מיקרופדיה תלמודית:הצלת נפשות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מצות הסרת סכנת מיתה מחברו[2]

המצוה ומקורה

הלאו

התורה ציותה עלינו שלא נתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת מות ותהיה לנו יכולת להצילו, שנאמר: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא יט טז), שלא תעמיד עצמך על דמו אלא הצילהו (סנהדרין עג א, ורש"י ד"ה קא משמע לן; ספר המצות לא תעשה רצז)[3].

וכן שנינו: מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או חיה באה עליו[4], או לסטים באים עליו, שהוא חייב להצילו, שנאמר: לא תעמוד על דם רעך (ספרא קדושים ב; סנהדרין עג א).

וכל הרואה את חברו בסכנה כזו ויכול להצילו ולא הציל; או ששמע שגוים או מוסרים מחשבים עליו רעה, או טומנים לו פח, ולא גלה לו את הדבר; או שידע בגוי או באנס שהוא בא להזיק לחברו ויכול לפייסו להסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (רמב"ם רוצח א יד; טוש"ע חושן משפט תכו).

וכתבו הראשונים שלפיכך כתובים בפסוק אחד לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ ולֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא יט טז) ללמד שאף על פי שהוזהרנו שלא לספר לשון הרע, אם יאמר לך אדם על חברו שיהרגנו - תודיע לו (ריב"א על התורה שם. וראה ערך לשון הרע).

חומרתה

לאו זה נמנה במנין המצות בין הלאוין (ספר המצות לא תעשה רצז; סמ"ג לאוין קסה; חינוך רלז), ואין לוקים עליו, מפני שהוא לאו שאין בו מעשה (רמב"ם רוצח א טז; חינוך שם).

חמור הוא הלאו של לא תעמוד על דם רעך, אף על פי שאין לוקים עליו (ראה לעיל), שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד כל העולם כולו, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו (רמב"ם רוצח א טז).

כל שיכול להצילו ואינו מציל, נחשב כאילו הרגו בידים (איסור והיתר נט לח).

עשה

מלבד הלאו יש גם חיוב עשה להציל את חברו מסכנת מיתה, שנאמר בהשבת אבדה: וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ (דברים כב ב), ודרשו: אף את עצמו אתה משיב לו, דהיינו אבדת גופו, שמקרא מיותר הוא, ובא לרבות אבדת גופו (ספרי דברים רכג; בבא קמא פא ב; סנהדרין עג א ורש"י ד"ה תלמוד)[5].

בספק

אפילו אם אין ברור לו שחברו ימות בסכנה זו - חייב להצילו, שלא תעמוד על דם רעך נאמר אף על ספק סכנה (חידושי הר"ן סנהדרין עג א)[6].

לשכור אחרים

חייב להציל את חברו בין בגופו ובין בממונו, דהיינו לשכור אחרים שיצילו אותו; וכל מי שיכול לשכור אחרים להציל ולא הציל עובר על לאו זה של לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (סנהדרין עג א; רמב"ם רוצח א יד; טוש"ע חו"מ תכו). ומחוייב להוציא את כל ממונו בשביל להציל את חברו (מרחשת א מג).

הניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא בהצלתו, שאין אדם מחוייב להציל חברו בממונו כשיש לניצול ממון (רא"ש סנהדרין ח ב; רמ"ה ומאירי סנהדרין עג א; בית יוסף חו"מ תכו, וסמ"ע סק"א); אבל אם אין לו במה לפרעו, לא ימנע מלהצילו בשביל כך, ואם נמנע - עובר על לא תעמוד על דם רעך (שו"ע הרב שם ז).

רודף

הרודף אחר חברו להרגו, ואחר יכול להצילו ולא הציל, עובר על לא תעמוד על דם רעך (ספרא קדושים ב; סנהדרין עג א; רמב"ם רוצח א טו)[7].

פדיון שבויים

המעלים עיניו מפדיון שבויים, כתבו הראשונים שמלבד שאר הלאוים שיש בדבר (ראה ערך פדיון שבויים), עובר גם על הלאו של לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, שהשבויים עומדים בסכנת נפשות (רמב"ם מתנות עניים ח י; טוש"ע יו"ד רנב ב).

רופא

וכן יש חיוב על הרופא לרפאות את החולה, כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו בגופו, או בממונו, או בחכמתו, שנאמר וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ (דברים כב ב), לרבות השבת גופו (פירוש המשניות לרמב"ם נדרים ד ד; תוס' הרא"ש ברכות ס א, בשם הר"י מאורליינש. וראה ערך רופא).

ואסור ליטול שכר הלימוד והחכמה, אבל מותר לו ליטול שכר בטלה וטרחה (רמב"ן בתורת האדם שער הסכנה. וראה טוש"ע יו"ד שלו ג, ושער המשפט ט סק"ב).

מחלה מדבקת

אדם שהוא מוכה שחין לא ירחץ עם אדם אחר, אלא אם כן יודיענו (ונראה שהכוונה שכשיודיענו יוכל להיזהר), שנאמר לא תעמוד על דם רעך (ספר חסידים תרעג).

בבית דין

מי שיודע ללמד זכות על אדם שנידון בבית דין ליהרג, הרי זה הצלת נפשות, ומפסיק אפילו עבודה בבית המקדש בשביל כך (רש"י יומא פה ב ד"ה עבודה).

חיי שעה

מסכנים חיי שעה של חברו משום ספק הצלת חיי עולם של אותו אדם עצמו (שו"ת שבות יעקב ג עה. וראה משפט כהן קמד ג, וחזון איש סנהדרין כו ס"ק כא).

קדימותה

הצלת נפשות קודמת לכל, ולכן יכולים לשנות אפילו מעות שאספו לתלמוד תורה ולתת אותם לשלטון, שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים, והרי זו הצלת נפשות (שו"ת הרא"ש ו ב; טוש"ע יו"ד רנא יד).

ומה שאמרו גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות (מגילה טז ב), יש מן האחרונים שכתב שהוא דוקא כשיש אחרים שיכולים להציל הנפשות, ולכן אף על פי שמצוה גדולה מי שמקדים להציל נפשות, מכל מקום תלמוד תורה קודם (פרישה יו"ד רנא ס"ק יג).

ויש שכתבו שלא אמרו אלא שיש יותר זכות למי שזוכה ועוסק בתורה ולא באה לידו הצלת נפשות ממי שבאה לידו הצלת נפשות ועל ידי כן צריך לבטל תלמוד תורה ולעסוק בהצלת נפשות (ט"ז יו"ד רנא סק"ו)[8].

חסיד שוטה

חסיד שוטה שמנו חכמים בין מבלי עולם, הוא אדם שכשאשה טובעת בנהר אומר אין דרך ארץ להסתכל בה ולהצילה שלא אסתכל בערוה (סוטה כ א, כא ב ומאירי); או שראה תינוק מבעבע בנהר ואמר לכשאחלוץ תפילין אצילנו, ועם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו (ירושלמי סוטה ג ד, והובא בתוס' סוטה כא ב ד"ה היכי).

במקום סכנה

סכנת המציל

כשיש סכנה לעצמו מצינו מחלוקת תנאים אם הוא מחוייב למסור נפשו כדי להציל נפש חברו:

שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם - מתים בצמא, שאין המים מספיקים לשניהם; ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, שנאמר: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא כה לו), כלומר עמך יחיה, שאם יוכל לחיות עמך הרי טוב, ואם לאו - מוטב שימותו שניהם, עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך (ספרא בהר ה; בבא מציעא סב א וריטב"א).

הרי שלדעת ר' עקיבא אינו חייב להציל את חברו וליתן לו את המים, כשעל ידי זה הוא עצמו ימות; ולבן פטורא חייב להציל חברו. והאחרונים הסבירו את הדבר בכמה אופנים:

  • יש שכתבו שדוקא כאן אמר ישתו שניהם וימותו, ולא יתן לחברו, מפני שגם חברו מצווה על הצלת נפש חברו, ואם כן גם הוא אסור לו לשתות בעצמו, אבל אם היה אחד גדול ובידו קיתון של מים, והשני קטן, שאינו מצווה על המצות - חייב הגדול להציל את נפש הקטן במים, אף על פי שעל ידי זה ימות הוא (מנחת חינוך רצו ס"ק כג).
  • יש מהאחרונים שמפרשים שלדעת בן פטורא הטעם שאינו רשאי לשתות כל המים בעצמו, מפני שכששותים שניהם יש לשניהם הצלה של חיי שעה עד שיצמאו שוב וימותו, ואין חיי עולם שלו דוחה חיי שעה של חברו; ור' עקיבא סובר שאפילו חיי עולם שלו קודמים לחיי שעה של חברו; אבל אם אין שם חיי שעה, אף בן פטורא מודה שאינו חייב למסור נפשו בשביל הצלת נפש חברו (חזון איש עבודה זרה סט סק"ב; וכעין זה בספר פקוח נפש לרא"מ פייבלזון א אות קע)[9].
  • ויש שכתבו שכיון שיחיו שניהם קצת זמן כשישתו שניהם אין כאן אלא ספק סכנה, שמא בינתיים יזדמנו להם מים, ואם לא יתן לחברו הרי ימות בודאי, ונחלקו בן פטורא ור' עקיבא אם ספק חיותו קודם לודאי של חברו (ראה להלן מחלוקת בספק סכנה); אבל אם גם הוא ימות בודאי אף בן פטורא מודה שישתה הוא (העמק שאלה שאילתא קמז סק"ד). ולכן אם שני אנשים טובעים בים ואחד מהם מצא חגורת הצלה המחזקת רק אדם אחד בלבד, ואם יחזיקו בה שניהם יטבעו שניהם, אף לבן פטורא כל המחזיק בה צריך להציל את עצמו, ואין אומרים כאן מוטב שיטבעו שניהם, ואל יראה אחד במיתת חברו (ספר שבט מיהודה א ח).

וכתבו הראשונים שאין בן פטורא חולק אלא כשחברו אי אפשר לו להשיג מים אפילו על ידי טורח גדול, אבל אם על ידי טורח גדול יוכל למצוא ואינו טורח, אין על חברו חיוב להחיותו (יחוסי תנאים ואמוראים בן פטורין עמ' 41).

הלכה כר' עקיבא (מנחת חינוך רצו ס"ק כג; העמק שאלה קמז סק"ד. ובשו"ת משפט כהן קמד מסופק אם הלכה בזה כרבי עקיבא)[10].

ספק סכנה

הפוסקים נחלקו אם אדם חייב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת חברו מסכנה ודאית:

  • יש מהראשונים שכתבו שחייב להכניס עצמו בספק סכנה בשביל כך (כסף משנה רוצח א יד, ובית יוסף חו"מ תכו, בשם הגהות מיימוניות; שו"ת חות יאיר קמו; דעה א בשו"ע הרב נזקי גוף ז; מנחת חינוך רצו ס"ק לב)[11]. ויש שהסבירו לפי שזה ודאי וזה ספק (כסף משנה ובית יוסף שם).
  • יש חולקים וסוברים שבמקום שיש ספק סכנה לעצמו אינו חייב להציל חברו (סמ"ע תכו סק"א, בדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור שהשמיטו; איסור והיתר נט לח; שו"ת יד אליהו מלובלין קמג; שו"ת רדב"ז ג אלף נב (תרכז); שו"ע הרב או"ח שכט ח, חו"מ נזקי גוף ז). ויש שהסבירו הטעם שהרי נאמר וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה) - ולא שיבוא לידי ספק מיתה על ידי שיקיים מה שנאמר לא תעמוד על דם רעך (שו"ע הרב שבת שם. וראה יומא פה ב ורש"י ד"ה ודשמואל. וראה ערך פקוח נפש)[12].
  • ויש שכתבו לחלק שאם הספק נוטה אל הודאי דהיינו שקרוב לודאי שיש סכנה, אינו חייב למסור עצמו להציל חברו; ואפילו בספק השקול אינו חייב, שמה ראית שדם של חברך סומק יותר, שמא דם שלך סומק יותר; אבל אם הספק אינו מוכרע ונוטה יותר אל ההצלה עובר על לא תעמוד (שו"ת הרדב"ז לשונות הרמב"ם אלף תקפב (ריח)).

סכנת אבר

בסכנת אבר נחלקו האחרונים אם חייב להציל נפש חברו, כגון שהמלך אמר לו הנח לי לקצוץ אזנך או אבר אחר שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חברך:

  • יש סוברים שחייב להניח לקצוץ אברו כדי שיציל על ידי זה את נפש חברו (פסקי רקנטי תע; אור שמח רוצח ז ח).
  • יש חולקים וסוברים שבסכנת אבר יש חשש של סכנת נפש ואינו מחוייב למסור עצמו בשביל הצלת חברו, אלא מידת חסידות היא למי שעושה כן, אבל לא מן הדין (שו"ת רדב"ז ג אלף נב (תרכז)).
  • ויש מחלקים, שאם האנס בא בתחילה לקצוץ את אברו אלא שאמר לו שאם לא יניח אזי ימית את חברו, לא ניתנה סכנת אבר להינצל על ידי מיתת חברו; אבל אם בא לכתחילה להמית את חברו, אלא שאם יתן לו לקצוץ אברו לא ימיתנו, אין אדם מחוייב על ידי סכנת אבר שלו להציל את חברו (מעשה בצלאל לרקנטי שם. וראה פתחי תשובה יו"ד קנז סק"ב, בשם משנת חכמים).

במקום צער

במקום צער לדברי הכל חייב בהצלת נפשות, ואדם מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חברו (מגן אברהם קנו סק"ב).

הניצולים

מסרב להצלה

אפילו זה שעומד בסכנה צווח אל תצילוני, כתבו הראשונים שדבר פשוט הוא שמצילו, וחוזר ומוציא ממנו מה שהוציא בהצלתו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג לט).

מאבד עצמו

יש מהאחרונים שכתב שהמאבד עצמו לדעת אין חייבים להצילו, כשם שאין חייבים על השבת ממונו באבדה מדעת (ראה ערך אבדה מדעת), והרי השבת גופו למדים מהפסוק וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ (דברים כב ב) האמור באבדה (ראה לעיל), ואפילו הלאו של לא תעמוד אין עליו (מנחת חינוך רלז סק"ב בקומץ למנחה; הר"י פרלא בבאורו לרס"ג עשה כח).

ונחלקו עליו והוכיחו שאף מצות וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ יש עליו, שלא שייך אבדה מדעת על גופו, שהוא אינו שלו, שנפשו קנויה לשמים (תשובת בעל חלקת יואב בשו"ת דברי יששכר קסט. וראה בספר לאור ההלכה מעמ' שכב ואילך).

עוברי עברה

עובדי עבודה זרה ורועי בהמה דקה שסתמם מתמידים בגזל ומשוקעים בו עד שנעשו כפורקים מעל ידם עול תורה, אין מעלים אותם מן הבור; כגון אם ראה אחד מהם שנפל לים אינו מעלהו, שנאמר לא תעמוד על דם רעך, ואין זה רעך (עבודה זרה כו א ומאירי; רמב"ם רוצח ד יא; טוש"ע יו"ד קנח א, ושם חו"מ תכה ה. וראה ערך גוי).

יש סוברים שאסור להצילם (רמב"ם ושו"ע שם); יש סוברים שאין אנו מצווים להצילם, אבל אין איסור בדבר (מאירי עבודה זרה שם); ויש מחלקים בין עובדי עבודה זרה שאסור להצילם, לרועי בהמה דקה שאין איסור ואין מצוה (יראים השלם קנו).

אבל ישראל בעל עברות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא פעמים שעושה עברות להנאת עצמו, כגון אוכל נבלות לתיאבון, מצוה להצילו, ואסור לעמוד על דמו (רמב"ם רוצח ד יב; שו"ע יו"ד קנח א; שו"ע חו"מ תכה ה).

עובר

בעובר אין חיוב של הצלת נפשות, כשהאשה מקשה לילד, אפילו לדעת הסוברים שמחללים עליו את השבת (רמב"ן תורת האדם שער הסכנה)[13].

איש ואשה

האיש קודם לאשה להחיות, דהיינו שקודם להצילו אם עומדים שניהם בסכנה לטבוע בנהר וכיוצא בזה (הוריות יג א, ובאר שבע שם; בית יוסף יו"ד רנא, וש"ך ס"ק יא; רמ"א יו"ד רנב ח), לפי שהאיש מקודש יותר וחייב בכל המצוות (באר שבע שם; ט"ז יו"ד רנב סק"ו)[14].

הערות שוליים

  1. י, טורים שמב-שנא.
  2. על הצלת רבים, ראה ערך מלחמת מצוה; על כל איסורים שבתורה הנידחים מפני פיקוח נפש, ראה ערך פקוח נפש.
  3. ןראה ערך מלחמת מצוה, על הצלת רבים.
  4. וראה קדושין ח ב, שגם אם כלב רץ אחר אדם מחוייבים להצילו.
  5. וראה שאילתות לח, שכתב שיש בזה גם מצות וחי אחיך עמך. ובהעמק שאלה שם סק"א, כתב שיש גם איסור של לא תוכל להתעלם.
  6. וראה באור הר"י פרלא לרס"ג עשה כח, שרצה לומר שהתוס' חולקים על זה.
  7. וראה ערך רודף, על פרטי דיני רודף, ושניתן להצילו אף בנפשו של רודף, ועל רודף אחר הערוה לאנסה.
  8. וראה ערך פיקוח נפש, על כל איסורים שבתורה הנידחים מפני פיקוח נפש.
  9. וראה חזון איש שם, מה הדין כשהקיתון נמצא ביד אדם שלישי.
  10. וראה משפט כהן קמד טו, שהסתפק, אם מה שחיי עצמו קודמים הרי זו חובה, שמחוייב להציל את עצמו, או רשות, שאם רוצה בעל הקיתון של מים לוותר על חייו ולהציל את חברו - רשאי.
  11. ולפנינו בירושלמי אינו נמצא, ובהעמק שאלה קמז סק"ד כתב מקור מירושלמי תרומות ח ד.
  12. האחרונים נחלקו אם מותר לאדם להכניס עצמו לסכנה כדי להציל את כלל ישראל, ראה אור שמח רוצח ז ח; כלי חמדה תחילת פרשת פנחס; משפט כהן קמג.
  13. וראה שו"ת חוות יאיר לא, והעמק שאלה קמח ס"ק טז. וראה ערכים אדם; אין דוחין נפש מפני נפש; וראה ערך פקוח נפש.
  14. וראה ערך צדקה, שהאשה קודמת לענין מזונות. וערך פדיון שבויים, לענין לפדותם, מי מהם קודם.