מיקרופדיה תלמודית:הפטרה

הגדרה^[1] - חובת קריאה בנביאים אחרי קריאת התורה בציבור

השם והתקנה

מפטירים - אחרי קריאת התורה בזמנים מסויימים (ראה להלן: הזמנים) - בנביא (משנה מגילה כא א; רמב"ם תפילה יב ב; טוש"ע או"ח רפד א).

טעם הקריאה

שני טעמים נאמרו לקריאה זו:

• שמנהג הקדמונים שאחר התפילה היו שוהים בבית הכנסת, והיו מביאים ספרים וקוראים בתורה ובנביאים ובמשנה ובשמועות, וכיון שרבתה העניות והיו צריכים למעשי ידיהם לא יכלו לעסוק בתורה כל כך, והניחו התורה במקומה, אבל נמנעו מלקרות בנביא, ובשבת ויום טוב שיש פנאי, ויש בו ביטול מלאכה לעם, החזירו עטרה ליושנה לקרות בנביא בהפטרות מעין היום (הפרדס (עהרנריך) עמ' שו; שבלי הלקט מד)^[2].

• שגזרו הגוים - אנטיוכוס הרשע מלך יון (תוספות יום טוב מגילה ג ד, בשם ספר תשבי) - על ישראל שלא יקראו בתורה, וקראו בנביאים מענין הפרשה (אבודרהם, שחרית של שבת; לבוש או"ח רפד א; תוספות יום טוב שם, בשם ספר תשבי), ואף שבטלה הגזרה לא בטל המנהג (לבוש שם; תוספות יום טוב שם, בשם ספר תשבי), ומפני שהגזרה היתה גם על כתובים, ולא על הנביאים, קראו ההפטרה בנביאים, או לפי שבנביאים נמצא מעין ענין כל הפרשיות שבתורה, מה שאין כן בכתובים (לבוש שם).

ביאור השם

נחלקו ראשונים מה משמעות השם הפטרה:

• יש מפרשים מלשון סילוק, כמו: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן (משנה פסחים קיט ב), וענינו סילוק מתפילת שחרית (אבודרהם שם, בשם יש אומרים; רמ"א או"ח קמד ב).

• יש מפרשים מלשון פתיחה, כמו: פֶּטֶר כָּל רֶחֶם (שמות יג ב), לפי שבשעת קריאת התורה אסור לדבר (ראה ערך קריאת התורה), ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר (אבודרהם שם, בשם רבנו תם; לבוש שם, בפירוש השני) בדבר הלכה, שאם נפלה לאחד קושיא בתוך הפרשה על איזה פסוק יוכל לישא וליתן עם חברו, שבשעת קריאת הפרשה היה גם זה אסור (לבוש שם).

• ויש מפרשים מלשון פטור בניגוד לחיוב, שבה פוטרים הציבור את עצמם וגומרים ידי חובתם מלקרות (מחזור ויטרי (הורוויץ) קכז); או שבקריאה זו נפטרים בשעת השמד מקריאת התורה (ראה לעיל. אבודרהם שם, בפירוש הראשון; לבוש שם, בפירוש הראשון).

חיובה

קריאת ההפטרה נחלקו בה ראשונים אם היא חובה כמו קריאת התורה (ספר המכריע שם); או שלא היתה תקנה מחוייבת כמו קריאת התורה, ואינה אלא לכבוד הנביאים בלבד (תשב"ץ א קלא).

כשאין ספר תורה

לא נתקנה קריאת הפטרה אלא אחר קריאת התורה, ובמקום שאין ספר תורה אין קוראים הפטרה (שו"ת הרשב"א א תפז, והמיוחסות לרמב"ן קצט; רמ"א או"ח רפד א), ודוקא להפטיר ולברך על קריאתה אסור בלי שקראו קודם בתורה, אבל אם רצה להפטיר בלא ברכה, מפטיר ואין בכך כלום (בית יוסף ורמ"א שם).

כשאין מנין

אין מפטירים בפחות מעשרה (משנה מגילה כג ב; רמב"ם תפלה ח ד), ונחלקו ראשונים בטעם הדבר, אם הוא מפני שהן בכלל דבר-בקדושה (ראה ערכו. כן משמע מהרמב"ם תפלה ח ד-ו; מאירי שם; לבוש או"ח קכח א, ושם קמג א); או שאינן בכלל דבר שבקדושה, אלא תקנת חכמים נפרדת היא לקרותן בעשרה (ר"ן שם), שאף הם נצרכים להשראת שכינה (כן משמע מערוך השלחן או"ח קכח ח).

ואם התחילו את קריאת התורה בעשרה, וגמרוה בפחות מעשרה (ראה טוש"ע או"ח קמג א), לא יפטיר אחר כך בנביא, שההפטרה בנביא היא מצוה אחרת ותקנה אחרת, אלא יקרא ההפטרה בלי ברכה לפניה ולאחריה (ירושלמי מגילה ד ד, לפי קרבן העדה שם; אליה רבה קמג סק"ב); אבל אם התחילו בברכות של הפטרה בעשרה, ויצאו מקצתם, גומרים לומר ההפטרה (ירושלמי שם) עם הברכות שלאחריה (משנה ברורה שם סק"ו).

הקריאה בתורה

המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה (סוטה לט ב; רמב"ם תפלה יב יג; טוש"ע או"ח רפב ה), אפילו שלשה פסוקים (רמב"ם שם), מפני כבוד התורה (מגילה כג א), שלא יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה (רש"י שם ד"ה מפני כבוד), שכיון שהפטרות שבת ויום טוב חובה כמו קריאת התורה (ראה לעיל), יהיו ההדיוטות משוים הנביאים לתורה, אם לא היה המפטיר קורא גם בתורה (ספר המכריע לא). ואפילו אם לא נמצא מי שיודע לקרוא בתורה אלא אחד מאותם שכבר עלו לתורה, צריך הוא לחזור ולקרות ולברך על התורה תחילה וסוף משום כבוד התורה (ריב"ש קיב; שו"ע או"ח רפב ה) מפני הנכנסים, שלא ראוהו מקודם מברך על התורה (ריב"ש שם; ט"ז שם סק"ה), ואפילו שקרא בשביעי, כיון שהפסיקו בקדיש, לא ידעו הנכנסים שזה קרא בתורה (ריב"ש שם; מגן אברהם שם ס"ק טו), אבל אם לא אמר קדיש, יפטיר מי שעלה לשביעי, אם יודע, ולא יאמר קדיש אחריו (רמ"א שם, ומגן אברהם ס"ק טז)^[3].

המפטיר

קטן

קטן - שהגיע לחינוך, ויודע לחתך האותיות היטב (מגן אברהם רפד ס"ק יב) - יכול להפטיר (טוש"ע שם ד, על פי משנה מגילה כד א), ולברך ברכות ההפטרה (כן משמע מרש"י ברכות נג ב ד"ה אבל, ותוספות שם מו ב ד"ה והטוב), וכשהקטן מפטיר, אף הוא צריך לקרות בתורה תחילה, ולא נכון שגדול יקרא בשבילו מקודם בתורה משום כבוד תורה, אלא הוא עצמו יקרא (כן משמע מרש"י שם; ריב"ש לה ושכו).

וכשהקריאה בתורה למפטיר היא חובת היום ומוציאים ספר תורה אחר בשבילה, אם רוצים שהקטן יקרא ההפטרה, נחלקו הדעות כיצד לנהוג:

• יש אומרים שיקרא גדול בחובת היום ויפסיקו בקדיש, ויחזור הקטן המפטיר לקרות אותה פרשה או שלשה פסוקים ממנה משום כבוד התורה, ויכול לברך לפניה ולאחריה כמו שמברך ברכות ההפטרה (ריב"ש שם; ברכי יוסף או"ח רפב ב, שכן מנהג ירושלים).

• יש אומרים שהגדול עולה במקום הקטן וקורא בתורה, והמפטיר הקטן קורא ההפטרה ואינו קורא בתורה, ואף על פי שהמפטיר צריך לקרות בתורה, הרי זה משום כבוד התורה, וכאן הרי יש כבוד התורה כשיראו שהמפטיר אינו ראוי לתורה וגדול קורא במקומו (ריב"ש שם, בשם יש מקומות, ודחאו; בית יוסף או"ח רפב ד, שכן המנהג).

• ויש אומרים שהגדול יברך גם ברכות ההפטרה לפניה ולאחריה, והקטן רק יקראנה (מבי"ט א קט)^[4].

וכתבו גאונים וראשונים שאף על פי שאין בהפטרת קטן משום פגם לציבור, מכל מקום דרך ארץ והישר הוא שיעמוד אדם גדול וחשוב להפטיר (תשובות הגאונים (שערי תשובה) ס; תשובות הגאונים (ליק) צד; האשכול (אלבק) סט א).

כשאינו יודע לומר ההפטרה

אם קראו למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה, יכול אחר לאמרה (רמ"א או"ח רפד ג), ואף על פי שהמפטיר צריך לקרות, כיון שהפסיקו בקדיש קודם שקרא המפטיר, ניכר הדבר שקרא בעד המפטיר (מגן אברהם שם סק"ג), אבל לכתחילה אין לעשות כן (רמ"א שם), ואם הוא יאמר כל הברכות ושליח הציבור - הבעל קורא - יקרא ההפטרה, כמו שנוהגים במקומות שקורים ההפטרות מתוך נביאים הכתובים על קלף, מותר אף לכתחילה, כמו בספר תורה, שזה מברך ושליח ציבור קורא (משנה ברורה שם סק"ח).

ואף בתענית ציבור, שאין להוסיף על שלשה הקרואים (ראה ערך קריאת התורה), אף על פי שאין מפסיקים בקדיש קודם המפטיר (ראה ערך הנ"ל) יכול אחר לקרות ההפטרה אם המפטיר אינו יודע (נודע ביהודה תנינא או"ח קי).

פריסת שמע

המפטיר בנביא - מי שרגיל בימים עברו להפטיר בנביא (רש"י מגילה כד א ד"ה המפטיר, לפי הרש"ש שם; כן משמע מהמאירי שם) - הוא פורס על שמע (ראה ערך פריסת שמע), והוא עובר לפני התיבה, והוא נושא את כפיו^[5] (משנה מגילה כד א).

טעמו של דבר, שההפטרה לא היתה חשובה בעיניהם, מפני שגם הקטן יכול להפטיר (ר"ן שם), ולכן תקנו כן משום הכבוד (רב פפא בגמ' שם), שהואיל וממציא עצמו לדבר שאינו כבודו, תיקנו לו שיעבור לפני התיבה לכבוד (רש"י שם ד"ה משום כבוד); או כדי שלא יבואו להתקוטט (רבה בר שימי בגמ' שם), שלא יבוא הדבר לידי מחלוקת, אני מפטיר ואתה תעבור לפני התיבה (רש"י שם ד"ה משום אינצויי)^[6].

היה - המפטיר - קטן, אביו או רבו עוברים בשבילו (משנה שם, ורש"י ד"ה על ידו), שהקטן אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתם, ולכן אביו או רבו יורדים במקומו, ויהיה כאילו הוא עצמו מפטיר בנביא, לפי שהוא ותלמידו או בנו שוים (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

הזמנים

ימים שמפטירים בהם

• מפטירים בנביא בשבתות, ובימים טובים, וביום הכפורים (משנה מגילה כא א; רמב"ם תפלה יב ב, לפי הכסף משנה שם), שיש בהם ביטול מלאכה (ספר המכריע לא).

• בתשעה באב מפטירים בשחרית (מגילה כב ב; רמב"ם תפלה יב ב; טור ורמ"א או"ח תקנט ד, ושם תקסו א) ובמנחה (טור או"ח תקנט; מנהג כל קהילות ישראל בימינו).

זמנים שאין מפטירים

• בשני ובחמישי ובראשי חדשים ובחולו של מועד - אף על פי שקורים בהם בתורה - אין מפטירים בהם (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח קלה א, ושם תכג א), ומספר טעמים לדבר:

• שלא יקשה לציבור, מפני שהם ימי מלאכה (רש"י שם ד"ה ואין מוסיפין עליהן, הראשון, וד"ה ואין מפטירין), ואף בחול המועד יש משום ביטול מלאכה, שמלאכת דבר האבד מותרת בו (ראה ערך דבר האבד וערך חול המועד. רש"י שם ד"ה ואין מוסיפין עליהן, השני).

(א) כדי שיהיה היכר בין יום טוב לחול, אבל בין שבת ליום טוב אין צריך היכר כל כך, שאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד (ראה מגילה ז ב), ולכן מפטירים בשניהם (מחזור ויטרי (הורוויץ), הלכות פסח קח, בטעם הראשון).

(ב) שבחול קורים פרשה בלבד מן הסדר, ובשבת משלימים כל הסדר, ומפטירים בענייניו של יום כסדרם, לפיכך אין צריך להפטיר בחול מעניינו של סדר, וביום טוב הואיל ומפטירים בו מעניינו של יום, לפיכך אין צריך להפטיר בחול המועד, ובראש חודש שחל בחול אין צריך להפטיר, שמפטירים בראש חודש שחל בשבת וכשחל אחר השבת מעניינו של יום (מחזור ויטרי שם, בטעם השני).

• במשנה נאמר שאין מפטירים בנביא בשבת - וביום טוב - במנחה (משנה מגילה שם; טוש"ע או"ח קלה א), ושני טעמים לדבר:

(א) שהוא סמוך לחשכה, שהיו רגילים כל היום לדרוש (רש"י שם ד"ה ואין מוסיפין עליהן, הראשון).

(ב) שכבר עמדו רובו של יום בקדושה בתפילה ותורה ודרשה, ויש בהארכתם טורח גדול (מאירי שם).

• בשאר תעניות – חוץ מיום כיפור ותשעה באב - נחלקו אם מפטירים בהם במנחה (תענית יב ב; סופרים יז ה, בסתם, ושכן נהגו העם) כדי לעוררם לתשובה (קרית ספר למאירי א ה); או שאין מפטירים (סופרים שם, בשם יש אומרים).

אף להלכה מחלוקת: יש סוברים שמפטירים (רמב"ם תעניות א יז; טור או"ח תקעה; רמ"א או"ח תקסו א; מנהג האיטלקים והאשכנזים בימינו); ויש סוברים שאין מפטירים (בית יוסף או"ח תקעה ב, שכך מנהג בני ספרד; מנהג הספרדים והתימנים בימינו)^[7].

ובשחרית הכל מודים שאין מפטירים (רמ"א או"ח תקסו א), אם מפני שבחציו הראשון של היום מעיינים בצרכי העיר (רש"י תענית יג א ד"ה איפוך אנא); או לפי שבהפטרת היום (ראה להלן: פרשיות המועדים) כתוב: שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה (ישעיהו נו א), ושכר התענית הוא הצדקה (ראה ברכות ו ב), ולכן נכון לאמרו בערב, אחר שעשו צדקה (תוספות מגילה כא א ד"ה הקורא).

הקריאה

קריאת שנים יחד

אחד קורא בנביא ולא שנים (תוספתא מגילה (ליברמן) ג כ; גמ' שם כא ב; רמב"ם תפלה יב יג; רמ"א או"ח רפד ה), ששני קולות אינם נשמעים (רמ"א שם, על פי ראש השנה כז א, וירושלמי ברכות ה ג), ואף לסוברים שנים קוראים בתורה (ראה ערך קריאת התורה) - אין שנים מפטירים (ירושלמי שם, לפי ר"א פולדא וספר חרדים ופני משה שם), שבנביא אין רובם רגילים כמו בתורה (פירוש ספר חרדים שם)^[8], ולכן יש למחות באנשים המסייעים למפטיר, שהרי כולם צריכים שישמעו מה שהמפטיר קורא (כסף משנה שם). ולא יקראו כל הקהל יחד עם המפטיר את ההפטרה (שערי אפרים ט לג)^[9].

וכן אסור לספר - לשוחח - כשהמפטיר קורא בנביא עד שישלים, כמו בקריאת התורה, שאין המצוה בקורא לבד, אלא בכל המצויים שם (רבנו ירוחם ב ג; בית יוסף ורמ"א או"ח קמו ג).

קריאת שנים זה אחר זה

אין שנים מפטירים בנביא (ירושלמי ברכות שם), היינו שאין מפטיר זה מפסיק, וחוזר ומפטיר זה - כדרך שקוראים בתורה - אלא אחד הוא שגומרה (ר"ש סיריליאו שם; ריב"ש לו), ולפיכך אם נשתתק המפטיר באמצע ההפטרה, הבא לסיימה לא יתחיל ממקום שפסק הראשון, אלא צריך לחזור ולהתחיל ממקום שהתחיל הראשון, כדינו בקריאת-התורה (ריב"ש מ; בית יוסף או"ח רפד ה, בשמו; שו"ע שם).

מתוך ספר

בתלמוד נאמר שקוראים את ההפטרה מתוך ספר שכתובות בו ההפטרות בלבד, ואף על פי שמן הדין לא ניתן להיכתב אלא ספר שלם, ואסור לקרוא בספר שאינו שלם, מכל מקום התירו משום עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט קכו), כיון שאי אפשר (גיטין ס א), שאין לכל ציבור וציבור יכולת לכתוב ספר נביאים שלם (רש"י שם ד"ה ה"נ); ויש הנוהגים כן אף בימינו (מדריך למנהג אשכנז המובהק, שבת, הפטרה).

אכן המנהג הפשוט לקרוא מתוך חומשים הנדפסים (לבוש או"ח רפד א; חתם סופר או"ח סח), ומהפוסקים יש שתמה על זה, והרי אין יוצאים בציבור כלל בקריאה בספר שלא נכתב כהלכות ספר תורה ומגילה (לבוש שם), ומספר הסברים ניתנו לדבר:

• שהדפוס הוא ככתיבה, וכיון שלא הותר לכתוב ספר הפטרות, ולא כל הנביא, אלא משום עת לעשות לה', לכן עכשיו שהדפוס נתגלה והספרים בזול שוב אסור לכתוב הפטרות לחוד (מגן אברהם שם, בתחילת הסימן), ולפי זה צריך לקרוא מנביא שלם נדפס, ולא מההפטרות שבחומשים (מחצית השקל שם; שלחן ערוך הרב שם, קונטרס אחרון סק"א).

• שאפילו אם יהיו נכתבים כמגילה, אין ההיתר אלא משום עת לעשות, לכן גם בהפטרות הנדפסות אין לחוש (ט"ז שם סק"ב).

• שההפטרה לא ניתקנה כלל שיקראוה בספר כשר, כמו שתיקנו בקריאת התורה, אלא שאסור לקרותה בעל פה, אבל אין צריך שיהיה עליו דין ספר דוקא (שלחן ערוך הרב שם ד, וקונטרס אחרון שם).

ויש הנוהגים גם בימינו לכתוב נביאים בספר שלם, כל נביא לבדו, ועל הקלף ובדיו, וקוראים משם ההפטרות (חיי אדם לא מ, בשם הגר"א; מנהג הפרושים בארץ ישראל בימינו).

בעל פה

אם אי אפשר בענין אחר, מותר לקרוא ההפטרה בעל פה (מרדכי עירובין תקיג; מגן אברהם רפד סק"ו; אליה רבה שם סק"ב).

כשספר התורה נגלל

אין המפטיר רשאי להפטיר בנביא עד שיגלל ספר תורה (סוטה לט ב; רמב"ם תפלה יב יג; בית יוסף ושו"ע או"ח רפד ג), ובטעם הדבר נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים כדי שלא יהיו הגוללים טרודים מלשמוע ההפטרה מפי המפטיר (רש"י שם ד"ה עד שתגלל), ולטעם זה לא יפטיר עד שיגמור הגלילה (מרדכי מגילה תתיג, בשם ה"ר שמואל מבונביר"ק; בית יוסף ושו"ע או"ח רפד ו), דהיינו שיגלול ספר התורה ויכרוך במפה סביב (שערי אפרים ט ט; משנה ברורה שם ס"ק יב, בדעת רש"י), וכן הלכה (שו"ע שם; שערי אפרים שם).

• ויש מפרשים משום כבוד ספר תורה שלא יסיחו דעתם ממנו ויעמוד בלא גלילה, והוא בזיון לספר תורה שיקראו בנביא והספר תורה עדיין לא נגלל (מאירי סוטה שם; שבלי הלקט פ; בית יוסף שם, בשמו, ודחאו), ולפיכך די שימתין עד שיתחילו לגלול (מאירי שם; ארחות חיים, קריאת התורה מו, בסתם)^[10].

בעמידה

המפטיר צריך לעמוד לכתחילה בכל ההפטרות מפני כבוד הציבור (שלחן ערוך הרב או"ח תצד ה).

שנים מקרא ואחד תרגום

מצד הדין (שלחן ערוך הרב או"ח רפה י) אין צריך לקרוא כל אחד לעצמו ההפטרה כשם שקוראים פרשיות השבת שנים-מקרא-ואחד-תרגום (ראה ערכו. מרדכי, הלכות קטנות תתקסח, בשם המהר"ם; רמ"א שם ז), ומכל מקום נהגו לקראה (תרומת הדשן, פסקים וכתבים קא; רמ"א שם), כדי שיהא בקי בה וידעה (תרומת הדשן שם), שמא יקראוהו למפטיר בבית הכנסת (שלחן ערוך הרב שם). ונחלקו הפוסקים האם יש לקוראה אחת מקרא ואחת תרגום (מגן אברהם שם ס"ק יא) לידע הפירוש (פרי מגדים שם, אשל אברהם ס"ק יא, לדעה זו); או שדי לקוראה אחת מקרא בלבד (פרי מגדים שם; כן משמע משלחן ערוך הרב שם, וערוך השלחן שם יג).

בשבת שיש בה הפטרה מחודשת - כגון בשבת ראש חודש (ראה להלן: פרשיות שבתות המיוחדות) ובארבע פרשיות (ראה להלן: שם) - נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שיש לקרוא הפטרת השבוע (שיירי כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף סק"ד; עבודת הקודש לחיד"א, מורה באצבע ד קלב; כף החיים שם ס"ק לו, בשם כמה אחרונים, ושכן המנהג), כי ההפטרות המיוחדות ניתקנו רק בציבור ובשביל הפרשיות שקורים מחובת היום ומפטירים מענין הפרשיות הללו, אבל ביום ששי אין חיוב לא בקריאת הפרשיות ולא בהפטרותיהן (שיירי כנסת הגדולה שם)^[11].

• ויש אומרים שיקרא ההפטרה המיוחדת שמפטירים בבית הכנסת, שמא יקראוהו למפטיר (מגן אברהם שם ס"ק יב; שלחן ערוך הרב שם י; ערוך השלחן שם יד).

במקומות שנוהגים שאם אירעה חתונה בשבת מפטירים "שוש אשיש" (ראה להלן: הפרשיות) ולא בהפטרת השבוע, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהיחיד שקורא לעצמו יקרא הפטרת השבוע (תרומת הדשן שם; רמ"א שם).

• ויש אומרים שבפעם הראשונה יקרא גם לעצמו "שוש אשיש", שמא יקראוהו למפטיר, אבל אם אירעו הרבה חתונות בשבתות רצופות, יש לו לקרות בשאר השבתות הפטרת השבוע (מגן אברהם שם ס"ק יב; שלחן ערוך הרב שם).

כללי הפרשיות

גודל הפרשיה

המפטיר בנביא לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים, כנגד שבעה שקראו בתורה, כל אחד לא פחות משלשה פסוקים (מגילה כג א, ורש"י ד"ה כנגד שבעה; רמב"ם תפלה יב יג; טוש"ע או"ח רפד א), אבל כנגד קריאת עצמו בתורה - שהמפטיר צריך שיקרא בתורה תחילה (ראה לעיל) - אין צריך להוסיף, כיון שקריאתו בתורה אינה אלא משום כבוד תורה (ראה לעיל. גמ' שם)^[12]. וביום טוב, שקוראים חמשה בתורה, די שהמפטיר יקרא חמשה עשר פסוקים בנביא (שו"ת מהר"ם פדוואה עח; דרכי משה שם סק"א, בשמו, ורמ"א שם)^[13]. אכן אם נגמר הענין שקראו בו בפחות מעשרים ואחד פסוקים - בשבת - אינו צריך להוסיף מענין אחר (גמ' שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

דילוג

מדלגים בנביא מענין לענין אחר (משנה מגילה כד א, וגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח קמד א), ועד כמה מדלג, עד כדי שלא יפסוק המתורגמן (משנה שם, וגמ' שם; רמב"ם שם; טור שם), שלא ידלג ממקום שהוא קורא אלא כדי שיוכל לגלול את הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור המתורגמן, שאין כבוד ציבור לעמוד שם בשתיקה (רש"י שם ד"ה שלא יפסוק), או שלא ישהה בדילוג בענין שיעמדו הציבור בשתיקה (שו"ע שם).

ואין מדלגים מנביא לנביא אחר (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ונחלקו בטעם הדבר:

• יש מפרשים שיש כאן טירוף הדעת יותר מדאי (רש"י שם ד"ה בענין אחד), אבל בנביא אחד אין חוששים לטירוף דעת, שאין הוראה יוצאת כל כך מדברי הנביאים (תרומת הדשן כ, בדעת רש"י).

• ויש מפרשים מפני כבוד הציבור שלא יעמדו בשתיקה בשעה שגוללים (תרומת הדשן שם, בשם הראבי"ה), ולטעם זה אין הדברים אמורים אלא בימיהם, שכל ספריהם היו עשויים בגלילה כספר תורה, והיו צריכים לשהות בגלילה, אבל בימינו שההפטרות כתובות ב"קונטרסים" - כספר נדפס - ויוכל לסמן מהר איזו הפטרה שירצה, אין חשש בדילוג מנביא לנביא, ועוד שבימינו שאין נוהגים לתרגם בציבור, אין חשש לטירוף דעת (תרומת הדשן שם; בית יוסף שם, בשמו).

בתרי עשר מדלגים לעולם מנביא לנביא, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם) למפרע (רש"י שם ד"ה מסוף הספר), שבנביא של תרי עשר לא ידלג מנביא לנביא למפרע, אפילו הם סמוכים זה לזה, אבל בנביא אחד מדלג (כסף משנה שם).

במה אין מפטירים

בפרשיות מסויימות שבנביאים דנו תנאים אם הן נקראות בהפטרה:

• מעשה דוד ואמנון לא נקרא (משנה מגילה כה א, לגירסת המשנה שבמשניות ושבירושלמי שם ד יא; גמ' שם ב, לגירסתנו, וגירסת רש"י שם א ד"ה ויש לא) בהפטרה (רש"י שם; האשכול (אלבק) סה ב; כסף משנה תפלה יב יב); ויש גורסים: נקרא ולא מיתרגם (ראה להלן: התרגום. משנה שם, גירסת המשנה שבתלמוד והרי"ף שם והרמב"ם שם והרא"ש שם ג כד). אכן מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם (תוספתא שם (ליברמן) ג לב; גמ' שם ב), ואין חוששים לכבודו של דוד (גמ' שם). במקום שנאמר אמנון בן דוד הרי זה מעשה דוד ואמנון, ובמקום שנאמר סתם אמנון, הרי זה מעשה אמנון ותמר (גמ' שם; רמב"ם שם).

• מעשה דוד ובת שבע לא נקרא (תוספתא שם לח; גמ' שם ב).

• מעשה אבשלום בפילגשי אביו נקרא ומיתרגם (תוספתא שם לב; גמ' שם), ואין חוששים לכבודו של דוד (גמ' שם).

• מעשה פילגש בגבעה נקרא ומיתרגם (תוספתא שם לג; גמ' שם), ואין חוששים לכבודו של שבט בנימין (גמ' שם).

בשתי פרשיות של נביאים נחלקו תנאים אם מפטירים בהן:

• במרכבה (יחזקאל א), נחלקו תנאים אם מפטירים בה (רבי יהודה במשנה שם א), וכן הלכה (תוספות שם ד"ה אין), וזוהי הפטרה של שבועות (ראה להלן: פרשיות המועדים); או שאין מפטירים בה (תנא קמא במשנה שם), משום גילוי סוד (מאירי שם), וכדי שלא ישאלו בה המון העם (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

• בהוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ (יחזקאל טז א) נחלקו תנאים אם מפטירים (תנא קמא בתוספתא שם לד; גמ' שם ב), וכן הלכה (רי"ף שם; פירוש המשניות לרמב"ם שם; רא"ש שם); או שאין מפטירים בה (רבי אליעזר במשנה שם א, ובתוספתא שם), מפני כבוד ירושלים (ברטנורא שם) שנאמר לגביה: הודע וגו' את תועבותיה (מטה משה תנד), או מפני כבוד ישראל (מאירי שם), שכתוב שם: מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית (יחזקאל שם ג), וזהו גנאי גדול לכל ישראל לקרות ולתרגם ברבים לכנות אברהם בשם אמורי, ושרה בשם חתית (לבוש או"ח תצג ד, בהג"ה).

פרשיות המועדים

במועדים, בין שחלו בשבת ובין שחלו בחול, מפטירים מעין המאורע – ראה טבלה 1 בסוף הערך.

פרשיות השבתות המיוחדות

שבת ראש חודש

ראש חודש שחל בשבת, דוחים הפטרת השבוע (האשכול (אלבק) סז א, בשם הנגיד) ומפטירים: וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ (ישעיהו סו כג. מגילה לא א; רמב"ם תפילה יג כד; טוש"ע או"ח תכה א), ומתחילים כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי (ישעיהו שם א. רוקח רכח; טוש"ע שם) וקוראים עד הפסוק האחרון בנביא: וְיָצְאוּ וְרָאוּ וגו' וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר, וכדי לסיים בדברי שבח ובתנחומים חוזרים וכופלים: וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ וגו' לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה' (שבלי הלקט קעט; מנהג כל קהילות ישראל בימינו)^[14].

חל ראש חודש אדר בשבת שקלים, מפטירים הפטרת שקלים (ראה להלן), והוא הדין כשחל ראש חודש ניסן בשבת החודש שמפטירים הפטרת החודש (ראה להלן), שאין מזיזים הפטרת של ארבע פרשיות ממקומן (שבלי הלקט קצ, ואור זרוע ב שפט, בשם רבנו שמואל; שבלי הלקט שם, בשם רבי יהודה החסיד; אור זרוע שם, בשם רבי יהודה הכהן; רמ"א או"ח תכה א).

ראש חודש טבת שחל בשבת

ראש חודש טבת שחל בשבת, הרי הוא חל בשבת חנוכה, ונחלקו גאונים וראשונים:

• יש אומרים שמפטירים בשל חנוכה (ראה טבלה 1: פרשיות המועדים. סדר רב עמרם (הרפנס), סדר חנוכה; האשכול שם, בשם הנגיד; תוספות שבת כג ב ד"ה הדר, בשם רשב"א; שבלי הלקט קצ, בשם הלכות פסוקות), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תרפד ג).

• ויש אומרים שמפטירים בשל ראש חודש (פרדס (עהרנרייך) עמ' שמד, בשם רבי יהודה הכהן הזקן; שבלי הלקט שם, בשם רבי יהודה החסיד, ושכן משמע בהלכות פסוקות של ספר הזהיר; אור זרוע ב שצד, בשם רבינו יהודה הכהן; תוספות רי"ד מגיה כט ב, בשם רבני צרפת הקדמונים).

ומספר טעמים לדעה הראשונה:

• משום פרסום הנס בהפטרה המדברת על הנרות ובקריאת התורה, שאנו יכולים להקדים התדיר לשאינו תדיר בקריאת ראש חודש, ולפרסם הנס, אנו עושים שניהם, אך בהפטרה שאיננו יכולים לעשות שניהם - שהרי אין מדלגים בנביא (ראה לעיל) - פרסום הנס עדיף (תוספות שם, בשם רשב"א)^[15].

• לעולם באותו ענין שהמפטיר קורא מפטירים (תוספות שם, בשם רשב"א; אור זרוע שם, בשם רבי משלם ברבי משה, לדעה זו), ולהלכה מקדימים קריאת ראש חודש לקריאת חנוכה (מגילה כט ב), ואין להקדים ולקרוא בשל חנוכה ולהפטיר בשל ראש חודש, שהרי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (אור זרוע שם, בשם רבי משלם ברבי משה, לדעה זו)^[16].

ומספר טעמים לדעה השניה:

• אמרו בתלמוד לענין קריאת התורה כשחל בחול: אין משגיחים בחנוכה וראש חודש עיקר (מגילה כט ב), ואין לפרש שהמדובר רק בקריאת התורה, שקוראים תחילה בראש חודש שלשה ולאחר מכן אחד בחנוכה, שאם כן היה די לומר "אין משגיחין בחנוכה", אלא שלגבי הקריאה נאמר אין משגיחין וכו', ולגבי ההפטרה שראש חודש עיקר (שבלי הלקט שם, בשם רבי יהודה החסיד; אור זרוע שם, בשם רבינו יהודה הכהן).

• גם אם נאמר שהדיון שם הוא רק לגבי קריאת התורה, מכל מקום כל התדיר מחברו קודם לחברו (שבלי הלקט שם, בשם רבי יהודה החסיד; אור זרוע שם, בשם רבינו יהודה הכהן).

• ושבת וראש חודש מקודשים יותר מחנוכה (שבלי הלקט שם, בשם רבי יהודה החסיד; אור זרוע שם, בשם רבינו יהודה הכהן), וכל המקודש מחברו קודם לחברו (שבלי הלקט שם, בשם רבי יהודה החסיד).

• שבת וראש חודש הרי הם שניים, מול חנוכה שהוא אחד (שבלי הלקט שם, בשם רבי יהודה החסיד; אור זרוע שם, בשם רבינו יהודה הכהן).

• ראש חודש דאורייתא וחנוכה דרבנן, ולא בא דרבנן ודוחה דאורייתא (אור זרוע שם, בשם רבי משלם ברבי משה, לדעה זו).

ראש חודש אב שחל בשבת

ראש חודש אב שחל בשבת, נאמר בתלמוד שמפטירים - בישעיהו - חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי (ישעיהו א יד. רב הונא במגילה לא א-ב), וכן נהגו הגאונים (תשובות הגאונים (הרכבי) כב), וביארו שמתחילים ההפטרה בחזון ישעיהו (תשובות הגאונים שם)^[17], ובסיומה הביאו הגאונים שני מנהגים: יש המסיימים באִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ (ישעיהו א יט. תשובות הגאונים שם, שכך היו הראשונים מסימין); ויש הממשיכים עד בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה' (ישעיהו ב ה. תשובות הגאונים שם, שכך המנהג עכשיו)^[18].

אכן ראשונים כתבו שאין המנהג כן (הפרדס (עהרנרייך) עמ' שנב; תוספות שם ב ד"ה ראש ופסחים מ ב ד"ה אבל; רא"ש מגילה ד י; הגהות מימוניות תפילה יג ד; תרומת הדשן קט), ונחלקו במה מפטירים:

• יש אומרים שמפטירים בהפטרת שמעו, שהיא ההפטרה השניה משלוש הפטרות הפורענות (ראה להלן: פרשיות שבתות השנה. תוספות מגילה שם, שכן המנהג; ראבי"ה מגילה תקנו; סמ"ג עשין יט; הגהות מימוניות שם, בשמו; רא"ש שם; שו"ת מהרי"ל יז, בשם המהר"ם; רמ"א או"ח תכה א, בסתם), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג הספרדים וחלק מהתימנים בימינו; מנהג האשכנזים בחוץ לארץ בימינו)^[19].

• ויש אומרים שמפטירים בהפטרת שבת ראש חודש (ראה לעיל. הפרדס שם; תוספות פסחים שם, שכן המנהג, ושכן הוא בפסיקתא; הגהות מימוניות שם, בשם רבינו שמחה, שכן המנהג; תרומת הדשן שם, שכן יש לנהוג; רמ"א שם, בשם יש אומרים; באור הגר"א שם ד"ה וי"א השמים), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג האיטלקים בימינו; מנהג האשכנזים שבארץ ישראל בימינו), וכתבו הפוסקים שכן עיקר במקום שאין מנהג (רמ"א שם, על פי תרומת הדשן שם), שאם לא שהיינו סוברים פרסום הנס עדיף, היינו מפטירים בשל ראש חודש בראש חודש טבת שחל להיות בשבת חנוכה (ראה לעיל), משום שתדיר קודם (תרומת הדשן שם), ועוד שכלולים בה שני הדברים: ענין ראש חודש ונחמות ירושלים (ט"ז שם סק"ב)^[20].

ומספר טעמים מדוע אין נוהגים כדברי התלמוד:

• שהאמורא הסובר שמפטירים בחדשיכם ומועדיכם - שמזכירים בה אבל וצעד ודברי תוכת הנביא (תשובת רבי יואל הלוי בראבי"ה מגילה תקנו) - סובר שהאבלות מתחילה מתחילת חודש אב, ואנו אין סוברים כן, אלא שהאבילות מתחילה בשבוע שחל בו (תוספות מגילה שם, שכן פירש ה"ר אליעזר ממיץ)^[21].

• בהרבה דברים בקריאות והפטרות אנו נוהגים שלא כדברי התלמוד, ושמא בדברי המדרש מצאו אחרת מהתלמוד (תשובת רבי יואל שם), ולדעה שמפטירים בשמעו, אמרו מפורש שנוהגים כן מפני שאנו סומכים על הפסיקתא המסדר שלוש הפטרות של פורענות (ראה להלן. תוספות מגילה שם; תשובת רבנו תם בראבי"ה שם).

• ולדעה שמפטירים בשמעו, אמרו טעם נוסף, שנאמר בה: בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ (ירמיהו ב כד), ופירשו שהמדובר בחודש אב (רש"י שם ד"ה כל מבקשיה. שו"ת מהרי"ל שם, בשם המהר"ם).

ראש חודש אלול שחל בשבת

ראש חודש אלול שחל בשבת, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמפטירים בהפטרת שבת ראש חודש (ראה לעיל. מרדכי מגילה תתלא, שכן מנהג שפייר"א; ובהג"ה שם, בשם המהר"ם; טור או"ח תכה; רמ"א שם, בשם יש אומרים, ושכן המנהג), מפני שהיא כתובה בתלמוד (מרדכי שם), ואפילו אלה שנוהגים להפטיר בראש חודש אב שמעו, ודוחים השמים כסאי (ראה לעיל), בראש חודש אלול אין דוחים אותה, שיש בה שני הדברים, גם של ראש חודש וגם מנחמות ירושלים (אור זרוע ב שצב), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג האיטלקים והאשכנזים והתימנים בימינו), ומלבד זאת יש שאין דוחים לחלוטין עניה סוערה, אלא אומרים אותה עם הפטרת רני עקרה - הנאמרת בין שבע הפטרות הנחמה שבועיים לאחר מכן (שו"ת מהרי"ל (החדשות) לה) - שהיא סמוכה לה בנביא (שו"ת מהרי"ל שם; לבוש שם א; מנהג האשכנזים בימינו).

• ויש אומרים שלפי שאותה שבת היא משבע של נחמה (ראה להלן: פרשיות שבתות השנה) דוחים הפטרת ראש חודש מפניה ומפטירים עניה סוערה (מרדכי שם, בסתם; אבודרהם, סדר הפרשיות וההפטרות; שו"ע או"ח תכה א), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג הספרדים בימינו).

שבת ערב ראש חודש

חל ראש חודש באחד בשבת - דוחים הפטרת השבוע (מהרש"א מגילה לא א) - ומפטירים בשבת שלפניו - בשמואל - וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ (שמואל א כ יח. מגילה שם; סופרים יז ז; רמב"ם תפילה יג ד; טוש"ע או"ח תכה ב), למרות שאינה כלל מענין הקריאה (מהרש"א שם) שקריאה זו היא כמו הזכרת ראש חודש (ארחות חיים, קריאת ס"ת ס), וקוראים עד וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם (שמואל שם מב. אבודרהם, סדר ראש חודש)^[22].

כשראש חודש בשבת וראשון

חל היום הראשון של ראש חודש בשבת, מפטירים השמים כסאי, ואין מפטירים מחר חודש (סידור רס"ג עמ' רסט; האשכול (אלבק) סז א)^[23].

ראש חודש אלול שחל ביום ראשון

חל ראש חודש אלול ביום ראשון, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים להפטיר עניה סוערה (ראה להלן: פרשיות שבתות השנה. אבודרהם, סדר הפרשיות וההפטרות; המנהגים (קלויזנר) עט, בהגהה, בשם מרדכי גדול; שו"ת מהרי"ל (החדשות) לה, בשם המהרא"ק; כן משמע מהבית יוסף שם; רמ"א שם), שאין דוחים עניה סוערה מפני השמים כסאי, אלא משום שיש בה מנחמות ירושלים (ראה לעיל), אבל במחר חודש שאין בה נחמה אין להפטיר (המנהגים שם), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג האשכנזים בארץ ישראל וחלק מהאשכנזים בחוץ לארץ בימינו; מנהג הספרדים וחלק מהתימנים בימינו).

• ויש דוחים עניה סוערה מפני הפטרת מחר חודש (מרדכי מגילה תתלא, שכן מנהג שפיירא; שו"ת מהרי"ל שם, בשם כל רבותיו), שהיא כתובה בתלמוד (מרדכי שם; שו"ת מהרי"ל שם)^[24], וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג האיטלקים וחלק מהאשכנזים בחוץ לארץ וחלק מהתימנים בימינו).

שבת שקלים

בשבת שקלים מפטירים - במלכים - בפרשת שקלים שביהוידע הכהן (תוספתא מגילה (ליברמן) ג א; מגילה ל א), ששם מדובר בענין שקלים (תוספות מגילה לא א ד"ה מפטיר), וכתבו גאונים וראשונים מנהגים שונים בתחילת ההפטרה:

• יש שכתבו שנהגו להתחיל: וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית (מלכים ב יא יז. סדר רב עמרם גאון (הרפנס), סדר פורים; אבודרהם, ארבע פרשיות; שו"ע או"ח תרפה א), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג האיטלקים והספרדים בימינו).

• ויש שכתבו שנהגו להתחיל: בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים יְהוֹאָשׁ בְּמָלְכוֹ (מלכים ב יב א. אוצר הגאונים מגילה, התשובות קצא, בשם הלכות קצובות; טור או"ח תרפה; אור זרוע ב שפט; מנהגים (טירנא), ארבע פרשיות; לבוש שם א), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג האשכנזים והתימנים בימינו).

הכל מודים שמסיימים: לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ (מלכים שם יז. אוצר הגאונים שם, בשם הלכות קצובות; אבודרהם, ארבע פרשיות. מנהג כל קהילות ישראל בימינו).

שבת זכור

בשבת זכור מפטירים - בשמואל במעשה שאול ועמלק - וכתבו תנאים שמתחילים בו בפסוק: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל (שמואל א טו ב. תוספתא מגילה (ליברמן) ג ב; מגילה ל א).

• וכן כתבו ראשונים להלכה (רמב"ם תפילה יג כ; טוש"ע או"ח תרפה ב), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג האשכנזים בימינו).

• אכן יש מהראשונים שכתבו שנהגו להקדים פסוק אחד לזה, ולהתחיל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל (שמואל שם א. אבודרהם, ארבע פרשיות), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג האיטלקים והספרדים בימינו).

• ובחלק מקהילות ישראל מקדימים פסוק נוסף לפניו ומתחילים וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה (שמואל א יד נב. מנהג התימנים בימינו).

אף בסיום ההפטרה מנהגים שונים:

• יש מהראשונים שכתב שהמנהג לסיים: לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל (שמואל א טו לג. אבודרהם, ארבע פרשיות), וכן נהגו בחלק מקהילות ישראל (מנהג התימנים בימינו).

• ובחלק מקהילות ישראל נהגו לסיים בפסוק שאחריו: וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל (שמואל שם לד. מנהג האיטלקים והאשכנזים והספרדים בימינו).

שבת פרה

בשבת פרה מפטירים - ביחזקאל, בנבואה על זריקת המים הטהורים עלינו לעתיד לבוא - וכתבו תנאים שמתחילים בו: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם (יחזקאל לו כה. תוספתא מגילה (ליברמן) ג ג; מגילה ל א); אכן ראשונים כתבו שמקדימים לתחילת הפרשה: וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים וגו' (יחזקאל שם טז-יז. כן משמע מהאבודרהם, ארבע פרשיות), וכן המנהגבכל קהילות ישראל (מנהג כל קהילות ישראל בימינו).

ובסיום ההפטרה כתבו הראשונים מנהגים שונים:

• יש שכתבו שהמנהג לסיים: אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי (יחזקאל שם לו. אבודרהם, ארבע פרשיות), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג הספרדים והתימנים בימינו).

• ויש שכתבו שהמנהג לסיים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' (יחזקאל שם לח. רוקח רמא), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג האיטלקים והאשכנזים בימינו).

שבת החודש

בשבת החודש מפטירים - ביחזקאל, בנבואה על הקרבנות לעתיד לבוא - וכתבו תנאים שמתחילים: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (יחזקאל מה יח. תוספתא מגילה (ליברמן) ג ד; מגילה ל א).

• וכן כתבו ראשונים (אבודרהם, ארבע פרשיות), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג האיטלקים והספרדים בימינו).

• אכן מהגאונים יש שכתבו שמקדימים לזה שני פסוקים, ומתחילים: כֹּל הָעָם הָאָרֶץ (יחזקאל שם טז. סדר רב עמרם גאון (גולדשמידט) עמ' קו), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג האשכנזים בימינו).

• ויש מהגאונים שכתבו שמקדימים עוד יותר לכֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל שם ט. אוצר הגאונים מגילה, התשובות קצא, בשם הלכות קצובות), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג התימנים בימינו).

אף בסיום ההפטרה מנהגים שונים:

• יש מהגאונים שכתבו שהמנהג לסיים: וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ (יחזקאל שם מו א. אוצר הגאונים שם, בשם הלכות קצובות).

• ויש מהראשונים שכתבו שהמנהג לסיים: וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה (יחזקאל שם מו יא. אור זרוע ב שפט; רוקח רמב), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג התימנים בימינו).

• ויש מהראשונים שכתבו שהמנהג לסיים: בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר עוֹלַת תָּמִיד (יחזקאל שם טו. אבודרהם, ארבע פרשיות), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג הספרדים בימינו).

• ובחלק מקהילות ישראל נוהגים לסיים: לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ (יחזקאל שם יח. מנהג האיטלקים והאשכנזים בימינו).

שבת הגדול

בשבת הגדול נחלקו המנהגים:

• יש שאינם מפטירים בה הפטרה מיוחדת (מנהג האיטלקים וחלק מהתימנים בימינו).

• ויש שמפטירים בה במלאכי: מוְעָרְבָה לַה' (מלאכי ג ד) ועד לסוף הספר (מהרי"ל, הלכות טבת, שבט, אדר, ז; מנהגים (טירנא) חודש ניסן; לבוש או"ח תל א), ומפני שאינה מסתיימת בדבר טוב, חוזרים וכופלים הפסוק: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא (מלאכי שם כג. מנהג האשכנזים והספרדים וחלק מהתימנים בימינו).

ובחלות המנהג השני מנהגים שונים:

• יש מפטירים לעולם וערבה לה', ואינם מחלקים בין שנה שחל ערב פסח בשבת לשנים אחרות (מהרי"ל שם, בסתם; מנהגים שם, בסתם; לבוש שם, בשם יש מפטירים), שלדעתם טעם ההפטרה משום שנאמר בה: הנה אנכי שלח וגו', שהוא דומה לבשורת משה הגאולה במצרים, והוא מעין המאורע (לבוש שם), וכן המנהג ברוב קהילות ישראל (מנהג האשכנזים והספרדים וחלק מהתימנים בימינו).

• ויש מפטירים כן רק כשחל ערב פסח בשבת (מהרי"ל שם, בשם יש שרוצים; ספר המנהגים שם, בשם יש מקומות; לבוש שם, בשם יש אומרים), שלדעתם מפטירים בה מפני שנאמר בה: הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וגו' (מלאכי שם י), דהיינו ביעור המעשר בשנה רביעית דשמטה, וזמן הביעור לא היה אלא בערב פסח (ראה ערך בעור מעשרות. לבוש שם)^[25].

• ויש מהאחרונים שהנהיג מטעם זה להיפך, שלא להפטיר וערבה אלא בשבת הגדול שאינו ערב פסח, שאם אינו זמן הבעור, אינו ענין לשבת זו (מעשה רב קעו, בשם הגר"א; ערוך השלחן שם ה, בשמו, ושכן המנהג).

שבת שלאחר חתונה

בשבת שלאחר חתונה כתבו ראשונים שנהגו להפטיר מעין המאורע בהפטרת שוש אשיש (ישעיהו סא י) - שבה מפטירים בפרשת נצבים (ראה לעיל), מפני שנאמר בה: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ (ישעיהו סא י) וכן: כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיהו סב ה) - ונשאו ונתנו אלו הפטרות נדחות מפניה ואלו דוחות אותה (ראה ראבי"ה מגילה תקנז ואור זרוע ב שפט ושצג ומאירי מגילה כג ב ומהרי"ל, טבת, שבט, אדר, ז). ואף שנהגו במנהג זה גם בתחילת ימי האחרונים, והובאה בפוסקים (ראה שו"ע או"ח קמד ב ורמ"א שם תכה ב ותכח ח ותרפד ה ולבוש שם קמד ב), מכל מקום אינה נהוגה בדורות האחרונים (ערוך השולחן או"ח קמד ה ורפה יא, ועוד; אגרות משה או"ח א קו).

שבת שלאחר פטירת חכם

בשבת שלאחר פטירת חכם כתבו גאונים שנהגו להפטיר מעין המאורע - בשמואל - בפרשת גלה כבוד מישראל (רי"ץ גיאת, אבל עמ' רנב, ואבודרהם, סדר הפרשיות וההפטרות), מוַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל (שמואל א ד א) עד וַתֹּאמֶר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים (שם כב. ספר יוחסין מאמר ה)^[26], ומנהג זה אינו נהוג בימינו.

פרשיות שבתות השנה

משבת בראשית עד שבעה עשר בתמוז (טור או"ח תכח ואבודרהם, סדר הפרשיות וההפטרות, בשם הפסיקתא) מפטירים בכל שבת ושבת בנביא מעין שקרא בתורה (רמב"ם תפילה יג ג) מענינה של פרשה דומה לדומה (טור שם, בשם הפסיקתא, וטוש"ע או"ח רפד א), ומשם ואילך הכל לפי הזמן ולפי המאורע, תלתא דפורענותא ושבע דנחמתא ותרתי דתיובתא (ראה להלן. טור או"ח תכח, בשם הפסיקתא).

בימי חכמי התלמוד לא היו ההפטרות סדורות, ובאותם הימים היו מפטירים בכל מקום שהיו רוצים (האשכול (אלבק) סה ב; כסף משנה תפילה יב יב) בענין שהיה נראה לו שהוא מתייחס לפרשה (כסף משנה שם), ולאחר מכן הוקבעו ההפטרות והן סדורות היום (האשכול שם), וחילוקי מנהגים בהפטרות (כסף משנה שם), מהם שנזכרו בראשונים ומהם שלא. פירוט הפרשיות לשבתות השנה – ראה טבלה 2 בסוף הערך.

משבעה עשר בתמוז ואילך - נהגו ברוב קהילות ישראל (מנהג האשכנזים והספרדים והתימנים בימינו) - להפטיר לפי הזמן ולפי המאורע (טור או"ח תכח ואבודרהם, סדר הפרשיות וההפטרות, בשם הפסיקתא), ולא לפי הפרשיות (מחזור ויטרי (הורוויץ) רסב), שלא נקבעו ההפטרות שיהיו דומות לקריאה בתורה, כבשאר השנה (שנה בשנה תשל"ו עמ' 144):

• קודם תשעה באב נהגו להפטיר בשלש שבתות דברי תוכחות (מחזור ויטרי שם; רמב"ם תפילה יג יט), ונקראים תלתא דפורענותא (תוספות הרא"ש מגילה לא ב; טוש"ע או"ח תכח ח), שלשה של פורענות.

• אחר תשעה באב - עד ראש השנה (רמב"ם שם) - נהגו להפטיר בשבע דנחמתא (מחזור ויטרי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם) - שבע של נחמה - בנחמות ישעיהו (רמב"ם שם), כדי לנחם את העם מהחורבן (לבוש או"ח תכח ח), ולפי הקללות שבמשנה תורה סידרו רבותינו נחמות כנגדה (מחזור ויטרי שם).

• ובין ראש השנה לחג הסוכות (טור ואבודרהם שם, במסקנתם) תרתי דתיובתא (מחזור ויטרי וטור ואבודרהם שם, בשם הפסיקתא) - שתיים של תשובה - ויש סוברים שיש רק הפטרה אחת של תשובה בין ראש השנה ליום הכפורים (ראה להלן. רמב"ם שם).

ובחלק מקהילות ישראל אין נוהגים בתלתא דפורענותא, אלא בהפטרה אחת של אבלות בשבת דברים, הקודמת לתשעה באב (ראה להלן), וכן אינם נוהגים בשבע דנחמתא, אלא בשלש הפטרות נחמה בשבתות אב, לפי שאינם נוהגים בפורענות ונחמה אלא בשבתות שבחודש אב בלבד (מנהג האיטלקים בימינו).

תלתא דפורענותא

ראשונים הביאו שלשה מנהגים בסדר שלש ההפטרות של פורענות:

• דש"ח: דברי ירמיהו (ירמיה א א) שמעו (שם ב ד) חזון ישעיהו (ישעיהו א א. מחזור ויטרי שם; תוספות מגילה לא ב ד"ה ראש; טוש"ע שם), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג האשכנזים והספרדים וחלק מהתימנים בימינו).

• דח"א: דברי ירמיהו (ירמיה א א) חזון ישעיהו (ישעיהו א א) איכה היתה לזונה (שם כא. רמב"ם שם; קרית ספר למאירי ה ב), וכן המנהג בחלק מקהילות ישראל (מנהג חלק מהתימנים בימינו).

• דש"א: דברי ירמיהו (ירמיה א א) שמעו (שם ב ד) איכה היתה לזונה (ישעיהו א כא. האשכול (אלבק) סח א, בשם הנגיד, שכתב בשם זקננו)^[27].

ומפטירים שלש נבואות הפורענות בנבואות ישעיהו וירמיהו, מפני שאלו עיקר הנביאים שניבאו על החורבן (לבוש או"ח תכח ח). ראה טבלה 3 בסוף הערך בענין חלוקת פרשיות ההפטרה בתלתא דפורענותא.

דברים

בפרשת דברים, הקודמת לתשעה באב, מפטירים הפטרה שהיא ענין אבלות, ואף על פי שאין השבת משבוע שחל בו תשעה באב, כיון שבחול אי אפשר להפטיר, מפטירים בשבת (ראבי"ה מגילה תקצה, בשם מורי ה"ר אליעזר). ומפטירים בישעיהו, כדי לסמוך נבואת ישעיה ותוכחותיו לפרשת דברים שיש בה תוכחת, ומפני ששניהם הוכיחו לישראל בלשון אחד, משה אמר בפרשה זו אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי וגו' (דברים א יב) וישעיהו אמר בהפטרה זו: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה וגו' (ישעיהו א כא. לבוש או"ח תכח ח). וקוראים תמיד פרשת דברים בשבת הקודמת לתשעה באב, ומפטירים בהפטרה זו בישעיהו, על מנת לסמוך "איכה אשא לבדי" ו"איכה היתה לזונה" ל"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד" (איכה א א) בה קוראים בתשעה-באב (ראה ערכו. פרי צדיק, פרשת דברים; דעת מקרא, דברים, נספחות עמ' 185), שכן אמרו חכמים: שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה וכו' (איכה רבה א א. פרי צדיק שם).

ומנהגים שונים בגודל ההפטרה:

• הנוהגים בדש"ח ודש"א (ראה לעיל) - ואלה שאינם נוהגים בתלתא דפורענותא (ראה לעיל) - מפטירים חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ (ישעיהו א א. האשכול שם, בשם הנגיד; רמזי הפטרות לרוקח טו א; אבודרהם שם) עד צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיהו שם כז. אבודרהם שם; מנהג האיטלקים והאשכנזים והספרדים וחלק מהתימנים בימינו), שהוא סיום בדבר טוב.

• והנוהגים בדח"א (ראה לעיל) מתחילים ההפטרה: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה (ישעיהו א כא. רמב"ם תפילה שם), ובסיומו יש הנוהגים לסיים: וְאֵין מְכַבֶּה (מנהג חלק מהתימנים בימינו), שהוא סוף הענין (דעת מקרא שם); ויש הנוהגים לקרוא עד לשם, ולחזור ולקרוא שנית הפסוק צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיהו שם כז. מנהג חלק מהתימנים בימינו), כדי לסיים בדבר טוב (דעת מקרא שם)^[28].

שבע דנחמתא

סימן שבע הפטרות הנחמה נו"ע ארק"ש (טור או"ח תכח): נחמו נחמו (ישעיהו מ א) ותאמר ציון (שם מט יד) עניה סוערה (שם נד יא)^[29] אנכי אנכי הוא מנחמכם (שם נא יב) רני עקרה (שם נד א) קומי אורי (שם ס א) שוש אשיש (שם סא י. רמב"ם, סדר תפילות, המפטיר בנביא, בנוסחאות מדויקות; טוש"ע שם ח), וכולם בנבואת ישעיהו, ומספר טעמים נאמרו לסדר ההפטרות:

• דרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר (תוספות מגילה לא ב ד"ה ראש), והן כדרך המנחמים לנחם מעט מעט, והאומר לנחרב נחמה יותר מידי כאומר למחזר על הפתחים למחר תהיה מלך, אינו מאמין, לפיכך תחילה נחמו, ותאמר ציון, כלומר אף על פי שנחרבת אל תאמרי נעזבתי, ואחר כך עניה סוערה, ועד עכשיו ניחמו הנביאים, מכאן ואילך ניחמה הקדוש ברוך הוא בעצמו: אנכי אנכי הוא מנחמכם, ומאחר שנחמה בחסדיו הרבים שוב אינו קורא לה לא נוחמה, ואחר שקיבלה תנחומין פוסק לה כמה טובות וגדולה, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש (סידור רש"י תד; ארחות חיים, קריאת ס"ת סד)^[30].

• משעה שנחרב הבית יצאה השכינה מציון וכל ישראל הלכו בשבי, וציון ישבה בזויה בלי שכינה ובלי בניה, ולעת הגאולה יבא המבשר ויאמר: דברו על לב ירושלים, נחמו נחמו עמי, קול קורא במדבר, ומבשרין אותה על בניה, שנאמר - בהפטרת נחמו - וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה (ישעיהו מט כב), וציון משיבה למבשר: ותאמר ציון עזבני ה' ומה יש לי מזה אם בני חוזרים? וחזר המבשר אל השכינה שהציון אינה רוצה להתנחם אם לא שתשוב בעצמך. ואמר הקב"ה למבשר: עניה סוערה לא נוחמה?! וכי אינה רוצה להתנחם עד בואי?! מיד אמר הקב"ה: אנכי אנכי הוא מנחמכם, ואומר למבשר אמור לה שאני בא. וכשבא המבשר ואמר לה שהשכינה בא, וכשבא הקדוש ברוך הוא מיד שמחה שמחה גדולה, והתחיל לשורר המבשר רני עקרה, וציון משוררת קומי אורי ושוש אשיש (המנהגים (חילדיק), מנהגי חודש תמוז).

• בתחילה אומר הקדוש ברוך הוא לנביאים נחמו נחמו עמי, ועל זה משיבה כנסת ישראל ותאמר ציון עזבני ה', כלומר איני מתפייסת מנחמת הנביאים, והנביאים חוזרים ואומרים להקב"ה עניה סוערה לא נוחמה, כלומר שכנסת ישראל לא נתפייסה, ועל זה חוזר הקדוש ברוך הוא ואומר אנכי אנכי הוא מנחמכם, ואומר עוד רני עקרה, ואומר קומי אורי, ועל זה משיבה כנסת ישראל שוש אשיש בה', כלומר עתה יש לי לשוש ולשמוח כי תגל נפשי באלהי וגו' (אבודרהם, סדר הפרשיות וההפטרות; לבוש שם ח, בשמו). ראה טבלה 4 בסוף הערך בענין שבע דנחמתא.

תרתי דתיובתא

שתים של תשובה הן: דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה ו) ושובה ישראל (הושע יד ב. מחזור ויטרי (הורוויץ) רסב וטור או"ח תכח ואבודרהם, סדר הפרשיות וההפטרות, בשם הפסיקתא), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין מפטירים אלא הפטרה אחת של תשובה, בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים, והיא שובה (האשכול (אלבק) סח א, בשם הנגיד; רמב"ם תפילה יג יט), ובשבת שלפני ראש השנה מפטירים שוש אשיש, שהיא האחרונה משבע דנחמתא (ראה לעיל. האשכול שם, בשם הנגיד), ואם חלה שבת בין יום הכפורים לסוכות, מפטירים בה וידבר דוד (שמואל ב כב א. האשכול שם, בשם הנגיד; טור או"ח תכח, בשם יש נוהגין), הפטרה מעין הפרשה לפרשת האזינו (ראה להלן).

• ויש אומרים כנ"ל, אלא שלדעתם ההפטרה האחת של תשובה אינה שובה, אלא דרשו (האשכול שם, בשם רב סעדיה).

• ויש אומרים כנ"ל שההפטרה האחת של תשובה היא שובה, אך לדעתם כשחלה שבת בין יום הכפורים לסוכות, מפטירים בה: וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז (יחזקאל יז כב. רמב"ם, סדר תפילות המפטיר בנביא), שאף היא ענינה תשובה, אלא שלא נזכרה בפסיקתא (ראה להלן. דעת מקרא שם עמ' 192).

• ויש אומרים שמפטירים שתי הפטרות של תשובה, ד"ש: דרשו ושובה (מחזור ויטרי (הורוויץ) רסב), אלא שהפטרת דרשו נאמרת במנחת צום גדליה (ראה לעיל: פרשיות המועדים) והפטרת שובה בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים, והפטרת שוש אשיש בשבת שלפני ראש השנה והפטרת וידבר דוד בשבת שבין יום הכפורים לסוכות (לקוטי הפרדס מרש"י לו א; שו"ע או"ח תכח ח, בסתם), אם יש כזאת.

• ויש אומרים שמפטירים שתי הפטרות של תשובה בסדר זה, אלא שבקריאת שובה יש חילוק: אם יש שבת בין יום הכפורים לסוכות - שנצבים נקראת כפרשה אחת, ואין מחלקים אותה לנצבים ווילך (ראה ערך קריאת התורה. מחזור ויטרי שם) - אז שבים ומפטירים בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים דרשו, שנאמר: דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ (ישעיהו נה ו), והיינו בימי תשובה - שדרשו חכמים על פסוק זה, שמכאן שה' מצוי ליחידים בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים (ראש השנה יח א. מחזור ויטרי שם) - ובשבת שבין יום הכפורים לסוכות מפטירים שובה, שנאמר בהפטרה זו - בתוספת מיואל (ראה להלן) - וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן (יואל ב כג) וכן וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ (שם יא), המדברים על מים, ושייך להפטיר בו לפני סוכות, ואם אין שבת בין יום הכפורים לסוכות, מפטירים בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים שובה - שכבר הפטירו בדרשו בצום גדליה (מחזור ויטרי שם, בשם רבנו תם) - ובשבת שלפני ראש השנה מפטירים לעולם שוש אשיש (תוספות מגילה לא ב ד"ה ראש ומחזור ויטרי שם, בשם רבנו תם), להראות שבוטחים בקב"ה ואין מפחדים שלא יצאו זכאים בדין (ארחות חיים, קריאת ס"ת סד, על פי ירושלמי ראש השנה א ג).

• ויש אומרים שמפטירים שתי ההפטרות הללו של תשובה בסדר הנ"ל, בדרשו מפטירים בשבת שלפני ראש השנה ובשובה בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים. והפטרת שוש אשיש תלויה בחילוק הנ"ל: אם יש שבת בין יום הכפורים לסוכות, הרי היא נדחית לשבת זו, ומפטירים שש של נחמה, ושתיים של תשובה, ושוב אחת של נחמה - השייכת לשבת שלאחר יום הכפורים, מפני שנעשית מעיל צדקה שנמחלו עוונתיהם של ישראל (מחזור ויטרי שם), או משום שיש לשמוח לאחר הדין, ככתוב: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וגו' כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ (קהלת ט ז. ארחות חיים, קריאת ס"ת סד - ואם אין שבת בין יום הכפורים לסוכות, אין מפטירים בה כלל, ומפטירים רק שש של נחמה (תוספות שם, בשם רב החובל; מחזור ויטרי שם, בשם יש שקורין).

• ויש אומרים שמפטירים כנ"ל, אלא שסדר הפטרות התשובה הפוך - ואין הסימן נו"ע ארק"ש לשבתות הנחמה (ראה לעיל) וד"ש לתשובה (ראה לעיל), אלא - נו"ע אר"ק שד"ש לנחמה ותשובה יחד, ושד"ש הוא שובה, דרשו ושוש אשיש (ארחות חיים שם): בשבת שלפני ראש השנה מפטירים שובה - כדי להזהיר על התשובה קודם ראש השנה (מחזור ויטרי שם), ויש בה מעין הפרשה של שבת נצבים ושבת וילך (ארחות חיים שם סג) - ובשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים מפטירים דרשו (האשכול שם, שכן המנהג; מחזור ויטרי שם, בסתם), על שמצוי ליחידים בעשרת ימי תשובה (ראה לעיל), והפטרת שוש אשיש תלויה בחילוק הנ"ל (מחזור ויטרי שם, בסתם).

• ויש אומרים כנ"ל בסדר הפטרות התשובה וזמנם, אלא שלדעתם כשאין שבת בין יום הכפורים לסוכות, מפטירים בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים שוש אשיש, וסומכים על הפטרת דרשו במנחת צום גדליה להשלים לתרתי דתיובתא (ארחות חיים שם סג-סד, שכן המנהג).

• ויש אומרים כנ"ל בסדר הפטרות התשובה וזמנם, אלא שמפטירים בהאזינו וידבר דוד, שהוא מעין הפרשה (מחזור ויטרי שם, בשם יש מפטירין, ושכן נוהגין במייאנצא; ארחות חיים שם סד, בשם יש מפטירין), ואין אלא שש הפטרות נחמה.

• ויש אומרים שמפטירים שתי הפטרות של תשובה בסדר דרשו ושובה, בדרשו מפטירים בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים, שדרשו ה' שייך לעשרת ימי תשובה (ראה לעיל), ובשובה בשבת שבין יום הכפורים לסוכות, ואף על פי שמפטירים בה לאחר יום הכפורים, מכל מקום יש תועלת בתשובה לאחר יום הכפורים, שאמרו חכמים: יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין ובין לאחר גזר דין, ובשבת שלפני ראש השנה מפטירים שוש אשיש (ראש השנה טז ב. טור או"ח תכח, בסתם, ובמסקנתו; אבודרהם, סדר הפרשיות וההפטרות, בסתם, ושכן שמע שנוהגים בצרפת ובפרובנציא, ובמסקנתו). ובשנה שאין שבת בין יום הכפורים לסוכות, אין מפטירים כלל בדרשו, אלא מפטירים בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים שובה (טור שם, בסתם).

בימינו נחלקו מנהגי הקהילות:

• יש נוהגים כדעה הראשונה, שיש הפטרה אחת בלבד של תשובה, והיא שובה, וכשחלה שבת בין יום הכפורים לסוכות, מפטירים בה: וידבר דוד (כף החיים או"ח תכח ס"ק מז, שכן המנהג בחלק מקהילות הספרדים; מנהג הספרדים וחלק מהתימנים בימינו).

• ויש הנוהגים כדעה השלישית, שיש הפטרה אחת כנ"ל, וכשחלה שבת בין יום הכפורים לסוכות, מפטירים בה: ולקחתי אני וגו' (מנהג חלק מהתימנים בימינו).

• ויש הנוהגים כדעה הרביעית, שמפטירים שתי הפטרות של תשובה, דרשו במנחת צום גדליה, ושובה בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים, וכשחלה שבת בין יום הכפורים לסוכות, מפטירים בה: וידבר דוד (רמ"א או"ח תכח ח וב"ח שם, שכן המנהג; מנהג האשכנזים בימינו).

• ויש הנוהגים בשתי הפטרות תשובה, אלא שאם יש שבת בין יום הכפורים לסוכות, קוראים את ההפטרה הראשונה בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים והשניה בשבת שבין יום הכפורים לסוכות, ואם אין שבת בין יום הכפורים לסוכות, קוראים הפטרה אחת של תשובה בשבת שלפני ראש השנה והאחרת בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים (דעת מקרא שם עמ' 190, שכן מנהג האיטלקים בימינו).

וילך

כשקוראים פרשת וילך בנפרד מפרשת נצבים, היא לעולם חלה בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים (ראה ערך קריאת התורה).

נצבים-וילך

כשקוראים פרשת נצבים-וילך בשבת אחת - הרי שבת זו היא השבת שלפני ראש השנה - ומפטירים בה הפטרת נצבים (ראה לעיל. ספר השולחן, תפילה ו), - שהיא הפטרת השבת האחרונה שלפני ראש השנה - מפני שפרשת נצבים-וילך היא למעשה פרשה אחת, שבחלק מהשנים - אם יש שבת בין יום הכפורים לסוכות - אנו מחלקים לשניים (ראה ערך קריאת התורה. סידור רס"ג עמ' שסה), ולכן למרות שלהלכה מפטירים בשבתות המחוברות בהפטרת השבת השניה (ראה לעיל), הכל מודים שמפטירים בה הפטרת נצבים (ספר השולחן שם).

האזינו

כשקוראים פרשת האזינו בין ראש השנה ליום הכפורים, מפטירים בהפטרה המיוחדת לשבת זו, ונדפסה בחומשים כהפטרת וילך (ראה לעיל). וכשקוראים הפרשה בין יום הכפורים לסוכות, נחלקו המנהגים:

• יש נוהגים להפטיר - מעין הפרשה - בשמואל: מוַיְדַבֵּר דָּוִד (שמואל ב כב א) עד לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם (שמואל שם נא. לקוטי הפרדס מרש"י לו א; האשכול (אלבק) סח א, בשם הנגיד ובשם רב סעדיה; שו"ע או"ח תכח ח, בסתם; מנהג האשכנזים והספרדים בימינו).), שירה לשירה (מחזור ויטרי (הורוויץ) רסב; מרדכי מגילה תתלא) - שאף היא שירה, כשירת האזינו - שנאמר בתחילת ההפטרה: וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה (שמואל ב כב א. תנחומא בשלח י).

• ויש נוהגים להפטיר ביחזקאל: וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז (יחזקאל יז כב) עד כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ (יחזקאל יח לב. רמב"ם, סדר תפילות המפטיר בנביא; מנהג האיטלקים והתימנים בימינו), שהיא הפטרה שענינה תשובה, והוא מעין המאורע של שבת לאחר יום הכפורים (דעת מקרא שם עמ' 192)^[31].

התרגום

במשנה נזכר שמתרגמים ההפטרה בנביא (משנה מגילה כד א), ובזמן התלמוד היו מקומות שנהגו כן, ומקומות שלא היו מתרגמים (מגילה כג ב), וכתבו ראשונים שעל זה אנו סומכים שאין אנו מתרגמים ההפטרות (תוספות שם ד"ה לא), ומכל מקום נהגו כן בימינו במקצת מקהילות ישראל (מנהג התימנים בימינו)^[32].

תרגום שנים

אף על פי שבתורה אין שנים מתרגמים (ראה ערך תרגום), בנביא אפילו שנים מתרגמים (מגילה כא ב; רמב"ם תפלה יב יג), הואיל ואין שם סיפור מצוות אין אנו מדקדקים כל כך בהבנתו (מאירי שם), שהתרגום הוא להשמיע לנשים ועמי הארץ שאינם מכירים בלשון הקודש, והתרגום הוא לעז של הבבליים, ובתרגום של תורה צריכים אנו לחזור שיהו מבינים את המצוות, ושני קולות לא נשמעים, אבל בשל נביאים אין להקפיד כל כך (רש"י שם ד"ה ובנביא).

הקריאה למתורגמן

אף על פי שבתורה אין קוראים למתורגמן יותר מפסוק אחד שלא יטעה המתורגמן המתרגם על פה, בנביא קוראים לו שלשה פסוקים (משנה מגילה כד א; רמב"ם שם יד) אם ירצה, ואם יטעה לא איכפת לנו, שאין הוראה יוצאת משם (רש"י שם ד"ה ובנביא), והמתרגם מתרגם שלשתם זה אחר זה (רמב"ם שם).

ברכות ההפטרה

ברכות ההפטרה אין לתרגם, שהרי הברכות נאמרות בכל לשון (ראה ערך ברכות), ואם יתרגמו הרי זה כאילו ברכו ברכה אחת שתי פעמים (תשב"ץ ג קכא).

הברכות

מנין הברכות

לפני ההפטרה מברך ברכה אחת, ולאחר ההפטרה מברך ארבע ברכות (סופרים יג ז-יג), עד שכל הברכות שהמפטיר מברך - יחד עם שתי הברכות שעל התורה - הן שבע, כנגד שבעה קרואים שבתורה (סופרים שם טו; תוספות פסחים קד ב ד"ה חוץ; טור או"ח רפד); ויש אומרים שתיקנו בתחילה ובסוף חמש ברכות על הנביא, כנגד חמשה חומשי תורה (אבודרהם, סדר שחרית של שבת).

הברכה שלפני ההפטרה

המפטיר בנביא מברך לפניו ברכה אחת^[33]: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת, ברוך אתה ה' הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק (סופרים יג ז). ואף על פי שאנו חוזרים באמצעה ואומרים ברוך אתה ה', הכל ברכה אחת היא (כסף משנה תפלה יב טו)^[34].

הברכה הראשונה שלאחר ההפטרה

הברכה הראשונה שלאחר ההפטרה היא: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם^[35], צור כל העולמים, צדיק בכל הדורות, האל הנאמן האומר ועושה המדבר ומקיים, שכל דבריו אמת וצדק. נאמן אתה הוא ה' אלהינו ונאמנים דבריך, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי אל נאמן אתה^[36]. ברוך אתה ה' האל הנאמן בכל דבריו (סופרים שם ח,י).

ובמחזורים - סידורים - יש הפסק לפני "נאמן אתה" (תוספות פסחים קד ב ד"ה וחוץ), או שהמילה "נאמן" כתובה באותיות גדולות (תוספות ברכות מו ב ד"ה והטוב), לפי שהיו רגילים כשהיה מגיע המפטיר לשם, שכל הציבור אומר (תוספות שם ושם) בקול רם (תוספות ברכות שם): נאמן אתה הוא ה' אלהינו ונאמנים דבריך, נאמן חי וקיים תמיד תמלוך עלינו לעולם ועד (סופרים שם ט), ורק לאחר שמסיימים היה המפטיר ממשיך "נאמן אתה הוא" וכו' (סופרים שם י).

הברכה השניה שלאחר ההפטרה

הברכה השניה שלאחר ההפטרה^[37]: רחם על ציון^[38] כי היא בית חיינו ולעלובת נפש^[39] תנקום נקם^[40] במהרה בימינו (מחזור ויטרי (הורוויץ) קסו), וכתבו גאונים וראשונים שני מנהגים בחתימתה:

• ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה (סופרים שם יא; מחזור ויטרי שם; ראב"ד תפלה יב טו), ולשון זו נתקנה על שם הנאמר במדרש שהקב"ה עתיד לנחם את ציון בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה (אבודרהם, שחרית של שבת, בשם התנחומא)^[41].

• או: ברוך אתה ה' בונה ירושלים (סידור רס"ג עמ' שסז; תשובות הגאונים (הרכבי) ט; רמב"ם שם) - וכדי שתהיה סיומת מעין החתימה (ראה ערך ברכות: פתיחה וחתימה), מוסיפים לפני החתימה - וְתִבָּנֶה מהרה (רמב"ם שם, וביאור הרב קאפח)^[42].

הברכה השלישית שלאחר ההפטרה

בגוף הברכה השלישית שלאחר ההפטרה, הביאו הראשונים שתי נוסחאות:

• שמחנו ה' אלהינו באליהו עבדך^[43] ובמלכות בית דוד משיחך, במהרה יבא ויגל ליבנו, ועל כסאו לא ישב זר, ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו, כי בשם קדשך נשבעת לו שלא תְכַבֶּה נרו^[44] לעולם ועד (מחזור ויטרי שם, ועיון תפילה (גורדון) שם).

• או: את צמח דוד מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך (רמב"ם, סדר תפילות, המפטיר בנביא, בנוסחאות מדויקות).

והכל מודים שחותמים בה: ברוך אתה ה' מגן דוד (פסחים קיז ב; רשב"ם שם ד"ה ואפטרתא, בשם מסכת סופרים; מדרש תהלים (בובר) יח; תשובות הגאונים (הרכבי) ט; רמב"ם תפלה ב טו; ועוד)^[45].

הזמנים שמברכים את הברכה הרביעית

הברכה הרביעית שלאחר ההפטרה אינה שייכת אלא בשבתות וימים טובים, ואין אומרים אותה בתעניות במנחה (ראה לעיל: הזמנים), וכן בתשעה באב, בין בשחרית ובין במנחה (ראה לעיל: שם), אלא מסיימים בברכת מגן דוד, שכן בברכה הרביעית מזכירים ענין היום, ומודים להשם על המתנה הנכבדה שנתן לנו מאותם הימים (כלבו סב; בית יוסף או"ח תקנט ד, בשמו).

ובמנחת יום הכפורים, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאומרים ברכה זו, וכשיום הכפורים חל בשבת, מזכירים בו של שבת (ראה להלן. ארחות חיים, קריאת ס"ת נב; רא"ש שבת ב טז; מרדכי שבת רפד ויומא תשכז, בשם רבינו יואל, יומא שם, בשם רב עמרם וריב"א ורשב"ט; הגהות מימוניות, שביתת עשור, מנהגי יום הכפורים, בשם רש"י; טוש"ע או"ח תרכב ב)^[46], מפני שהיום - יום הכפורים - הוא המחייב בשתי הפטרות (מרדכי שבת רפד ויומא תשכז, בשם רבינו יואל).

• ויש סוברים שאין אומרים ברכה זו (מרדכי שבת שם, בשם רבינו שמשון בן ר"ב, והגהות מרדכי שם תנו, בשם ר' שמואל בר"ב; הגהות מימוניות שם, בשם ראב"ן; שו"ת מהרי"ל (החדשות) סה, שכן המנהג בכל המקומות; רמ"א שם).

ומספר טעמים לדעה זו:

• לדעה זו ההפטרה במנחת יום הכפורים אינה מפני קדושת היום אלא מפני התענית - ומפטירים בה כמו שמפטירים בכל התעניות (ראה לעיל: הזמנים) - ויש לנהוג בה כבשאר תעניות (הגהות מרדכי שם, בהסבר השלישי).

• אף לדעה זו ההפטרה באה מפני קדושת היום, אך אין להזכירה מפני שחכמים גזרו שלא לאומרה, שלא יבואו לטעות ולחשוב שיש להפטיר במנחה של כל יום (כן משמע מהגהות מרדכי שם, בהסבר הראשון), כמו שגזרו שלא לישא כפים במנחה של יום הכפורים, משום השכרות המצויה במנחה בשאר ימות השנה, שלא יבואו להחליף ביניהם (ראה תענית כו ב. הגהות מרדכי שם, בהסבר הראשון).

• או שחכמים גזרו שלא לאומרה, כדי שלא יבואו להחליף בינה לבין הפטרת התענית, ולברך בתענית ברכה רביעית לאחר ההפטרה (הגהות מרדכי שם, בהסבר השני).

• או שכבר פסקה עבודת היום בשחרית, ובירך עליה אז (הגהות מימוניות שם, בשם הראב"ן).

הזכרה מעין המאורע

בנוסח הברכה הרביעית נחלקו הדעות:

• יש אומרים שחותמים בו מעין המאורע של כל יום, בין שבת, בין ראש חודש (ראה להלן), בין מועד (סדר רב עמרם גאון (הרפנס), שחרית של שבת), ואין צריך להזכיר בגוף הברכה מעין המאורע (כן משמע מסדר רב עמרם שם).

• ויש אומרים שמזכירים - בגוף הברכה - מעין המאורע, וחותמים מעין המאורע (מחזור ויטרי (הורוויץ) קסו; רמב"ם שם; ארחות חיים שם).

חתימת הברכה

והכל מודים שחותם ענין קדושת היום כנוסח שחותם בתפילה בברכה אמצעית באותו היום (רמב"ם תפלה יב טו, וסדר תפילות, המפטיר בנביא). בראש חודש (ראה להלן) חותם: מקדש השבת וישראל וראשי חדשים (סדר רב עמרם שם), ובמועד חותם: מקדש ישראל והזמנים (סדר רב עמרם שם; מחזור ויטרי שם; רמב"ם שם; ארחות חיים שם), וכן בראש השנה וביום הכפורים חותם החתימה הראויה להם (סדר רב עמרם שם; מחזור ויטרי שם; רמב"ם שם; ארחות חיים שם), בראש השנה: מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזכרון (כן משמע מסידור רס"ג עמ' שסח, וסדר רב עמרם גאון (הרפנס), סדר ראש השנה; מחזור ויטרי שמז), וביום הכפורים נחלקו הדעות:

• יש אומרים שמזכיר כבתפילה (רמב"ם שם ושם), מלך מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים (כן משמע מסידור רס"ג שם, וסדר רב עמרם גאון (הרפנס), תפילת ערבית של ליל יום הכיפורים; ארחות חיים שם; רוקח ריז; מטה אפרים תריט נד, שיש מקומות שנוהגים כן).

• ויש אומרים שאין מברכים ביום הכפורים אלא מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים, כי מה ענין מחילה וסליחה אצל ספר תורה ונביא (סידור רש"י ריג; כלבו ע, בשם ה"ר נתן; מטה אפרים שם, בסתם).

חל אחד המועדים בשבת, מזכיר שניהם (סידור רס"ג שם) וחותם מקדש השבת וישראל וכו' (כן משמע מסדר רב עמרם גאון (הרפנס), שחרית של שבת; מחזור ויטרי (הורוויץ) שמז ושנג, ופסח קג).

נוסח גוף הברכה

נוסח גוף הברכה תלוי במחלוקת האם מזכירים מעין המאורע בגוף הברכה (ראה לעיל).

• לדעה שאין מזכירים כתבו גאונים הנוסח: לדעה הראשונה הנוסח: הנח לנו כי אתה אבינו, ותמלוך עלינו מהרה כי אתה מלכנו (סידור רס"ג עמ' שסז; סדר רב עמרם גאון (הרפנס), שחרית של שבת).

• ולדעה שמזכירים מעין המאורע בגוף הברכה, כתבו ראשונים הנוסח בשבת: על התורה ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום המנוח הזה^[47], שנתת לנו ה' אלהינו לקדושה ולמנוחה ולכבוד ולתפארת. על הכל ה' אלהינו אנו מודים לך ומברכים אותך, יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד. ברוך אתה ה' מקדש השבת (מחזור ויטרי (הורוויץ) קסו).

וביום טוב, נחלקו לדעה זו ראשונים:

• יש אומרים שמזכיר בתוכו החג (מחזור ויטרי שם), ואומר בפסח: ועל יום חג המצות הזה (מחזור ויטרי (הורוויץ) פסח קג; כן משמע מארחות חיים שם), ובשבועות: ועל יום חג השבועות הזה, ובסוכות: ועל יום חג הסוכות הזה (כן משמע מארחות חיים שם), וכשחל בשבת - ועל יום המנוח הזה, ועל יום חג וכו' (כן משמע מארחות חיים שם).

• ויש אומרים שאומר לשון כללית: ועל יום טוב מקרא קדש הזה (רמב"ם, סדר תפילות, המפטיר בנביא).

ושינוי נוסף כתבו ראשונים בברכה זו ביום טוב, שבמקום לומר "לקדושה ולמנוחה", כשיום טוב חל בחול אומרים: לששון ולשמחה (מחזור ויטרי שם קסו; ארחות חיים שם), וכשחל בשבת אומרים שניהם: לקדושה ולמנוחה לששון ולשמחה (כן משמע ממחזור ויטרי (הורוויץ) שמז), ובראש השנה ויום הכפורים אין אומרים לששון ולשמחה (מחזור ויטרי (הורוויץ) שמז ושנג; מהרי"ל, יום כיפור יד, בשם מהרא"ק)^[48].

סיומת מעין החתימה

וכתבו ראשונים שבראש השנה מוסיפים לפני חתימת הברכה: ודברך מלכנו אמת וקיים (סידור רש"י ריג; מחזור ויטרי (הורוויץ) שמז)^[49], כנוהג בקידוש ובכל מקום (סידור רש"י שם), וביארו בדבריהם שהוא כדי שתהא הסיומת מעין החתימה (ראה ערך ברכות: פתיחה וחתימה. משאת בנימין צו).

וביום הכפורים סיומת זו תלויה במחלוקת בחתימת הברכה (ראה לעיל):

• לדעה שחותמים מלך מוחל וסולח וכו', מסיימים כי אתה סולחן וכו' (ארחות חיים שם), כבתפילה.

• ולדעה שחותמים רק מלך על כל הארץ וכו', מסיימים כבראש השנה: ודברך וכו' (סידור רש"י שם; מחזור ויטרי (הורוויץ) שנג).

ויש מהאחרונים שכתבו שכפי שבראש השנה ויום הכפורים מוסיפים מעין החתימה, כן צריך לעשות בשבת וימים טובים, שלהלכה צריך להזכיר בסיום מעין החתימה (ראה ערך הנ"ל: שם), ולפיכך כתבו שבשבת יש לומר סמוך לחתימה: ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, וביום טוב: ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו (משאת בנימין שם; סידור רבי שבתי סופר עמ' 373-4, בשמו ובשם רבי פינחס בר ישראל מקרקא, והסכים עמם); ודחו הפוסקים דבריהם, שלא ניתן לשנות ולשבש כל הנוסחאות (מגן אברהם רפד סק"ו) - הכתובות בראשונים ובסידורים - וביארו שאף בשבת ויום טוב הוא מעין החתימה, מפני שאומר בסוף הברכה: יתברך שמך בפי כל חי, והוא מעין החתימה שמתחיל: ברוך אתה ה' (מגן אברהם שם, ומחצית השקל שם).

הזכרת ראש חודש

חל ראש חודש להיות בשבת, יש מהאמוראים שאמר שהמפטיר בנביא אינו צריך להזכיר של ראש חודש, שאלמלא שבת אין נביא בראש חודש (רב גידל אמר רב בשבת כד א). ונחלקו הדעות בפירוש מסקנת התלמוד:

• יש מפרשים שמסקנת התלמוד שאין הלכה כן (גמ' שם ב, לפי רבנו חננאל שם, ורש"י ד"ה ככל הני), שיום הוא שנתחייב בכך (כן משמע מהגמ' שם), ופסקו כן הלכה שמזכיר של ראש חודש בנביא (סידור רס"ג עמ' שסז; סדר רב עמרם גאון (הרפנס), שחרית של שבת; רמב"ם תפלה יב טו; מלחמות לרמב"ן שם בשם הנשיא אלברצלוני ורב האי ושכן הסכימו כל הגאונים), בין בגוף הברכה ובין בחתימתה (סידור רס"ג שם; סדר רב עמרם שם).

• יש מפרשים כנ"ל - וסוברים כדעה שמזכירים מעין המאורע בין בגוף הברכה ובין בחתימתה (ראה לעיל) - וביארו שמסקנת התלמוד לדחות הדעה שאין להזכיר של ראש חודש בגוף הברכה, אבל בחתימתה ודאי אין להזכיר של ראש חודש, שלא ייתכן שיהיה כח ראש חודש בהפטרה יותר מכוחו בשלוש התפילות הקבועות - ערבית, שחרית ומנחה - בראש חודש, שאין חותמים בהם בהזכרת ראש חודש (רמב"ם שם, לפי כסף משנה שם; רא"ש שבת ב טז, וטור או"ח רפד ור"ן, שם, בשם רבנו יונה; רשב"א שם, בשם רבינו הרב; שו"ע שם ב, בשם יש אומרים).

• ויש מפרשים שלא נחלקו כלל בתלמוד על דברי אותו האמורא, והלכה כמותו שאין מזכירים כלל של ראש חודש, לא בגוף הברכה ולא בחתימתה (המאור שם; ספר הישר (החידושים) רטז; תוספות שם ד"ה ולית וטור שם, בשם ר"י; שו"ע שם, בסתם), וכתבו ראשונים שכן המנהג (תוספות שם; רא"ש שם; שו"ע שם)^[50].

הזכרת המועד בשבת חול המועד

ובשבת חול המועד, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שדינו כראש חודש (ארחות חיים, קריאת ס"ת נג), שאם לא היתה שבת לא היו מפטירים (המנהגים (קלויזנר) קכז) - ולמנהגנו שאין מזכירים בראש חודש - אף כאן אין מזכירים (מהרי"ל, סדר התפילות של פסח י, והלכות חול המועד יט; מנהג מרשלייא עמ' 162; מעשה רב רכו; ברכי יוסף או"ח תכה סק"ב, שכן המנהג; כף החיים או"ח תצ ס"ק עח, שכן המנהג בהרבה מקומות)^[51].

• ויש שכתבו שהמנהג כן בשבת חול המועד של פסח, אך בשבת חול המועד של סוכות אין נוהגים כן, אלא - מזכירים החג בגוף הברכה (משנה ברורה תצ ס"ק טז, בשם האחרונים) - וחותמים מקדש השבת וישראל והזמנים (מהרי"ל, סדר תפילות חג הסוכות, בשם מה"ר גרשון, שאמר בשם ספר המנהגים של הר"ר חיים פליטאל; ב"ח או"ח תצ סק"ב, שכן המנהג; כף החיים שם, שכן המנהג בהרבה מקומות).

ומספר טעמים לדבר:

• בשבת חול המועד סוכות מוציאים שני ספרי תורה, מה שאין עושים כן כל שאר ימי חול המועד, ובפסח אין מוציאים בשבת חול המועד יותר מבשאר ימים, שבכל יום מוציאים שני ספרי תורה (מהרי"ל שם, בשם מה"ר גרשון שאמר בשם מה"ר וייבש).

• שכל יום בחג הסוכות חלוק בקרבנותיו מחברו, מה שאין כן בפסח (מהרי"ל שם), ולכן כל יום בחג הסוכות הוא כיום טוב בפני עצמו (דרכי משה או"ח תרסג סק"ב; המנהגים (טירנא), חג הפסח, הגהות המנהגים ס"ק כז).

• שבחול המועד פסח, שאין גומרים בו את ההלל (ראה ערכו), אנו נוהגים כדברי אותו האמורא לגבי ראש חודש, שאף בו אין גומרים את ההלל, אבל בחול המועד סוכות, שגומרים בו את ההלל ואינו דומה לראש חודש, אין אנו נוהגים כמותו (ב"ח או"ח תצ סק"ב).

טעה בסדר הברכות

מי שטעה ואמר הברכה הראשונה שלאחר ההפטרה לפני ההפטרה, נחלקו בו הפוסקים:

• יש אומרים שיצא ידי חובתו, כפי הדין בברכות קריאת התורה, ולכן אם סיים הברכה אינו חוזר, ויאמר לאחר ההפטרה הברכה שלפניה (אשל אברהם (בוטשאטש) או"ח רפד).

• ויש אומרים שאינו דומה לקריאת התורה, ששם הברכות הם דוגמא אחת, ולכן אם סיים הברכה, מוסיף ואומר הברכה שלפניה, אך אחריה ידלג על הברכה הראשונה, כי כבר אמרה (כף החיים שם סק"כ; השומר אמת כד ט).

והכל מודים שסדר הברכות שלאחריה אינו מעכב, ואם טעה והקדים ברכה אחת לחברתה, יצא ידי חובתו (בית מנוחה, דיני הפטרה יב; השומר אמת שם יא).

סילוק הספר

ראשונים כתבו שאין לסלק ספר הנביאים או ספר ההפטרות עד אחר הברכה, כדי שיראה ויברך על מה שהפטיר (שבלי הלקט פ, ותנאי רבתי טז, בשם הגאונים); ויש מהפוסקים שכתב שאין לו טעם (בית יוסף או"ח רפד ו), אך הפוסקים האחרונים כתבו כן להלכה (מגן אברהם שם סק"ו; משנה ברורה שם ס"ק יב, בשמו; ערוך השולחן שם יד), וביארו הטעם, שכל דבר שמברכים עליו צריך שיהיה לפניו בשעת הברכה (עטרת זקנים שם סק"ג; ערוך השולחן שם, בשמו).

הערות שוליים