מיקרופדיה תלמודית:המסס

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אחד מהאברים הפנימיים של הבהמה, המעכלים את המאכל, ונמצא בין בית הכוסות לקיבה

מהותו וצורתו

שמו

ההמסס נקרא כך[2], לפי שמעכל את המאכל, מלשון: וְהָיָה כִּמְסֹס נֹסֵס (ישעיה י יח. ערוך ערך מסס בפירוש א), וטוחן אותו (רש"י קהלת יב ד); או על שם המסו, והוא מיץ הקיבה המקפיא ומעמיד את החלב (ערוך שם בפירוש ב)[3].

בימי התלמוד היו זמנים שהחליפו בהם את השמות של המסס ובית הכוסות (שבת לו א), ואין זה משנה את עניינם, שאין השם מפקיע את הענין (מאירי שם).

מהותו

ההמסס הוא עגלגל כמין כדור (רש"י שבת לו א ד"ה המסס) או כרמון (פירוש המשניות לרמב"ם חולין ג א), ובתוכו ישנם הרבה קליפות כגלגל של ריחיים (רש"י שם), והם קרומים מלאים זבלים (פירוש המשניות שם). דופנו דק מאד (רש"י שבת שם), ואינו דופן כפול, של שני עורות, כמו שיש לבית הכוסות (ראה ערכו. רש"י שם).

ההמסס מחובר לבית הכוסות, והם אדוקים ודבוקים זה בזה (רש"י רש"י חולין מב א ד"ה ובית, נד א ד"ה זה; טוש"ע יורה דעה מח ז). סביב סביב לחיבורם כשמבדילים אותם יש דופן לזה ודופן לזה, ובאמצע הם נקובים זה לזה ושופכים זה לתוך זה, והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס, ומהמסס לקיבה (רש"י שם ושם)[4].

אופן חיבורם סביב הנקב אינו שוה בכל מקום, שקרוב מאוד לנקב שבאמצע הם מתאחדים ממש עד שאינם אלא עור אחד, וסביב לזה הם מחוברים באופן שכשמבדילם יש דופן לזה ודופן לזה, ומסביב לזה יש שמחוברים באופן ששומן מפסיק בין שתי הדפנות (צמח צדק החדש פסקי דינים מח ב; פרי מגדים יו"ד מח משבצות זהב סק"ט).

בעוף

העוף אין לו המסס (רמב"ם שחיטה ו יז; טור יו"ד מט).

טרפותו

ניקב לחוץ

המסס שניקב נקב מפולש מעבר לעבר - טרפה (ספרא שמיני ב ג; חולין מב א; רמב"ם שחיטה ו יא; טוש"ע יו"ד מח ז), והיא מהטרפות שנמסרו הלכה למשה מסיני במנין שמונה עשרה טרפות (חולין שם. וראה ערך טרפה). שיעור הנקב הוא במשהו (רמב"ם שם ו א. וראה ערך נקובה).

מצד אחד

ניקב ההמסס מצד אחד, ולא נקב מפולש מעבר אל עבר, נחלקו בו הראשונים:

  • יש סוברים שנעשה טרפה. בטעם הדבר יש מפרשים מפני שמתוך שהעור דק מאד אינו סותם את הנקב (רש"י שבת לו א ד"ה משני); ויש מפרשים שחוששים שמא כבר ניקב לחוץ נקב מפולש וחזר והבריא כיון שהדופן היא דקה, ואינה טרפה אלא בניקב על ידי מחט אבל לא על ידי חולי (תוס' שבת שם ד"ה למחט, בשם ר"י; אור זרוע א תטו; שו"ת תרומת הדשן א קסה). ולכן אם בלעה מחט לפנינו ושחטוה מיד, ונמצאת תחובה בהמסס ואין הנקב מפולש - כשרה, שאין כאן מקום לומר שמא ניקב והבריא (תוס' שבת שם. אבל לפירוש הראשון שאין עור הדק סותם ומגין אם שחטוה מיד טרפה).
  • ורוב הראשונים חולקים וסוברים שאף ההמסס דינו כבית הכוסות, שאינו טרפה אלא אם ניקב נקב מפולש מעבר אל עבר; אבל ניקב מצד אחד, אפילו על ידי מחט, ולא ניקב אלא חצי עובי העור - כשרה, וכתבו שזהו דבר פשוט שאין סברא שתהיה טרפה בשום מקום אלא בנקב מפולש (תוס' שבת שם, בשם רבינו תם; ספר הישר לרבינו תם י; רשב"א חולין נא א, ובתשובותיו א שעג,שפד; ר"ן חולין שם; רא"ש חולין ג לד; סמ"ק רא; טור יו"ד מח; המחבר בשו"ע שם ז-ח).

וכתבו האחרונים, שנהגו להחמיר כשיטה הראשונה, אם לא במקום הפסד מרובה, שאז יש לסמוך על המכשירים (רמ"א שם ז)[5].

ניקב לבית הכוסות

כל זה כשניקב ההמסס שלא במקום חיבורו לבית הכוסות, אבל המסס שניקב לתוך בית הכוסות - כשרה (חולין נד א; רמב"ם שחיטה ו יא; טוש"ע יו"ד מח ז), שהרי אף בלא זה שופכים הם המאכל זה לתוך זה (רש"י שם ד"ה זה); ויש שכתבו מפני שכל אחד מהם מגין על חברו (שו"ת הרשב"א א שעג; ראב"ן חולין רמח), שדופן המסס מגין על נקב בית הכוסות, ודופן בית הכוסות מגין על נקב המסס (רבי עובדיה מברטנורא חולין ג א).

חסר ויתר

אם חסר ההמסס - הבהמה טרפה (רמב"ם שחיטה י ט אות כב. וראה ערך חסרה); וכן אם נמצאו שני המססים (רמב"ם שם אות כג. וראה רמב"ם שם ו כ, וטוש"ע שם יו"ד נ ב).

הערות שוליים

  1. ט, טורים תנט–תסג.
  2. כך נקרא איבר זה לדעת רש"י חולין מב א ד"ה ובית. אבל בערוך ערך מסס, ובעיטור ב שחיטה דף לה טור ג, נקרא "מסס".
  3. וראה מוסף הערוך שהוא מלשון רומי הומסוס OMASUM, וכך כתב בתפארת ישראל חולין ג א אות יח.
  4. וכן הסכימו גם חכמי הרפואה בימינו שהמאכל יוצא מבית הכוסות להמסס.
  5. וראה ב"ח שם שדוקא בנקב שנעשה על ידי חולי, אבל אם נעשה על ידי מחט - אפילו בהפסד ממון יש לאסור. ולדעת הט"ז שם ס"ק יא, וש"ך שם ס"ק טו, בניקב מחמת חולי יש להכשיר אף בלא הפסד ממון, ובמחט רק בהפסד ממון.