מיקרופדיה תלמודית:הלנת הדין

הגדרה^[1] - חובת המתנה בגמר הדין של חיוב מיתה עד למחרתו

הדין ומקורו

דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה, שאם זיכוהו ביום ראשון, פוסקים את דינו והולך לו, ואם לא יכלו לזכותו ביום ראשון, אין פוסקים את דינו לחובה, אלא מלינים את דינו עד למחר, שמא ימצאו לו זכות בלילה (משנה סנהדרין לב א ורש"י; רמב"ם סנהדרין יא א).

למדים הלנת הדין מהכתוב: צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים (ישעיה א כא. סנהדרין לה א).

כל שאינו מלין דין של חובה - מרצח הוא (מאירי סנהדרין לה א ד"ה כבר [הראשון]).

הלנה חוזרת לכל טעם

הלנת הדין צריך על אותו הטעם שמחמתו הסכימו לחובה, שאם אמרו הדיינים טעם אחד לחובה והלינו את הדין, ולמחרתו חזרו בהם מן הטעם הראשון וראו טעם אחר לחובה, צריך שוב הלנת הדין בשביל הטעם השני, שמא יחזרו בהם הלילה גם מן הטעם האחרון (סנהדרין לד א, ורש"י ד"ה בשלמא).

בדינים שונים

מורד במלכות - כתבו ראשונים, שאין צריך להלין את דינו (תוס' מגילה יד ב ד"ה מורד)^[2].

המסית (ראה ערכו) - נראה מדברי אחרונים שלהלין את הדין צריכים גם בו (ראה מנחת חנוך תסב).

דיני מלקות ודיני גלות שוים הם בכל הדברים לדיני נפשות, חוץ ממספר הדיינים, ולפיכך גם לענין הלנת הדין אין גומרים דינים אלה בו ביום אלא לזכות ולא לחובה (ראה רמב"ם סנהדרין יא א,ד).

הערות שוליים