מיקרופדיה תלמודית:הכנסת כלה
|
|
הגדרה[1] - מצות הבאה כלה לחופה
מצותה
מקורה ומעלתה
הכנסת כלה היא מצות עשה של דבריהם, והיא מהדברים שהם גמילות חסדים שבגופו, ומהדברים שהם בכלל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח. רמב"ם אבל יד א[2]. וראה ערך אהבת ישראל וערך גמילות חסדים), ורבי יהודה ב"ר אלעאי אמר לתלמידיו התעסקו בכלה, שכן מצינו בהקב"ה שנתעסק בכלה שנאמר: וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם (בראשית ב כב. אבות דרבי נתן ד), ותחילתה של תורה חסד (מדרש תנחומא [בוביר] וירא ד; ילקוט שמעוני תהלים רמז תשב), שהרי בתחילת התורה קישט את הכלה, שנאמר ויבן וגו' (מדרש תנחומא וירא א, וראה שם בהוצאת בוביר. וראה תורה שלמה בראשית ב רפז).
יש שמונים הכנסת כלה בין הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא (הגירסא בסידורים, ולא מופיע במשנה בפאה א א, ובברייתא בשבת קכז א[3]).
אין מברכים על מצוה זו
אין מברכים ברכת המצות על הכנסת כלה, לפי שמצותה היא משום גמילות חסד, ואילו נמנעו ואינם רוצים להיכנס לחופה אין כאן מצוה, ואינו דומה לפדיון הבן, שאף הוא תלוי בדעת אחרים, היינו הכהן, ומברכים (ראה ערך ברכת המצות), לפי שאפילו אם ימנע הכהן מלקבל עדיין מוטלת מצות פדיון על האב, מה שאין כן בהכנסת כלה שמשום הנאתם חייבה התורה לגמול להם חסד, ואם אינם רוצים נעקרת המצוה (אבודרהם תפלת חול שער ג).
גדרה
הכנסת כלה עיקר מצותה להכניסה לחופה (ראה ש"ך יורה דעה שס סק"א), ויש בכלל זה ללוותה כשמוליכים אותה לחופה, לְשַמחה, ולהספיק צרכיה כדי שתוכל להינשא.
ללוותה לחופה
מצוה ללוות את הכלה מבית אביה לבית חופתה (מגילה כט א, ורש"י ד"ה להכנסת כלה), או לבית החתן (תוספות ישנים כתובות יז א ד"ה ת"ר בשם הראבי"ה).
שיעור המלווים
בשיעור המלווים כמה יהיו, כתבו ראשונים שכיון שהוא מפני כבוד החיים - שלא כמו בלוית-המת (ראה ערכו) - לחבבה על בעלה, מוליכים אותה לפי כבודה (תלמידי רבינו יונה בשיטה מקובצת כתובות יז א); ויש אומרים שהכנסת כלה אין לה שיעור (מאירי כתובות שם; שיטה מקובצת שם, בשם לקוטי גאונים; תלמידי רבינו יונה שם, בשם יש אומרים), כי ברוב עם הדרת החתן והכלה, ומוסיף יותר בשמחה ובחיבוב (שם בשם יש אומרים. וראה להלן ביחס לשאר מצות; לבטל תורה לצורך מצוה זו).
הליווי בזמנינו
בזמנינו אין נוהגים ללוותה מבית אביה, אבל מה שהולכים הקהל עם החתן לכסות ראש הכלה הוא הנקרא בזמננו הכנסת כלה (דרישה יו"ד שסא, ושם אהע"ז סה).
ויש שכתבו שכיסוי הכלה אינו בכלל חופה אלא הכנה לחופה, ובשעת הולכה לחופה שהוא הגמר, אין הולכים אלא ללוות החתן, אבל בלווית הכלה שכל הנשים הולכות עמה אין להתערב שם עמהן, ובקצת מקומות נהגו אנשים חשובים ללכת לקראת הכלה, וכשקרבים אליה חוזרים לאחוריהם לחופה (ט"ז אהע"ז שם ב, וכתב ונכון הוא, וראה בית שמואל שם סק"ג בשמו).
מקלסים שרים ומרקדים לפניה
מקלסים לכלה (אבות דרבי נתן ד א, וראה כתובות יז א על הקילוסים לכלה[4]), ובכלל גמילות חסדים לתקן את הכלה - בקישוטים (פירוש בנין יהושע שם) - ולְשַמחה (אבות דרבי נתן שם ה), ושרים ומרקדים לפניה (ראה כתובות שם), ונחלקו תנאים כיצד מרקדים לפני הכלה, דהיינו מה אומרים לפניה (רש"י שם טז ב ד"ה כיצד):
- בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, לפי יופיה וחשיבותה מקלסים אותה, ולא יעברו על מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כג ז) אם יש בה מום (ברייתא בכתובות יז א, ורש"י ד"ה כמות), אלא ישתקו ולא ישבחוה (פירוש א, בתוספות שם ד"ה כלה), או ישבחוה באיזה דבר נאה שיש בה, כגון בעיניה או בידיה אם הן יפות (פירוש ב בתוספות שם; שיטה מקובצת שם, בשם ר"י מיגש והרשב"א, ופירוש ב בריטב"א), שאי אפשר שלא יהיה בה איזה דבר של שבח (ר"י מיגש וריטב"א בשיטה מקובצת שם); ויש מפרשים שאין לפרט לבית שמאי השבחים לעולם שלא יבואו לידי כזב, אלא ישבחו תמיד במילים אלו "כלה כמות שהיא", כלומר כלה זו כמו שעשאה הקדוש ברוך הוא (פירוש ב בר"י מיגש, ופירוש א בריטב"א, בשיטה מקובצת שם).
- ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה (כתובות שם), שחוט של חסד משוך עליה (רש"י שם ד"ה חסודה), שאם יזכירו מה שיש בה לשבח, מכלל שהשאר הם לגנאי (תוספות שם), ואין בכך משום דבר שקר, שמשנים משום דברי שלום (ריטב"א שם, וראה ערך דרך ארץ וערך הבאת שלום), ועוד שאפילו שהיא כעורה אפשר שחוט של חסד עליה (שיטה מקובצת שם לפרש"י, על פי מגילה יג א באסתר). הלכה כבית הלל (טוש"ע אהע"ז סה א).
הסתכלות בפניה
אף שאסור להסתכל בפני כלה כל שבעה אפילו כדי לחבבה על בעלה (ראה כתובות יז א), מכל מקום יש מן הראשונים סוברים שבשעת הכנסתה לחופה חוק הוא שמגלים פניה ומראים אותה לבני אדם המסתכלים בה, ואין בכך כלום (שיטה מקובצת שם, בשם יש מי שסובר); וכן יש סוברים שביום הראשון שהוא עיקר החיבוב לבעלה מותר להסתכל בה (רא"ש שם ב ג, בשם יש אומרים; תלמידי רבינו יונה בשיטה מקובצת שם, בשם יש אומרים).
ויש חולקים וסוברים שאפילו יום ראשון, ואפילו שעה אחת - אסור (רא"ש שם; תלמידי רבינו יונה שם, בשם מורי הרב; טור אהע"ז סה, בשם הרא"ש, וכן בשו"ע שם ב סתם אסור להסתכל), ובראייה בעלמא לפי שעה בשעה שמוליכים אותה - מותר (שיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ה), אבל מותר להסתכל בתכשיטים שעליה ובפריעת ראשה (רא"ש שם; טור ורמ"א בשו"ע שם).
מנהגים שנהגו לעשות לכלה
מנהגים שונים נהגו לעשות לבתולה (רמב"ם אישות טז כה) בשעה שמוציאים אותה מבית אביה לבית החתונה (ראה רש"י כתובות טו ב ד"ה וראשה פרוע):
- מיני כתרים או מלבוש ידוע (רמב"ם שם), כחופה של הדס, או צעיף שעל עיניה (כתובות יז ב בפירוש הינומא במשנה שם טו ב).
- פרעו ראשה (משנה שם), והיינו ששערה על כתפיה (רש"י שם ד"ה וראשה) ומגולה (שיטה מקובצת שם).
- רקדו ושחקו לפניה (ברייתא שם טז ב).
- חילקו קליות לתינוקות (רבי יוחנן בן ברוקה במשנה שם טו ב).
- יש שעשו סימנים המראים שבתולה היא ולא אלמנה, כגון שמעבירים לפניה כוס של בשורה (ברייתא שם טז ב), היינו כוס של תרומה, לומר שהיא ראשית כתרומה שהיא ראשית (גמרא שם), וכיוצא בדבר (ראה גמרא שם מפה של בתולים וחבית של יין סתומה).
אין עושים דברים אלה אלא כשיוצאת מבית אביה, ולא באלמנה אפילו היא בתולה (רדב"ז בשיטה מקובצת שם).
לעשות שתי חופות כאחת
אין מקלסים שתי כלות בעיר אחת, אלא אם כן יש שם כדי קילוס לזו וכדי קילוס לזו, רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על פי כן אסור משום איבה (מסכת שמחות יא), שאם האחת יפה וחברתה אינה יפה יש איבה ביניהן (מרדכי מועד קטן יא תתמג).
להלכה יש מהראשונים שהיו נזהרים כרבי שמעון בן אלעזר לא לעשות שתי חופות ביחד, אפילו הן נכריות לא קרובות זו לזו (מרדכי שם[5]; רמ"א בשו"ע אהע"ז סב ב), אבל אין נזהרים בזה (רמ"א שם), שהלכה כתנא קמא (באור הגר"א שם סק"ג. וראה ערך איבה).
להשיא עניות מן הצדקה
גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה, ישיאו בהן בתולות עניות (מהרי"ק שורש קכג; שו"ע יו"ד רמט טו. וסיימו שאין לך צדקה גדולה מזו), ואפילו אם הקדישו חפץ לבית הכנסת ושם בעליו עליו (ראה ערך צדקה), או שיש בידם ספר תורה, מותר לשבעה טובי העיר לשנותם לדבר מצוה זו של נשואי יתומות, או למכור הספר תורה; אבל בתולה עניה, שאין לאביה יכולת להשיאה, הדבר ספק אם חשוב מצוה רבה שיוכלו לשנות בדבר של הקדש ששם בעליו עליו, מכיון שהמצוה להשיא את הבת מוטלת על האב (ראה ערך אב), אלא שאם אין לה אב המצוה על בני העיר (מהר"ם אלשקר עב, והובא בקצרה בש"ך שם ס"ק יא. וראה ערך צדקה).
שיעור הנתינה מן הצדקה
גבאי צדקה המשיא את היתומה, לא יפחות לה מחמשים זוז (משנה כתובות סז א; טוש"ע יו"ד רנ ב), שהם ששה דינרים ורביע דינר של כסף טהור (רמב"ם מתנות עניים ח טז, וראה ערך דינר). ונחלקו בירושלמי: רבי חנינא אמר אפילו אם אין בכיס של צדקה, מחייבים את הגבאים ללוות; ורבי יוסי אמר שאין אומרים לגבאים ללוות כשאין בכיס (ירושלמי כתובות ו ה).
הלכה כרבי חנינא (בית יוסף שם; ש"ך שם סק"ב. וראה שיטה מקובצת שם שרב האי גאון נסתפק בדבר), ולדברי הכל אינם מחוייבים ללוות יותר מחמשים (ש"ך שם), ושיעור זה אינו אלא בימיהם, ככל השיעורים שאמרו בענייני צדקה, שאינם אלא בימיהם, אבל בזמן הזה נותנים כפי הראוי (ש"ך שם סק"ג. וראה ערך צדקה).
לעשות כן בצניעות
אף שדרך הכנסת כלה להיות בפרהסיא, אמרה תורה לעשות זאת בהצנע, שנאמר: וְהַצְנֵעַ לֶכֶת (מיכה ו ח) - זו הכנסת כלה (סוכה מט ב), שכתוב בה לכת: מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה (קהלת ז ב. רש"י סוכה שם ד"ה הוצאת).
יש מפרשים שהדברים אמורים על הסעודה והשמחה שבבית המשתה, שיסעד וישמח במידה נאה, ולא ינהג קלות ראש בעצמו (פירוש א ברש"י שם); ויש מפרשים על הממון שצריך לבזבז להכנסת כלה עניה שיעשה בצנעא ולא יאמר לפני מי שאינו יודע כך וכך עשיתי (שאילתות ג, ופירוש ב ברש"י שם[6]).
ביחס לשאר מצות
לבטל תורה לצורך מצוה זו
מבטלים תלמוד תורה להכנסת כלה (כתובות יז א, ומגילה ג ב), שהמעשה קודם לתלמוד (אבא שאול במסכת שמחות יא); ויש שחולק וסובר שאין מבטלים תלמוד תורה להכנסת כלה (תנא קמא במסכת שמחות שם), הלכה שמבטלים (רמב"ם אבל יד ט; רמ"א בדרכי משה, ושו"ע אהע"ז סה א), ואפילו תלמוד תורה של רבים (שו"ע הרב הלכות תלמוד תורה ד ד[7]), ואפילו מי שתורתו אומנתו (חלקת מחוקק ובית שמואל שם), ותלמוד תורה של גדול הדור (ב"ח אהע"ז שם על פי רבי יהודה ב"ר אלעאי שביטל).
יש מפרשים שאין זה אלא רשות, שרשאי לבטל תלמוד תורה (רא"ש כתובות ב ה, בשם יש מפרשים; שיטה מקובצת שם, בשם שיטה ישנה); ויש חולקים וסוברים שחיוב הוא לבטל (רא"ש שם; ריטב"א שם והובא בשיטה מקבצת שם; חלקת מחוקק ובית שמואל שם), אלא שיש שמצדד לומר שאם יודע שיש חופה בעיר ואינו רואה אותה אינו צריך לבטל מלימודו ולילך לשם (חלקת מחוקק שם: ואפשר לומר); ויש שכתב שאפילו אינו רואה חייב לבטל (בית שמואל שם).
במה דברים אמורים שאין לה לכלה כדי צרכה (אבות דרבי נתן ד); ויש סוברים שלהכנסת כלה אין לה שיעור, ולעולם מבטלים (שיטה מקובצת כתובות שם, בשם לקוטי גאונים, ותלמידי רבינו יונה שם, בשם יש אומרים), כי ברוב עם מוסיף יותר בשמחה (תלמידי רבינו יונה שם, וכעין זה במאירי שם, וראה לעיל: גדרה; שיעור המלווים).
האם כלה קודמת לענייני הוצאת המת
מעבירים את המת מלפני הכלה (ברייתא בכתובות יז א, ובמסכת שמחות יא; רמב"ם אבל יד ח; טוש"ע יו"ד שס א), שכשהכלה יוצאת מבית אביה לבית חתונתה, ונושאי מת יוצאים, ובזו ובזו אוכלוסים הרבה ואינם רוצים להתערב, מעבירים את המת דרך אחרת (רש"י שם ד"ה מעבירין, וכן ברמב"ם וטוש"ע: אם פגעו מת וכלה זה בזה), שכבוד החיים קודם לכבוד המתים (מסכת שמחות שם), או שהכנסת כלה עדיפה שיש בה משום לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיה מה יח. ראה שאילתות ד, והעמק שאלה שם, וראה ש"ך יו"ד שם סק"א), ונחלקו בכך ראשונים:
- יש סוברים שהכנסת כלה קודמת בכל דבריה להוצאת המת (תורת האדם לרמב"ן ענין ההוצאה; טור יו"ד שם, בשם הרמב"ן, ושו"ע שם), ואותה שאמרו: בית האבל ובית המשתה בית האבל קודם (מסכת שמחות יב[8]), לא בשעת הכנסת הכלה לחופה אמרו, אלא על כל שבעת ימי המשתה, שאף שמצוה לשמח בהם חתן וכלה, של אבל קודמת (רמב"ן בתורת האדם שם, בשם מכילתא אחריתי, וראה שם עוד בארוכה; טוש"ע שם).
- ויש סוברים שמי שהיו לפניו מת וכלה, מניח את הכלה ומתעסק עם המת, וכן הוא אומר: לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל (קהלת ז ד. רמב"ם שם, וטור שם בשמו), ולא אמרו שהכלה קודמת אלא כשאין הדבר נוגע אלא לכבוד, מי ילך ראשונה בדרך שכבוד החיים עדיף (לחם משנה שם בדעתו).
יש מהאחרונים שמפרש שאין מחלוקת בדבר, אלא שאם מת וכלה בעיר, ואין בעיר כדי להיחלק לזו ולזו, לדברי הכל הכנסת כלה עדיפה, משום לא תהו בראה, אבל היחיד הרואה שתי חבורות, אחת לזו ואחת לזו, עליו אמרו שילך עם האבלים, משום והחי יתן אל לבו (העמק שאלה שם בדעת השאילתות והרמב"ם).
על כבוד חתן וכבוד אבל בשבעת ימי המשתה מי קודם, ראה ערך חתן.
מת מצוה
מת-מצוה (ראה ערכו) - יש סוברים שלדברי הכל קודם להכנסת כלה (רמב"ן בתורת האדם ענין ההוצאה; ש"ך יו"ד שס א סק"ג); ויש מהראשונים סוברים שאף למת מצוה הכנסת כלה קודמת (שאילתות ד, להבנת הרמב"ן שם בדעתו[9]).
לפני מלך
מעבירים את הכלה מלפני המלך (ברייתא בכתובות יז א, ומסכת שמחות יא), שכולם חייבים בכבודו (מכילתא אחריתי ברמב"ן בתורת האדם ענין ההוצאה).
לכסות הכלה בכלי קדוש
יש נוהגים ליקח מכלי קודש שבבית הכנסת ומכסים בהם את הכלה, ואף שאין משתמשים בכלי קודש (ראה ערך תשמישי קדושה), מצות הכנסת כלה גדולה היא מאוד, שהיא מהדברים שאין להם שיעור (ראה לעיל: מצותה), ואין זה נחשב לתשמישי הדיוט (ט"ז או"ח תקס סק"ו[10]).
הערות שוליים
- ↑ ט', טורים קלו-קמג.
- ↑ וראה ספר המצות לרמב"ם שורש ב, ורמב"ן שם שורש א.
- ↑ וראה שו"ת מהרש"ל סד שאינו אלא פירוש לגמילות חסדים, וראה שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים ב.
- ↑ וראה הערות לאבות דרבי נתן [הוצאת שכטר] שיש גורסים וישמחו.
- ↑ ובדפוסים ואפילו בעכו"ם, וטעות סופר הוא וצריך לומר בנכריות, ורצונו לומר לא אחיות.
- ↑ וראה שם שכתב שכן מפרש בשאילתות.
- ↑ ראה ערך תלמוד תורה לגבי מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים.
- ↑ ולפנינו הגירסא בית האבל ובית המשתה בית המשתה קודם, אבל חסידים הראשונים כו'. וראה פירוש נחלת יעקב שם.
- ↑ וראה העמק שאלה שם שהאריך להוכיח שאף השאילתות מודה במת מצוה שקודם לכלה.
- ↑ וראה שו"ע או"ח קנד י בעטרות ספרי תורה בראשי חתנים, וראה ערך הנ"ל. וראה ערך זכר לחורבן על גזרת חכמים על עטרות כלה של כסף וזהב וכיוצא.