מיקרופדיה תלמודית:הן צדק

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - דיבורו של אדם עם חברו במשא ומתן יהיה באמת

מקור האיסור

נאמר בתורה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא יט לו). ודרשו חכמים: למה נאמר ו'הין צדק', והלא כבר נאמר 'איפת צדק', וכיון שבאיפה שהוא שיעור גדול חשש הכתוב לחסרון כל שהוא, כל שכן להין שהוא שיעור מועט (ראה ערכים איפה; הין), אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק (ספרא קדושים ג ח; בבא מציעא מט א; שיטה מקובצת שם, בשם תוס' שאנץ). ואף על פי שבמקרא לא כתוב אלא הין, מכלל הן אתה שומע לאו, כי טעם אחד לשניהם (תוספות יום טוב שביעית י ט).

חומרתו

העובר על זה עבר על עשה (רשב"א בבא מציעא מט א, וכך כתב גם בשם הראב"ד), ועל איסור מהתורה (העיטור אות ש שלישות ממון דף מד טור א, והובא בהגהות מרדכי בבא מציעא רמז תנא, ובבית יוסף חושן משפט קפג מחודש ד; שו"ע הרב מכירה ומתנה ב).

ויש שכתבו שמצות עשה זו נמנית כמצוה אחת עם העשה מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כג ז. זוהר הרקיע לתשב"ץ נט, וראה ערך שקר).

ויש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שאין הדרשה אלא אסמכתא (העמק שאלה קב סק"א, בדעת השאילתות והרמב"ם דעות ב ו; מנחת חינוך רנט סק"ג, בדעת הרמב"ם; תוספות יום טוב סוף שביעית י ט).

מהותו

הן שלך צדק ולאו שלך צדק שאמרו (ראה לעיל), פירשו שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב (בבא מציעא מט א), דהיינו שבשעה שהוא אומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות (רש"י שם ד"ה שלא).

ובמשא ומתן הדברים אמורים, שבשעה שמוכר לחברו דבר לא יהא בדעתו לשנות (מהר"ץ חיות שם, בדעת רש"י). וכן אמרו במי שאמר לחברו שיתן לו מתנה ורצה לחזור בו, שכיון שבשעה שאמר הן צדק היה, שאמר לו בדעת גמורה ליתן לו, ולא בדרך כיזוב והיתול, אין בזה איסור משום הן צדק (ירושלמי שביעית י ד, ופני משה שם).

מחוסרי אמנה

הראשונים נחלקו בביאור המצוה של הן צדק:

  • יש סוברים שפירוש זה של הן שלך צדק שידבר אמת הוא לדברי הכל, ואפילו לדעת האומרים - וכן הלכה - שדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה, דהיינו שאם מכר לחברו בדברים בלבד וחזר בו, או אמר ליתן לו מתנה ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה (ראה ערך מחסר אמנה), לא ממקרא של הן צדק למדו, שעיקרו של פסוק זה בא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב (רמב"ן במלחמות בבא מציעא מט א, בדעת הרי"ף; רשב"א בבא מציעא שם, בשם ראב"ד; רא"ש בבא מציעא ד יב). ואפילו אם היה באופן שלדברי הכל אין בדברים משום מחוסרי אמנה, כגון שאמר לחברו ליתן לו מתנה מרובה (ראה ערך מחסר אמנה), מכל מקום אם בשעה שאמר לו ליתן היה בדעתו לשנות, הרי זה עובר על הין צדק יהיה לך (שו"ע הרב מכירה ומתנה ב).
  • ויש סוברים שכל עיקר מה שאמרו שממקרא זה למדים שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב, אינו אלא לדעת האומרים דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה, אבל לפי ההלכה שיש בהם משום מחוסרי אמנה, אין הכתוב מדבר אלא על זה שמכר או נתן בדברים שאחר כך לא ישנה (המאור בבא מציעא מט א; העיטור אות ש שלישות ממון דף מד טור א; סמ"ע רד ס"ק יב; של"ה חולין קיד א). ומה שאמרו שיהא הן שלך צדק הכוונה שכשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם, שצריך האדם לקיים דבריו (רש"י בבא מציעא מט א ד"ה אלא; העיטור שם).

שינוי השער

אדם שהבטיח לחברו לקנות ממנו ולא שילם לו, למרות שיכול לחזור בו, מכל מקום ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אף על פי שלא עשה שום קנין, וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אין רוח חכמים נוחה הימנו, שלהלכה דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה (רמב"ם מכירה ז ח; רמ"א חו"מ רד יא).

ואם התייקר החפץ או הוזל לאחר שהבטיח לחברו שיקנה ממנו או ימכור לו –

  • יש אומרים שיכול לחזור בו (בעל המאור בבא מציעא מט א; רא"ש בבא מציעא יד; טור חו"מ רד).
  • יש אומרים שאפילו כשנשתנה השער אינו חוזר, ואם חזר בו יש בו משום מחוסר אמנה (נמוקי יוסף בבא מציעא מט א, בשם הראב"ד והרשב"א; מגיד משנה מכירה ז ח; רמ"א שם).
  • יש שכתבו שהדבר ספק (ש"ך חו"מ רד סק"ה, בשם הב"ח; נתיבות המשפט שם סק"י).
  • ויש שכתב שאין בזה משום מחוסרי אמונה ומותר לחזור בו, אלא שמידת חסידות שלא לחזור (ערוך השולחן שם ח).

פריעת בעל חוב

יש מהראשונים סוברים שמה שאמרו פריעת בעל חוב מצוה, הוא משום שמצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, לפי שכתוב הין צדק, שיהא הן שלך צדק (רש"י כתובות פו א ד"ה פריעת). אלא שהסוברים שהן צדק פירושו שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב חולקים ונותנים טעמים אחרים לפריעת בעל חוב מצוה (ראה רמב"ן בבא בתרא קעה ב; רא"ה וריטב"א כתובות שם. וראה ערך הלואה).

מכירי כהונה

אדם שרגיל לתת לכהן או ללוי מסויים תרומות ומעשרות, נחשבים מוחזקים בתרומות ומעשרות גם קודם שלקחו אותם משום שהישראל אינו יכול לחזור בו, כי יש בזה משום הן צדק (בבא בתרא קכג ב, ותוס' ד"ה הכא).

בתרומות ומעשרות

ישראל שאמר ללוי כור שיתן לו מעשר, רשאי הלוי להפריש ממנו תרומת מעשר על מקום אחר, כיון שדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה, והישראל אינו יכול לחזור בו (בבא מציעא מט א, ורש"י ד"ה משום). יש שהסבירו שלמרות שהמעשר אינו קנוי ללוי, כיון שביד הלוי לזכות במעשר יכול גם להחיל עליו שם תרומת מעשר (קצות החושן חו"מ רד סק"ג); ויש שהסבירו שכיון שאסור לישראל לחזור בו, מסתמא נתן רשות ללוי להפריש, והלוי מפריש ברשותו (שיטה מקובצת וחידושי רבי עקיבא איגר בבא מציעא שם).

בפועל

למרות שפועל יכול לחזור בו באמצע העבודה, מכל מקום מידת חסידות שלא לעשות כך (חתם סופר ה חו"מ קכב).

בשאר הדיבורים

על המדבר אחד בפה ואחד בלב אמרו: שלשה הקדוש ברוך הוא שונאם, וזה אחד מהם (פסחים קיג ב). וכתבו הראשונים שאסור להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא יהיה תוכו כברו, והענין שבלב הוא הדבר שבפה; ואפילו מילה אחת של פיתוי אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות (רמב"ם דעות ב ו). ונחלקו האחרונים בטעם הדבר:

  • יש מהאחרונים שכתבו שזה בכלל הלימוד מהן שלך צדק (מנחת חינוך מצוה רנט סק"ג, אלא שכתב שלדעת הרמב"ם היא אסמכתא; צפנת פענח דעות שם).
  • ויש שכתבו שאינו מכח הדרשא שיהיה הן שלך צדק, שהדברים אמורים שם במשא ומתן, וכאן מדובר בסתם דיבור (אור שמח שם).

תלמיד חכם

כתבו הראשונים, שמשאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן, ומחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדיבורו ולא ישנהו (רמב"ם דעות ה יג).

הערות שוליים

  1. ט תסג – תסו.