי שעה, מצוה לשמוע לו, מפני שהוא נביא, וגם בזה נאמר: אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן (דברים יח טו), חוץ מעבודה זרה, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כאליהו בהר הכרמל, שהקריב עולה בחוץ, והמקריב בחוץ חייב כרת (ראה ערך במה: קרבנות באיסור במות, וערך שחוטי חוץ. ספרי שם קעה; יבמות צ ב; רמב"ם יסודי התורה ט ג).

ואם אמר שהדבר נעקר לעולם, מיתתו בחנק (ראה ערך נביא שקר), שהתורה אמרה: לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם (דברים כט כח. רמב"ם שם, וראה הקדמת הרמב"ם למשניות זרעים בארוכה).

מקורו

יש מהראשונים מפרשים הכתוב: עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט קכו), שדרשוהו: הפרו תורתך משום עת לעשות לה' (ראה ברכות נד א וסג א), שעושי רצונו הפרו תורתו, כגון אליהו בהר הכרמל, כדי לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא (רש"י ברכות סג א ד"ה מסיפיה; רש"י ורד"ק והמאירי לתהלים שם), ולמדים שאפשר לדחות קצת מצות דרך הוראת שעה (המאירי לתהלים שם; מאירי יומא סט א ד"ה תדע. וראה להלן: על פי בית דין).

על דעת עצמו

אפילו כשאומר על דעת עצמו, מצוה לשמוע אליו (תוספות יבמות צ ב ד"ה וליגמר, ושם סנהדרין פט ב ד"ה אליהו; תוספות ישנים יבמות שם ד"ה כמו; מנחת חינוך תקטז א, לדעת החינוך), שאילו היה אליהו אסור שלא על פי הדיבור, אפילו על פי הדיבור היה אסור, שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר (ראה מגילה ב ב, וראה ערך נביא. תוספות יבמות שם, ותירוץ א בסנהדרין שם^[2]. וראה שם תירוץ ב). ויש מפרשים בדעת ראשונים שאם ציוה מדעת עצמו - אין שומעים לו (מנחת חינוך שם, לדעת הרמב"ם).

לצורך השעה

המצוה לשמוע לנביא בהוראת שעה לעבור על המצוה היא דוקא כשעושה לצורך גדר וסייג, כאליהו בהר הכרמל (יבמות צ ב, ורש"י שם ד"ה מיגדר; תוספות סנהדרין פט ב ד"ה אליהו; תוספות ישנים יבמות שם ד"ה כמו). ויש מהראשונים סוברים שכשאמר על פי הדיבור סומכים עליו אפילו שלא לצורך השעה, שצריך לקיים ציוויו של מקום (תוספות סנהדרין שם).

יש מי שכתב לחלק בין נביא שעושה דבר הנוגע לו לבדו, שיכול לעשות אפילו שלא לשם גדר וסייג, לנביא שמצוה לאחרים שיעשו, שצריך לזה דוקא גדר וסייג (תורת נביאים [מהר"ץ חיות] ד, ובהוספות יג).

השופטים

יש מהראשונים כתב שאף השופטים שהיו בישראל עושים דברים שלא כמשפט וכהלכה בהוראת שעה (אברבנאל הקדמה לשופטים)^[3].

לא שמעו לו

אם לא שמעו לו, חייבים מיתה בידי שמים, ככל העובר על דברי הנביא (רמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות), וכתבו אחרונים שבאומר מדעת עצמו, אין חייבים מיתה (מנחת חינוך תקטז א).

בעבודה זרה

בעבודה זרה אין שומעים לו אפילו לשעה, ואפילו עשה מופתים גדולים ואמר שה' ציוהו, ועל זה ציוה הכתוב: וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת וגו' לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא וגו' (דברים יג ג - ד) כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם (שם ו), שהרי בא להכחיש נבואת משה, ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר (רמב"ם יסודי התורה ט ה, על פי סנהדרין צ א). ואפילו בלאוין שבאיסור זה, ואפילו בעשין, כגון ניתוץ מזבחותיה, או גידוע אשרות (ראה ערך בעור עבודה זרה) וכיוצא באלו, ובכלל זה שיעשה דבר לכוונת הריסת פינה מפינות הדת, כגון מציאותו ואחדותו יתברך, והסתלק הגשמיות ממנו והדומים לאלו (מאירי סנהדרין שם ד"ה צוה).

מעשי נביאים בהוראת שעה

במקומות רבים מצינו על מעשי נביאים שהיו שלא כהלכה, ונעשו בהוראת שעה. להלן דוגמאות:

מיתת עובדי העגל

עובדי העגל שנידונו במיתה (ראה שמות לב כז), יש מהראשונים כתבו שהוראת שעה היתה, שלא היתה בהם התראה, ואפילו אם היתה התראה, מכל מקום אמרו שמי שגיפף ונישק נידון במיתה, ואין מגפף ומנשק במיתה (רמב"ן על התורה שמות שם. וראה יומא סו ב ורש"י, וברש"י על התורה שם. וראה רש"י יומא שם שגרס גפף ונשק במגפה).

קרבנות הנשיאים

קטורת שהקריבו הנשיאים על מזבח החיצון (ראה במדבר ז יד) היתה הוראת שעה, שהרי אין מתנדבים להביא קטורת, ואין קטורת באה על מזבח החיצון (מנחות נ א וב). וכן החטאת שהקריבו, שהרי אין החטאת באה בנדבה (רמב"ן על התורה שם יג). וכן מה שהקריבו קרבנותיהם בשבת, שהרי אין קרבן יחיד דוחה שבת (במדבר רבה יד; רמב"ם מעשה הקרבנות ב טו).

נשואי רחב הזונה ליהושע

רחב הזונה שנתגיירה וקיבלוה, ויהושע נשא אותה (ראה מגילה יד ב), אף על פי שכנענים שבארץ ישראל היו בכלל לא תחיה כל נשמה, ואין מקבלים אותם (ראה ערך שבע אומות), מצדדים ראשונים לומר שהיה הדבר על פי הדיבור בהוראת שעה (תוספות סוטה לה ב ד"ה לרבות. וראה שם, ובתוספות מגילה שם ד"ה דאיגיירה תירוצים אחרים).

יהושע בן נון

יהושע שעשה מלחמה ביום השבת (ראה יהושע ו ג - ד), על פי הדיבור עשה (במדבר רבה יד)^[4], וכן מה שהרג את עכן על פי הודאתו (ראה ערך דיני נפשות. רמב"ם סנהדרין יח ו ובפירוש המשניות סנהדרין ו ג. וראה סנהדרין מג ב שהרג על פי הגורל), וכן מה שהקריב על מזבח בהר עיבל (ראה יהושע ח ל), שהרי היה המשכן (במדבר רבה יד; ויקרא רבה כב).

אשת שמשון

שמשון שלקח אשה מבנות הפלשתים, יש מהראשונים כתבו שעשה בהוראת שעה כדי שימצא תואנה להינקם מפלשתים, כמו שכתוב: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא וגו' (שופטים יד ד. אברבנאל הקדמה לשופטים, וראה סוטה ט ב).

כסא שלמה

שלמה שעשה צורות אריות על כסאו (ראה מלכים א י יט - כ), אף על פי שאסור משום לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל (שמות כ ד), יש מהראשונים כתבו שהיה על פי הדיבור שמפני האריות היו מתפחדים העדים להעיד שקר (תירוץ א בתוספות יומא נד ב ד"ה כרובים, וראה שם עוד תירוץ. וראה ערך עבודה זרה).

עתידים ממזרים להיטהר

אף לעתיד לבוא, לדעת הסובר שעתידים ממזרים להיטהר (ראה תוספתא קדושין ה ד, וקדושין עב ב, דעת רבי יוסי), כתבו ראשונים שאין הכוונה שתיבטל מצוה זו של לא יבוא ממזר בקהל ה', אלא הוראת שעה תהיה לאותם דורות, שאליהו בא ומטהרם (רשב"א קדושין עב ב ד"ה ממזרי).

על פי בית דין

עונשים שלא מן התורה

בית דין מכים ועונשים שלא מן התורה, לעשות סייג לתורה (רבי אליעזר בן יעקב ביבמות צ ב ועוד; ירושלמי חגיגה ב ב), כיון שרואים שפרצו העם יש להם לגדור כפי מה שיראה להם, בהוראת שעה ולא לדורות (רמב"ם סנהדרין כד ד; טוש"ע חו"מ ב א). ויש שלמדו הדבר מהכתוב: וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים יג ו. מגילת תענית ו. וראה ערך בית דין: כח בית דין)^[5].

ומעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת האילן - במקום גלוי (רש"י סנהדרין מו א ד"ה תחת) - אף שאינו ראוי לכך, וכן מעשה באדם שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, אף שאינו אלא שבות (ראה ערכו) מדרבנן, אלא שהשעה צריכה לכך (יבמות ומגלת תענית שם; ראה רמב"ם שם), שהיונים היו גוזרים עליהם גזרות והיו המצות בזויות בעיניהם (רש"י סנהדרין מו א ד"ה אלא).

וכן מעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים ביום אחד באשקלון, אף על פי שאין דנים שנים ביום אחד (ראה ערך דיני נפשות: בשני דינים), ואין האשה נתלית (ראה ערך אשה: בממונות ונפשות), אלא שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים, ועשה סייג לשעה (סנהדרין מה ב, ורש"י שם; ראה ירושלמי חגיגה ב ב; פירוש המשניות לרמב"ם שם. וראה רמב"ם סנהדרין כד ד בשינויים).

קודם מתן תורה

ויש מן הראשונים כתבו שאף לפני מתן תורה דנו מיתה בהוראה שעה, ולכן הוציאו את תמר לשרפה (ראה בראשית לח כד), אף על פי שלא היו עדים והתראה, אלא מפני שהדור פרוץ היה (בעלי התוספות על התורה בראשית שם)^[6].

פילגש בגבעה

וכן כתבו ראשונים שדנו השבטים למיתה את אלה שעינו הפילגש בגבעה (ראה שופטים כ יג), מפני שרצו לעשות גדר בדבר, ומהדין שאמרו בית דין מכים ועונשים שלא מן התורה (רמב"ן על התורה בראשית יט ח, ראה שם בארוכה).

בלא עדות גמורה

עד היכן עונשים שלא כתורה:

• רבי לעזר ברבי יוסי אמר עד שנוכל לחשוד שעשה עברה (ירושלמי חגיגה ב ב, וקרבן העדה שם, והיינו אפילו בלי עדים), או אפילו כשרואים בית דין שיכולים להזים את העדים (פני משה שם).

• רבי יוסי אמר בעדים, אבל לא בהתראה (ירושלמי שם, וקרבן העדה שם).

להלכה כתבו הפוסקים שאפילו בלא עדות גמורה, אלא שיש רגלים לדבר וקול שאינו פוסק, אם נראה לדיין שיש צורך השעה בכך, הרשות בידו (טור חו"מ ב; שו"ע שם. וראה באור הגר"א סק"ד שהביא מקורות^[7]), וכן הורו ראשונים, שלא הצריכו עדים גמורים אלא בדיני תורה (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן רעט. וראה שו"ת הרא"ש יח יג).

בית דין הגדול וטובי העיר

• יש מהראשונים סוברים שלא אמרו שיש כח לבית דין להעניש במיתה לצורך שעה אלא בבית דין הגדול (ראה ערכו), שרב כחם, אבל סתם בית דין אינו יכול אלא לענשו בקצת ממה שחייבה תורה, כגון שיכהו את עיני הרוצח שנתחייב מיתה (ראה סנהדרין כז א. נמוקי יוסף על הרי"ף סנהדרין טז א ד"ה בזמן; ר"ן סנהדרין מו א ד"ה ב"ד; תירוץ א ברבנו יונה שם נב ב ד"ה טעה. וראה שו"ת הרא"ש יז ח)^[8], ואף זה יש סוברים שאין כח ביד בית דין שאינם סמוכים, שדין מכים ועונשים שלא מן התורה צריך דיינים גדולים ומומחים (ר"ן שם כז א ד"ה אי).

• ויש חולקים וסוברים שאף בחוץ לארץ שאין סמוכים, ואינם דנים דיני נפשות ודיני מכות וקנסות, מכל מקום כשראו שהעם פרוץ דנים דיני נפשות לצורך השעה (מאירי סנהדרין נב ב ד"ה כבר, ושם כז א ד"ה בזמן; שו"ת הרשב"א ה רלח, הובאה בבית יוסף חו"מ ב, ועוד ראשונים; טוש"ע חו"מ שם, וסמ"ע סק"א; ים של שלמה בבא קמא ח ו, בשם תשובה ספרדי, ובחכמת שלמה סנהדרין נב ב; שו"ת מהר"ם לובלין קלח). אבל מכל מקום אין הדבר נעשה אלא בגדול הדור, או בטובי העיר (ראה ערך בני העיר: כחם בתקנות העיר, וערך טובי העיר), שהמחום בית דין עליהם (טוש"ע שם)^[9]. וכן נוהגים שטובי העיר בעירם כבית דין הגדול (רמ"א שם). ומצינו שגם גדולי הפוסקים היו מענישים שלא כדין התורה מפני צורך השעה (ראה מרדכי שבת רמח: פסק רבינו גרשם).

להעניש יחיד

אפילו ראו את היחיד שהוא פרוץ יכולים לענוש אותו שלא מן הדין, אלא כשהעם פרוצים יכולים לתקן ולגדור לכל העם, ולענוש את כל אחד שיעבור על תקנתם אף שלא ראו שאותו האיש היה פרוץ (סמ"ע חו"מ ב סק"ג, וראה ש"ך שם סק"ב).

ויש מפקפקים בדבר לומר שאין שייך צורך השעה ביחיד, אלא אם בית דין רואים שילמדו ממנו קלי דעת (אורים שם סק"א, וראה שם שפירש כן דברי הסמ"ע), ויש לחוש לקלקול הרבים (שער אפרים עב, הובא בפתחי תשובה שם סק"א)^[10].

העונשים

יש לדיין להפקיר ממון, ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק, או לקנוס אלם (כבעזרא י ח. רמב"ם סנהדרין כד ו, על פי מועד קטן טז א; טוש"ע חו"מ ב. וראה ערך הפקר בית דין), וכן יש לו לנדות ולהחרים, ולפרסם חטאו ברבים (כבשופטים ה כג. רמב"ם שם ז; טור שם, וסמ"ע סק"ח), ולעשות מריבה, ולקללו ולהכותו ולתלוש שערו, ולהשביע באלהים בעל כרחו (כבנחמיה יג כח. רמב"ם שם ח, על פי מועד קטן שם; טור וסמ"ע שם), ולכפות ידים ורגלים, ולאסור בבית האסורים, ולדחוף ולסחוב על הארץ (כבעזרא ז כו. רמב"ם שם ט, על פי מועד קטן שם; טור וסמ"ע שם). ואם הוא אלם, חובטים אותו על ידי גוי (שו"ת הרא"ש ו כז, וראה גיטין פח ב; טוש"ע שם. וראה ערך אלם: עונשים וכפיה).

כל אלו הדברים לפי מה שיראה שראוי לכך ושהשעה צריכה, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו (ראה ערך כבוד הבריות), כל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב, אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד (רמב"ם שם י; טור שם).

לבטל מצוה

בית דין שראו לפי שעה לבטל מצות עשה, או לעבור על מצות לא תעשה, כדי להחזיר רבים לדת, או להציל רבים מלהיכשל בדברים אחרים, עושים לפי מה שהשעה צריכה, כדרך שאמרו חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה (ראה יומא פה ב^[11]. רמב"ם ממרים ב ד. וראה להלן: כתיבת תורה שבעל פה, וקבלת שכר על לימוד תורה).

מקורו

וכתבו ראשונים שאף זה למדנו מאליהו בהר הכרמל (רמב"ן יבמות צ ב ד"ה הכל; רשב"א וריטב"א שם ד"ה ונגמר, בשם יש מי שפירש. ולמדים אף ששם היה על פי הדיבור, ראה לעיל: על פי נביא)^[12]. ויש שכתבו שאף זה בכלל עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (ראב"ד ממרים ב ט. וראה יומא סט א. וראה לעיל: על פי נביא)^[13].

לתקן לעולם

יש מהראשונים שנראה מדבריהם שיכולים לתקן כך לתמיד (ראה תוספות עבודה זרה כו א ד"ה והרועים), אבל רוב הראשונים סוברים שאינם יכולים (רמב"ם ממרים שם, וראה כסף משנה שם, וראה רשב"א וריטב"א יבמות שם. וראה שדי חמד כללים מערכת ב אות נא), אלא אם כן הוא בשב ואל תעשה (ראה ערך יש כח ביד חכמים כו'). יש מי שכתב שאם הגדר והסייג קיים לעולם, יכולים לתקן לכל הזמן שיצטרכו לגדר (מהר"ץ חיות בתורת נביאים ו, על פי כסף משנה נדרים ג ט).

בל תגרע

בית דין שהתירו איסור תורה לפי שעה, אין בו משום בל תגרע (ראה כסף משנה ולחם משנה ואור שמח ממרים ב ט, בדעת הרמב"ם והראב"ד שם. וראה ערך בל תגרע).

לבטל דברי בית דין אחר

וכן יש לבית דין לעקור דברים שבית דין שקדם לו גזר כדי לעשות סייג, אף שהוא קטן מן הראשונים (ראה ערך אין בית דין יכול לבטל כו'), אם הוא עוקרם לפי שעה (רמב"ם ממרים ב ד). וכן מצינו שהתירו בהוראת שעה איסור דרבנן בפסול כהונה (כתובות יד ב, ושם טו א. וראה שם שיש אומרים שלא היתה הוראת שעה)^[14].

להקל

בית דין רשאים גם להקל לפנים משורת הדין כהוראת שעה במקום הצורך (ראה דרישה חו"מ א סק"ב, דרכי משה אהע"ז ז ס"ק יג, ושו"ת שאלת יעבץ ב קמו. וראה רלב"ג שמואל ב יד יא).

מפני שעת הדחק

יש שהתירו בהוראת שעה מפני שעת הדחק (ראה פרה ז ו וז, ותוספתא שם ז ד; תוספתא נדה א ט, וירושלמי שם ד).

כתיבת תורה שבעל פה

אף שמן הדין אסור לכתוב דברי תורה שבעל פה (תמורה יד ב) משום עת לעשות לה' התירו לכותבם (גיטין ס א, תמורה שם), כיון שאי אפשר להימנע מכך, שנתמעטו הלבבות והתורה תשתכח (רש"י גיטין שם ד"ה כיון), ומוטב תיעקר אות אחת מן התורה, ואל תשתכח תורה מישראל (תמורה שם). ומטעם זה גם הותר לסומא האיסור לקרוא בעל פה דברי תורה שבכתב (ראה תמורה שם. תוספות בבא קמא ג ב ד"ה כדמתרגם).

היתר כתיבת התורה שבעל פה התרחב עם ירידת הדורות:

• יש אומרים שכתיבת המשניות הותרה כבר מזמן רבי שאסף וחיבר את המשניות (הקדמת פירוש רבינו נסים גאון לתלמוד; רמב"ם הקדמה ליד החזקה, ובהקדמה לפירוש המשניות; תוספות רי"ד גיטין ס א; מבוא התלמוד [ר"ש הנגיד], ועוד).

• בזמן האמוראים התירו לכתוב דברים שהתחדשו להם, כל זמן שלא נחרתו בזכרונם, וכן התירו לכתוב דברי אגדה שלא היו עוסקים בהם כל כך והיו שוכחים (תמורה יד ב, וראה אגרות משה או"ח ד לט).

• יש אומרים שכתיבת התלמוד הותרה בזמן חתימתו בימי רבינא ורב אשי (רבינו נסים גאון שם; רמב"ם שם; תוספות רי"ד שם; מהרש"א גיטין סח ב, ועוד).

• ויש אומרים שבזמן חתימת התלמוד עדיין היו שונים אותו בעל פה, ולאחר מכן עמדו צרות רבות ונתפזרו חכמי ישראל ונתמעטו הלבבות, והתחילו לכתוב התלמוד בספר (רש"י בבא מציעא לג ד"ה ואינה, ראה חקרי לב או"ח א יב; סמ"ג לאוין הקדמה כללית; ספר התרומה רמה, ועוד)^[15].

קבלת שכר על לימוד תורה

יש שכתבו שאף אם הלכה כדעת הראשונים הסוברים שאסור ליטול שום שכר כלל על תלמוד תורה, אלא זקן ובעל מום שאם לא יטול ימות (ראה פירוש המשניות לרמב"ם אבות ד ו, ובהלכות תלמוד תורה ג י), מכל מקום ראינו כל חכמי ישראל נוהגים ליטול שכרם מן הציבור, ואפשר שהסכימו כן משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי, והיתה התורה משתכחת חס ושלום, ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק, ויגדיל תורה ויאדיר (כסף משנה תלמוד תורה שם).

הוראת שעה בימינו

• יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו (שו"ע חו"מ תכ לח), וכן הורו אחרונים בדורות האחרונים (ראה שו"ת אורח משפט חו"מ ד, הנהגת הדיין בעת חשש לעיוות הדין; שערי אהרן עמ' לו, הוראת החזון איש על השתתפות נשים בבחירות; שו"ת חכמת שלמה לה א, על אירוח אישיות חשובה שלא יברך על המאכלים; שו"ת שבט הלוי ח ש, על הענשת דיינים השופטים שלא כדין; הרב אלישיב בהסכמה לש"ס שוטנשטיין, על תרגום הש"ס לאנגלית, ועוד)^[16].

• ויש הסוברים שבימינו אין למורי ההוראה סמכות להורות בהוראת שעה (ראה שו"ת חבצלת השרון מהדורה תנינא יב, על שינויים בסדרי הלימוד; שו"ת שרידי אש [ירושלים תשכ"ב] ב ח ד, מלבד בדברים שאינם איסור גמור; רבי אלחנן וסרמן בפאר הדור ה עמ' קמ, על השתתפות בועד הלאומי, ועוד).

הערות שוליים