מיקרופדיה תלמודית:הזאה(לכפרה)

הגדרה^[1] - התזת דם או שמן של קרבן מאצבע הכהן, או מגוף בעל החי על - או נגד - מקום מסויים במקדש לכפרה

גדרה

בכח ומרחוק

ההזאה נבדלת מן הנתינה והזריקה והשפיכה שנאמרו בקרבנות, שההזאה היא באצבע וטיפין טיפין - מלבד הזאה של חטאת העוף (ראה ערכו, וראה להלן), ואינה אלא בכח ומרחוק (מלבי"ם ויקרא א ה), דרך התזה (פירוש הראב"ד לתורת כהנים ויקרא ד ו).

החייבים בה

הקרבנות שדינם בהזאה הם: פר כהן משיח (ויקרא ד ו. וראה ערכו); פר העלם דבר של ציבור (שם יז. וראה ערכו); שעירי עבודה זרה (תורת כהנים דבורא דחובה ו; זבחים לט ב. וראה ערכו); פר ושעיר של יום הכפורים (ויקרא טז יד, טו ויט); לוג שמן של מצורע (שם יד טז. וראה ערכו); פרה אדומה (במדבר יט ד. וראה ערכו); חטאת העוף (ויקרא ה ט. וראה ערכו). אף בקרבנות המלואים (ראה ערכו) היו הזאות (שמות כט כא).

בשאר הקרבנות אין דין הזאה, אלא זריקה וכיוצא (ראה רש"י זבחים צב ב ד"ה רבה וד"ה אי הכי, ועוד)^[2].

על הזאות שהן לטהרה, ולא לכפרה, ראה ערך הזאה (טהרה). על ההזאה באגודת אזוב שבפסח מצרים, ראה ערך פסח מצרים.

טבילת האצבע וההזאה

אצבע הסמוכה לאגודל

אצבע האמורה בטבילה ובהזאה היא האצבע הימנית הסמוכה לאגודל (תורת כהנים דבורא דחובה ג. וראה זבחים נג א, ורש"י שם).

טבילת האצבע ושיעור הדם שבכלי

בפר כהן משיח ובלוג שמן של מצורע דרשו: וְטָבַל (ויקרא ד ו), ולא המספג (זבחים מ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ה ט), בַּדָּם (ויקרא שם), שיהא בדם כדי טבילה (זבחים שם; רמב"ם שם).

יש מפרשים שהם שני דינים: שיטבול האצבע, ולא שיקנחה בכלי; ושיהיה בדם בשעת קבלה כשיעור כל ההזאות (רש"י מנחות ז ב ד"ה וטבל וד"ה דם; תוספות שם ד"ה ואם). ויש מפרשים שדין אחד הוא, שיהא בדם כדי טבילה, כדי שלא יספג אצבעו בדם (רמב"ם שם).

הדינים הללו נאמרו בפר כהן משיח, וממנו למדו שכן הדין בפר העלם דבר של ציבור (זבחים מ א, ורש"י ד"ה אלא); ובשעירי עבודה זרה (זבחים לט ב, וראה רש"י שם מא א ד"ה וכי דברי), ובפר ושעיר של יום הכפורים (זבחים מ ב, ושם מא א).

על כל הזאה

על כל הזאה והזאה צריך לחזור ולטבול אצבעו בדם, שנאמר בפר כהן משיח: וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם (ויקרא ד ו), על כל הזיה - טבילה (תורת כהנים דיבורא דחובה ג). ובין כל הזאה והזאה מקנח את אצבעו בשפת המזרק (זבחים צג ב ומנחות ז ב), ולכן נקראים המזרקים כְּפוֹרֵי זָהָב (עזרא א י. גמרא שם ורש"י).

וכן דרשו בלוג שמן של מצורע (תורת כהנים שם; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב); ובפרה אדומה (פרה ג ט; רמב"ם פרה אדומה ג ב); ובהזאות של יום הכפורים (תוספתא יומא ג ב; רמב"ם עבודת יום הכפורים ג ו).

שיעור

אין ההזאות צריכות שיעור (ראה ריטב"א יומא נז א ד"ה אלא, שיטה מקובצת זבחים פא ב, ונועם ירושלמי יומא ה ד). ויש סוברים שהזאות של פרוכת צריכות שיעור (שיטה מקובצת שם בתירוץ ב).

מעכבות זו את זו

כל ההזאות מעכבות זו את זו, ואם חיסר אחת מהן לא כיפר (מנחות כז א).

וכן שבע הזאות שבפרה אדומה (מנחות כז א. וראה רמב"ם פרה אדומה ד ז), והזאות של מצורע, שהכהן מזה מן השמן באצבעו שבע פעמים (זבחים מ א ורש"י ד"ה בנגעים. והרמב"ם השמיט).

נקרש הדם

דם שנקרש אינו ראוי להזאה (מנחות כא א), ויש מי שכתב שאף על פי שאפשר להחזירו להיות צלול ונמס, כבר נדחה, ופסול גם אחר כך (חזון איש מנחות כג סק"ח).

בחטאות הנשרפות

כל חטאות הנשרפות - מלבד פר ושעיר של יום הכפורים (ראה להלן) - דמן טעון שבע הזאות על הפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קודש הקדשים (זבחים מז א; רמב"ם מעשה הקרבנות ה יג. וראה ויקרא ד ו, ושם יז, וראה זבחים לט ב), מלבד ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח (ראה זבחים שם, ורמב"ם שם), שאינן בהזאה אלא בנתינה (ראה ערך מתן דמים).

מקום עמידתו

הכהן עומד מחוץ למזבח הזהב ומזה, שהמזבח מפסיק בין כהן לפרכת (יומא נח ב). ויש סוברים שהמזבח לא היה מפסיק אלא היה עומד כנגד בין המזבח והמנורה (תוספתא זבחים ו ז; רמב"ם מעשה הקרבנות ה יד).

כיוון ההזאות

ההזאות שכנגד הפרוכת צריכות להיות מכוונות כנגד בדי הארון (תורת כהנים דבורא דחובה ג), היינו כנגד אותו חלק הפרוכת שהוא מכוון כנגד בין שני בדי הארון (ראה ערך ארון וערך בין הבדים), ורחבו אמתים וחצי באמצע רוחב הפרוכת (קרבן אהרן שם). אף בבית שני שלא היה ארון, צריך להזות כנגד אותו מקום (משנה למלך מעשה הקרבנות ה יג, על פי הדין שביום הכפורים: ראה רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד ב. וראה מנחות כז ב, וירושלמי יומא ה ד).

לא היו ההזאות מכוונות - כשרות (מנחות כז ב). יש מפרשים שלא כיוון ההזאות כנגד בית קודש הקדשים (גירסת השיטה מקובצת שם ברש"י); יש מפרשים שלא היו מכוונות בין מזרח למערב (הגירסה ברש"י שלפנינו שם ד"ה שלא); ויש מפרשים שלא כיוון בהזאות שבפנים למטה או למעלה (קרית ספר מעשה הקרבנות שם יב, בהזאות של יום הכיפורים).

מקום ההזאות

אינו מזה על הפרוכת, אלא כנגדה, ואם נגעו - נגעו (יומא נז א), ואפילו לדעת האומר שבפר ושעיר של יום הכפורים צריך לנגוע בפרוכת (ראה להלן), בפר כהן משיח ופר העדה מודה שאין צריך (ירושלמי יומא ה ד). וכתבו ראשונים שרבי אלעזר ברבי יוסי חולק וסובר שצריך לנגוע בפרוכת (תוספות ישנים שם ד"ה והיו; ריטב"א שם ד"ה אני).

כסדרן

אין ההזאות צריכות להיות כסדרן זו תחת זו מלמעלה למטה, כמו בפר ושעיר של יום הכיפורים (יומא שם ורש"י ד"ה כסדרן), או שאינן צריכות להיות אחת למעלה ושבע למטה, כמו ביום הכיפורים (תוספות ישנים שם ד"ה שלא), לפי שבשאר ההזאות הוא עומד מרחוק, חוץ למזבח, ואינו יכול לכוין (מאירי יומא שם ד"ה פר; רש"ש שם).

מנינן

בהזאות פר כהן משיח נאמר: וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים (ויקרא ד ו), ולמדים מכאן שלא ימנה אלא שבע פעמים, ולא אחת ושבע (תורת כהנים שם), בשונה מיום הכפורים (פירוש הראב"ד שם).

ארבע מתנות

אחר ההזאות נותן מן הדם ארבע מתנות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל (ראה ערך מתן דמים).

מצוה בכהן המשיח

מצוה על הכהן המשיח עצמו שיזה מן הדם של פר כהן משיח בפנים (קדושין לו ב ורש"י; רמב"ם מעשה הקרבנות ה טו).

אם היזה כהן הדיוט - יש אומרים שכשר (רמב"ם שם), וכן בפר העלם דבר של ציבור ובשעירי עבודה זרה (משנה למלך שם), ויש מי שכתב בדעת ראשונים שבפר העלם דבר אין מצוה לכתחילה בכהן משיח (מרכבת המשנה בדעת הרמב"ם שם).

ויש מהראשונים סוברים שבין בפר כהן משיח, ובין בפר העלם דבר אינו יכול להקריב אלא כהן משיח בלבד (ריב"א בתוספות יומא נז א ד"ה אני).

כשאין כהן משיח - יש מהאחרונים שכתבו שיכול להזות אף לכתחילה כהן הדיוט, אף שיש מרובה בגדים (משנה למלך שם); ויש שכתבו שמרובה בגדים קודם (קרבן אהרן לתורת כהנים ויקרא ד ה).

יום הכיפורים לפני ולפנים

שלשים ותשע הזאות

פר ושעיר של יום הכפורים דמם טעון כל אחד מהם שמונה הזאות על בין הבדים ושמונה על הפרוכת, ואחר שנותן ארבע מתנות על ארבע קרנות של מזבח הזהב מזה על אמצעו של מזבח שבע הזאות (רמב"ם מעשה הקרבנות ה יב), נמצא בין כולן - מלבד מתן הדמים של הקרנות - שלשים ותשע הזאות (ראה זבחים מב ב, ורמב"ם עבודת יום הכיפורים ג ה - ו).

אחת למעלה ושבע למטה

ההזאות הראשונות הן לפני ולפנים, וזה סדרן: מתחילה נוטל דם הפר ממי שהיה ממרס בו כדי שלא יקרוש (ראה ערך עבודת יום הכיפורים), ומזה ממנו שמונה הזאות בקודש הקדשים בין בדי הארון קרוב אל הכפורת טפח (רמב"ם עבודת יום הכיפורים ג ה), אחת למעלה ושבע למטה (יומא נג ב; רמב"ם שם). ולא היה מתכוין להזות הזאה ראשונה בחלקה העליון של הכפורת, ואת השבע שלמטה בחלקה התחתון, שהרי לא נוגעות בה אלא נופלות לארץ, אלא מזה כשליח בית דין המכה ברצועה זו למטה מזו (רש"י יומא שם ד"ה ולא; ריטב"א יומא טו א ד"ה והתנן), אלא שכשמזה למעלה מצדד ידו למטה ומזה כלפי מעלה, וכשמזה למטה מצדד ידו למעלה ומזה למול פניו (יומא נה א ורש"י).

ויש מפרשים שלא היו סדורות זו תחת זו (תוספות ישנים שם טו א ד"ה כמנגדנא, ועוד. וראה תוספות זבחים לח א ד"ה כמצליף), ואין צריך אלא שתהיה אחת למעלה, ושבע למטה ממנה (תוספות ישנים יומא נז א ד"ה שלא).

מנין ההזאות

כשהוא מזה היה מונה את ההזאות, כדי שלא יוסיף ולא יגרע (מאירי יומא נד ב), והזאה ראשונה שלמעלה מונה עם כל אחת ואחת, כדי שלא יטעה בהזאות (רבי אלעזר ביומא נה א. ורבי יוחנן חולק), שתהא לו שהות בינתיים לתת לבו למנין (רש"י שם ד"ה שלא), ויש מפרשים כדי שלא ימנה הזאה ראשונה מכלל השבע (רמב"ם עבודת יום הכיפורים ג ה; תוספות ישנים יומא שם בשם ריב"א).

סדר המנין

בסדר המנין נחלקו תנאים: רבי מאיר אומר אחת, אחת ואחת, אחת ושתים וכו' עד אחת ושבע (יומא נג ב, ושם נה א); רבי יהודה אומר אחת, אחת ואחת, שתים ואחת, שלש ואחת וכו' (שם נה א), לפי שבמקומו של רבי מאיר נהגו למנות שתים ועשרים, שלש ועשרים וכו', ובמקומו של רבי יהודה נהגו למנות עשרים ושתים, עשרים ושלש וכו' (שם). להלכה האחת קודמת (רמב"ם שם).

התייבשה אחת ההזאות

התייבשה או התקנחה אחת מההזאות קודם שגמר להזות, יש מהאחרונים שכתב שצריך להזות מתחילה, ששבע ההזאות הן דבר אחד שלם, אבל הראשונה שנמנית בפני עצמה, אינה מעכבת את השאר (צפנת פענח מהדורה תנינא עמ' נא ונג).

הכנסת הדם

לא יטבול אצבעו בחוץ בדם ויזה, אלא מכניס את הדם לפני ולפנים (תורת כהנים אחרי מות פרשה ג; יומא נג ב).

הזאות דם השעיר

אחר הזאות דם הפר יוצא ומניח את מזרק הדם בהיכל על כן הזהב שהיה שם ויוצא מן ההיכל, ואחר ששוחט את השעיר (ראה ערך עבודת יום הכפורים) מקבל את דמו ונכנס לקודש הקדשים, ומזה ממנו שמונה הזאות בין בדי הארון כהזאות דם הפר (יומא נג ב; רמב"ם שם ג ה וד ב). אף בשעיר אין צריך שהדם יהיה נוגע בכפורת (ראה יומא נה א), ובירושלמי נחלקו בזה אמוראים (יומא ה ד).

ומונה בדם השעיר כדרך שמונה בדם הפר (רמב"ם שם ג ה). יש מהאחרונים המצדדים שהמנין של שעיר אינו אלא מדרבנן שתיקנו להשוותו לפר (גבורת ארי יומא נג ב).

יום הכיפורים בהיכל

על הפרוכת

לאחר הזאת דם השעיר מניח המזרק על כן הזהב השני שהיה בהיכל - רבי יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד (יומא נג ב) - ונוטל דם הפר ומזה ממנו בהיכל על הפרוכת כנגד הארון מבחוץ - כנגד בין הבדים (משנה למלך מעשה הקרבנות ה יג; תפארת ישראל יומא ה ד) - שמונה הזאות, אחת למעלה ושבע למטה, ומניח דם הפר ונוטל דם השעיר, ומזה ממנו כדרך שהזה מדם הפר (יומא נג ב; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ד ב). ומונה, בין בפר ובין בשעיר, כדרך שמונה בפנים (רמב"ם שם ג ה, על פי יומא שם). אף כאן יש מהאחרונים מצדדים לומר שהמנין בפה בהיכל, בין בפר ובין בשעיר, אינו אלא מדרבנן (גבורת ארי יומא נג ב). בבית שני, שלא היה שם ארון, היה מזה במקום הארון (מנחות כז ב, וראה יומא נב ב).

נגיעה בפרוכת

אינו מזה על הפרוכת, אלא כנגד הפרוכת (יומא נז א), ואינו נוגע בפרוכת עצמה (תוספות זבחים טו א ד"ה אלא). בירושלמי נחלקו ברייתות אם צריך שיגע בפרוכת, אף שבפר כהן משיח והעלם דבר הכל מודים שאין צריך שיגע (ירושלמי יומא ה ד. וראה לעיל: בחטאות הנשרפות, דעת הראשונים בדעת רבי אלעזר ב"ר יוסי).

מקום עמידתו

בהזאות שבהיכל הכהן עומד בין המזבח הפנימי לבין הפרוכת (יומא נח ב ורש"י).

לא כיוון בהזאות שבפנים - כשרות (רמב"ם מעשה הקרבנות ה יב, וראה לעיל: בחטאות הנשרפות).

ארבע מתנות

אחר גמר ההזאות של קודש הקדשים וההיכל, נותן ארבע מתנות על ארבע קרנות מזבח הזהב, ודינן לא בהזאה אלא במתנה (ראה ערך מתן דמים).

הזאות מזבח הזהב

לאחר גמר מתן דמים על הקרנות, הכהן מזה מהדם על מזבח הזהב שבע פעמים (יומא נח ב). לדעת הסוברים שאין מערבים דם הפר ודם השעיר למתן הקרנות, מערב עכשיו להזאות המזבח (תוספות יומא נח א ד"ה ר' יונתן). ומחתה את האפר והגחלים שעליו אילך ואילך עד שמגלה את זהבו (יומא נח ב, ושם נט א; רמב"ם יום הכיפורים ד ב), ומזה על אמצעו של מזבח (רמב"ם מעשה הקרבנות ה יב, ויום הכיפורים ג ה). ובאותו צד שגמר את המתנות מזה על הגג (יומא שם ורש"י).

שינוי סדר ביום הכיפורים

הקדים שעיר לפר

הקדים דם השעיר לפני ולפנים, לפני הזאות הפר, ההזאות פסולות (יומא מ א), ויביא שעיר אחר, והראשון נפסל (רמב"ם עבודת יום הכיפורים ה ד), שכל מעשה יום כפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחברו לא עשה ולא כלום (יומא ס א).

הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות שבהיכל, תלוי במחלוקת תנאים אם הסדר מעכב בדברים הנעשים בקודש הקדשים דוקא, או בכל מה שנעשה בבגדי לבן (ראה יומא שם. וראה ערך עבודת יום הכיפורים). הלכה שיחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר (רמב"ם שם). יש מפרשים שאינו אלא למצוה לכתחילה (לחם משנה שם א); ויש מפרשים שמתנות שעל הפרוכת נקראות מתנות פנים, מפני שהן לפנים מהמזבח, והסדר מעכב, אבל מתנות שעל המזבח הן מתנות חוץ, ואין הסדר מעכב (חידושי רבנו חיים הלוי עבודת יום הכיפורים שם).

הקדים פר בהיכל לשעיר בפנים

הקדים הזאת דם הפר בהיכל לפני הזאת דם שעיר בקודש הקדשים - יש סוברים שלדברי הכל פסולות, כיון שהזאות דם השעיר עבודה שבקודש הקדשים היא (יומא מ א, ורש"י ותוספות ישנים שם ד"ה ומקמי, ועוד); ויש סוברים שאין ההזאות פסולות לסוברים שאין הסדר מעכב בהיכל (תירוץ א בתוספות ישנים שם ד"ה נהי)^[3].

נשפך הדם

הזאות שלפני ולפנים והזאות שעל הפרוכת ושעל מזבח הזהב כולן כפרה בפני עצמן הן, לפיכך אם נשפך הדם אחר גמר הזאות שלפני ולפנים, יביא דם אחר ויתחיל הזאות שבהיכל, ואם נשפך לאחר הזאות שבהיכל, יביא דם אחר ויתחיל הזאות שעל המזבח (יומא ס א, ושם סא א; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ה ו-ז).

יש מהראשונים סוברים שגם מתן דמים על הקרנות ושבע ההזאות על טהרו של מזבח הן שתי כפרות (רש"י זבחים מב ב ד"ה משכחת לה), ויש חולקים (תוספות שם ד"ה כגון).

נשפך הדם לאחר שהיזה מקצת לפני ולפנים או בהיכל או על המזבח, נחלקו תנאים אם יביא דם אחר ויתחיל מתחילת ההזאות (תנא קמא ביומא ס א, ושם סא א), או שמתחיל ממקום שפסק (רבי אלעזר ורבי שמעון שם). הלכה מתחיל מתחילת ההזאות (רמב"ם שם ה-ז). יש מן הראשונים סוברים שבמזבח לדברי הכל מצוה אחת הן, ואם נשפך הדם מתחיל מתחילה (שיטה מקובצת מנחות טז ב).

בלוג שמן של מצורע

המצורע מביא לוג שמן בין קרבנותיו אחר שנרפא (ראה ערך טהרת מצורע), ואחר מתן הדם של אשמו על הבהונות (ראה ערך אשם מצורע) נוטל הכהן מלוג השמן ויוצק לתוך כפו השמאלית של חברו (נגעים יד י; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב), וטובל אצבעו הימנית, ומזה שבע פעמים כנגד בית קודש הקדשים (נגעים שם; רמב"ם שם).

כיוון ההזאות

יש מהראשונים סוברים שמזה בפרוכת כנגד בית קודש הקדשים (רש"י יומא כד א ד"ה שבע; מאירי יומא סא א ד"ה מצורע); ויש סוברים שעומד בעזרה והופך פניו כנגד בית קודש הקדשים, ומזה על קרקע העזרה (תוספות מנחות עד ב ד"ה איכא; תוספות ישנים יומא סא א ד"ה נתן; ר"ש נגעים שם; רע"ב שם).

לא כיוון כנגד בית קודש הקדשים, ההזאות כשרות (מנחות כז ב; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב).

נשפך השמן

נשפך הלוג לאחר מקצת ההזאות, נחלקו תנאים אם יביא לוג אחר ויתחיל מתחילה, או שיתחיל ממקום שפסק (יומא סא א), שכל הזאה מצוה בפני עצמה היא (ר"ש נגעים שם. וראה לעיל ביום הכיפורים).

בפרה אדומה

פרה אדומה מזה מדמה שבע פעמים במקום ששוחט אותה, והוא בהר המשחה (ראה ערך פרה אדומה), ויהא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם (מידות ב ד, וראה פרה ד ב, ופירוש המשניות לרמב"ם שם; רמב"ם פרה אדומה ד ה), שהר המשחה הוא הר הזיתים שממזרח לירושלים, ופני הכהן למערב, והכהן רואה מעל גובה הכותל המזרחי של הר הבית דרך השערים שלפנים הימנו (רש"י יומא טז א ד"ה ומתכוין. וראה ערך הר הבית וערך פרה אדומה). ומזה כנגד בית קודש הקדשים (פרה ג ט; רמב"ם פרה ג ב. וראה ערך בית המקדש שפתח ההיכל מכוון כנגד קודש הקדשים). ויש מהאחרונים שכתבו שפתח ההיכל צריך להיות פתוח, ואז יוכל לכוין כנגד קודש הקדשים (תוספות חדשים פרה שם).

לא כיוון כנגד הפתח, נחלקו תנאים (פרה ד ב; מנחות כז ב). רבא אמר, אף לסוברים פסולה, אם עומד בין מזרח ומערב ופניו כנגד ההיכל - כשר (מנחות כח א ורש"י).

ההזאה צריכה להיות באצבע הימנית, ואם היזה בכלי, או בשמאלו - הזאתו פסולה (תוספתא פרה ד א; רמב"ם פרה ד ה).

קינוח בין הזאה להזאה

כיון שעל כל הזאה צריך טבילה מיוחדת (ראה לעיל), לפיכך מקנח על כל הזאה את אצבעו בשפת המזרק (זבחים צג ב). ונחלקו ראשונים: יש סוברים שדוקא בשפת המזרק, אבל לא בגופה של פרה (רש"י שם ד"ה במה; תוספות שם ד"ה אלא; ר"ש פרה ג ט), שלא ידבקו נימים באצבעו, ומגונה הוא (רש"י ותוספות ור"ש שם), או מפני שהפרה נשרפת למטה מההר, ולא היה יכול לירד בין כל הזאה והזאה (רש"י מנחות ז ב ד"ה במאי; ר"ש שם, בשם יש מפרשים); ויש סוברים שמקנח בגוף הפרה (רמב"ם פרה ג ב).

גמר להזות, מקנח ידו בגופה של פרה (פרה שם, וזבחים ומנחות שם; רמב"ם שם), לפי שגם דמה טעון שרפה (רש"י שם; תוספות שם; ר"ש פרה שם).

טבילה אחת

טבל שתים והיזה אחת - פסולה (תוספתא זבחים א ט, ופרה [צוקרמנדל] ד ב; רמב"ם שם ד ז), שעל כל הזאה צריך טבילה אחת בלבד (קרית ספר שם)^[4].

טבל אחת והיזה שתים - פסולה (רמב"ם שם, וראה פרה ד ב), אבל היזה שתים מטבילה שביעית - כשרה, שכל המוסיף על השבע אינו כלום (רמב"ם שם, ובפירוש המשניות שם).

בזה אחר זה

היזו שבעה כהנים כאחת - הזאתם פסולה; היזו בזה אחר זה - כשרה (תוספתא פרה ד ב; רמב"ם שם ה).

בלילה

היזה בלילה, אפילו שש ביום ואחת בלילה - פסולה (תוספתא שם א; רמב"ם שם ט).

בחטאת העוף

אחיזת העוף וההזאה מגופו

חטאת העוף היא אחת מהקרבנות שדמם טעון הזאה, אבל אין הזאה זו כשאר הזאות, שאין הכהן מזה באצבעו, אלא אוחז בגוף העוף ומזה, שנאמר: וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת (ויקרא ה ט), מגופה של חטאת (זבחים סד ב). כיצד עושה, אוחז בראש ובגוף ומזה (זבחים שם. והרמב"ם מעשה הקרבנות ז ו השמיט).

• יש מפרשים שהכוונה שיזה מדם הגוף ולא מדם הראש, לפי שהזאה צריכה להיות מדם הנפש, ואוחז בראש שאמרו אינו מעכב (פירוש א בראב"ד לתורת כהנים שם. וראה פירוש הרז"ה קינים א א שהאריך לדחות פירוש זה).

• יש סוברים שצריך לאחוז בראש ובגוף, שאם יאחוז באחד מהם שמא ישמט הראש מהגוף ואין זה כבוד, או שנראה כעובר על לא יבדיל (פירוש הרז"ה שם. וראה ערך חטאת העוף).

• ויש סוברים שיכול לאחוז או בראש או בגוף, ולא אמרו בראש ובגוף אלא שכך הוא מזה כשהראש אחוז בגוף ומחובר בו (רש"י חולין כב א ד"ה כשהוא).

מקום ההזאה

הזאת חטאת העוף היא על קיר התחתון של מזבח החיצון, למטה מחוט הסיקרא (ראה ערך מזבח. זבחים סד ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ז ו), בקרן מערבית דרומית, ששם חטאת העוף נעשית (זבחים סג א; רמב"ם שם. וראה ערך חטאת העוף), והזאת דמה היא עיקר עבודתה (רש"י שם ב ד"ה ומה).

היזה לא בקרן מערבית דרומית, אינו מעכב (לקוטי הלכות זבחים שם); ויש שכתבו שמעכב (חק נתן זבחים שם, וכן מצדד בטהרת הקודש שם סד א). היזה למעלה מחוט הסיקרא - כשרה, והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש (רמב"ם מעשה הקרבנות ז ט); ויש סוברים בדעת ראשונים שכל ההזאה צריכה להיות למטה מחוט הסיקרא (לחם משנה שם בדעת רש"י).

על מיצוי הדם שנשאר בחטאת העוף אחר ההזאה ראה ערך מצוי.

במילואים

על אהרן ובניו

בקרבנות המלואים (ראה ערכו) הצטוו על הזאת הדם של איל המילואים - אחר זריקתו על המזבח - ושמן המשחה, בשביל קידוש הכהנים ובגדיהם (ראה ערך מלואים. שמות כט כא, ויקרא ח ל). ונחלקו תנאים: יש אומרים שש הזיות, שלש באהרן ושלש בבניו; יש אומרים תשע, שלש באהרן ושש בבניו; ויש אומרים חמש עשרה, שלש באהרן ושתים עשרה בבניו (תורת כהנים צו מכילתא דמלואים).

שלש שבאהרן יש מהראשונים נוטים לפרש שהן על התנוך ועל בהן ידו ובהן רגלו, כדרך שנתן מדם האיל (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם); ויש מפרשים שהן אחת על גופו ושתים על בגדיו (מלבי"ם תורת כהנים שם).

כל שבעה

הזאות אלו היו בכל שבעת ימי המילואים (יומא ד א). ואף בשבת, שעדיין לא גזרו על הזאה משום שבות (תוספות שם ד"ה הזאה. וראה ערך שבות).

קדושת הכהנים

בהזאות מאיל המילואים התקדשו אהרן ובניו לכהונה (תורת כהנים שם). מטעם זה, כתבו ראשונים שהזאות אלו עשו אחר הקטרת האימורים, ואף שבציווי נאמרו קודם ההקטרה (שמות כט כא-כה), מכיון שנאמר בהזאות: וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וגו', למד משה כי הוא הדבר המאוחר שנעשה בהם, שבו יהיו קדושים לגמרי (רמב"ן על התורה ויקרא שם. וראה העמק דבר לנצי"ב שמות שם שפירש באופן אחר).

על המזבח

במילואים עשו הזאות אף משמן המשחה על המזבח (ראה ויקרא ח יא).

בפסול מחשבה

פיגול בחטאות הנשרפות

בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים נחלקו תנאים אם המחשבה מפגלת בהזאת דמים:

• חכמים סוברים שמכיון שהזאת הדם מתרת את האמורים (ראה ערכו) להיקרב על המזבח, לפיכך אם אמר הריני מזה על מנת להקטיר אימורים למחר - הרי זה פגול (זבחים מג א ורש"י ד"ה דמן), וכן בפר ושעיר שלפני ולפנים ביום הכפורים (גיטין נד ב ורש"י ד"ה ודלמא), שכל שיש לו מתירים לאדם או למזבח, יש בהם פגול, בכל ארבע העבודות, והזאתם זו היא זריקתם המפגלת (ראה רש"י זבחים מד ב ד"ה הריני, וראה זבחים יג ב, ורש"י ד"ה אלא, תורת כהנים צו פרק יג. וראה ערך פגול).

• רבי שמעון סובר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבים עליו משום פגול (זבחים מג א).

• רבי אלעזר משום רבי יוסי סובר פיגל במה שנעשה בפנים - לא פיגל, בין כשהעבודה שחשב בה היא בפנים, ובין כשהעבודה שחשב עליה היא בפנים, ואינו פגול אלא במחשבה בחוץ על הנעשה בחוץ (זבחים מד ב).

הלכה כרבי אלעזר משום רבי יוסי (זבחים שם; רמב"ם פסולי המוקדשים יד ד-ו).

מחשבת פסול בחטאות הנשרפות

חשב שאר מחשבות פסול בהזאה בהיכל או לפני ולפנים, כגון שלא לשמו, לדברי הכל המחשבה פוסלת (ראה תוספות גיטין שם ד"ה דכי אמר). ואף לסוברים שמחשבת חוץ לזמנו אינה מפגלת, מכל מקום פוסלת (ראה ערך פגול על ההבדל בין פגול לפסול. זבחים יד א, ותוספות שם ד"ה מודה, ושם מד ב ד"ה בדבר).

בלוג שמן של מצורע

לוג שמן של מצורע, לדעת הסוברים שההזאות מתירות אותו לכהנים (ראה ערך לג שמן של מצורע מחלוקת תנאים בדבר), אמר רב יוסף שהזאותיו שבפנים מפגלות אותו, אם היזה על מנת לאכול שייריו חוץ לזמנו (זבחים מד א ורש"י ד"ה א"ר יוסף), אבל נדחו דבריו, שאין מפגל אלא דם (שם ב, ורש"י ד"ה הבא).

בפרה אדומה

מחשבת שלא לשמה בהזאות פרה אדומה, הדבר תלוי בעבודות הפרה בכלל אם מחשבה פוסלת בהן, שלדעת חכמים המחשבה פוסלת, משום שנקראת חטאת (ראה ערך פרה אדומה), ולדעת רבי אליעזר אין המחשבה פוסלת (ראה פרה ד א, ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש שם). הלכה שפסולה (רמב"ם פרה ד ג).

בחטאת העוף

חטאת העוף המחשבה פוסלת בהזאת דמה, שהיא עיקר עבודתה (זבחים טו א, ורש"י ד"ה אלא חטאת, וראה ערך מצוי).

הערות שוליים