מיקרופדיה תלמודית:הערב שמש
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1]
- סוף היום שבו טבל הטמא, בתורת זמן גמר טהרתו.
דינו ומקורו
הטמא שטבל אינו נטהר לאכילת תרומה עד שיעריב שמשו אחר הטבילה, וכל שלא העריב שמשו - אסור לאכול בתרומה (נגעים יד ג; רמב"ם תרומות ז ב, וטומאת צרעת יא ב), שעדיין לא נגמרה טהרתו בטבילה בלבד (כן משמע מרש"י שבת יד ב ד"ה ובא השמש, ויבמות עה א ד"ה וטמא, ותוספות סנהדרין פג ב ד"ה וטבול, ורמב"ם אבות הטומאות י א), אלא שהוקלשה טומאתו (כן משמע ממעילה ח ב). והוא הנקרא טבול יום (ראה ערכו. כלים א ה, ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא שם). ולמדנו הדבר מהכתוב האמור בטמאים אחר טבילתם: וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים (ויקרא כב ז), והדברים אמורים בתרומה (יבמות עד ב), ש"מן הקדשים" משמעו ולא כל הקדשים, והיינו קדשי תרומה (רש"י עה"ת שם, ושפתי חכמים)[2].
מחוסר כפרה
העריב השמש אוכל בתרומה, אפילו אם הוא עדיין מחוסר כפרה (ברכות ב א), כגון זב (ראה ערכו), זבה (ראה ערכו), מצורע (ראה ערכו), או יולדת (ראה ערכו) עד שלא הביאו קרבנותיהם (ראה ערך מחוסר כפורים), שאין הבאת קרבנותיהם מעכבת מלאכול בתרומה, ואף על פי שזב ומצורע האמורים בפרשה, בזב בעל שתי ראיות ומצורע מוסגר הכתוב מדבר (ראה יבמות שם), שאינם צריכים כפרה של קרבנות (ראה ערך זב וערך מצורע), מכל מקום למדנו שגם הצריכים כפרה נטהרים לאכול בתרומה בהערב שמש בלבד, לפי שביולדת נאמרו שני כתובים: עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ (ויקרא יב ד), שמשמעו כיון שמלאו ימיה נטהרה, היינו אחר ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה (ראה ערך יולדת), והוא הערב שמש שלה, שמשעת טבילה לסוף שבעה לזכר ושבועיים לנקבה (ראה ערך הנ"ל) עד אור ליום הבאת קרבנותיה למחר היא נקראת טבולת יום ארוך, ונאמר בה כתוב אחר: וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה (ויקרא שם ח), שמשמעו שמשעת הכפרה היא נטהרת, הא כיצד, כאן לתרומה וכאן לקדשים (יבמות שם, ורש"י ד"ה כיון שמלאו).
הטמאים
כל הטמאים צריכים הערב שמש לתרומה, שנאמר:
- וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ (ויקרא כב ד) - במי שנטמא במת (רש"י עה"ת שם ד"ה בכל טמא נפש).
- אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע (ויקרא שם) - זה בעל קרי (תורת כהנים אמור פרק ד ג).
- ו"או איש" - לרבות את הנוגע בשכבת זרע (תורת כהנים שם; רב הונא בריה דרב נתן בנדה מג ב).
- אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ (ויקרא שם ה) - זה טמא שרץ (תורת כהנים שם ד).
- ו"בכל" - לרבות את הנבלה (תורת כהנים שם).
- אוֹ בְאָדָם (ויקרא שם) - שנשא (מלבי"ם שם) המת (רש"י עה"ת שם ד"ה או באדם).
- אֲשֶׁר יִטְמָא (ויקרא שם) - לרבות בועל-נדה (ראה ערכו. תורת כהנים שם).
- לוֹ (ויקרא שם) - לרבות בולע נבלת-עוף-טהור (ראה ערכו. תורת כהנים שם).
- לְכֹל טֻמְאָתוֹ (ויקרא שם) - לרבות הנוגע (רש"י שם ד"ה לכל טומאתו) בזבים וזבות נדות ויולדות (תורת כהנים שם).
- ו"לכל" - לרבות ימי קולן (תורת כהנים שם) בימי ספירת שבעה נקיים (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם).
ועל כולם מסיים הכתוב: וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר (ויקרא שם ז)[3].
נגיעה בתרומה
לא לאכילה בלבד הצריכה התורה הערב שמש, אלא אף לנגיעה בתרומה, שאם נגע בתרומה עד שלא העריב שמשו אחר טבילתו - פוסלה (טבול יום ה ב, וזבים ה יב; רמב"ם שאר אבות הטומאה י ה), שהרי למדנו בכלים שפוסלים את התרומה לפני הערב שמש (ראה להלן), ובהם לא שייך אכילה אלא נגיעה (רבי זירא ביבמות עה א, ורש"י שם ד"ה לנגיעה).
כלים
אף הכלים שנטמאו צריכים הערב שמש אחר טבילתם, שהם פוסלים לאחר טבילתם את התרומה בנגיעתם עד שיעריב שמשם, שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם - מן השרצים - בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק וגו' בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר (ויקרא יא לב) -טהור לחולין מבעוד יום, ולתרומה משתחשך (תורת כהנים שמיני פרק ח ט), שאף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה, שכן משמעו: במים יובא וטמא עד הערב, שאף לאחר ביאתו במים קראו הכתוב טמא (רש"י עה"ת שם, ויבמות שם ד"ה וטמא).
דרגת הטומאה מטבילה ועד הערב שמש
כל המתטמא באב מאבות הטומאות, בין אדם בין כלים, שהוא ראשון לטומאה (ראה ערך אבות הטומאות וערך ולד הטומאה), כשטבל הרי הוא כשני לטומאה עד שיעריב שמשו, שנאמר: במים יובא וטמא עד הערב וטהר, הכתוב קראו לטבול יום טמא (רמב"ם שאר אבות הטומאה י א, על פי פסחים יד א), אחד טבול יום מטומאה חמורה, כגון שטבל מזיבות או מטומאת מת וצרעת, ואחד טבול יום מטומאת שרץ וכיוצא בו, כל הטעון הערב שמש, בין אדם בין כלים, הרי הוא כשני לטומאה עד שיעריב שמשו (רמב"ם שם ב), שאם נגע בחולין - טהור (כסף משנה שם).
חלה
אף החלה (ראה ערכו) כדין התרומה, שצריכה הערב שמש (חלה א ט), מפני שנקראת תרומה, שנאמר: חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה (במדבר טו כ), ודינה לכל דבר כתרומה (ראה ערך חלה. פירוש המשניות לרמב"ם שם).
בכורים
וכן הבכורים צריכים הערב שמש כתרומה (בכורים ב א), שאף הם נקראים תרומה, שנאמר: וּתְרוּמַת יָדֶךָ (דברים יב יז) אלו בכורים (מכות יז א).
נגיעה בקדשים
הערב שמש צריך אף לנגיעה בקדשים (פרה יא ד), אלא שנחלקו תנאים בדרגת טומאתו לקדשים כשהוא טבול יום (ראה ערך טבול יום).
ביאת מקדש
וכן צריך הערב שמש לביאת מקדש (פרה שם; רמב"ם ביאת מקדש ג יד), שנאמר: וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה (דברים כג יב), שאינו טהור בלא הערב שמש (רש"י עה"ת שם), וביאת שמשו מעכבתו מלהיכנס לפנים מן המחנה (ספרי כי תצא רנו), והדברים אמורים במחנה שכינה, שהרי במחנה לויה טבול יום מותר מן התורה (רש"י פסחים צב א ד"ה וא"ר יוחנן).
וכן למדנו מהאמור בביאת מקדש: טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ (במדבר יט יג), ושנינו: היזה וטבל ולא העריב שמשו מנין, תלמוד לומר: עוד טומאתו בו (ספרי חקת קכה); ויש למדים מ"טמא יהיה", לרבות טבול יום (נזיר מה א, ומכות ח ב), שאין יכול להיכנס עד שיעריב שמשו (רש"י נזיר שם ד"ה דתני' טמא יהיה, לפי נוסחת ריב"ן שם). וכן במתעסק בפרה נאמר: וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה - זו מחנה שכינה (רש"י עה"ת שם) - וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב (במדבר יט ז), סרסהו ודרשהו: וטמא עד הערב, ואחר יבא אל המחנה (רש"י עה"ת שם).
מעשר שני
לאכילת מעשר שני אין צריך הערב שמש (נגעים יד ג; רמב"ם מעשר שני ג ד), שנאמר: וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם (ויקרא כב ו), למדנו שאם רחץ טהור בלא הערב שמש, והדברים אמורים למעשר, שהרי לתרומה למדנו שצריך הערב שמש (ראה לעיל. יבמות עד ב).
פרה אדומה
לפרה אדומה אין צריך הערב שמש (פרה ג ז), וכל העוסקים בפרה אדומה מתחילה ועד סוף שהיו טבולי יום כשרים למעשה הפרה ולקדש ולהזות מאפרה, ואף על פי שלא העריב שמשם, שזה שנאמר בכל הפרשה איש טהור, הוא הטהור למעשר שני, אף על פי שאינו טהור לתרומה עד שיעריב שמשו (רמב"ם פרה אדומה א יג), שנאמר: וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא (במדבר יט יט) שהוא מיותר, שהרי הפרשה בטהור מדברת (רש"י יומא מג ב ד"ה והזה הטהור), אלא הטהור מכלל שהוא טמא - שיוצא מכלל טומאה (רש"י שם ד"ה מכלל) - לימד על טבול יום שכשר בפרה (יומא שם)[4].
בטומאות שמדבריהם
כל הטעון ביאת מים - טבילה - מדברי סופרים, לאחר ביאתו מותר בכולם (פרה יא ה), בין בקודש ובין בתרומה (כן משמע מהמשנה שם), ואין צריך הערב שמש (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא שם). ולכן הבא ראשו ורובו במים שאובים, או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגים מים שאובים, וכן האוכל אוכלים טמאים והשותה משקים טמאים, שכל אלה פוסלים את התרומה מדבריהם (ראה ערך שמנה עשר דבר), אם טבלו אינם צריכים הערב שמש, מפני שעיקר טומאות אלו מדבריהם (רמב"ם שאר אבות הטומאה ט א), וכן נאמר: כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב (ויקרא יא לא), שהאוכל אוכלים טמאים והשותה משקים טמאים אינו מיטמא טומאת ערב (רבי עקיבא בתורת כהנים שמיני פרק ז ד).
אף הכלים שנטמאו במשקים, כיון שמטבילם – טהרו, ואינם צריכים הערב שמש, מפני שעיקר טומאתם מדבריהם (רמב"ם שם; הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות ד"ה וממה שראוי בשם ספרא), ואין טומאה מן התורה עולה ידי טומאתה בו ביום, וכלים שנטמאו במשקים עולים ידי טומאתם בו ביום (רבי יהושע בן קרחה בתורת כהנים שם פרשה ח ה; תוספות ביצה יח א ד"ה כלי, ור"ש טהרות א ג, על פי הגמ' שם; תוספות חגיגה כא א ד"ה האונן, בשם הר"ש מראוס, ור"ש שם, בדעת הירושלמי תרומות ב א).
טבילה לקודש
וכן מצינו באלה שצריכים טבילה לקודש בלבד, ולא לתרומה, שאינם צריכים הערב שמש, כגון כלים הנגמרים בטהרה, שהעושה אותם היה תלמיד חכם ונזהר בהם בטהרה, ומכל מקום צריכים טבילה לקודש, אבל הערב שמש אינם צריכים (חגיגה כג א; רמב"ם שאר אבות הטומאה יב ו).
טומאת שהצריכו בהן הערב שמש
ויש טומאות מדבריהם שהצריכו בהן הערב שמש אחר הטבילה:
- אם ניתזה צינורא - רוק - מפי נכרי על ישראל, שחכמים גזרו טומאה על נכרים כזבים, וצריך טבילה והערב שמש (תוספות חגיגה כא א ד"ה האונן, על פי יומא מז א; ר"ש טהרות א ג, ופרה יא ה), מפני שחכמים עשאום כזבים לכל דבריהם (ראה ערך גוי), והחמירו עליהם להצריך הערב שמש (תוספות חגיגה שם).
- גר שנתגייר, שאמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, וצריך הזאה שלישי ושביעי (ראה משנה פסחים צב א), כל שכן שצריך גם הערב שמש (ר"ש שם ושם; פירוש הרא"ש טהרות שם).
- טומאת עם-הארץ (ראה ערכו) שגזרו שמא הוא זב, אף שהיא טומאה מדרבנן צריכה הערב שמש (תוספות חגיגה שם, ור"ש שם ושם, על פי חגיגה כג א)[5].
זמנו
הערב שמש הוא משעת צאת-הכוכבים (ראה ערכו) - היינו שיצאו שלשה כוכבים (רמב"ם תרומות ז ב) בינונים (כן משמע מהרמב"ם שבת ה ד) - אחר שקיעת החמה, לפי שפירושו של וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר (ויקרא כב ז) הוא שיטהר היום (ברכות ב ב; רמב"ם תרומות שם) - שעבר ונתפנה מן העולם השמש (רש"י שם ד"ה אידכי), או שיטהר הרקיע מן האור (רמב"ם שם) - והוא זמן צאת הכוכבים, שהוא גמר ביאת השמש (רש"י שם א ד"ה משעת), ששקעה כל השמש ברקיע לגמרי (תוספות הרא"ש שם, בשם רשב"ם).
בין השמשות
בין השמשות, מכיון שהוא ספק יום ספק לילה (ראה ערך בין השמשות), לכן אם טבל בו אסור לאכול בתרומה עד הערב שמש שלמחרתו, שמא בין השמשות היה לילה, ואם טבל ביום אסור לאכול בתרומה עד אחרי שיעבור זמן של בין השמשות, שמא בין השמשות הוא עדיין יום (כן משמע משבת לה א), ומכיון שיש מחלוקת של תנאים על זמן בין השמשות אימתי מתחיל ומסתיים, והלכה כדברי שניהם להחמיר (ראה ערך הנ"ל), לכן אין הכהנים טובלים מטומאתם לאכול בתרומה אלא מבעוד יום, שמא הלכה כדעת הסוברים שמיד שתשקע החמה מתחיל בין השמשות, והוא ספק לילה, ואין אוכלים בתרומה עד שיצאו הכוכבים, שהוא גמר בין השמשות לדברי הכל (כן משמע מהגמ' שם ב, ורש"י ד"ה אלא לאכילה, ותוספות שם ד"ה אלא)[6].
הערות שוליים
- ↑ ט, טורים תרפז-תרצו.
- ↑ ואף האמור באותה פרשה: אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר (ויקרא כב ד), אין טהרה זו טבילה לבד, שכפי שהטהרה האמורה למטה ביאת שמש, אף כאן ביאת שמש (תורת כהנים אמור ד ב), וקדשים האמורים כאן אף הם תרומה, שנאמר: איש איש מזרע אהרן, איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן - בזכרים ובנקבות (רש"י יבמות עד ב ד"ה בזרעו) - הוי אומר זו תרומה (יבמות עד א-ב).
- ↑ וכן מצינו בכמה כתובים בתורה, שאף על פי שלא הוזכרה בפירוש ביאת השמש בטהרת הטמאים, הוזכר שהם טמאים עד הערב, והיינו הערב שמש, כמו בנוגע בנבלות (ויקרא יא כד, כז, לא, לט), בנושא נבלות (שם כה, כח, מ), בנטמא מזב ונדה או ממרכבם ומושבם (שם טו ה - יא, יט, כא - כג, כז), בטומאת קרי (שם טז - יח), בבא לבית המצורע (שם יד מו), באוכל נבלת עוף טהור (שם יז טו), באוסף אפר פרה (במדבר יט י), ובנוגע במי-חטאת (ראה ערכו. שם כא). ואף הצריכים הזאה שלישי ושביעי זקוקים להערב שמש, שנאמר: והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם ועל הנגע בעצם או בחלל וגו' ורחץ במים וטהר בערב (שם יח-יט).
- ↑ וכדי להוציא מלבם של צדוקים, שהיו אומרים שאינה נעשית אלא במעורבי שמש, היו - בימי בית שני - מטמאים את הכהן השורף את הפרה וטובל ומיד עוסק בה לפני הערב שמשו (פרה שם; רמב"ם שם יד), וכן כל הכלים שמכניסים אפר פרה לתוכם היו מטמאים וטובלים ומכניסים את האפר לפני הערב שמש (כן משמע מחגיגה כג א, ורמב"ם שם טו).
- ↑ ויש מהראשונים שמחלקים בין טומאות מדבריהם שגזרו חכמים אפילו בחולין, שבהן צריך הערב שמש, לטומאות שלא גזרו בהן אלא לתרומה ולקודש, שהן מעלות (ראה ערכו) בלבד, ולכן אין צריך בהן הערב שמש, ולפיכך כל הגזרות שבשמנה-עשר-דבר (ראה ערכו), שהן לפסול את התרומה בלבד, וכן כלים הנגמרים בטהרה וטבילת אונן ומחוסר כפורים, שאין צריך בהם טבילה אלא לקודש בלבד, אין צריך בהם הערב שמש, אבל רוק של נכרי ושל עם הארץ ופורש מן הערלה וכיוצא, שגזרו בהם טומאה אף לחולין, צריך הערב שמש (תוספות חגיגה שם, בשם ר"י; ר"ש טהרות א ג ורא"ש שם). ולפי זה בגדי עם הארץ שהם מדרס (ראה ערכו) לפרושים (ראה ערך מעלות) - האוכלים חוליהם בטהרה - צריך בהם הערב שמש, כיון שזוהי טומאה גם לחולין, אבל בגדי פרושים שהם מדרס לאוכלי תרומה, ובגדי אוכלי תרומה שהם מדרס לאוכלי קודש (ראה ערך הנ"ל) אין צריך בהם הערב שמש (ר"ש שם).
- ↑ אך יש מהראשונים הסובר שלהערב שמש בתרומה הלכה לגמרי כהמאחרים זמן התחלת הלילה עד צאת הכוכבים, בין לחומרא ובין לקולא, לחומרא שאסורים לאכול בתרומה עד צאת הכוכבים, ולקולא שאם טבלו קודם צאת הכוכבים, בתוך זמן של בין השמשות, מותרים מיד לאחר צאת הכוכבים לאכול, ואינם צריכים לטבול בעוד שהשמש נראה (מאירי שבת לד ב), שהערב השמש הגמור הוא שיכלה כל אור היום (מאירי ברכות ב ב; צפנת פענח שבת ה ד, בדעת הרמב"ם).