מיקרופדיה תלמודית:הסבת נחלה

הגדרה^[1] - איסור נשואי בת יורשת נחלה לאיש שהוא משבט אחר, כדי שלא תעבור הנחלה משבט לשבט

האיסור וענשו

כל בת יורשת נחלה (ראה ערך ירושה על סדר ירושת הבת) נאסרה להינשא לבן שבט אחר, כדי שלאחר מותה תישאר נחלתה לשבט אביה, שנאמר: וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו, וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר לו ז - ט).

ואם עברה ונישאת למטה אחר והתרו בה, חייבת מלקות (רשב"ם בבא בתרא קיב א ד"ה וכי תימא).

הסבת הבעל או הבן

ונחלקו תנאים:

• יש סוברים שהקפידא היא שמא תלד בן וכשתמות יירש אותה, והוא נמנה על שבט אביו, אבל על הסבה שעל ידי הבעל לא הקפידה תורה, שכן מן התורה אין הבעל יורש את אשתו (ראה ערך ירושת הבעל), ושני הלאוין שנאמרו: וְלֹא תִסֹּב (בפסוק ז) וְלֹא תִסֹּב (בפסוק ט), שאם עברה ונישאת עברה על שני לאוין, וכן על עשה, שנאמר לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה (בבא בתרא קיב א' ורשב"ם שם).

• ויש סוברים שהקפידא היא בין בהסבת הבן ובין בהסבת הבעל, שהבעל יורש את אשתו מן התורה, והפסוק הראשון ולא תסוב וגו' בהסבת הבן אמור, והשני בהסבת הבעל, ומי שעברה ונישאת למטה אחר עוברת בלאו אחד ובעשה (בבא בתרא קיב א וב' ושם קיג א ורשב"ם).

יורשת שני מטות

בת שיורשת שני מטות, כגון שאביה משבט ראובן, ואמה משבט שמעון, ומתו:

• יש מהראשונים סוברים שזו שאלת אביי בגמרא, אם חייבת להינשא למי שאביו מראובן ואמו משמעון, או שכיון שנחלת האם הוסבה מעצמה קצת בלא נשואי הבת משעה שנפלה לבת שאביה מראובן, לכן אין מקפידים אם תעקר משמעון לגמרי, ולא נפשטה השאלה (רשב"ם בבא בתרא קיב ב).

• יש מפרשים שמסקנת הגמרא היא שמשיאים אותה למי שאביו מראובן ואמו משמעון, כשלא מתה האם קודם נשואי הבת, שמא תמות האם אחר נשואיה ותוסב נחלתה (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ם).

• יש מפרשים שאם הקפידא היא על הסבת הבן (ראה לעיל), אין תקנה לדבר, שסוף סוף תיעקר נחלת האם על ידי הבן, שהוא משבט אביו (תוספות שם א ד"ה אימא).

• ויש מפרשים שלמסקנה כבר הוסבה הנחלה משעה שנישאת אמה לאביה, ונדוניות שאדם נותן לבתו בקרקע דבר מועט הוא, ולא חששה התורה לכך, ולכן אפילו שלא מתה האם עדיין אין חוששים לכך (מאירי בבא בתרא שם).

בדור באי הארץ

לא נאסרה הסבת נחלה אלא לדור באי הארץ בלבד (בבא בתרא קכ א, ורשב"ם שם קכא א ד"ה לבא), אבל לא נאסר לשאר בני אדם שלא היו באותו הדור, אלא שאם נשארו עדיין בני אדם שהיו באותו הדור, עדיין באיסורם הם עומדים (ראה רשב"ם שם). וכתבו ראשונים שהקפידא יותר גדולה בעת החילוק שלא יתערבו השבטים זה בזה, כי אחרי כן כבר נודעה נחלתם, ולא יקפידו כל כך (רמב"ן על התורה במדבר לו ז).

היתה נשואה כבר

אין האיסור של הסבת נחלה אלא על בת שעדיין לא נישאת, אבל אם היתה כבר נשואה לשבט אחר לא אמרה תורה שכשתמות לא יירשנה בנה או בעלה, שלא ראתה לעקור משפט הירושה (רמב"ן שם).

ועל דרך הפשט כתבו ראשונים ש"ולא תסוב נחלה" מצוה בנשואות כבר שתבוא להן נחלה אחרי היותן לאיש, שלא תסוב הנחלה ממטה למטה אחר, אלא יירשו אותן אחיהן וקרוביהן, ואף המוזהרות אם יעברו על המצוה ותינשאנה למטה אחר יירשו אותן ממטה אביהן, אלא שכל זה לא נהג רק בדור הנוחל את הארץ (רמב"ן שם)^[2].

מנהג ישראל בדורות לאחר מכן

יש שכתבו שמנהג היה בישראל שלא להסב נחלה משבט לשבט, ובת יורשת כשהיתה נישאת לשבט אחר היו קוראים אותה זונה - להיותה נוטה ממה שראוי לה להינשא (רלב"ג) - והוא שכתוב: וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה (שופטים יא א. רבנו בחיי במדבר שם; רד"ק שופטים שם; רלב"ג שופטים שם).

במנין המצוות

אין המצוה נמנית במנין המצות לפי שאינה נוהגת לדורות (החינוך תכה. וראה ערך תרי"ג מצות). ויש שנראה מדבריהם שחשבוה במנין המצוה (ראה הוכחות הר"י פרלא לרב סעדיה גאון ג כז).

בנות צלפחד

בנות צלפחד לא נאסרו בהסבת נחלה, והותרו להינשא לכל השבטים, שנאמר: לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים (במדבר לו ו), ומה שכתוב אחרי כן: אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אינה אלא עצה טובה שהשיאן הכתוב (רב יהודה אמר שמואל בבבא בתרא קכ א)^[3].

ט"ו באב יום ההיתר

חמשה עשר באב הוא היום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (תענית ל ב, ובבא בתרא קכא א), שהותרה הסבת נחלה, שפסק אותו הדור של באי הארץ (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה לבא), והוא אחד מהטעמים שמחמתם עשו חמשה עשר באב ליום טוב (גמרא שם, וראה תוספות תענית שם ד"ה יום. וראה ערך חמשה עשר באב). ומאחרונים יש שכתב שבט"ו באב חידשו הדרשה שאין האיסור אלא לבאי הארץ (גבורת ארי תענית שם).

בפילגש בגבעה

מטעם שלא תסוב נחלה ממטה למטה תיקנו לאחר המלחמה של פילגש בגבעה (ראה שופטים כ) שלא נשארו משבט בנימין כי אם שש מאות איש (שם כ מז): יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל (שם כא יז). ופירשו חכמים שהתנו על שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחים (בבא בתרא קטז א), לפי שהיתה אז כל ארץ בנימין לשש מאות איש בלבד, והיה מגיע הרבה מן הנחלה לאשה אחת הבאה לירש, ואם תינשא לשבט אחר נמצאת נגרעת נחלת שבט בנימין, אף על פי שזה נגד ההלכה (ראה ערך ירושה), שהפקר בית דין הפקר (ראה ערך הפקר בית דין), אבל אם לא הניח אלא בנות - לא תיקנו, וכן כשיש בנות ובת הבן (ראה ערך ירושה), ומסתמא היו נזהרות הבנות שלא להינשא לשבט אחר (רשב"ם שם ד"ה שלא. וראה תשב"ץ ג שכב).

יש מהראשונים מפרשים שהשבטים התנו לטובתם, שלא תעבור נחלה משאר השבטים לבנימין, מאחר שהם אנשים מועטים, ויש להם הרבה נחלה (שיטה מקובצת שם, בשם רבינו חננאל ורא"ם).

אין הבן יורש את אמו בקבר

יש מן הראשונים שנתנו טעם לדבר שאין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחים מן האב (ראה ערך ירושה), שכיון שמת בחיי אמו, בשעת הירושה תתעקר הנחלה ממשפחת האם, לכן אינו יורש, אלא קרוביה מאביה יורשים (תשובת ר"י בר אליקים בשו"ת הרשב"א תולדות אדם כז)^[4].

הערות שוליים