מיקרופדיה תלמודית:הסח הדעת

הגדרה^[1] - עקירת מחשבתו של אדם מדבר מסויים, כסימן לסילוק שמירתו מהדבר, או לגמר מעשיו של האדם

המושג וענינו

היסח הדעת מובנו עקירת הדעת, מלשון בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה' (משלי טו כה. ערוך ערך סח ה), ונאמר גם בלשון הסיע בעי"ן (ראה עירובין פו א: הסיע לבו, וברש"י שם, וכן טהרות ז ח, ובירושלמי ברכות ה ג ובכמה מקומות)^[2], וענינו עקירת המחשבה.

דנים על היסח הדעת:

• בדברים הצריכים שמירה מחשש טומאה או טינוף, כתרומה וקדשים ופרה אדומה וכיוצא,

• וכן בדברים הצריכים המשך ורציפות, כגון ברכה על סעודה ובתפילה וכיוצא.

בנטילת ידים

מהותו וגדרו

היסח הדעת פוסל בנטילת ידים לסעודה (ראה פסחים קטו ב, ויומא ל א, ורש"י שם), ולפיכך אף על פי שנוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כולו, ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה (ראה חולין קו ב, ורמב"ם ברכות ו יז, וטוש"ע או"ח קסד א. וראה ערך נטילת ידים, אם דוקא בשעת הדחק), אבל אם הסיח דעתו מהן, צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה (רמב"ם שם). ולכן המנהג שלא לסמוך על תנאי (ערוך השלחן שם ג; כף החיים שם סק"ח).

היסח הדעת בנטילת ידים הוא שאינו נזהר משמירתן מנגיעה בבשרו (פסחים שם, ורש"י שם ד"ה אסחיה), או בשום דבר טינוף (רשב"ם שם ד"ה דאסחיה).

יצא והפליג

יצא אחד מן המסובים לחוץ לדבר עם חברו והפליג זמן רב - שעה או שתיים (משנה ברורה קע סק"ט) - נוטל שתי ידיו ונכנס (יומא ל א; רמב"ם ברכות ז ח; טוש"ע או"ח קע א), שהסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר מלשמור ידיו (רש"י יומא שם ד"ה נוטל; טוש"ע שם).

ואם שמר את ידיו, יש מהראשונים שכתבו שאין צריך נטילה (ראה שבלי הלקט השלם קלה; תניא רבתי כב), ואחרונים כתבו שכל שלא התנה בעת הנטילה (ראה לעיל: מהותו וגדרו) צריך ליטול ידיו (באור הלכה קנח ז ד"ה ואם).

יצא לבית הכסא

הטיל מי רגלים ונזהר שלא לנגוע במקומות המכוסים, אינו צריך לחזור ליטול (רמ"א או"ח קע א), ואפילו נכנס לבית הכסא קבוע, כיון שלא הסיח דעתו משמירת ידיו, אלא שבנכנס לבית הכסא צריך ליטול ידיו משום רוח רעה השורה שם (ראה משנה ברורה קסד סק"ד, וראה פסקי תשובות שם). יצא לצרכיו, יש סוברים שצריך לחזור וליטול ידיו, אך לא יברך (ים של שלמה חולין ח מא, ועוד, ראה ביאור הלכה שם ד"ה לחזור), ויש סוברים שאף יברך על נטילת ידים (ביאור הלכה שם).

ישן

ישן - כתבו ראשונים שהרי זה היסח הדעת, וצריך נטילת ידים (הראב"ד בהשגות להמאור על הרי"ף פסחים כו ב. וראה להלן: בסעודה).

עמד להתפלל

נזכר בתוך הסעודה שלא התפלל, ועמד והתפלל, צריך נטילת ידים שנית לסעודה, שהרי זה היסח הדעת (מגן אברהם או"ח קעח ס"ק יג. וראה להלן: בסעודה, לענין ברכת המוציא). ויש חולקים, שכיון שהיסח הדעת של ידים פסול גם לתפילה (ראה להלן), אין חוששים שהסיח דעתו (אבן העוזר שם).

בליל הסדר

נטל ידיו בליל פסח בטיבול ראשון (ראה ערך סדר של פסח), צריך ליטול ידיו בטיבול שני, היינו לסעודה ולחזרת, שמא הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה וההלל (פסחים קטו ב; רמב"ם חמץ ומצה ח י; מגן אברהם או"ח תעה סק"א), ונגע בבשרו (פסחים שם, ורש"י ד"ה אסחיה), או באיזה דבר טינוף (רשב"ם שם ד"ה אסחיה; מגן אברהם שם).

לתפילה ולברכה

בנטילת ידים לתפילה, כשהסיח דעתו משמירת ידיו, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאינו צריך נטילה (ר"ן על הרי"ף פסחים כה א ד"ה דילמא, הובא בבית יוסף או"ח צב ורלג), אלא שאם ידיו מטונפות צריך לנקותם (טור או"ח צב, בשם יש אומרים).

• יש סוברים שצריך נטילת ידים אם יש לו מים (טור שם, בשם אבי העזרי, וראה בית יוסף שם: הכי נקטינן; שו"ע שם ה)^[3]. ואם אין לו מים, אינו צריך (שו"ע שם) אלא ינקם בכל דבר המנקה (משנה ברורה שם ס"ק כו), אלא אם כן יודע שנגע במקום מטונף שחייב ליטול ידיו במים דווקא (משנה ברורה שם, בשם אליה רבה וחיי אדם. וראה משנה ברורה שם ס"ק טו).

• ויש סוברים שגם אם אין ידיו מטונפות, אם הסיח דעתו משמירתן, ינקם בכל דבר (טור שם, בשם הרא"ש).

לברכה סתם ידים כשרות, ואינן צריכות נטילת ידים, ואין פוסל בהן היסח הדעת (אבן העוזר או"ח קעח ו; משנה ברורה ד ס"ק כג, ושם צב ס"ק כה).

קידוש אחר נטילת ידים

בקידוש, נחלקו אמוראים אם נקרא היסח הדעת בין נטילת ידים לסעודה (רב ברונא, פסחים קו ב), ואם נטל ידיו לא יקדש בעצמו אלא ישמע מאחר (רשב"ם שם ד"ה נטל); או שאינו חשוב היסח הדעת, ואינו צריך נטילה אחרת (רב יצחק בר שמואל בשם רב, פסחים שם ורשב"ם)^[4].

וכתבו ראשונים שאין מחלוקתם אלא לדעת הסוברים שיש קידוש אף שלא במקום סעודה (ראה ערך קידוש), ואין הקידוש שייך לסעודה, אבל לסוברים אין קידוש אלא במקום סעודה (ראה ערך הנ"ל), אף הקידוש כהתחלת הסעודה ואינו הפסק (רא"ש שם י טז; טור או"ח רעא, בשם רשב"ם)^[5], או שלסוברים יש קידוש שלא במקום סעודה יש לחשוש שמא יפליג ויצא לחוץ, מה שאין כן אם אין קידוש אלא במקום סעודה (תוספות פסחים שם ד"ה מקדש, בשם רבינו תם).

הלכה שאין הקידוש היסח הדעת (רשב"ם שם ד"ה דחביבא; תוספות שם ד"ה זימנין; רא"ש שם; טור או"ח רעא, בשם רשב"ם, מפני שהלכה שאין קידוש אלא במקום סעודה; בית יוסף שם), אלא שנחלקו הפוסקים בהנהגה הראויה לכתחילה:

• יש סוברים שלכתחילה טוב לקדש קודם הנטילה, כדי שלא להפסיק בקידוש בין נטילה לברכה (טור שם בשמו, וראה רשב"ם שם).

• ויש סוברים שאף לכתחילה יכול ליטול לפני הקידוש (תוספות פסחים שם ד"ה זימנין; רא"ש שם י טז, ראה קרבן נתנאל שם; טור שם, בשם הרא"ש ושכן נהג; רמ"א שם יב, בשם יש אומרים ושכן המנהג פשוט).

וכן נחלקו אם הדברים אמורים בקידוש על היין או על הפת:

• יש סוברים שאין הקידוש הפסק, בין שמקדש על הפת, ובין שמקדש על היין (רשב"ם שם ד"ה דחביבא).

• ויש סוברים שבקידוש על היין, כיון שאין נטילת ידים לפירות, כשבא לקדש על היין יסיח דעתו מידיו (מהר"ם חלאווה פסחים שם)^[6].

וכן נחלקו בקידוש היום, שאין בו אלא ברכת בורא פרי הגפן:

• יש סוברים שלדברי הכל יכול ליטול ידיו קודם קידוש ואינו הפסק (טור או"ח רפט).

• ויש סוברים אף בקידוש היום יטול ידיו אחר שקידש על הכוס (רמב"ם שבת כט י; שו"ע או"ח רפט א).

למעשה כתבו אחרונים שלכתחילה יש לקדש, בין בלילה ובין ביום, על היין קודם נטילת ידים, ואם כבר נטל ידיו קודם קידוש, יקדש ואין צריך נטילה שנית (משנה ברורה רעא ס"ק סב, ושם רפט סק"ד, בשם אחרונים).

קידוש בליל הסדר

בליל פסח, יש מהראשונים סוברים שהקידוש הוא הפסק בין נטילה שלפניו לנטילה שצריך לטיבול ראשון (ראה ערך סדר של פסח) - ואף לסוברים שבכל השנה אין הקידוש הפסק, הרי זה מפני שהקידוש אף הוא צורך סעודה, אבל אין הקידוש צורך טיבול כלל (ב"ח ודרישה או"ח תעג) - ולכן אין לבעל הבית ליטול ידיו קודם קידוש, שצריך ליטול ידיו שוב, ונמצא שהברכה הראשונה היתה לבטלה (וראה ערך הנ"ל מחלוקת אם בנטילה זו צריך לברך), אבל בני הבית רשאים ליטול ידיהם קודם קידוש, שאצלם אין זה היסח הדעת, ולא יצטרכו ליטול שנית קודם הטיבול (מרדכי פסחים קו ב; שו"ת הרא"ש יד ה; רמ"א תעג א).

ויש סוברים שאין לחלק, ומי שרגיל ליטול קודם קידוש, אף בפסח יכול ליטול קודם (טור או"ח תעג).

לסעודה לדברי הכל צריך ליטול ידיו שנית (ראה לעיל: בליל הסדר. ט"ז או"ח תעג סק"א, בדעת המרדכי).

בסעודה

גמר סעודתו ורוצה לאכול

גמר סעודתו, אסור לו לאכול (ברכות מב א), שהסיח דעתו מברכה ראשונה ומסעודתו (רש"י שם ד"ה אסור). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאסור עד שיברך ברכת המזון, ויחזור ויברך על הבא לפניו עכשיו (רש"י ברכות שם, ופסחים קג ב ד"ה כיון, ורשב"ם פסחים שם ד"ה לית, והובאו ברא"ש ברכות ו לא; רשב"א ברכות שם ד"ה ולית, וכן כתב בשם הראב"ד. וראה להלן שרש"י בחולין חזר בו), ויש שנתנו טעם לדבר שהרי זה כמו שהתחיל לברך, ואסור לו להפסיק (רשב"א שם).

• יש סוברים שאם רוצה לאכול או לשתות יברך שוב ברכה ראשונה, ואחר כך יברך ברכת המזון על שתי הסעודות, שאין חשש הפסק בין אכילה לברכה אחרונה, וכל זמן שאינו רעב מאותה אכילה יכול לברך (רא"ש חולין ו ה. וכן דעת רש"י חולין פו ב ד"ה כיון דאמר; תוספות פסחים קא ב ד"ה כשהן יוצאין; טור או"ח קעט).

• ויש מחלקים לדעה זו, שאם נטל ידיו למים אחרונים אינו יכול לאכול עד שיברך ברכת המזון תחילה, כיון שאינו משום היסח הדעת אלא שהרי הוא כאילו כבר התחיל בברכה ואסור לו להפסיק, אבל אם אמר "הב לן ונברך", שאינו אלא כמסיח דעתו מאכילה ושתייה, צריך ברכה חדשה בלבד (בית יוסף או"ח קעט, על פי רא"ש ברכות שם, ומפרש כן לדעת רבנו יונה; שו"ע שם א), אבל אחרונים כתבו שאין חילוק, ובשניהם יכול לאכול בברכה (ראה מגן אברהם וט"ז שם, וכן כתב בבאור הגר"א שם שכן דעת כל הפוסקים), אבל אין להקל בזה לכתחילה (משנה ברורה שם סק"ב, בשם ב"ח ומגן אברהם, וראה ביאור הלכה שם ד"ה עד).

• ויש מהראשונים מחלקים בין אמר "הב לן ונברך" שאינם רשאים לשתות ולאכול עד שיברכו ברכת המזון, ובין גמר בדעתו שלא לאכול עוד, שמותר לאכול והוא שיברך עליו תחילה (רמב"ם ברכות ד ז וח, וראה בית יוסף שם בדעתו).

גדר גמר סעודה

נחלקו אמוראים מה נקרא גמר והיסח הדעת בסעודה:

• רב פפא ורבי זירא סוברים כשמסלק הלחם וכל האוכל מעל השולחן (ברכות מב א ורש"י), ויש סוברים שאפילו רק גמר מלאכול (אמרי ליה לרב פפא בגמרא שם).

• רב ורב כהנא אומרים שהרגיל בשמן, שמן מעכבו (ברכות שם), שאם לא משח ידיו בשמן עדיין סעודה קיימת (רש"י שם ד"ה שמן).

• רב ברונא ורב חננאל בשם רב אמרו כיון שאמר "הב לן ונברך" - תנו לנו כוס לברך, או שאין להם כוס ואמר בואו ונברך (שו"ע הרב או"ח קעט ב; משנה ברורה שם סק"ג) - ברכת המזון, הרי זה היסח הדעת (פסחים קג ב, ורש"י ורשב"ם). רב אשי סובר שאפילו אמר הב לן ונברך אינו מסיח את דעתו, ומותר לשתות בלא ברכה (פסחים שם ורשב"ם).

• רב חייא בר אשי אמר רב סובר שהגמר הוא כשנוטל ידיו למים אחרונים (ברכות שם ורש"י).

להלכה יש פוסקים שאם גמר בלבו להפסיק לאכול או לשתות, חוזר ומברך אם נמלך ורוצה שוב לאכול או לשתות, ואם דעתו לאכול ולשתות עוד, אפילו פסק כל היום אינו צריך לברך שנית (רמב"ם ברכות ד ז, וראה כסף משנה ולחם משנה), ויש מפרשים דבריהם שגמר בלבו בפירוש הוא היסח הדעת גמור ועדיף מגמר סעודתו (מגדל עוז שם). והוא הדין אם אמר בואו ונברך ברכת המזון (רמב"ם שם ח, וראה לעיל שלדעתו בזה צריך גם לברך מקודם ברכת המזון).

ויש שכתבו שנטל ידיו או אמר הב לן ונברך הוא הפסק המצריך ברכה (רא"ש ברכות ו לא; שו"ע או"ח קעט א. וראה לעיל אם יש חילוק בין נטל ידיו להב לן ונברך). וכתבו אחרונים שאף לדעתם אם הסיח דעתו בפירוש מלאכול ולשתות צריך ברכה (באור הלכה שם, בשם אחרונים, וראה שו"ע הרב שם ה).

באכילה ובשתיה

• יש מהראשונים הסוברים שהיסח הדעת לא נאמר אלא בשתיה, שאין לה קבע, אבל באכילה שיש לה קבע - כלומר שאדם קובע עצמו עליה (שו"ע הרב או"ח קעט א) - שפעמים אדם יושב בסעודה קטנה ונמשך לסעודה גדולה, לפיכך כל שלא נטל ידיו למים אחרונים מותר לו לאכול עוד בלי ברכה אחרת (תלמידי רבינו יונה על הרי"ף ברכות ל א ד"ה אלא; ר"ן על הרי"ף חולין כט ב ד"ה גמ' ומודה; שו"ע שם א, בשמם. וכן דעת הראב"ד ברכות ד ז), שאף שגמר בלבו שלא לאכול עוד אין זה היסח הדעת, שדרכו של אדם להיות נמלך לפעמים בסעודתו (שו"ע הרב שם), ואם מחמת אכילה זו נגרר לשתות, שותה גם כן בלא ברכה (ט"ז שם סק"ב; שו"ע הרב שם).

• ויש חולקים, שאין הבדל בין אכילה לשתיה, וכל היסח הדעת הוא הפסק גם לאכילה כמו לשתיה (תוספות ברכות מב א ד"ה תיכף; רא"ש ברכות ו לא; רשב"א ברכות מח א ד"ה יהבו; שו"ע קעט א וקצז א)^[7].

ולדברי הכל אם נטל הכוס בידו לברך ברכת המזון, אף שלא אמר הב לן ונברך וגם לא נטל ידיו, הרי זה היסח הדעת לגמרי בין מאכילה ובין משתיה (שו"ע או"ח קעט ג, ומגן אברהם שם סק"ה; שו"ע הרב שם ה).

שינה ונמנום, יש מהראשונים שכתבו שהם היסח הדעת אף לאכילה לדברי הכל (ראב"ד שם); ויש חולקים וסוברים שאין שינת עראי כהיסח הדעת (רא"ש תענית א יד; שו"ע או"ח קעח ז. וראה לעיל: בנטילת ידים).

על שולחן אחרים

הסומך על שולחן אחרים, אפילו אמר הב לן ונברך, אין זה היסח הדעת (תוספות ברכות מב א ד"ה אתכא; טוש"ע או"ח קעט ב), שבודאי אם ירצה בעל הבית שיאכל וישתה עמו ישמע לו, אבל אם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור, אפילו אם בעל הבית יאכל וישתה עוד, ואחר כך נמלך - צריך לברך (מגן אברהם שם סק"ג). ואפילו כשאין בעל הבית אוכל ושותה עוד, אם לא הסיח דעתו בבירור, אין צריך לחזור ולברך, שאין אמירתו חשובה היסח הדעת (באור הלכה שם). כשבעל הבית אומר הב לן ונברך, כולם אסורים לאכול בלא ברכה (תוספות שם; מגן אברהם שם סק"ד), אם שתקו והסכימו עמו (מגן אברהם שם).

שכח לאכול אפיקומן

מי ששכח לאכול אפיקומן (ראה ערכו) בליל פסח, ואמר הב לן ונברך, אין זה היסח הדעת, מפני שאנו סומכים על שולחן הקדוש ברוך הוא (תוספות ברכות מב א ד"ה אתכא; טור או"ח תעז, בשם ה"ר פרץ; שו"ע שם ב), שבעל כרחו חייב לאכלו מצד הדין (שו"ע הרב שם ז), ואפילו נטל ידיו (טור בשם הרבנו פרץ ושו"ע שם), שהשכחה גרמה לו ולא הסיח דעתו (מחצית השקל שם); ויש חולקים וסוברים שצריך לברך המוציא על האפיקומן (טור שם, בשם אבי העזרי והרא"ש. וראה ערך אפיקומן).

בואו ונקדש, בואו ונבדיל

• היו שותים בערב שבת, ואמרו בואו ונקדש, שאסור להם לשתות עד שיקדשו (ראה ערך קדוש), אם רצו אף על פי כן לשתות, צריכים לחזור ולברך, אבל אם שתו בשבת ואמרו בואו ונבדיל, אינם צריכים לחזור ולברך (רמב"ם ברכות ד ח; שו"ע או"ח רעא ה בקידוש, ושם רצט ב בהבדלה), שכיון שכשאמרו לקדש נאסרו בשתייה - הסיחו דעתם (ט"ז או"ח רעא סק"ה, ושו"ע הרב שם יד)^[8], אבל האמירה להבדיל אינה היסח הדעת, כיון שיכולים לחזור בהם ולאכול ולשתות קודם שיבדילו (שו"ע הרב או"ח רצט ג, וראה ערך הבדלה^[9]).

• ויש סוברים שחילוק זה הוא כשלא אמרו בואו ונבדיל, אבל אם אמרו בואו ונבדיל - אסור לשתות בלא ברכה (ראב"ד ברכות ד ח; שו"ע או"ח רצט ב, בשם יש מי שחולק), שזה היסח הדעת כמו הב לן ונברך (כסף משנה שם).

• יש מפרשים המחלוקת כשהיו אוכלים, אבל אם היו שותים, שאסור להם לשתות קודם הבדלה (ראה ערך הבדלה), אף לדעה הראשונה כשאמרו בואו ונבדיל הסיחו דעת (מגן אברהם או"ח רצט סק"ה, בדעת הכסף משנה, וכן דעת הט"ז שם סק"ג, ושו"ע הרב שם ג, ומשנה ברורה שם סק"ז).

• ויש מפרשים שלדעה ראשונה אין זה הפסק, כיון שאם היו אוכלים לא היו צריכים להפסיק, ואין הבדלה חמורה כקידוש (בית יוסף או"ח רצט).

שינוי מקום

בשינוי מקום באמצע אכילה ושתייה, נחלקו אמוראים: לרב ושמואל הרי זה היסח הדעת (פסחים ק ב, ורשב"ם ד"ה ידי), ורבי יוחנן סובר שעדיין דעתו לאכול ולשתות במקום האחר (שם קא א, ורשב"ם ד"ה ה"ג). הלכה כרב ושמואל שצריך לחזור ולברך (פסחים שם; רמב"ם ברכות ד ג; טוש"ע או"ח קעח א).

ונחלקו באיזה דבר שינוי מקום מצריך ברכה:

• רב חסדא אמר דוקא כשאכל דברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם (ראה להלן), שבהם כיון שהלך למקום אחר הרי זה גמר סעודתו, אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם, הואיל והלך בלא שבירך אחריהם, הרי שלא גמר סעודתו אלא על דעת קביעות הראשונה הלך לגמור סעודתו במקום אחר, ואינו צריך שם לחזור ולברך;

• ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך (פסחים שם ב, ורש"י ורשב"ם).

נחלקו ראשונים מהם דברים הטעונים ברכה אחריהם במקומם:

• יש מפרשים שכגון מים או פירות, שאינם צריכים ברכה חשובה של מעין שלש אחריהם (ראה ערך ברכה מעין שלש), אלא ברכת בורא נפשות (ראה ערך ברכה אחרונה), אינם טעונים ברכה אחריהם במקומם, אבל שבעת המינים, וכן יין, שיש אחריהם ברכה מעין שלש, הם דברים הטעונים ברכה לאחריהם (רש"י ורשב"ם שם; טור או"ח קעח, בשם רשב"ם; דעה א בשו"ע שם ה);

• יש מפרשים שדוקא פת ומיני מזונות מחמשת מיני דגן (רי"ף פסחים כ א; תוספות שם ד"ה אלא; רא"ש שם י ו; טור שם, בשם ר"י; דעה ב בשו"ע שם. וכן הסכים בבאור הגר"א שם ס"ק כא וכב);

• ויש מפרשים פת בלבד, שצריך לברך אחריה ברכת המזון (הגהות מיימוניות ברכות ד א; רשב"א ברכות נג ב ד"ה מחלוקת; סברא א בתוספות פסחים שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

להלכה יש פוסקים כרב חסדא (רשב"ם שם קב א ד"ה תניא; תוספות שם ד"ה כשהן יוצאין; רא"ש שם; טור שם; רמ"א שם ב, וראה משנה ברורה שם ס"ק יב), ויש פוסקים כרב ששת (רבינו חננאל ורי"ף פסחים שם; המאור שם; רמב"ם ברכות ד ד-ה; שו"ע שם א וב).

הסיח דעתו בפירוש בשינוי מקום

הסיח דעתו בפירוש מלאכול כששינה מקומו, לדברי הכל תמיד צריך לחזור ולברך (בית יוסף או"ח קעח; רמ"א שם ב), ואפילו לסוברים שאין היסח הדעת באכילה, כל שלא נטל ידיו למים אחרונים (ראה לעיל: באכילה ובשתיה), הרי זה דוקא כשיושב במקומו, אבל כשגם שינה מקומו צריך לחזור ולברך (שו"ע הרב או"ח קעח ז, ושם קעט א); ויש חולקים וסוברים שלדעתם גם שינוי מקום בפת אינו מצריך ברכה (אבן העוזר או"ח קעח).

ברכה אחרונה בשינוי מקום

• יש סוברים שבאופן שצריך ברכה אחרת, צריך לברך מקודם ברכה אחרונה על מה שאכל קודם, ואם יצא ולא בירך, חוזר למקומו ומברך, ואחר כך יברך ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול עכשיו (רמב"ם ברכות ד ג-ה; ר"ן על הרי"ף פסחים כ ב ד"ה וקא, בשם רמב"ן ורא"ה; שו"ע או"ח קעח א), ואף לסוברים שהיסח הדעת בסעודה מצריך רק ברכה ראשונה (ראה לעיל: גמר סעודתו), שינוי מקום חמור יותר, שנחשב כסעודה אחרת (לבוש או"ח קעח ב, וראה שער הציון שם סק"ד);

• ויש חולקים וסוברים ששינוי מקום הוא כהיסח הדעת, ואין צריך אלא ברכה ראשונה, וברכה אחרונה שאחר האכילה השניה תעלה גם לאכילה ראשונה (ראה ערך ברכת המזון. תוספות פסחים שם ד"ה כשהן יוצאין; רא"ש שם; רמ"א קעח ב).

חזר למקומו

אין הבדל בין הלך ולא חזר למקומו, ובין שהלך וחזר (ר"ן פסחים שם; וכן דעת הרמב"ם שם ג; שו"ע שם א; רמ"א שם ב)^[10].

גדר שינוי מקום

שינוי מקום הוא מבית לבית, אבל מפינה לפינה באותו חדר אינו שינוי מקום (פסחים קא ב, לגירסת רבינו חננאל ורי"ף ורא"ש ועוד, וראה מהרש"א שם; רמב"ם ברכות ד ה; טוש"ע או"ח קעח א), אפילו שאינו רואה את מקומו הראשון (מגן אברהם שם סק"ה), ומחדר לחדר דינו כמו מבית לבית (מגן אברהם סק"ד), אם לא שבשעת ברכה היתה דעתו לאכול גם באותו חדר (רמ"א שם א), או שרואה מקומו הראשון מאותו חדר (מגן אברהם שם סק"ב); ויש סוברים שאף מבית לעליה אינו שינוי מקום כלל (רש"י פסחים שם ד"ה ממקום, לגירסתנו).

יצא חוץ מפתח ביתו הרי זה שינוי מקום (רמב"ם שם ג, ראה כסף משנה שם; שו"ע שם א. וראה באור הגר"א סק"ג, ומשנה ברורה סק"ה), ויש חולקים (ראב"ד שם).

במקום שאינו מוקף מחיצות, כל שאינו רואה מקומו הראשון הרי זה שינוי מקום, אפילו ממזרחה של תאנה למערבה (רמב"ם שם ה, וכסף משנה שם; שו"ע שם ב), והוא שלא היתה דעתו מתחילה לכך (ראב"ד שם).

הניח חברים במקומו הראשון

הניח מקצת חברים בסעודה במקום הראשון - ואפילו הניח רק אחד - אינו צריך לברך (פסחים קב א; רמב"ם פסחים ד ד; שו"ע ורמ"א או"ח קעח ב), כאילו לא עקר ממקומו כלל (שו"ע הרב שם ב), אבל אין זה מועיל למה שאוכל במקום אחר (מגן אברהם שם סק"ז).

יש סוברים שלדעת רב חסדא והפוסקים כמותו אין הבדל בין נשארו מקצת ללא נשארו, שבפירות ומשקים אף בנשארו צריך לברך, שאין זו קביעות שנאמר עדיין קביעות הראשונה קיימת (בית יוסף שם ד"ה ומשמע; ב"ח וט"ז שם סק"ג וסק"ו); ויש חולקים (רמ"א שם ב; באור הגר"א שם ס"ק יב: מגן אברהם שם סק"ג; שו"ע הרב שם ב; משנה ברורה שם ס"ק כז).

בארבע כוסות

על ארבע כוסות שבליל פסח, שכל כוס שותים לעניינו, אם נקרא היסח הדעת בין כל כוס לברך על כל אחד מהם בורא פרי הגפן, ראה ערך ארבע כוסות.

עמד להתפלל

נזכר באמצע הסעודה שלא התפלל, ועמד והתפלל - יש מהראשונים סוברים שהרי זה הפסק, כיון שאי אפשר לאכול ולהתפלל ביחד (ה"ר יום טוב בתוספות פסחים קב א ד"ה ועקרו, וטור או"ח קעח, בשמו), ונחלקו עליהם, ואינו דומה ל"הב לן ונברך", שברכת המזון היא גמר סעודה, אבל בתפילה אין משום היסח הדעת והפסק (תוספות פסחים שם; טוש"ע או"ח קעח ו).

יש מהאחרונים סובר שהדברים אמורים דוקא כשמתפלל באותו חדר, או שהניח מקצת חברים, אבל הלכו כולם להתפלל במקום אחר צריכים לחזור ולברך (ט"ז שם סק"י), ונחלקו עליו אחרונים (שו"ע הרב שם ב; משנה ברורה שם סק"ו, וראה שם בשער הציון ס"ק מב בשם כל האחרונים).

ישן

ישן בתוך הסעודה - יש מהראשונים סוברים שהרי זה היסח הדעת (רא"ש תענית א יב, בשם ראב"ד); ויש חולקים וסוברים ששינת עראי שאדם ישן בתוך סעודתו אינה היסח הדעת, ועוד שזו שינת אונס, ונשאר בקביעותו על מקומו (רא"ש שם; שו"ע או"ח קעח ז).

יצא לנקביו

הפסיק בדבר רשות, כגון הנצרך לנקביו - יש מהגאונים סוברים שהרי זה הפסק וצריך לברך (הלכות גדולות ברכות ז; סדור רב סעדיה גאון עמ' קו; ארחות חיים סעודה כג), ויש חולקים (אהל מועד בשם הר"מ, הביאו בית יוסף או"ח קעח; רמ"א שם ז).

בתפילה וברכות

טעה בתפילת ראש חודש

טעה ולא הזכיר של ראש חודש בתפילה (ראה ערך ראש חודש וערך תפלה), וגמר תפילתו, והסיח דעתו, הרי זה כמו שעקר את רגליו, וחוזר לראש התפילה (ירושלמי ברכות ה ג; מגן אברהם או"ח תכב סק"ב), כלומר כשהסיח דעתו מלומר תחנונים אחר התפליה, כגון אלהי נצור שאנו אומרים (פני משה לירושלמי שם. וראה ברכות כט ב, ורש"י ד"ה תחנונים).

טעה בשבת בברכת המזון

טעה ולא הזכיר של שבת בברכת המזון (ראה ערך ברכת המזון), והסיח דעתו, חוזר לראש^[11], לא הסיח דעתו אומר ברוך אשר נתן מנוחה כו' (ירושלמי ברכות ז ד). ונחלקו בפירושו:

• יש מפרשים הסיח דעתו שכבר פתח בברכת הטוב והמטיב, ולא הסיח דעתו היינו שנזכר מיד קודם שפתח בהטוב והמטיב (ר"א פולדא ופני משה שם).

• ויש מפרשים שאף אם גמר כל הברכות, כל שלא הסיח דעתו לענין אחר (פירוש ספר חרדים לירושלמי שם).

ברכת התורה כשאין תורתו אומנותו

בברכת התורה בשחרית, שפוטרת את הלימוד של כל היום (ראה ערך ברכת התורה), נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא במי שתורתו אומנתו, שאינו מסיח דעתו מלימודו אפילו כשצריך לחזר אחר פרנסתו ומיד חוזר ללימודו, אבל כשאין דעתו לחזור ללימודו, צריך לחזור ולברך (שו"ת הרא"ש ד ב);

• ויש שכתבו שאפילו אם אין תורתו אומנתו ויום אחד לא נזדמן לו עסק וחזר ללימודו, אין זה היסח הדעת, כיון שהחיוב ללמוד עליו תמיד (ט"ז או"ח מז סק"ח, ומחצית השקל שם סק"ט בדעתו, וראה ערך הנ"ל).

בתרומה וקדשים

מהותו

המסיח דעתו מלשמור תרומה וקדשים, הרי הם נפסלים (פסחים לד א; ירושלמי תרומות א א, ושם ח ד, ושקלים ז ב), שנאמר: אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי (במדבר יח ח), עשה לה שימור, ולא תסיח דעתך (רש"י פסחים שם ד"ה בהיסח), והוא הדין בקדשים (ראה רמב"ן חולין ב ב ד"ה ואם שחט, וריטב"א שם, וראה רמב"ם אבות הטומאות יג ג).

גדרו

בגדר פסול זה נחלקו אמוראים: רבי יוחנן אמר פסול טומאה הוא, שמא נגעה בהם טומאה ואינו יודע (פסחים שם ורש"י ד"ה אלא), וריש לקיש אמר פסול הגוף הוא, ומעלה היא בקדשים (שם ורש"י ד"ה פסול). וכן להלכה נחלקו הפוסקים אם הוא פסול טומאה (מאירי פסחים שם; משנת אליהו לירושלמי שקלים ז ב, בדעת הרמב"ם פסולי המוקדשין יט ד), או פסול הגוף (ראה רדב"ז לרמב"ם תרומות יא כג בדעת הרמב"ם שם)^[12].

יש סוברים שפסול זה הוא מן התורה (ראה ירושלמי תרומות ח ד. וראה אחיעזר יו"ד מ ה). ויש שכתבו שאינו אלא תקנת חכמים (פני יהושע פסחים שם ד"ה אמר. וראה שפת אמת פסחים שם שמסתפק). ויש שמחלקים: אם הוא פסול טומאה, אינו אלא חשש מדרבנן, ואם פסול הגוף הוא, פסולו מן התורה (ראה ר"ש סיריליאו תרומות שם, וכן כתב בספר ניר שם, ובחזון איש טהרות י סק"ו).

בדברים שאינם מקבלים טומאה

דברים שאינם מקבלים טומאה, כגון בעלי חיים (ראה ערכו), אינם נפסלים בהיסח הדעת (כריתות כו ב, וברש"י שם), לסוברים היסח הדעת פסול טומאה הוא (ראה אור שמח קרבן פסח א ו), ויש שכתבו שאף לסוברים פסול הגוף הוא, כיון שהם משומרים מקבלת טומאה אינם נפסלים בהיסח הדעת (אחיעזר א ג).

כשאין בידו לשמרם

יש מן הראשונים סוברים שתרומה וקדשים כשהם אבודים ואינם בידו לשמרם, אין היסח הדעת פוסל בהם (ר"י ורבי אלחנן בתוספות חגיגה כא א ד"ה האונן). יש מפרשים דבריהם לדעת הסוברים שהיסח הדעת הוא פסול הגוף, אבל לדעת הסוברים שהוא פסול טומאה, הרי יש על כל פנים ספק שמא נטמא (אחיעזר א ג)^[13], ויש שאינם מחלקים בכך (חזון איש טהרות י סק"ו).

נטמאו ונטהרו

תרומה וקדשים שנטמאו או שנפסלו, נפסלים גם בהיסח הדעת, שכשנטמאו הסיח דעתו מלשמרם (פסחים לד א, ורש"י ד"ה בהיסח, ותוספות ד"ה למה), לפיכך שתילי תרומה שנטמאו ושתלם, אף שנטהרו מטומאתם, מכל מקום אסורים לדעת הסוברים פסול הגוף הוא, אבל לדעת הסוברים פסול טומאה הוא - נטהרים בשתילתם, שהרי אפילו טומאה ודאית שהיתה בהם נטהרה (פסחים שם ורש"י).

להלכה יש סוברים שאסורה באכילה משום היסח הדעת (רדב"ז תרומות יא כג, בדעת הרמב"ם שם), ויש סוברים שאסורה מפני שאין זריעה לתרומה, ומעלה היא בתרומה (ראה פירוש המשניות תרומות ט ז, וכסף משנה לרמב"ם תרומות שם, וראה ערך גדולין).

מניחה עד שישאל חכם

אמרו לו על התרומה שנולד בה ספק טומאה, הרי זו כטמאה, מפני שהסיח דעתו מלשמרה (תוספתא טהרות ח י, לגירסת הגר"א ובאורו שם, וכן הוא לפירוש הר"ש טהרות ז ח). אם אמר הריני מניחה עד שאשאל עליה, הרי זו טהורה (תוספתא תרומות ז כא, וחסדי דוד שם; תוספתא טהרות שם; ירושלמי שם), שלא הסיח דעתו ממנה, ואם התברר הספק שטהור היה, הרי זו טהורה (ר"ש שם, ובאור הגר"א שם).

שינה ונמנום

בני החבורה שאכלו את הפסח וישנו מקצתם – יאכלו; כולם - לא יאכלו (פסחים קכ א), ויש מן הראשונים מפרשים מפני שהשינה היא היסח הדעת (ראב"ד חמץ ומצה ח יד), רבי יוסי אומר נתנמנמו - אפילו כולם - יאכלו, נרדמו לא יאכלו (פסחים שם ב), שהנמנום אין בו משום היסח הדעת (ראב"ד שם), והלכה כרבי יוסי (ראב"ד שם)^[14].

שמירת חרש שוטה וקטן

שמירה של חרש שוטה וקטן אף היא שמירה, ואין השמור על ידם בכלל היסח הדעת (ירושלמי תרומות א א ופני משה שם).

באדם

אונן ומחוסר כיפורים באכילת קדשים

היסח הדעת של האדם משמירת עצמו מן הטומאה, פוסלו מאכילת קדשים, ולפיכך האונן אחר אנינותו (ראה ערך אנינות) ומחוסר כפורים (ראה ערכו) אחר הבאת כפרתו, צריכים טבילה לאכילת קדשים (חגיגה כא א; רמב"ם אבות הטומאות יב טו), שכיון שהיו אסורים לאכול בקדשים הסיחו דעתם ושמא נטמאו (רמב"ם שם), אבל אינם צריכים טבילה לתרומה (חגיגה שם), שהרי היו מותרים לאכול בתרומה (רמב"ם שם). ולא עשו מעלה זו אלא באכילה, אבל לא בנגיעה (זבחים צט ב; רמב"ם שם, וראה כסף משנה שם^[15]. וראה ערך מחוסר כפורים).

ערל

ערל ישראל שמל, שצריך טבילה לאכילת פסח (ראה פסחים צב א. הרמב"ם השמיט), כתבו אחרונים שהרי זה מפני שעד עכשיו היה אסור באכילת קדשים והסיח דעתו (תוספות חדשים פסחים ח ח; חידושי הר"א גריידיץ שם; אור שמח מחוסרי כפרה א ב. וראה ערך ערל וערך קרבן פסח).

גר

גר, אחר שהביא קרבנותיו (ראה ערך גרות: כניסתם לברית), שהיה קודם לכן מחוסר כפורים (ראה מחלוקת תנאים כריתות ח ב), נחלקו ראשונים: יש סוברים שאינו צריך טבילה לאכילת קדשים (תוספות חגיגה כא א ד"ה האונן); ויש סוברים שצריך טבילה כמו כל מחוסר כפורים משום היסח הדעת (ראה מאירי פסחים צא ב ד"ה גר, וכן כתב באור שמח מחוסרי כפרה א ב).

טהור שהסיח דעתו

כהן שהיה טהור לאכול בתרומה, והסיח דעתו מלאכול, נחלקו תנאים:

• רבי יהודה מטהר לאכול בלא טבילה, שדרך טמאים לפרוש ממנו (טהרות ז ח), ולפיכך הוא בחזקת טהרה (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

• וחכמים מטמאים (שם), שנטמא בהיסח הדעת (פירוש המשניות שם). הלכה כחכמים (רמב"ם אבות הטומאה יג ג).

טבול יום ארוך

יולדת שטבלה אחר שבעה ימים לזכר וארבעה עשר לנקבה (ראה ערך יולדת), שעדיין היא כטבולת יום ארוך עד אחר ארבעים לזכר ושמונים לנקבה (ראה ערך הנ"ל) - בית שמאי אומרים צריכה טבילה לאחר מכן מפני שהסיחה דעתה מן התרומה (נדה עא ב, ורש"י שם), ובית הלל אומרים אינה צריכה, שכל הימים בתורת יום אחד הם וכבר טבלה, וכששלמו הימים העריב שמשה (נדה שם, ופירוש המשניות לרמב"ם שם י ז). הלכה כבית הלל (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ה ד. על דינה לקדשים, ראה ערך יולדת וערך מחוסר כפורים).

בטהרות

שמירת חבר בבגדיו

חבר שהיה לבוש בחלוק ובטלית ושמר את החלוק והסיח דעתו מהטלית, החלוק בטהרתו והטלית טמאה, שמא נגע בה עם הארץ (תוספתא טהרות ח יג; רמב"ם מטמאי משכב ומושב יג ו).

נפל סודר ממנו ואמר לחברו תנו לי ונתנו לו - טמא, שחזקה אין אדם משמר מה שביד חברו ולא שמרה ביד חברו, וכיון שאמר לו תנה לי אף שאינו יודע אם טהור הוא, אף חברו לא נזהר לשמרה, והיסח הדעת טומאה הוא למחמירים בטהרות (חגיגה כ א ורש"י)^[16].

התחלפו כלים טהורים

כסבור היה ליטול בגדים של חול ונטל של שבת, ולבשם - נטמאו, שאין אדם משמר את של חול כשל שבת, וכשחשב שאלו של חול הסיח דעתו משמירה שהיה רגיל לשמרם, והרי זה כאילו לא שמרם (חגיגה שם ורש"י; רמב"ם שם), ויש מפרשים שהוא עצב מפני שלא עשה להם שימור של כלי שבת, ומתוך כך אפילו שימור של כלי חול אינו עושה בהם (תוספות רי"ד חגיגה שם).

ומעשה בשתי נשים חברות שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ, ובא מעשה לפני חכמים וטימאו הכל (חגיגה שם; רמב"ם שם), שאחר שראתה כל אחת שבגדי חברתה עליה אינה שומרתם, כי סבורה שחברתה אשת עם הארץ (תוספות רי"ד שם).

בפרה אדומה ואפרה

במעשי הפרה יש שהיסח הדעת פוסל בהם.

בשחיטתה ובשריפתה

בשחיטת הפרה נאמר: וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו (במדבר יט ג), שלא יסיח דעתו משמירתה (דעת רב ביומא מב א, ורבינו חננאל ורש"י שם). ויש מפרשים שמ"אותה" נלמד שלא יעשה מלאכה בשעת שחיטתה (ראה ספרי במדבר שם, ופירוש רבנו הלל שם, וכן משמע ברש"י חולין כט ב ד"ה ופוסלין, ורמב"ם פרה ד יז), ופסול מלאכה לרוב הראשונים הוא משום היסח הדעת (ראה להלן).

וכן בשרפת הפרה למדים מהנאמר: וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו (במדבר שם ה. רב ביומא שם). אבל בשעת השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת לתוך שרפת הפרה (ראה ערך פרה אדומה), אין היסח הדעת פוסל, מפני שאינה עבודה בגוף הפרה (יומא שם ב. וראה להלן).

באסיפת האפר

באסיפת אפר הפרה פוסל היסח הדעת, שנאמר: וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת (במדבר יט ט), שצריכה שימור (יומא שם, ורש"י ותוספות ד"ה למשמרת); ויש חולקים (מאירי שם ד"ה פרה, וראה הגהות הגר"א שם).

עיסוק במלאכה אחרת

כל העוסקים בפרה משעת שחיטה ועד שתיעשה אפר פוסלים בה אם עסקו במלאכה אחרת (ספרי במדבר קכד; רמב"ם פרה ד יז).

פסול זה כתבו ראשונים שהוא משום היסח הדעת (ראה רש"י חולין לב א ד"ה לרבנן; תוספות ישנים יומא מב ב ד"ה שלא יאמרו, בשם ריב"א; מאירי יומא שם א ד"ה פרה; ראב"ד פרה אדומה ז ג, ושם י ד; פירוש הרא"ש פרה ד ב). ויש מי שכתב בדעת ראשונים שסוברים שאינו משום היסח הדעת (כסף משנה שם ז ג, ושם י ד, בדעת הרמב"ם; ר"י סרנא בקובץ בית מדרש עמ' עא – צח, בדעת הרמב"ם)^[17].

שלא במתכוין

אם עושה מלאכה שלא במתכוין, אין שם היסח הדעת וכשרה (ראה חולין לב א, ורש"י ד"ה לרבי נתן; רמב"ם שם ד יח).

נשחטה בהמה אחרת עמה

שחט בהמה אחרת עמה שלא במתכוין, משום היסח הדעת אין לפסלה, כיון שלא נתכוין, אולם לסוברים שחיטת חולין שלא בכוונה כשרה (ראה ערך שחיטה), הפרה פסולה מפני ששחט אותה וחברתה (ראה ערך פרה אדומה. חולין שם ורש"י); ויש מפרשים מפני שחשובה מלאכה (רבינו גרשם שם); ויש מהראשונים שאף על פי כן פוסקים שהפרה כשרה, כיון ששחט השניה שלא בכוונה (רמב"ם פרה אדומה ד יח, וראה כסף משנה שם); ויש מוסיפים שאפילו אם שחט האחרת בכוונה אינה נפסלת, הואיל ואין צריכה כוונה דנים אותה כנשחטה מאליה (מאירי חולין שם, לדעת הרמב"ם).

שחט שתי פרות אדומות

השוחט שתי פרות אדומות - יש סוברים שאינן נפסלות אלא משום שנאמר 'ושחט אותה' - ולא אותה וחברתה (תוספות חולין לב א ד"ה נשחטה; פירוש הרא"ש פרה ד ב); ויש מפרשים שלאחר שלמדנו שאין שוחטים שתים, נפסלת גם משום מלאכה והיסח הדעת (חזון איש פרה ז יא; ר"י סרנא בבית מדרש שם עמ' עח, בדעת התוספות). וכן אם שרף שתי פרות כאחת יש סוברים שפסולות משום שנאמר 'ושרף את הפרה' - ולא שתי פרות (ראה ערך פרה אדומה), אבל אין זה היסח הדעת (ראה פירוש הרא"ש שם, ומשנה אחרונה שם). ויש סוברים שפסולות משום מלאכה (ר"ש פרה שם).

עוסק במלאכה בשעת איסוף האפר

אין מלאכה אחרת פוסלת בשעת אסיפת אפר הפרה (ספרי זוטא במדבר יט ב; תוספתא פרה ד יא, והובאה בר"ש פרה ד ד; רמב"ם פרה ד יז), שאין היסח הדעת פוסל בה (ראה לעיל גירסת הגר"א ביומא שם, וכן כתב בחזון איש פרה ח ס"ק טז, בדעת הרמב"ם)^[18].

מלאכה בשעת השלכת עץ ארז ואזוב

בשעת השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת יש מהראשונים סוברים שאין המלאכה פוסלת, כשם שאין היסח הדעת פוסל (ראה לעיל. מאירי יומא מב א ד"ה פרה); ויש שכתבו שמלאכה פוסלת, ולא נתמעט אלא היסח הדעת (גבורת ארי יומא שם ד"ה ושמואל); ויש שהסבירו שלא נתמעט אלא אם מסר לשומר, אבל אם לא מסר לשומר - נפסל (חזון איש פרה ז ט); ויש שכתבו שראשונים חולקים על עיקר מיעוט הסיח הדעת מהשלכת העץ והאזוב (חזון איש שם ח טז, בדעת הרמב"ם, וראה גם ר"י סרנא בקובץ בית מדרש עמ' עז).

במי חטאת

מקורו

בשעת מילוי המים לקידוש מי חטאת, וכן בשעת הקידוש היינו נתינת מים על האפר (ראה ערך מי חטאת), היסח הדעת פוסל, שנאמר: לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה (במדבר יט ט), שצריכים שימור (יומא מב א וב ורש"י), וכן מלאכה שעושה אז פוסלת בהם (פרה ד ד; ספרי קכד ורבנו הלל שם, וראה רע"ב ופירוש המשניות לרמב"ם פרה שם).

אחר שהתקדשו

אחר שהטיל את האפר ונתקדשו למי נדה, אין המלאכה פוסלת בהם (רמב"ם פרה אדומה ז א, וראה פירוש המשניות לרמב"ם פרה ד ד); יש מהראשונים סוברים שמכל מקום מדרבנן מלאכה פוסלת (תוספות ישנים יומא יד א ד"ה רש"י, בדעת רש"י. וראה חזון איש פרה יא א).

מסרם לשומר

מסרם לשומר, ועשו הבעלים מלאכה - לא פסלו את המים; אבל אם עשה השומר מלאכה - פסלם (רמב"ם פרה ח ב, על פי פרה ז י).

מלאכה בשעת מילוי

הממלא ביד אחת ועושה מלאכה בידו האחרת, או הממלא לו ולאחרים, או לשנים כאחת, שניהם פסולים, שהמילוי מלאכה, ופוסלת בין שמילא לעצמו ובין לאחר (פרה ז ב, ופירוש המשניות ור"ש שם; רמב"ם פרה ז ג). מפני שנוטלים שכר על המילוי, ואפילו שעושה בחינם יש שם טובת הנאה, וחשוב תמיד כממלא לעצמו (ראב"ד שם).

• יש מהראשונים שכתבו שפסול המלאכה משום שאין אדם יכול לכוין דעתו לשני דברים בלא היסח הדעת, חוץ מהעושה מלאכה בגוף המים והאפר שנפסלים אפילו לא הסיח דעתו (ראב"ד שם).

• ויש סוברים שהמלאכה פוסלת מצד עצמה (כסף משנה שם, לדעת הרמב"ם, וכן ר"י סרנא בקובץ בית מדרש שם)^[19].

מלאכה בשעת קידוש

המקדש לעצמו ביד אחת, ועשה מלאכה בשניה - פסול (פרה ז ג; רמב"ם פרה ח ג), שההשתדלות לעשיית המלאכה היתה קודם מתן האפר במים, וחשובה מלאכה לפסול (כסף משנה שם); ויש סוברים שפסול מספק, שמא עשה המלאכה לפני הקידוש (ר"ש פרה שם).

נתינה מהמים לחברו

אמר לו חברו תן לי מהמים, ונתן - פסול מה שנתן לו, ומה שנשאר בחבית (תוספתא פרה ז ב), שהנתינה מלאכה היא (ר"ש פרה ז ח. וראה עוד בבאור הגר"א לתוספתא שם). ואם אמר לו טול לך - של נותן פסול, ושל הנוטל כשר (תוספתא שם), משום שהנותן הסיח דעתו (ר"ש שם).

קריאת שמע ותפילה

קורא קריאת שמע ומתפלל, ואף על פי שצריך כוונה, מכל מקום אין סוף מלאכת המים דבר תורה (ירושלמי ברכות ב ה). יש מפרשים שאחר מלאכת המילוי היסח הדעת אינו פוסל אלא מדרבנן, ובקריאת שמע הקלו (פני משה ומראה הפנים שם); ויש מפרשים אחר הקידוש, ואין מלאכה והיסח הדעת פוסלים אז כלל (פירוש ספר חרדים שם).

בין עבודה לעבודה

ממלא אדם מים ומניחם אצלו בלא קידוש כל זמן שירצה, ואין בכך כלום (רמב"ם פרה י ב). יש מהראשונים סוברים דוקא כשהם שמורים בלא היסח הדעת (ראב"ד שם); ויש שכתבו שאין היסח הדעת פוסל אלא כשמתעסק בהם קצת (כסף משנה שם, לדעת הרמב"ם). מהאחרונים יש שכתב שאין היסח הדעת אלא בשעת עבודתם, אבל לא בין עבודה לעבודה (משנה אחרונה פרה ד ד ד"ה והמלאכה, בדעת הרמב"ם).

שמורים כשהם לפניו

המוליך מים לקדשם, ואין צריך לומר מים שנתקדשו, לא יפשיל הכלי לאחוריו אלא לפניו (רמב"ם פרה י ד, על פי פרה ז ה), שיהיו שמורים נוכח עיניו (פירוש המשניות שם).

מילא שתי חביות, נותן אחת לפניו ואחת לאחוריו (פרה שם; רמב"ם שם), שגם לאחריו שמירה היא, אלא שאם אפשר לו לעשות שמירה מעולה לפניו ולא עשה - פסולים (ר"ש ורא"ש שם), ויש מפרשים שאגב שלפניו אפשר לשמור גם שלאחריו (הרע"ב שם, לגירסתו, וראה תפארת ישראל שם).

שקלם במשקל

שקל כנגדם במשקל - אם הסיח דעתו - פסולים, ואם לאו – כשרים; שקל בגופם - לעולם פסולים (גיטין נג ב).

• יש מפרשים כנגדם ששימשו משקל במאזנים, שלא עשה מעשה בידיו אלא שאם הסיח דעתו משמירתם נפסלו, ובגופם פירושו כדרך הטבחים שנותנים בכלי מיוחד מים, ואחר כך נותנים בשר במים, וכיוונוהו כמה יעלו המים במשקל ליטרא או שתי ליטראות, ופסולים, שנעשה בהם מלאכה (רש"י שם ד"ה ששקל וד"ה דרבא).

• יש מפרשים שכנגדם פירושו ששקלם כנגד משקולת לדעת משקלם, ובגופם פירושו ששקל דברים אחרים והשתמש בהם בתורת משקל, וזו כמלאכה בגוף המים (מרכבת המשנה פרה י ה, ותפארת יעקב גיטין שם, וחזון איש פרה ז ו, בדעת הרמב"ם).

• ויש מפרשים כנגדם ששקל כנגד המים אבן שלא לצורך, וחזר ושקל כנגדה דבר אחר, ובגופם הוא ששקל דברים אחרים כנגדם (רשב"א גיטין שם ד"ה הא, בשם רבינו חננאל; מאירי בבא קמא נו א, בשם יש מפרשים).

ונחלקו ראשונים אם הדברים אמורים במים שעדיין לא נתקדשו (תוספות בבא קמא נו א ד"ה העושה; רשב"א גיטין שם; ר"ש פרה ט ג), או במים המקודשים כבר (מאירי בבא קמא שם).

בקידוש ידים ורגלים

מהותו וגדרו

כהן הצריך קידוש ידים ורגלים לעבודה (ראה ערך קדוש ידים ורגלים), אם הסיח דעתו צריך לחזור ולקדשן (זבחים כ ב; רמב"ם ביאת מקדש ה ג - ה), ואם לא חזר וקידש עבודתו פסולה (רמב"ם שם ד).

פסול היסח הדעת בקידוש ידים ורגלים הוא מן התורה, ואם חזר ועבד בלא קידוש חייב מיתה (מנחת חינוך קו ד), ויש שכתבו שאין הפסול אלא מדבריהם (קרית ספר ביאת מקדש ה)^[20].

פסול היסח הדעת בקידוש ידים ורגלים הוא מפני שלא נזהר בשמירתם, ושמא נגע במקום מטונף (ראה רש"י זבחים כ ב ד"ה או דילמא), ולפיכך אם הסיח דעתו רק מידיו או רק מרגליו, אינו צריך לקדש אלא אותן שהסיח דעתו מהן (מנחת חינוך שם).

ישן

כהן שישן, צריך לחזור ולקדש ידיו ורגליו (רמב"ם שם ג), שסתם ישן מסיח דעתו (כסף משנה שם). בירושלמי אמרו הישן צריך טבילה, והמתנמנם צריך קידוש ידים ורגלים (ירושלמי יומא ג ב). וכתבו אחרונים שישן שעבד בלא קידוש - עבודתו מחוללת (מנחת חינוך קו ד).

יצא חוץ לעזרה

יצא הכהן חוץ לעזרה ופירש מהעבודה, ספק אם צריך לחזור ולקדש ידיו ורגליו, שמא מאחר שבידו לחזור אינו מסיח דעתו (זבחים כ ב, ותוספות שם ד"ה יציאה)^[21]. הלכה שצריך לחזור ולקדש (רמב"ם ביאת מקדש ה ג), ואם עבד בלא שקידש, אם ידוע לו שלא הסיח דעתו עבודתו כשרה (שם ד וראה שם ה), שאין עבודתו נפסלת מספק (כסף משנה שם), ואחרונים כתבו שלהלכה עבודתו כשרה ולא בתורת ספק (ראה קרן אורה זבחים כ ב, ואור שמח ביאת מקדש ה ד, ואבן האזל שם ו).

יצא לזמן מועט

יש מהראשונים סוברים שאם יצא בשעת עבודה, שהוא עסוק בעבודה ואינו שוהה אלא מעט, אינו מסיח דעתו (תוספות זבחים כ ב ד"ה כל, ושיטה מקובצת שם); ויש שכתבו שלכתחילה צריך לחזור ולקדש, שלא חילקו חכמים (זבח תודה שם ד"ה לא מסח, בדעת הרמב"ם. וכן ראה מנחת חינוך קו ד, וקרן אורה זבחים שם ד"ה הא קידש).

יצא לדבר עם חברו - יש אומרים שאם יצא לזמן רב טעון טבילה, ואם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים (ירושלמי יומא ג ב); ויש מצדדים שהדבר תלוי במחלוקת בין שני התלמודים, ולדעת הבבלי אינו אלא ספק (ראה זבח תודה זבחים שם ד"ה אם לשהות).

הוציא ידיו ורגליו וגופו בפנים, אינו צריך לחזור ולקדש (זבחים שם; רמב"ם שם ה).

נטמא

נטמא כל גופו סמוך לשקיעת החמה, ספק אם צריך לחזור ולקדש ידיו ורגליו אחר טבילה והערב שמש, כיון שבשעת טומאתו הסיח דעתו, וגרוע מיציאה, שהרי אינו יכול לחזור ולהיכנס, או שמכיון שעל ידי טבילה והערב שמש נעשה ראוי לעבודה מדקדק ואינו מסיח דעתו (זבחים כ ב ורש"י).

הלכה שאף אם נטמא בטומאה דרבנן שצריך רק טבילה (ראה ערך הערב שמש), חוזר ומקדש אחר טבילה, אבל אם לא קידש, הואיל ולא הסיח דעתו, לא חילל העבודה (רמב"ם ביאת מקדש ה ו); נטמא בטומאה של תורה, שצריך הערב שמש, לכתחילה יחזור ויקדש ואם לא קידש, מספק אין העבודה מתחללת (מנחת חינוך קו)^[22].

על הפסק והיסח הדעת בין שני תינוקות העומדים להימול, בנוגע לברכת המילה, ובין שחיטה לשחיטה, בנוגע לברכת השחיטה, ראה ערך ברית מילה וערך שחיטה.

על היסח הדעת בתפילין ראה ערך הנחת תפלין.

על היסח הדעת בציץ ראה ערך ציץ.

הערות שוליים