מיקרופדיה תלמודית:הלכה (ו) - כללי ההלכה לאחר חתימת התלמוד הבבלי

הגדרה^[1] - כללי פסיקת ההלכה במחלוקות שנתהוו אחר חתימת התלמוד הבבלי

הסבוראים

אחר חתימת התלמוד הבבלי, אף שלא היתה הוראה, היו רבנן סבוראי שהיו מפרשים פירושים וסברות הקרובים להוראה, וכל הדברים שהיו מסופקים ועומדים בתלמוד פירשוהו הם (אגרת רב שרירא גאון (מצגר), רבנו סבוראי), ופסקים שלהם נכנסו בתלמוד (תוספות קדושין נב א ד"ה ביע"ל).

הגאונים

הלכות הפסוקות מן הגאונים שהיו אחר חתימת התלמוד, נחלקו בהן ראשונים:

• יש אומרים שהן בידינו הלכות פסוקות (המאור סנהדרין לב א, בשם חכם גדול מחכמי הדור שלפנינו), ואין לנו לחלוק עתה על דברי הגאונים מראיית דעתנו לפרש הענין בדרך אחר כדי שישתנה הדין מדברי הגאון, אם לא בקושיא מפורסמת, וזהו דבר שאינו נמצא (רא"ש סנהדרין ד ו, בשם הראב"ד), וכל שמצאנוהו בדברי הגאונים תלמוד הוא (מאירי סנהדרין שם), וקבלת הגאונים ראוי לסמוך עליהם כאילו נזכרו בתלמוד (תשב"ץ ג מה), שהגאונים קיבלו מרבנן סבוראי, ורבנן סבוראי מהאמוראים, ובישיבתו של רב אשי היו יושבים ובבית הכנסת שלו היו מתפללים (רא"ש ראש השנה ד יד, בשם הרמב"ן), ויותר יש לסמוך על מי שמורה הלכה מתשובות הגאונים שהם פסקים קצרים וברורים, ממי שמורה מתוך עיונו בתלמוד שאפשר שיטעה בעיונו, ואין בזמננו מי שיגיע בתלמוד לגדר שיוכל לסמוך להורות ממנו (שו"ת הר"י מיגש קיד).

• ויש אומרים שפסקי הגאונים אינם כהלכה ברורה ופסוקה מהתלמוד אלא כדעת מכרעת, ואם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד, שומעים לזה שהדעת נוטה לדבריו (הרמב"ם בהקדמה לי"ד החזקה), וכל מה שימצא לאחד מן הגאונים המפורסמים בהוראה ולא נמצא עליה ראיה ברורה לא נדחה אותה ולא נטעה אומרה, ונאמר אפשר שיש לו ראיה, ואין ראוי לנו שנסמוך על אותו מאמר ולא נעשה בו עד שתתבאר לנו סיבתו (תשובות הרמב"ם (פריימן), השמטות סט), ויכולים לסתור דברי גאונים אם מביאים ראיות לדבר, שכל הדברים שאינם מבוארים בתלמוד שסידרו רב אשי ורבינא אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים (רא"ש סנהדרין ד ו), אבל בלי ראיות, אלא מסברת דעתנו, אין לחלוק אפילו על הפוסקים הראשונים (שו"ת הרשב"א ב שכב).

הרי"ף

אף בזמן שאחר הגאונים היו פוסקי הלכות, והרי"ף - רבי יצחק אלפסי - מגדולי ועמודי ההוראה הוא, ומימות רב האי לא נמצא כמוהו בחכמה (ספר הקבלה לראב"ד), ולא נמצא בכל דברי הרי"ף שפירש דברי מי שאין הלכה כמותו אלא מדלגם, ומאריך לפרש דברי מי אשר ישרו בעיניו (שו"ת הרא"ש פד ג). וכשמדלג דינים הנמצאים בתלמוד, זו ראיה שלא כהלכה הם (מרדכי עירובין תעח, בשם מהר"ם)^[2].

וכתבו הפוסקים שנהגו לפסוק כרי"ף, גם כשחלוק על שאר פוסקים במקום שאין בעלי התוספות חולקים עליו (ראה להלן. מרדכי כתובות קע, ותרומת הדשן קמח וקע ושלה, בשם מהר"ם; מהרי"ק יח ונב), וכשבעלי התוספות חולקים על הרי"ף, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שלעולם ההלכה כתוספות, שהם היו בקיאים בספרים יותר מכל אדם אשר על פני האדמה (תשובת הרב ישראל שכנא בשו"ת הרמ"א כח).

• ויש אומרים שיש לחוש לדבריהם במקום שהם מחמירים, אבל אין כאן כלל לפסוק הלכה, אלא לפעמים תהיה הלכה כרי"ף ולפעמים כתוספות (מהרי"ק נב).

תשובות הנמצאות בשם הרי"ף, נחלקו בהן הדעות:

• יש אומרים שאין לסמוך עליהן, אלא אם כן הוחזקו שהן ממנו (מלחמות לרמב"ן סוכה כה ב).

• ויש אומרים שאם אינן סותרות לתלמוד או לכללי הלכה סומכים עליהן, שאם לא כן לא הנחת שום מקום לסמוך על שום תשובה מתשובות הגאונים, שרובם אין שמן חתום עליהם (שו"ת הרדב"ז ב תקסט).

רש"י

רש"י, תורה נתבקשה ונתחדשה ונדרשה מפיו, ותורת אמת היתה בפיהו, והעמיד לעולם רגל שלישית (ראב"ן קז), וראש לכל החיבורים הם פירושי רש"י (שם הגדולים ש). אבל בפסיקת הלכה על פיו נחלקו הדעות:

• יש אומרים שרש"י לא כיוון בפירושיו לענין פסק הלכה כלל (מאירי, אבות, פתיחה; בית יוסף או"ח י ו; שו"ת הרדב"ז א קט).

• ויש אומרים שודאי כיוון בפירושיו לפסוק ההלכה (מעדני יום טוב, ציצית סה; הלכות קטנות ב קיז).

הרמב"ם

הרמב"ם, קיבלו עליהם בכמה ארצות וקהילות לפסוק הלכה כמותו בכל מה שכתוב בספריו, בין בהיתר ובין באיסור, בין בדיני ממונות ובין בעניני קדושין כתובה וגיטין (שו"ת הר"ן סב; שו"ת הרא"ש לב יא; שו"ת הריב"ש נה), ואף אם יקשה על דברי הרמב"ם מתוך שיטת התלמוד, ראוי לנו לתלות החסרון במיעוט השגתנו, וחייבים אנו לקבל דבריו מבלי שנהרהר אחריו (מהרלב"ח יב, שהוא קבלה מפורשת אצלנו); ויש חולקים ואומרים שהמורה מתוך הרמב"ם ואינו יודע מהיכן הוציא דבריו מהתלמוד טועה להתיר את האסור ולאסור את המותר, וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן, אם אינו בקי בתלמוד (שו"ת הרא"ש לא ט; שו"ת הריב"ש מד).

אכן כשבעלי התוספות חולקים על הרמב"ם, כתבו אחרונים שההלכה כבעלי התוספות, שרבנו תם ור"י גדולים מהרמב"ם בחכמה ובמנין (ים של שלמה, הקדמה לבבא קמא, בשם תשובת הרא"ש).

הראב"ד

הראב"ד בעל ההשגות על הרמב"ם, כתבו ראשונים שהיה רב מובהק, ולו שומעים להלכה אפילו להקל (שו"ת הרשב"א ז שנז), וכשחולק על הרמב"ם, נחלקו הדעות אם פוסקים כמותו (כנסת הגדולה או"ח קס, הגהות בית יוסף א); או כרמב"ם (מהר"ם אלשקר צד).

התוספות

בעלי התוספות, כתבו ראשונים שהלכה כמותם נגד הרי"ף (ראה לעיל), ונגד הרמב"ם (ראה לעיל), וכתבו אחרונים שדרך הראשונים להוציא מדברי התוספות, מדיוקיהם ומקושיותיהם ותירוציהם הלכה למעשה (חיים שאל א ס ומחזיק ברכה או"ח קכה ויו"ד נה ז)^[3]; ומכל מקום יש שכתב שאין דרכם לפסוק הלכה וללמד דינים אלא לפרש הסוגיא בדרך של שקלא וטריא (שיטה מקובצת כתובות ד א, שכך קיבל מרבותיו, ועט א).

הראשונים שאחרי התוספות

הראשונים שאחרי בעלי התוספות, כמו הרמב"ן והרמ"ה ורבנו יונה והרשב"א והר"ן והרא"ש ועוד רבים, היו אף הם מגדולי ההוראה שסמכו עליהם להלכה (הקדמת הרמ"א לדרכי משה; הקדמת מהרש"ל לים של שלמה בבא קמא), ומהם שבכמה קהלות קיבלו עליהם לנהוג בכל דבר כמותם (ראה שו"ת יכין ובועז ב כג).

השלחן ערוך והרמ"א

בדורות האחרונים קיימו וקיבלו עליהם לשמור ולעשות ככל מה שכתוב בשלחן ערוך והגהות הרמ"א (קיצור תקפו כהן כה), ומחלוקת עיקרית להלכה יש בין מחבר השלחן ערוך לרמ"א:

• השלחן ערוך קבע את הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לשלשה עמודי הוראה, ובכל מקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת, פוסק הלכה כמותם, מלבד במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים עליהם (הקדמת הבית יוסף), ועל כלל זה לסמוך על שלשה עמודי הוראה אלה הסכימו קרוב למאתים רבנים בדורו (ברכי יוסף חו"מ כה כט, ושם הגדולים ספרים ב נט), אלא שיש שכתבו שבבית יוסף הוא שפסק כשנים משלשה אלה, ובשלחן ערוך דרכו לפסוק כרמב"ם אף נגד הרי"ף והרא"ש (שיירי כנסת הגדולה או"ח תצה הגהות בית יוסף ה; יד מלאכי כללי השו"ע ג).

• והרמ"א חולק על עיקר כלל זה, במקום שחכמי אשכנז וצרפת חולקים עליהם והם הרוב, או במקום שהמנהג שנהגו אינו כן (הקדמת הרמ"א לדרכי משה).

מנהג הספרדים

בקהילות הספרדים - והאיטלקים - נהגו לפסוק כשלחן ערוך (ברכי יוסף חו"מ כה ו וכז)^[4], אלא שלהחמיר יש שנהגו באיזו חומרות כרמ"א (שם הגדולים ספרים ט יב, וברכי יוסף שם ו; ברכי נפשי ב צד), מפני שלא קבלו עליהם הוראותיו בתורת ודאי, לשלול כל דעה אחרת (חקרי לב יו"ד קכז; נדיב לב חו"מ סג), ולכן במקום ספק-ספיקא (ראה ערכו) פוסקים נגד השלחן ערוך (בן אברהם לב ומ; אוזן אהרן ס יד). ולא קבלו עליהם הוראותיו אלא כשבא להכריע כדעת מי מהראשונים, אבל כשפוסק כנגד כל הראשונים, לא קיבלו עליהם הוראותיו (ימי יוסף בתרא יו"ד ח). ואפילו כשמפרש דברי אחד הראשונים ופוסק כמותו, אם פירושו דחוק, לא קיבלו עליהם לפסוק כמותו (דרכי נעם חו"מ כז), ואפילו אם פוסק כדעה מסוימת, מפני שלדעתו הרבה ראשונים סוברים כמותה, וכשנדקדק נמצא שאין הפירשו בדבריהם כדבריו, ורק אחד מהראשונים סובר כדעה זו, אין הולכים בזה אחר השלחן ערוך (חקי חיים מא). וכן כשכל האחרונים חלוקים על השלחן ערוך, אין פוסקים כמותו (ישיב משה א לד; שואל ונשאל ז יו"ד קג), אך אם רוב האחרונים חלוקים עליו, ולא כולם, פוסקים כמותו (שמחת כהן ה או"ח תנ ו, ויו"ד א, ואה"ע א י; ישיב משה א ר)^[5]. וכן נהגו הספרדים ללכת אחר דברי האר"י גם כשחלוק על השלחן ערוך (כף החיים כה ס"ק כה; ביכורי יעקב (זריהן) יו"ד יט; ארץ חיים (סתהון) או"ח מו ח, ויו"ד שכב ג)^[6].

כשהרמ"א כתב דין שאינו נזכר בשלחן ערוך

במקום שהשלחן ערוך לא גילה דעתו, ונמצא דין זה רק בדברי הרמ"א, נוהגים בזה הספרדים כרמ"א (אורח משפט או"ח יח; ישיב שם; שואל ונשאל שם).

כשהשלחן ערוך סותר דבריו בבית יוסף

כשהשלחן ערוך סותר דבריו בבית יוסף, נחלקו אחרונים כמי עיקר:

• יש אומרים שהעיקר כבית יוסף (רבי שמואל ויטאל בשם רבי חיים ויטאל ביוסף בחירי עמ' שפד; חקרי לב או"ח נד; שיירי כנסת הגדולה שם), אם מפני שהבית יוסף עשאו בבחרותו, אך השלחן ערוך עשאו בזקנותו ובסוף ימיו שכבר השכחה והזקנה קפצה עליו, או מפני שבחיבור הבית יוסף שהה עשרים וארבע שנים, אך את השלחן ערוך עשה בזמן קצר מאוד (רבי שמואל ויטאל בשם רבי חיים ויטאל שם)^[7], או שמכיוון שעיקר חיבורו היה הבית יוסף, והשולחן ערוך לא עשאו אלא לקיצור ממנו (חקרי לב שם), או שבבית יוסף כתב הנראה לדעתו לפסוק להלכה, ובשלחן ערוך סתם כדעת הרמב"ם דהוא מרא דאתריה דארץ ישראל (שיירי כנסת הגדולה שם).

• ויש אומרים שהעיקר כשלחן ערוך, שחברו לאחר הבית יוסף, ואם סותר דבריו הוא מפני שחזר בו מסברתו (יוסף אומץ לחיד"א סט).

שתי דעות בשלחן ערוך

כשיש שתי דעות בשלחן ערוך, לעיתים מבאר השלחן ערוך שההלכה כאחת מהן, וכשלא ביאר, כתבו האחרונים כללים שונים לדעת מה העיקר לדעתו (ראה שדי חמד, כללי הפוסקים יג ח-כד).

מנהג האשכנזים

והאשכנזים קיבלו עליהם פסקי הרמ"א, במקום שחולק על השלחן ערוך (שם הגדולים מחברים מ צח; כנסת יחזקאל סג) בתורת ודאי, ואין שום ספק ספיקא נגד דעתו, ואין מצרפים שום דעה אחרת, ואפילו דעת השלחן ערוך נגד דעתו (פרי מגדים, פתיחה ליו"ד ו), אכן כשרוב האחרונים חלוקים על הרמ"א, לא קיבלו עליהם דעתו, וההלכה כאחרונים (משנה ברורה קסז ס"ק מג, ושם תכב סק"י ועוד)^[8].

שתי דעות ברמ"א

כשהרמ"א מביא שתי דעות ואינו מכריע ביניהם, כתבו הפוסקים שהעיקר כדעה הראשונה (צמח צדק חו"מ מג).

הוראת הוראה על פי השלחן ערוך

יש מערערים על המורים הלכה מתוך השלחן ערוך, אם אינם יודעים הטעם שבדבר, ולא ידקדקו בכל הענין מתוך התלמוד, וכתבו שהם בכלל מבלי עולם ויש לגעור בהם (מהרש"א סוטה כב א, חידושי אגדות ד"ה ירא), וכתבו האחרונים שעכשיו שנתחברו חיבורים על השלחן ערוך, כהטורי זהב, שפתי כהן, מגן אברהם ושאר אחרונים, וכל דין מבואר טעמו במקומו, מותר להורות משם (ראה ערך הוראה. פתחי תשובה יו"ד רמב סק"ח).

הערות שוליים