מיקרופדיה תלמודית:הזמנה(לבית דין)

הגדרה^[1] - קריאת בית דין לבעל דין לבוא לפניהם לדין

ההזמנה ומקורה

כיצד מזמינים בעל דין לדין, שולחים לו בית דין שלוחם שיבוא ליום המזומן לדין (טוש"ע חושן משפט יא א, על פי מועד קטן טז א), שיש כח ביד בית דין להזמין לפניהם לדין, על ידי שלוחם, איזה אדם שחברו קובל עליו (מאירי שם שם ד"ה ענין).

ומנין שבית דין משלחים שליח ומזמינים אותו לדין, שנאמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' (במדבר טז טז. מועד קטן שם לגירסת הרי"ף^[2]). ובביאור הלימוד נחלקו המפרשים:

• יש מפרשים שמשה היה שליח בית דין, שהרי הוא שלוחו של הקדוש ברוך הוא, וזימן לפניו לדין את קרח ועדתו (ראב"ד בפירוש א בנמוקי יוסף שם ח א; חידושי הר"ן שם, בשם יש מפרשים), ולפירוש זה הלך משה בעצמו להזמינם, שהוא היה שליח, ולא על ידי אחר (חידושי הר"ן שם לפירוש זה).

• ויש מפרשים שמשה היה בית דין עם הקדוש ברוך הוא, וקרח היה שליח להזמין את עדתו (פירוש ב בראב"ד בנמוקי יוסף שם; חידושי הר"ן שם), ומכיון שמשה בעצמו לא הלך להזמינם, למדים שאין הדיינים צריכים לזלזל בעצמם וללכת אצל בעלי הדינים להזמינם - ואין בזה משום יוהרא (חידושי הר"ן שם) - אלא בעלי הדינים חייבים לבוא על ידי שלוחם (ראב"ד בנמוקי יוסף ור"ן שם^[3]).

אם יש מומחה בבית דין, צריכים לחלוק לו כבוד ולהזמין בשם המומחה, שנאמר: היו לפני ה', ולא אמר היו לפנינו (ראב"ד בנמוקי יוסף שם, וחידושי הר"ן שם; רמ"א בשו"ע שם ב).

הזמנה בשם שלושת הדיינים

זימון בשלשה (ברייתא בסנהדרין ח א), וזימון זה הוא הזמנת בית דין, ששלשה דיינים שהיו יושבים, והלך שליח בית דין והזמין בשם אחד מהם - לא אמר כלום (גמרא שם), ואם לא רצה בעל דין לבוא - אין משמתים אותו (רש"י שם ד"ה ואמר; רמב"ם סנהדרין כה ז; טוש"ע חו"מ יא ב. על השמתא עי' להלן: כשהמוזמן מסרב) עד שיאמר בשם שלשתם (גמרא שם; רמב"ם וטוש"ע שם).

במה דברים אמורים שלא ביום הדין, אבל ביום הדין אין בכך כלום (גמרא שם), לפי שביום הקבוע לישיבת הדיינים הכל יודעים שכל הדיינים מקובצים, ואף שבא השליח ואמר בשמו של אחד מהם, כאילו בא בשם שלשתם (רמב"ם וטוש"ע שם).

• יש סוברים שאם שלושת הדיינים ידועים בעיר, ואחד מהם ידוע בחשיבותו, והזמינוהו בשם האחד הפחות והקטן ממנו, אין כותבים שמתא אפילו כשהזמינו ליום הדין הקבוע, מפני שהמוזמן יאמר: אילו היו שלשה לא היו מזמינים אלא בשם הגדול (ים של שלמה בבא קמא י טו, והובא בקיצור בש"ך שם סק"ג).

• ויש סוברים שאם הזמין בשם המומחה אפילו שלא ביום הדין הקבוע הרי זה כמו בשם שלשתם (רמ"א בשו"ע שם; נתיבות המשפט שם סק"ג), שהיה לו למוזמן לחשוב שבודאי כל שלשתם ציווהו להזמינו אלא שחלקו כבוד למומחה (סמ"ע שם בדעת הרמ"א, אלא שכתב שאינו מוכרח^[4]).

במקום שאין בית דין

במקום שאין שם בית דין, ותבע לחברו ממון, והשיבו הנתבע: הבא לי הזמנה מבית דין שבמקום אחר, ואז אלך עמך, יכולים בני עירם לקבוע לו זמן לילך לבית דין בלא הזמנה (ים של שלמה בבא קמא א מג, בשם הר"ש והודו לו כל רבני פריש; ש"ך חו"מ יא סק"א^[5]).

נוסח ההזמנה

השליח אומר למוזמן "אתה ופלוני", שנאמר: אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן (במדבר טז טז. מועד קטן טז א), כלומר שלא יאמר לו השליח סתם: היה מזומן לדין, אלא יודיעהו מי הוא התובעו בדין, כדי שיוכל להיזכר אם יש לו מה לעשות ויפייסנו, וגם כדי שיתן אל לבו מה לטעון עליו בדין (ריטב"א שם ד"ה את), וכן צריכים לפרש לו על מה הוא מוזמן (פירוש משקין לאחד מן הראשונים (ומיוחס מהמו"ל לרש"י) ולפני האחרונים להלן לא היה).

ודנו בכך אחרונים:

• יש שכתבו שאם הנתבע מבקש שיגלה לו התובע את תביעתו, אולי יפייסנו בלא בית דין - הדין עמו, וכל זמן שאינו רוצה לגלות לו אופן תביעתו אינו מחוייב לבוא עמו לדין כלל (ש"ך יא סק"א; נתיבות המשפט שם).

• יש חולקים וסוברים שרשאי התובע שלא לגלות לו את תביעתו (שו"ת באר שבע נד, הביאו הש"ך שם).

• ויש מכריעים שאת סכום התביעה צריך לגלות לו, אולי ישלם לו בלא בית דין, אבל אופן התביעה איך הוא חייב לו וכיוצא אינו חייב לגלות לבעל דין קודם שיבוא לבית דין (אורים יא סק"א. וראה ערך בעל דין).

היכן חותם הדיין

אף על פי שאין העדים חותמים על השטר אלא למטה, ואם חותמים מן הצד - פסול (ראה טוש"ע חו"מ מה א, וראה ערך שטר), הדיין יכול לחתום בשטר הזמנה מן הצד (גיטין פח א, ורש"י ד"ה אלא רב; בית יוסף ושו"ע סוף סימן יא), לפי שאין זה שטר כלל, אלא הודעה בלבד לבעל דין שיבוא לבית דין (ערוך השלחן שם).

הוצאות ההזמנה

הוצאות ההזמנה, כגון במקום שנוהגים ליתן שכר לשליח בית דין בעד ההזמנה, או שכר סופר הדיינים שכותב פתקא של הזמנה כשהנתבע חוץ לעיר ומזמינים אותו בכתב, משלם התובע ולא הנתבע (שלטי גיבורים סנהדרין א; ים של שלמה בבא קמא י יד; ש"ך יא סק"ב).

קביעת זמן

ביום הקבוע לישיבת הדיינים

כשמזמינים את בעל הדין לבוא לבית דין קובעים לו זמן, שכן שלחו לקרח: מָחָר (במדבר טז טז. מועד קטן טז א), ולעולם אין להזמינו לדין אלא ביום הקבוע לישיבת הדיינים לפי מנהג העיר (פרישה וסמ"ע סימן יא, וראה ערך בית דין).

והשליחות עצמה אין לה זמן קבוע, אלא כל זמן שהתובע משתדל, שולחים הדיינים שהנתבע יכין עצמו לדון עם פלוני התובע ליום פלוני (פרישה וסמ"ע שם, ונתיבות המשפט שם בחידושים סק"ב), והשליח יכול לילך כמה ימים קודם ולומר לבעל דין ביום פלוני תבוא לבית דין (נתיבות המשפט שם על פי סמ"ע).

כשלא בא בזמן שקבעו

קובעים זמן אחר זמן (מועד קטן טז א), שאם לא בא בזמן הראשון - קובעים לו זמן אחר (רש"י שם ד"ה זימנא), ואין מנדים אותו מיד (רש"י על הרי"ף שם ח א), שנאמר: קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד (ירמיה מו יז. גמרא שם), שציוה הקב"ה על נבוכדנצר לבוא על מצרים ולהחריבה לזמן נועד, ומצינו שלא בא בזמן ההוא, שהרי המצריים ופרעה שמחים ומעבירים קול שאון שכבר העביר מהם נבוכדנצר המועד, ואף על פי כן לא כעס עליו הבורא יתברך ולא ביטל שליחותו, שהרי אנו רואים שחזר ובא על מצרים להחריבה ונמסרו בידו, כך אין לבית דין לכעוס על המוזמן כדי לקנסו, כי אולי לא היה לו פנאי ואנוס הוא (ריטב"א שם ד"ה ודקבעינן, וראה ביאור אחר בנמוקי יוסף שם, ובחידושי הר"ן שם).

מספר ההזמנות שבית דין מזמינים

קובעים זמן וזמן אחר זמן, והזמנים הם שני וחמישי ושני (בבא קמא קיג א לגירסא שלנו: זימנא וזימנא בתר זימנא^[6]). ונחלקו הראשונים במספר ההזמנות:

• יש סוברים שאין נותנים לו אלא שתי הזמנות (רמ"ה בשיטה מקובצת בבא קמא שם; מאירי מועד קטן טז א), שהרי לא למדנו מן הכתוב בפרעה אלא שמזמינים פעם שנית ולא יותר, ומה שאמרו שני וחמישי ושני פירושו שקובעים זמן ביום שני שיבוא לדין ביום חמישי, ואם לא בא ביום חמישי קובעים לו זמן שני שיבוא ביום שני (רמ"ה בשיטה מקובצת שם).

• ורוב הראשונים מפרשים שנותנים לו שלש הזמנות: קובעים לו זמן ליום שני בשבת, ואם לא יבוא מזמינים אותו ליום חמישי, ואם לא יבוא מזמינים אותו ליום שני (רש"י בבא קמא שם ד"ה קובעין, ורשב"א שם ד"ה אמר, ורא"ש שם י ח; רמב"ם סנהדרין כה ח; טוש"ע חו"מ יא א), ולא למדנו מפרעה אלא שכשאינו בא פעם אחת אינה חזקה שאינו בא, עד שיוחזק בכך שלש פעמים, שכיון שאנו מצריכים חזקה לסרבנות, אינה חזקה בפחות משלש פעמים, כמו שמצינו בשור-המועד (רמ"ה בשיטה מקובצת שם לדעת רוב הראשונים, וראה ערך חזקה. וראה להלן: כשהמוזמן מסרב; מאימתי מנדים, מתי מנדים אותו כשלא בא).

מתרים בו בכל הזמנה שינדוהו

מתרים בו בכל הזמנה והזמנה שנכתוב עליו שמתא (רשב"א בבא קמא קיג א ד"ה אמר^[7]. על השמתא ראה להלן: כשהמוזמן מסרב, וראה ערך שמתא).

בזמן הזה

לא אמרו שני וחמישי ושני אלא בימיהם, שהיו בתי דינים קבועים בימים אלה מתקנת עזרא (ראה ערך בית דין), אבל בזמן הזה כל הימים שוים, וימים הקבועים לישיבת הדיינים הם כשני וחמישי בימיהם (פרישה וסמ"ע ריש סי' יא, על פי לשון הטוש"ע שם).

באשה

אשה שהזמינוה לדין, כיון שהיא מצויה בעיר, אם לא באה בהזמנה ראשונה - מורדת היא, ושלשה זמנים שאמרו הם לאיש, שאינו מצוי בעיר (בבא קמא קיג א במעשה של רב כהנא), אלא נמצא בכפרים ויוצא ונכנס לעיר (רמב"ם סנהדרין כה ח; טוש"ע שם), ואנוס הוא (כגירסת הגמרא שלנו דאניס כו').

וכתבו ראשונים שהוא הדין לכל אדם כיוצא בה שהוא מצוי בעיר, שאין לו אלא זמן אחד בלבד (רשב"א שם ד"ה אמר בשם ר"ח; רמב"ם שם), ורשאים בית דין ליתן הזמנה בבוקר שיבוא לבית דין בערב באותו יום, ואם לא בא כל אותו היום - כותבים עליו שמתא (מאירי שם); וכן אשה שאינה מצויה בעיר, דינה כאיש, ואין מנדים אותה עד לאחר שלש הזמנות, ולא אמרו אשה אלא מפני שהדרך הוא שמצויה בעיר (כסף משנה שם).

יש שכתבו בדעת ראשונים שהחילוק בין איש לאשה הוא מפני שהאיש טרוד במלאכתו, ולכן צריך לשלש הזמנות, אבל אשה שיושבת בביתה, אם אינה באה בהזמנה ראשונה מורדת היא (גדולי תרומה שער ג ז ד, בדעת הרא"ש בבבא קמא שם; אורים יא סק"ד, בדעת הרא"ש), וכתבו אחרונים שעל זה סמכו העולם שנהגו שאפילו לאנשי אותה העיר אין מנדים אלא לאחר שלש הזמנות, אחד אנשים ואחד נשים, מפני שבזמן הזה אף סתם נשים נושאות ונותנות בתוך הבית, והכל טרודים הם במלאכתם (אורים שם, וכן כתב בנתיבות המשפט יא ד).

כשאינו יכול לבוא למשך תקופה ארוכה

אם הלך לביתו למשך כמה שבועות קובעים לו בית דין זמן לפי ענין טרדתו שיכול לבוא, ואם לא בא באותו יום מנדים אותו, שאין ממתינים לשלש הזמנות אלא למי שדרכו להיות יוצא ונכנס בעיר, שטרוד הוא ויש לו התנצלות שלא בא להזמנה ראשונה (סמ"ע יא סק"ג).

כשאינו בביתו

כשנמצא בעיר

מי שהוא במדינה - בעיר - והלך שליח בית דין ולא מצאו, אין קובעים לו זמן עד שימצאנו השליח ויאמר לו (רמב"ם סנהדרין כה י; שו"ע חו"מ יא ג), ואף אם יאמר השליח לשכניו תאמרו לפלוני שיבוא לבית דין, אין סומכים עליהם לנדותו אם לא יבוא, כי שמא השכנים לא אמרו לו, שחשבו כ יון שהנתבע הוא בעיר מצאו השליח דרך הילוכו ואמר לו בעצמו (בבא קמא קיג א ורש"י; טור ורמ"א בשו"ע שם, וראה סמ"ע ס"ק יב).

כשלא נמצא בעיר

לא היה הנתבע בעיר, נותנים לו זמן על פי אשה ועל פי שכנים (בבא קמא קיב ב; רמב"ם סנהדרין כה י; טוש"ע חו"מ יא ג), שרשאים בית דין להזמין לדין ולקבוע יום על פי שכניו של המוזמן, או על פי אשה ההולכת למקומו של הנתבע - ויש מפרשים על פי אשתו של המוזמן (רמ"ה בשיטה מקובצת שם^[8], וראה ערך שליח בית דין) - וסומכים עליהם שעושים שליחותם (רש"י שם ד"ה על, וכן מבואר ברמב"ם וטוש"ע וראשונים שם), ואם לא בא משמתים אותו לערב (רש"י שם; רמב"ם וטוש"ע שם. וראה להלן: כשהמוזמן מסרב; מאימתי מנדים, על שעת הנידוי אם לערב או למחרתו)^[9].

במה דברים אמורים כשאין המוזמן נמצא בדרך העוברת על מקום בית הדין, אבל אם עובר בדרכו דרך מקום בית הדין, אין מנדים אותו עד שיודיעו השליח בעצמו, שמא לא אמרו לו השכנים, שהם אומרים כיון שעובר דרך בית הדין ודאי פגשו בו הדיינים ואמרו לו, וכבר הלך אליהם (גמרא קיג א; רמב"ם וטוש"ע שם).

וכן אין סומכים על השכנים אלא כשדרכו לשוב לביתו באותו היום, אבל אם לא בא לביתו עד למחר, חוששים שמא שכחו השכנים ולא אמרו לו (גמרא שם, ורש"י ד"ה אישתלי; רמב"ם וטוש"ע שם).

שיודיע לשכנים שבית דין ינדוהו

כתבו ראשונים שצריך שליח בית דין לומר לשכנים שיודיעו למוזמן שאם לא יבוא לבית דין - ינדוהו (ר"מ מסרקסטה בשיטה מקובצת בבא קמא קיב ב^[10]).

שליח בית דין ודאי עשה שליחותו

בכל אותם המקרים שחוששים שמא לא עשו שליחותם ולא הודיעו לנתבע, לא אמרו כן אלא בשאר אנשים, אבל בשליח בית דין, שבית דין סומכים עליו, לעולם אין חוששים לכלום, שודאי עשה שליחותו (רמ"ה בשיטה מקובצת בבא קמא קיב ב), ואם לא בא המוזמן - מנדים אותו, אף שלא חזר השליח ואמר עשיתי שליחותי (רא"ש שם י ז; טוש"ע חו"מ יא ג. וראה ערך שליח בית דין).

אנשים שאין מזמינים אותם

אדם גדול שהוזמן ע"י דיין הקטן ממנו

אדם גדול שדיין קטן ממנו הזמין אותו לדין, אינו מחוייב ללכת להתדיין לפניו (קדושין ע א, ורש"י שם ד"ה לא תיבעי), ומי שתובעים אותו לדין לפני דיין שקטן ממנו אין הדיין יכול לכופו לילך לפניו, אלא שמכנסים החכמים שיש באותו מקום ומעיינים ביניהם (טור חו"מ ז, בשם רב האי גאון; שו"ע שם ו). ונחלקו הפוסקים בביאור עיון זה:

• יש מפרשים מעיינים אם מן הראוי שילך שלא יצא מזה איזה קלקול או מחלוקת (ב"ח שם, על פי קדושין שם; ש"ך שם סק"ח).

• ויש מפרשים שמעיינים ודנים הדין שביניהם או מפשרים ביניהם (פרישה וסמ"ע שם ס"ק יז; אורים שם ס"ק טז, ונתיבות המשפט שם חידושים סק"ט), שכיון שיש איסוף כל החכמים אין זה זלזול אם ידון לפניהם (אורים ונתיבות המשפט שם).

תלמיד חכם

תלמיד חכם שתורתו אומנתו, וזלזול לפניו לילך להתדיין בבית דין עם עם הארץ, בית דין משגרים לו הדברים על ידי שלוחי בית דין, ויטען בפניהם (רמב"ן שבועות ל א ד"ה וחזינא^[11]; רא"ש שם ד ב בשמו; בית יוסף חו"מ קכד ושו"ע שם), שכבוד תורה עדיף (רמב"ן ורא"ש שם).

שאר אנשים, שאין תורתם אומנתם, שמבלי זה יש להם עסקים עם עמי הארץ, צריכים לילך לפני הדיין, ועוד שדוקא אלה שתורתם אומנתם ראוי לעשות להם תיקון שלא ילכו בעצמם (סמ"ע שם סק"ד).

על הזמנת כהן גדול לדין, ראה ערך כהן גדול.

אשת איש

באשת איש נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין מזמינים אותה, לפי שאין נפקא מינה בהזמנתה, שכשם שאם תודה אינה משלמת, כך אם כופרת אינה נשבעת, שהשבועה במקום תשלומין (וראה ערך שבועה מחלוקת בדבר), לפיכך ימתין בעל דינה עד שתתאלמן או תתגרש (תשובה לגאון בטור חו"מ צו, בשם יש אומרים^[12]).

• ויש סוברים שמזמינים אותה לדין, שמא תודה שאותו ממון שתובעים ממנה, או ממון הבא מחמתו, מצוי אצלה והבעל יודה אף הוא, או כשתתחייב לשלם יכתבו זכות לתובע שיגבה לכשתתאלמן או תתגרש, ואף אם תתחייב שבועה לדעתם משביעים אותה (אותה תשובה לגאון בבעל התרומות, ובטור שם, והסכים להם, ועי"ש בב"ח; רמ"א בשו"ע שם ו).

וכתבו גאונים שיש מנהג כשמזמינים אשת איש בודקים בשכניה, אם היא רגילה לשאת וליתן עם אנשים מזמינים אותה - שאז אין לה גנאי לילך לפני הדיינים וצריכה לילך (פרישה) - אלא שמצניעים אותה לפי כבודה שלא תתגנה, ואם אינה רגילה בכך, שואלים לתובע על מה הוא תובעה, והם שוקלים הדברים בלבם, ואם יראו שיש רגלים לדבר - מזמינים אותה (בעל התרומות לו, בתשובות רב שרירא ורב האי; טור חו"מ סוף סימן צו. וראה בית יוסף שם בבדק הבית וב"ח שם), ולא באשת איש בלבד, אלא אף לבתולה היושבת בבית אביה שאין דרכה לצאת ולבוא עושים כן (בעל התרומות שם, בתשובות רב שרירא ורב האי, ובטור שם).

נשים מכובדות

נשים יקרות שאין כבודן לבוא לבית דין, משגרים להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם (תשובה לרי"ף הובאה ברמב"ן שבועות ל א ד"ה ובירושלמי, וברא"ש שם ד ב; טוש"ע חו"מ קכד), ואם ירצה התובע הולך עמהם, והיא טוענת בפני התובע ותבוש מלטעון שקר (סמ"ע שם סק"ג).

אם יכול המוזמן למנות שליח שיבוא לבית דין לטעון במקומו, ראה ערך בעל דין.

ימים שאין מזמינים בהם

ימי ניסן ותשרי

אין קובעים זמן לא בימי ניסן ולא בימי תשרי (בבא קמא קיג א; רמב"ם סנהדרין כה ט; טוש"ע חו"מ ה ב), וכמה טעמים לדבר:

• יש שכתבו שמנהג פשוט מזמן רבנו הקדוש ואילך שכיון שנכנסו ימי ניסן ותשרי אין דנים והדין מסתלק, שלא ישו - מלשון כי תשה ברעך - איש את אחיו ואיש את רעהו; אבל בסיון אף שהוא זמן מתן תורה אין נוהגים כן, שהרי מיד אחר מתן תורה נאמר ואלה המשפטים וגו', שסידר משה כל הדינים (תשובות הגאונים שערי תשובה שלח^[13]).

• יש שכתבו מפני שהעם טרודים במועדות (רמב"ם שם; טור שם; מאירי בבא קמא שם), אבל בסיון כיון שהחג אינו אלא יום אחד או יומיים אין העם טרודים בשבילו (בית יוסף שם בדעת הרמב"ם^[14]); ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף בסיון אין קובעים, מפני טרדת החג (בית יוסף שם בדעת הרי"ף שגורס ולא ביומי סיון וכו', וראה דרישה שהאריך לתמוה על זה^[15]), לטעם זה יש אומרים שלאחר שעבר הרגל קובעים זמן (ים של שלמה בבא קמא י יז, על פי ראבי"ה; ש"ך שם סק"ג); ויש אומרים שאין קובעים זמן עד סוף החודש, לפי שמיעוטו נגרר אחר רובו, ועוד שלפעמים טרודים לפרוע הקפותיהם שהוציאו במועד (פרישה שם).

• ויש שכתבו מפני שהם זמן קציר ובציר (רש"י בבא קמא שם ד"ה לא; רבינו תם הביאו הריטב"א מועד קטן ב א ד"ה ועושין, וראה שיטה מקובצת בבא קמא שם). לטעם זה כתבו ראשונים שהוא הדין לכל זמן שהוא קציר ובציר, שהעולם טרודים בו (רבינו תם שם; חוקת הדיינים כח, בשם יש מפרשים), ובמקומות שהקציר הוא בסיון, אם אמר הנתבע איני הולך כעת לדין עמך מפני שאני עסוק באסיפת התבואה, הדין עמו (הר"מ מסרקסטה בשיטה מקובצת שם). ומטעם זה כתבו הפוסקים, שבימינו - בגולה - אין נוהג דין זה כלל, מפני שאין לנו שדות וכרמים (ים של שלמה בבא קמא שם, על פי פסקי תרומת הדשן רז, וכן ברבנו ירוחם נתיב א יא).

הנמצא בעירו בימים אלו

יש מן הראשונים סוברים שלא אמרו אין קובעים זמן בניסן ובתשרי אלא למי שאינו בעיר, אבל למי שנמצא בעירו קובעים לו זמן אף בניסן ותשרי (רמ"ה בשיטה מקובצת בבא קמא קיג א; טוש"ע חו"מ ה ב, וסמ"ע סק"ו); ויש חולקים וסוברים שאין הבדל בדבר, ואף אם ישנו בעיר אין קובעים לו זמן בניסן ותשרי (שו"ת הרשב"א ה רא^[16]).

כשהתחילו לדון קודם ניסן ותשרי

יש מקומות שנהגו שאם התחילו לדון קודם ניסן ותשרי, קובעים זמן אף בניסן ותשרי (תרומת הדשן פסקים רז; רמ"א בשו"ע חו"מ ה ב).

ערב שבת וערב יום טוב

אין קובעים זמן לא בערב שבת ולא בערב יום טוב (בבא קמא קיג א; רמב"ם סנהדרין כה ט; טוש"ע חו"מ ה ב), כגון ערב שבועות וערב ראש השנה (רמ"ה בשיטה מקובצת שם, וכוונתו שבניסן ותשרי בלאו הכי אין מזמינים), ואם הזמינו לבעל דין לבוא לבית דין, אין צריך לבוא (טוש"ע שם. וראה ערך בית דין על הדין בכלל בערב שבת וערב יום טוב).

בניסן בשביל לאחר ניסן

קובעים זמן בניסן לאחר ניסן - ששולחים לו שיבוא ביום פלוני באייר (רש"י) - ובתשרי לאחר תשרי, אבל בערב שבת וערב יום טוב, אין קובעים זמן אפילו לבוא לבית דין למחרת, מפני שטרודים בעבודות שבת ויום טוב (בבא קמא קיג א; רמב"ם סנהדרין כה ט; טוש"ע חו"מ ה ב), וישכח שהזמינוהו (רא"ש שם י ח; סמ"ע שם סק"ד, וש"ך סק"ב), אך מניסן עד לאחר ניסן זמן ארוך הוא, ואם לא יזכור ביום זה - יזכור ביום אחר (רבינו יהונתן בשיטה מקובצת שם, וכעין זה ברמ"ה שם), ואם לא בא לאחר שבת כשהזמינוהו בערב שבת, אין קונסים אותו (טוש"ע שם).

אמנם מותר לבית דין לקבוע בערב שבת זמן לדון אחר השבת, ולשלוח ההזמנה באופן שהנתבע יקבל אותה אחר השבת (שלטי הגבורים סנהדרין סוף פרק ג).

חתן בעל ברית וארוס

כתבו אחרונים שלחתן ובעל ברית אין קובעים זמן מפני שטרודים בשמחתם (כנסת הגדולה ה הגהות בית יוסף ב; אורים ה סק"ה; נתיבות המשפט חידושים שם סק"ה), אלא שנחלקו כמה זמן נותנים לחתן^[17], ולבעל ברית (ראה כנסת הגדולה שם שסובר יום המילה ויום שלפניו).

ארוס, במקום שעושים סעודה ביום האירוסין, נותנים לו יום קודם ואותו היום (כנסת הגדולה שם).

כשהמוזמן מסרב

מנדים אותו

מי שהזמינוהו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא, מנדים אותו וכותבים עליו פתיחא, היינו שטר שמתא - שטר נידוי - (ראה ערכו. בבא קמא קיב ב, וירושלמי מועד קטן ג א; רמב"ם סנהדרין כה ח; טוש"ע חו"מ יא א. ראה רש"י מועד קטן טז א ד"ה קראו שם המקור).

מאימתי מנדים

אין כותבים עליו פתיחא - ואין מנדים אותו (ראה לשון טוש"ע חו"מ יא א) - עד למחר (בבא קמא קיג א כגירסת רוב הראשונים: ועד למחר לא כתבינן כו'^[18]), ולדעת הראשונים המפרשים שקובעים לו שנים או שלשה זמנים (ראה לעיל: קביעת זמן), אין כותבים שמתא עד למחרת הזמנים הללו, שכל היום ממתינים שמא יבוא (ראה רמ"ה בשיטה מקובצת בבא קמא שם לשיטתו שקובעים ב' זמנים, ורמב"ם סנהדרין כה ח, וטוש"ע שם לשיטתם שקובעים ג' זמנים).

במקום שאין צריכים להזמין אלא פעם אחת, כגון אשה המצויה בעיר (וראה לעיל שם: באשה) נחלקו הפוסקים ממתי מנדים אותו:

• יש סוברים שאם לא בא כל אותו יום שקבעו, כותבים שמתא לערב (רמב"ם שם; רמ"ה בשיטה מקובצת שם^[19]), ולא אמרו עד למחר אלא במקום שקובעים שלשה זמנים (ראה באר אליהו על הגר"א שם ס"ק יא).

• יש סוברים שאף כאן אין מנדים אותו אלא למחרתו (טוש"ע שם^[20]).

• ויש מפרשים שאין מחלוקת בדבר, ובכל מקום שכתבו למחרתו לא נתכוונו אלא להוציא אותו היום, ובערב כבר מתחיל יום המחרת (סמ"ע שם ס"ק יג. וראה באר הגולה אות ג שמגיה בטוש"ע לערב במקום למחרתו).

כשאמר איני רוצה לבוא

לא אמרו שאין מנדים אותו עד לאחר שלש התראות אלא כשלא אמר בפירוש שלא יבוא, אבל אמר שאינו רוצה לבוא, מנדים אותו מיד (סמ"ע יט סק"ה; נתיבות המשפט יא סק"א).

על פי מי כותבים שטר הנידוי

אף שלא בא השליח בית דין להודיע לבית דין שעשה שליחותם, מנדים אותו כשלא בא, שודאי עשה שליחותם (רא"ש בבא קמא י ז; טור ורמ"א בשו"ע חו"מ יא ג), ודוקא לענין הנידוי, אבל אין כותבים שטר השמתא על פי השליח בעצמו, אלא על פי שני עדים שיבואו ויעידו שנמנע מלבוא (בבא קמא קיב ב; רמב"ם סנהדרין כה ה; טוש"ע שם א), שמאחר שהנתבע צריך לשלם שכר הפתיחא (ראה להלן: הסרבן משלם ההוצאות), הרי זו הוצאת ממון, ובממון צריכים שני עדים (גמרא שם; סמ"ע שם סק"ה), ולפיכך אם הסופר רוצה לכתוב בחינם הפתיחא, כותבים על פי השליח (שלטי גבורים סנהדרין פרק א, ראה שם בארוכה).

מאימתי מבטלים הנידוי

אין קורעים את הפתיחא עד שיבוא לבית דין (בבא קמא קיג א; רמב"ם סנהדרין כה ח; טוש"ע חו"מ יא ד), שכל כמה שלא בא הפקרות היא, ואפילו אומר הריני בא (רש"י שם ד"ה ולא), וכתבו אחרונים דוקא ביום ישיבת הדיינים, שכיון שביכלתו לבוא ועדיין אינו בא - מורד הוא, אבל אם היה יום שאין הדיינים יושבים בו, כגון ערב שבת וערב יום טוב, מיד כשאמר הריני בא, מתירים נידויו, כיון שעכשיו לא מצדו היא המניעה לביאתו (אורים יא ס"ק יב).

הסרבן משלם ההוצאות

שכר כתיבת הפתיחא הנתבע משלם (בבא קמא קיב ב), ואין בית דין קורעים הפתיחא ומתירים הנידוי עד שישלם שכר הסופר (רש"י שם ד"ה פתיחא, ותוספות ד"ה קבע^[21]), וכן כל ההוצאות שהוציא התובע בשביל לכוף את המסרב שיבוא לבית דין, הרי הוצאות אלו כשכר הפתיחא, שחייב המסרב לפרען (רא"ש בבא קמא י ו, בשם מהר"ם; בית יוסף ושו"ע חו"מ יד ה), ומיד כשנעשה סרבן הוא מתחייב בהוצאות התובע, אפילו קודם שנכתב כתב הסרבנות (שו"ת הרא"ש עג יב, וראה ים של שלמה בבא קמא י יד^[22]).

ודוקא כשהסרבן יצא חייב בדין, חייב לשלם הוצאות הכפייה שמחמת סירובו (סמ"ע שם ס"ק כז, על פי הריב"ש תעה, וראה שו"ת ושב הכהן צט שחולק על הבנת הסמ"ע בדברי הריב"ש).

לכופו באופן אחר

רשות ביד בית דין שלא לנדות את המוזמן, ולכופו בענין אחר לבוא לבית דין (רבנו ירוחם מישרים א יב, בשם רשב"א^[23]).

על קבלת עדות שלא בפני הנתבע כששלחו אחריו ולא בא, ראה ערך עדות.

על רשות התובע להציל את שלו בדייני גוים, אם אין ביד בית דין כח לכוף את הנתבע לבוא לדין ישראל, ראה ערך ערכאות.

על הוצאות שהוצרך התובע להוציא כדי לכוף בערכאות את הנתבע שמסרב לבוא לבית דין, ראה ערך ערכאות וערך סרוב.

כשהמוזמן אינו חייב לדון באותו בית דין

כל מקום שאין המוזמן צריך לדון בפני אותו בית דין שהזמינוהו - כגון כשרשאי לומר שרצונו לידון בבית דין אחר (ראה ערך בעל דין) - אינו צריך לחוש כלל להזמנה, ואינו צריך לבוא כלל (רמ"א בשו"ע חו"מ יד ג. וראה באור הגר"א ס"ק כג שהביא מקור מסנהדרין ח א), ואינו חייב אף לחוש לקריאתו ולהתנצל על שלא בא (באר אליהו שם מדיוק לשון הגמרא שם).

אבל אם אינו יכול לבוא לבית דין מפני שהוא צריך לילך למרחקים, עליו להודיע לבית דין ולומר התנצלותו ולבקש זמן אחר, ואם לא עשה כן מנדים אותו, אף שלא היה יכול לבוא (מהרי"ק שורש א; רמ"א בשו"ע שם יא א^[24]).

האומר שאינו חושש לגזרת בית דין

מי שאומר שאינו חושש לגזרת בית דין, אף על פי שבא לבית דין - מנדים אותו, הואיל ואומר שלא בא מחמת גזרתם הרי זה הפקרות (רמ"א בשו"ע חו"מ יא א, וראה באור הגר"א סק"ח מקורו, וראה באר אליהו שם).

על כתב סרבנות על מי שאינו רוצה לבוא לבית דין, ועל עיכוב הקריאה והתפילה בבית הכנסת עד שהקהל יכוף את המסרב לבוא לבית דין, ראה ערך סרוב.

הערות שוליים