מיקרופדיה תלמודית:הקטרה-קרבנות

הגדרה^[1] - מצות שריפת הקרבנות, או חלקי הקרבנות, על המזבח^[2]

הקטרת הקרבנות על גבי המזבח ישנה בקרבנות של בעלי חיים ובקרבן של מנחות. בבעלי חיים העולה (ראה ערכו) נקטרת כולה, ובשאר הקרבנות נקטרים האמורים (ראה ערכו), והם בשור ועז - החלב שעל הקרב ושתי הכליות והחלב שעליהן עם החלב שעל הכסלים ויותרת הכבד, ובכבש - מוסיף עליהם את האליה (ראה ערך הנ"ל), ובמנחות - נקטרים הקומץ והלבונה במנחות הנקמצות ונקטרת כל המנחה במנחות הנשרפות (ראה ערך מנחות).

כל ההקטרות נקראות אכילת-מזבח (ראה ערכו).

אברי עולה

קרבן העולה מצותה, אחר שניתח את כל אבריה (ראה ערך הפשט וניתוח), להקטיר את כל נתחיה על גבי המזבח, שנאמר: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה' (ויקרא א ט. רמב"ם מעשה הקרבנות ו א). ולא נמנה ענין זה במנין המצות למצות עשה מיוחדת, לפי שהרי זו מכלל מצות עשיית העולה כמשפטה (רמב"ם שם; סמ"ג עשין קפ; חינוך קטו)^[3].

הראש

אף הראש, למרות שאינו בכלל הנתחים שהופשטו (ראה ערך הפשט וניתוח) ריבתה התורה אותו להקטרה, שנאמר: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן וגו' אֶת הָרֹאשׁ (ויקרא א ח. תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרק ו ג; חולין כז א).

הצמר והעצמות והגידים

הצמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן תיישים, והעצמות והגידים והקרניים והטלפיים, בזמן שהם מחוברים יעלו - על המזבח להקטרה - שנאמר: והקטיר הכהן את הכל (משנה זבחים פה ב; רמב"ם שם ב), ודוקא הצמר והשער שבראש ובזקן, לפי שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו (ראה ערך הנ"ל. רש"י שם ד"ה הצמר).

ונחלקו תנאים:

• יש אומרים דוקא מחוברים יעלו, אבל אם פירשו אפילו הם בראש המזבח - ירדו (סתם משנה זבחים פה ב, לפי רש"י שם פו א ד"ה מאן שמעת; תורת כהנים שם ט; סתם ברייתא שם פה ב; רבי בגמ' שם פו א), שנאמר: וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם (דברים יב כז), ומשמע שבא למעט בשר ודם יעלו, ולא גידים ועצמות, ונאמר: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל (ויקרא א ט), ריבה את הכל, הא כיצד, בזמן שהם מחוברים יעלו הגידים והעצמות, פירשו - אף על פי שהם בראשו של מזבח - ירדו (תורת כהנים שם; סתם ברייתא שם פה ב; רבי בגמ' שם פו א). ודוקא אם פירשו כלפי מטה, דרך ירידה, שמתרחקים מן המערכה, אבל פירשו כלפי מעלה, לצד המערכה, אין זו פרישה אלא קריבה שמתקרבים אצל העיכול של האש (רבי זירא בגמ' שם, ורש"י ד"ה כלפי מטה וד"ה כלפי מעלה).

• ויש אומרים ש"את הכל" מרבה העצמות והגידים והקרניים והטלפיים אפילו פירשו, ומה אני מקיים "הבשר והדם", לומר לך עיכולי עולה אתה מחזיר - כשפקעו מעל גבי המזבח (ראה להלן: זמנה) - ואי אתה מחזיר עיכולי גידים ועצמות (תנא קמא בגמ' שם).

להלכה פסקו ראשונים שמחוברים יקטירו את הכל, ואם פירשו לא יעלו (רמב"ם מעשה הקרבנות ו ב), ואם עלו - ירדו (רמב"ם פסולי המוקדשין ג טז).

גיד הנשה

בגיד הנשה של עולה נחלקו תנאים ואמוראים כשהוא מחובר בירך אם מותר להקריבו (ראה ערך גיד הנשה), וההלכה שאחר העלאת כל האברים לראש המזבח מסירים את גיד הנשה בראש המזבח, ומשליכים אותו על גבי הדשן שבאמצע המזבח (ראה ערך הקריבהו נא לפחתך. רמב"ם מעשה הקרבנות שם).

סדר ההקטרה

אף על פי שהקטרת האימורים צריכה להיות כולם כאחד (ראה להלן: אימורים), באברי עולת בהמה אינו כן, אלא מקטיר הנתחים זה אחר זה, כמו ששנינו: הושיט לו הראשון הראש והרגל וזורקן, הושיט לו השני וכו' (משנה תמיד לג ב. פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם פרשה יד י)^[4], ומכל מקום אינו מפסיק ביניהם ברחיצה (רמב"ן עה"ת ויקרא א ו).

ובעולת העוף מקטיר את הראש בפני עצמו, ואת הגוף בפני עצמו, שנאמר: וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא א יז), הרי הקטרת הגוף אמורה, הא אינו אומר אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר (שם טו) אלא זו הקטרת הראש לעצמו (תורת כהנים שם פרשה ז ו; זבחים סה א). כיצד עושה, נוטל את הראש וזורקו על גבי האשים, ואחר כך מסיר את המוראה ואת הנוצה (ראה ערך עולת העוף) ובני המעים מן הגוף, וזורקו על גבי האשים (משנה זבחים סד ב; רמב"ם שם כא-כב).

עיכוב הכפרה

הקטרת אברי העולה אינה מעכבת את הכפרה, שאין כפרה אלא בעבודת הדם, ועבודה שאחר זריקת הדם אינה מעכבת (כן משמע מזבחים ו א, ושם יג א, ורמב"ם פסולי המוקדשים יג ג).

אימורים

המפורש בכתוב

קרבן חטאת (ראה ערכו) מצותו להקטיר את האימורים (ראה ערך אמורים) על גבי המזבח, בין בחטאת הנאכלת, ובין בחטאת הנשרפת (רמב"ם מעשה הקרבנות ז א-ב), שנאמר לגבי חלבי החטאות: וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן (ויקרא ד י).

וכן באשם (ראה ערכו) מצותו להקטיר אימוריו על המזבח (רמב"ם שם ט א), שנאמר בהם: וְהִקְטִיר אֹתָם (ויקרא ז ה).

וכן בשלמים (רמב"ם שם ט ד,יא), שנאמר לגבי אימוריהם: וְהִקְטִירוּ (ויקרא ג ה).

וכן בבכור נאמר: וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר (במדבר יח יז).

הנלמד מדרשה

מעשר-בהמה (ראה ערכו) והפסח, אף על פי שלא נאמר בהם בפירוש להקטיר אימוריהם, למדנו דין זה מדרשת הכתוב, ומספר למודים לדבר:

• הדבר נלמד משלמים, שנאמר בהם: כָּל חֵלֶב לַה' (ויקרא ג טז), והוא מיותר, שכבר נאמרו שם כל החלבים הקרבים, ובא ללמד על חלבים של מעשר ופסח שקרבים למזבח (אמרו משום רבי ישמעאל בתורת כהנים ויקרא, דבורה דנדבה פרק כ ה, ומלבי"ם שם).

• או שהדבר נלמד מבכור, שלא נאמרו בהקטרתו "חלבו", למרות שכל הבכורות מין אחד הוא, אלא וְאֶת חֶלְבָּם (במדבר יח יז), לשון רבים, לרבות מעשר ופסח (רבי יוסי הגלילי בפסחים סד ב, ותורה תמימה במדבר שם).

• או שהדבר נלמד מכתוב אחר בבכור: קֹדֶשׁ הֵם (במדבר שם) - "הם", לשון רבים - לרבות מעשר ופסח (רבי יצחק בספרי קרח קיח).

• או שהדבר נלמד בקל-וחמר (ראה ערכו), ומה שאר קדשים שלא שוו מתן דמם, שוו הקטר חלבם^[5], מעשר ופסח ששוו מתן דמם, אינו דין שישוו הקטר חלבם (אבא חנין משום רבי אליעזר בספרי שם), שדמם של מעשר ופסח שוה לבכור במתנה אחת, ואם כן שוה לו גם לאימורים (פירוש רבנו הלל וספרי דבי רב ומלבי"ם שם).

פסח מצרים

פסח מצרים לא היתה בו הקטרת חלבים למזבח (תוספתא פסחים (ליברמן) ח יד), שכן לא היה בו מזבח כלל (פסחים צו א, ורש"י ד"ה שלשה מזבחות), ואמרו בתלמוד שעשאום בשר צלי בשפוד (גמ' שם, ורש"י ד"ה שויסקי), ונחלקו בפירושו, אם צלאום ואכלום (רבנו חננאל שם ד"ה בעי רבי זירא; חסדי דוד לתוספתא שם); או שצלאום ושרפום לשם גבוה (מאירי שם).

במנין המצוות

הקטרת האימורים של הקרבנות אינה נמנית למצוה מיוחדת, אלא נכללת בכלל מעשה כל קרבן וקרבן (רמב"ם מעשה הקרבנות ז א, ושם ט א,יא; סמ"ג עשין קפב וקפג; חינוך קלח וקמ וקמא)^[6].

זמן ההקטרה

כל הזבחים מקטירים אימוריהם על גבי המזבח אחר שזורקים הדם תחילה (רמב"ם מעשה הקרבנות ה יח), שכן מפורש בתורה (כסף משנה שם) - שכן הסדר מפורש בכמה מקומות בתורה, כגון בשלמים:

וְזָרְקוּ וגו' וְהִקְרִיב וגו' (ויקרא ג ב-ג) - וכל הזבחים מפשיטים אותם, ואחר כך מוציאים אימוריהם, ואין מפשיטים אותם עד שיזרק הדם, נמצאת אומר זורק תחילה, ואחר כך מפשיט וקורע ומוציא האימורים ומקטיר (רמב"ם שם).

עירוב עם קרבן אחר

כל החלבים של קרבנות, בין קרבנות ציבור ובין קרבנות יחיד, אין מערבים אותם זה בזה, אלא מקטירים אימורי כל קרבן וקרבן בפני עצמו (רמב"ם תמידין י טז) ,שנאמר: וְהִקְטִירוֹ (ויקרא ג יא) - ולא "והקטיר", ומשמע שיקטירו לבדו (רש"י כת"י מנחות פט ב ד"ה והקטירו) - שלא יערב חלבים בחלבים (תורת כהנים שם פרק יז י; פסחים סד ב, ומנחות שם; ירושלמי פסחים ה י), ואפילו של כבש בשל כבש (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם), ואם נתערבו מקטיר הכל כאחד (רמב"ם שם, על פי מנחות פט ב), שכן הכל בדין אחד להעלאה (מאירי פסחים שם).

הקרבה כאחד

נאמר: וְהִקְטִירָם (ויקרא שם טז), ודרשו: כולם כאחת (תורת כהנים שם; פסחים שם; ירושלמי שם), ונחלקו בביאור הדבר:

• יש מפרשים דהיינו בשני קרבנות, ואף על פי שלמדנו שלא יערב חלבים בחלבים, יש הבדל בין נותן החלבים במגס - קערה - לנותנם על גבי המזבח (ירושלמי שם), ונחלקו לדעה זו אם הביאור שכשנותנם בכלי אסור לערבב אותם, וכשהם על גבי המזבח מותר להקטירם כאחד (קרבן העדה שם), שהנתינה מן הכלי על גבי המזבח צריכה להיות של כל קרבן לחוד, אבל אחר שנתנם על המזבח מותר לערב אותם (ניר שם); או להיפך, שכשנותן בקערה יכול ליתנם כולם כאחת, אבל כשבא להקטירם על המזבח מקטיר כל חלב של כל קרבן וקרבן בפני עצמו (פני משה שם; הר המוריה תמידין שם).

• ויש מפרשים שאין הדברים אמורים אלא בקרבן אחד, שיש להקריב כל אמוריו כאחת (רש"י שם ד"ה שיהא כולו; מאירי שם), ולא שיחלקם לשרוף - להקטיר - זה אחר זה (מאירי שם), ומכל מקום בדיעבד, שלא הקריבם כאחד - כשר (מאירי שם).

עיכוב הכפרה

הקטרת האימורים אינה מעכבת את הכפרה (זבחים יג א), והקרבן כשר אפילו לא הקטירו את האימורים (גמ' שם ה ב), שאין כפרה אלא בדם (רש"י שם ד"ה ההוא, על פי גמ' שם ו א); ועוד, שהרי למדנו שאף אם נטמאו האימורים או שאבדו מותרים הכהנים בחזה ושוק (ראה להלן. תוספות יומא ה א ד"ה סמיכה).

אכילת החזה והשוק

קודם הקטרת האימורים אין הכהנים רשאים לאכול בחזה-ושוק (ראה ערכו) של שלמים, שנאמר: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא ז לא), ואחר כך: וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו (שם), מכאן שאין הכהנים זכאים בחזה ושוק אלא לאחר הקטרת חלבים (תורת כהנים צו פרק טז ד; פסחים נט ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ט יא). ואף על פי שאין לוקים על אכילת הבשר לאחר זריקת הדם, מכל מקום איסור - עשה (עמק הספרי קרח א) - יש על אכילתו קודם הקטרה (משנה למלך שם יא ד), וכן אין הכהנים רשאים לאכול מבשר החטאת והאשם אלא אחר הקטרת האימורים (משנה למלך שם), וכן הבעלים אינם רשאים לאכול מבשר השלמים לפני הקטרת האימורים (רש"י קדושין נב ב ד"ה כי קא זכו, וסוכה ט א ד"ה על בשלמי חגיגה; תוספות ביצה כ ב ד"ה מאי; פירוש הרא"ש נדרים יא ב ד"ה כבשר; משנה למלך שם, בדעת הרמב"ם)^[7], ושם שמים חל עליהם לאסרם עד לאחר הקטרת אימורים, שזוכים בהם אחר כך משולחן גבוה כעבד הנוטל פרס מרבו (רש"י סוכה שם), ולפיכך נחשבים האימורים מתירים, שמתירים את הבשר לאכילה (פירוש המשניות לרמב"ם זבחים מב ב).

נטילת הכהנים חלקם

אף לזכות בחלקם אין הכהנים רשאים קודם הקטרת האימורים, שנאמר במנחה: חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי (ויקרא ו י), אינם רשאים ליטול אלא מותר מן האשים; אין לי אלא בה בלבד, מנין לרבות את כל הקדשים - שאינם רשאים ליטול חלקם קודם הקטרת האימורים (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם פרק ג ב) - תלמוד לומר: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא (ויקרא שם. תורת כהנים שם). ואם זכו בחזה ושוק קודם הקטרת האימורים נושאים עון, שנאמר: וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם (במדבר יח א), וכן הוא אומר בבני עלי: גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וגו' וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד (שמואל א ב טו,יז. ספרי קרח קטז).

מנחות

כל המנחות הקרבות על גבי המזבח^[8] - נקמצות (ראה ערך מנחות וערך קמיצה), ומקטיר הקומץ כולו על גבי המזבח, והשאר נאכל לכהנים (ראה ערך אכילת קדשים), חוץ ממנחת זכרי כהונה שאינה נקמצת, ומקטירים אותה כולה, שנאמר: וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל (ויקרא ו טז), הא למדת שמנחת-חינוך (ראה ערכו), וחביתין (ראה ערכו), וכהן שהביא מנחת נדבה - כולן נשרפות על גבי המזבח ואינן נקמצות (רמב"ם מעשה הקרבנות יב ט), שכשם שכליל האמור במנחת חביתין: כָּלִיל תָּקְטָר (ויקרא שם טו) הוא בהקטרה, כך כליל האמור בכל מנחת כהן הוא בהקטרה, שלמדים "כליל" "כליל" בגזרה-שוה (ראה ערכו. תורת כהנים צו פרק ה ד; מנחות עד א).

מנחת חוטא של כהן

במנחת חוטא - בקרבן-עולה-ויורד (ראה ערכו), שמביא בדלי דלות מנחה - של כהן, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאף היא אינה נקמצת, ונקטרת כולה על המזבח, שנאמר במנחת חוטא: וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה (ויקרא ה יג), שהרי היא לכהן כמנחת נדבתו, מה מנחת נדבתו אינה נאכלת, אף עשירית האיפה - של חוטא - אינה נאכלת (תנא קמא בתורת כהנים ויקרא, דבורא דחובה פרק יט יא, ומנחות עג ב). ש'והיתה לכהן' פירושו ואם חוטא זה כהן הוא, תהא כשאר מנחת נדבת כהן (רש"י עה"ת שם ד"ה והיתה לכהן), ומה נדבתו אינה נקמצת, שנאמר כָּלִיל תִּהְיֶה (ראה לעיל. ויקרא ו טז), אף חובתו אינה נקמצת (רש"י מנחות שם ד"ה והיתה לכהן), וכן הלכה (רמב"ם מעשה הקרבנות שם).

• יש אומרים שמנחת חוטא של כהנים נקמצת, וקומץ קרב לעצמו ושיריים קרבים לעצמם (רבי שמעון במשנה שם עב ב, וגמ' עד א, ותורת כהנים שם), שלא נאמר "והיתה לכהן כמנחתו", אלא "כַּמִּנְחָה" (ויקרא ה יג), להקיש מנחת חוטא של כהנים למנחת חוטא של ישראל, מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת. אי מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת ושייריה נאכלים, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת ושייריה נאכלים, תלמוד לומר: לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה (שם), לכהן כמנחה ולא לאשים כמנחה - שלענין מזבח אין שוים מנחת חוטא של כהנים לזו של ישראל, ששיירי מנחת חוטא של ישראל נאכלים ושל כהנים קרבים (רש"י מנחות עד א ד"ה ולא לאשים) - הא כיצד, קומץ קרב לעצמו, ושיריים קרבים לעצמם (רבי שמעון בגמ' שם עג ב - עד א).

• ויש אומרים שמנחת חוטא של כהנים נקמצת, והקומץ קרב בפני עצמו והשיריים מתפזרים על בית-הדשן (ראה ערכו. רבי אלעזר ברבי שמעון במנחות עד א) של מטה, במקום שמשליך מוראה ונוצה ותרומת הדשן, אצל כבש המזבח (גמ' שם, לדעה זו, ורש"י ד"ה אלא אבית הדשן), שנאמר: וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל (ויקרא ו טז), כליל תהיה מנחת נדבתו, לא תאכל מנחת חובתו, שהיא רק באיסור אכילה, אבל אינה נקטרת, והוקשה מנחת חובתו לנדבתו רק לאכילה, אבל לא להקטרה (גמ' שם, לדעה זו, ורש"י ד"ה לא תאכל חובתו).

נשות הכהנים

הנשואות לכהנים, בין כהנת ובין ישראלית, מנחותיהן - בין מנחת-סוטה (ראה ערכו) ובין מנחת נדבה (רש"י סוטה כג א ד"ה מנחותיהן נשרפות; מראה הפנים לירושלמי שם ג ו, בדעת הירושלמי והרמב"ם)^[9] - נשרפות, שאין שייריהן נאכלים מפני חלק הבעל, שהוא מקריבה משלו, ואינה כולה לאשים מפני חלק האשה, ולכן אף כאן הקומץ קרב לעצמו, והשיריים מתפזרים על בית הדשן (גמ' שם; רמב"ם שם יב).

בת כהן

כהנת - בת כהן (רש"י שם ד"ה כהנת) - שנישאת לישראל, מנחתה נאכלת (משנה שם; תורת כהנים צו פרק ה ד; רמב"ם וראב"ד שם י), והוא הדין אם היא פנויה (כסף משנה שם), שנאמר: וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה (ויקרא ו טז), מנחת כהן ולא מנחת כהנת (תורת כהנים שם; רש"י סוטה שם ד"ה מנחתה נאכלת).

מחשבת פגול

הקטרת הקומץ של מנחות היא במקום זריקת הדם בקרבנות (זבחים יג ב; רש"י מנחות יב א ד"ה כל הקומץ)^[10], ולפיכך אם חשב בשעת הקטרת הקומץ מחשבת פגול (ראה ערכו) - נתפגלה המנחה, אף על פי שאין מחשבת פגול בקרבנות אחר זריקת הדם (משנה מנחות שם; רמב"ם פסולי המוקדשים יג ו).

סדר ההקטרה

אחר קידוש הקומץ בכלי שרת (ראה ערך קמיצה) מלקט את הלבונה מן המנחה, במנחות הטעונות לבונה (ראה ערך מנחות), ונותנה על הקומץ, ומעלהו על המזבח (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) א טז; סוטה יד ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יג יב), שנאמר: וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו ח), שילקט את הלבונה ויעלה לאשים (תורת כהנים צו פרשה ב ה), ונאמר: וְקָמַץ מִשָּׁם וגו' עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר (ויקרא ב ב), שילקט לבונה ויעלה לאשים (תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרשה ט י), שאינו קומץ מן הלבונה, אלא כל הלבונה מקטיר עם הקומץ (רש"י עה"ת שם ו ח; פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם), ושני הכתובים צריכים, ללמד שבכל המנחות עושה כן (רש"י עה"ת שם), והקטרת הקומץ והלבונה היא בבת אחת (רש"י סוטה שם ד"ה ואת כל הלבונה).

אכילת השיריים

הקטרת הקומץ מתירה את השיריים לאכילה, שנאמר: כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה וגו' מֵאִשֵּׁי ה' (ויקרא ו יא), אין להם אלא אחר מתן אשים (תורת כהנים צו פרק ג ה), ונחלקו תנאים ואמוראים מאימתי הקומץ מתיר את השיריים:

• יש אומרים שמשעה שנתנו על גבי האשים - שייריו מותרים (תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) ט ח), ואפילו שלטה האור רק במקצתו (רבי חנינא במנחות כו ב, לפי רש"י שם ד"ה משמשלה), שאין שיעור לדבר, ואפילו כל שהוא מתירו (חסדי דוד לתוספתא שם).

• ויש אומרים שאינו מתיר עד שתצית בו האור ברובו - של הקומץ (רמב"ם מעשה הקרבנות יב יג; אור שמח שם, בדעת הבבלי זבחים מג א) - שנאמר: וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן בראשית יט כח), ואין הכבשן מעלה קיטור עד שתצית האור ברובו (רבי יוחנן בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

כפרת הבעלים

ומאימתי נתכפרו הבעלים, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאם נתנו על האישים הרי הוא כאילו נקטר וכיפר לבעלים (רבי חנינה בירושלמי יומא ב א, לפי הפני משה שם), ואפילו הפריחתו הרוח - ולא נקטר כלל (פני משה שם) - נתכפר לבעלים בהפרחה האחרונה שהפריחה הרוח אותו (רבי חנינה בירושלמי שם).

• ויש אומרים שלא נתכפר עד שיצית האור ברובו (רבי יוחנן בירושלמי שם) של כל פרידה ופרידה (מספר אמוראים בשם רבי יוחנן בירושלמי שם) - פתית ופתית - אם הוא עשוי פרידה פרידה, כגון מנחת מחבת (ראה ערך מנחות) שנאמר בה: פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים (ויקרא ב ו. פני משה שם).

שמן

לדעת הסוברים שמתנדבים שמן למזבח (ראה ערך מנחות) יש הקטרה אף בשמן, אלא שנחלקו בדבר אם קומצו ומקטיר הקומץ ושייריו נאכלים (שמואל ורבי זירא בזבחים צא ב), וכן הלכה (רמב"ם שם טז יד); או שמקטיר כולו לאשים (אביי בגמ' שם).

יין

המתנדב יין, אינו קומצו, לפי שיין צלול הוא, ואי אפשר לקומצו (תוספות מנחות עד ב ד"ה קומצו), ונחלקו בו תנאים ואמוראים:

• יש אומרים שמנסכו על גבי המזבח ככל הנסכים (משנה מנחות עד ב, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שמביאו ומזלפו על גבי האשים (שמואל בגמ' שם וזבחים צא ב), שנאמר: וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ וגו' אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' (במדבר טו י. זבחים שם, לדעת שמואל), הרי יש יין שהוא לאשים, וזה יין הבא בפני עצמו, שהבא עם הזבח מנסכו לשיתין (רש"י שם ד"ה אשה).

לבונה

המתנדב לבונה (ראה ערך מנחות) מקטירה כולה לאשים, שהרי אינה ראויה לאכילה (רמב"שם, וכסף משנה שם)^[11].

ההקטרה

סדר הקטרת עולת בהמה

בקרבנות, אחר ניתוח אברי העולה והוצאת האימורים משאר הקרבנות, ואחרי הולכתם לכבש המזבח (ראה ערך הולכה: הולכת אברים) ומליחתם (ראה ערך מליחה ב), היו מעלים אותם מן הכבש לראש המזבח - דהיינו לסוף הכבש, שהוא קרוב לראש המזבח (כן משמע מרש"י פסחים עז א ד"ה לול; משנה למלך מעשה הקרבנות ו ד)^[12], והעלאה זו אינה הקטרה, אלא גמר מצות הולכה (כן משמע מתוספות יומא כו א ד"ה דתנן) - ואחר כך זורק כל האברים על האש (רמב"ם שם), שנאמר: וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם (דברים יב כז), מה הדם בזריקה אף בשר בזריקה (זבחים סב ב; רמב"ם שם).

ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח (גמ' שם, ורש"י ד"ה אויר; רמב"ם בית הבחירה ב יג), כדי ליתן האברים למזבח בזריקה (רמב"ם בית הבחירה שם), שלכך צריך האויר כדי שיזכור על ידי כך לזרוק (תוספות פסחים עז א ד"ה אויר).

ואחר שזורקם, חוזר ועורך אותם על האש, שנאמר: וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ ויקרא א יב. תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרשה ד יב; רמב"ם שם).

הקטרת אימורים

הקטרת אימורי שאר הקרבנות אף היא בזריקה על גבי המזבח (ראה רמב"ם מעשה הקרבנות ז א-ב, ושם ט א)^[13].

סדר הקטרת עולת העוף

אף עולת העוף אחרי מיצוי דם הראש על קיר המזבח (ראה ערך מצוי) ואחרי מליחתו (ראה ערך מליחה ב) זורקו על גבי האשים (משנה זבחים סד ב; רמב"ם שם ו כא), וכן הגוף אחרי המיצוי והסרת המוראה והנוצה ושיסועו בכנפיו ומליחתו (ראה ערך עולת העוף) זורקו על גבי האשים (משנה שם; רמב"ם שם כב. וראה מנחת חינוך קטו כז).

הקטרת הקומץ

בקומץ של מנחות מצדדים אחרונים לומר שאין דינו בזריקה כהקטרת אברי עולה (חזון איש מנחות כג ב).

צורת הקטרת הקומץ

בהקטרת הקומץ נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאם הקטירו שלא בכלי שרת - פסולה (תנא קמא במנחות כו א), שעבודות המנחה למדים מעבודות הדם, שטעון כלי שרת (המאור פסחים נח א), וכן הלכה (רמב"ם שם יג יב).

• ויש אומרים שכשרה (רבי אלעזר ורבי שמעון במנחות שם).

צורת הקטרת איברי העולה והאימורים

הקטר חלבים ואברים שנתנם על גבי האשים, בין ביד בין בכלי, בין בשמאלו בין בימינו, הרי אלו כשרים (תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) א יא; רמב"ם פסולי המוקדשים ב כד).

קיום מצות ההקטרה

מצות הקטרה נתקיימה משהעלה על גבי האשים, שמיד שהעלם נעשית מצותם (רש"י מעילה י א ד"ה שאם נהנה וד"ה פשיטא, ותוספות שם ד"ה הכל מודים), בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים (תוספות שם).

לאחר ההעלאה

לאחר שהעלה צריך שיניחנו במזבח עד שתצלנו האש לגמרי, ולא יורידנו כשנצלה מעט, ויהיו חתיכות צלויות בגחלים (זבחים מו ב, ורש"י ד"ה לאפוקי, ושיטה מקובצת שם; רמב"ן עה"ת ויקרא א ט, בפירוש השני), וצריך שיהיו על גבי אש של עצים, ולא על גבי אש של קש וגבבא (רמב"ן שם, בפירוש הראשון) ועל גבי אש בוערת במערכה, ולא על גבי גחלים אוממות שמתכבות והולכות (גמ' שם, לגירסתנו).

אימורים ואיברים שלא נתאכלו

אימורים שלא נתאכלו, מצוה להפוך אותם בצינורא (מעילה י א) - היינו במזלג - על גבי הגחלים, כדי שיתאכלו (תוספות שם ד"ה הכל), וכן באברים של עולה, האמור בכתוב: וְעָרְכוּ וגו' עַל הָאֵשׁ (ויקרא א ח) ואחר כך: וְהִקְטִיר (שם ט), בא ללמד שאחר שיסדרם על האש לא יניחם - לא יעזבם - עד שתבער בהם האש ותאכל אותם, ותעלה מהם הקטורת (רמב"ן עה"ת שם ו), שהמקטיר חייב להפוך בצינורא את האברים כדי שיתעכלו (פנים יפות שם). ואף אותם פסולי קדשים שאם עלו לא ירדו (ראה ערך פסולי המוקדשים) הכהן נזקק להם להפך בצינורא (רש"י זבחים קט א ד"ה תלמוד לומר).

בטומאה

הקטרת אברים ואימורים של קרבנות ציבור אם דוחה את הטומאה, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שכשם שתחילתו דוחה את הטומאה, אף סופו דוחה (רבא בדעת רב הונא ביומא מו א), ותחילתו היינו שחיטה וזריקה, שאם אין כהן טהור לזרוק את הדם, זורק טמא (ראה ערך טומאה בצבור) וסופו היינו הקטר חלבים ואברים (רש"י שם ד"ה מאי אינו דוחה, בפירוש הראשון וב ד"ה טומאה), וכן הלכה (רמב"ם תמידין א ז).

• ויש אומרים שסופו, היינו הקטרה, כיון שאינו עיקר כפרה, אינו דומה לתחילתו, ואינו דוחה את הטומאה (רב חסדא בדעת רב הונא בגמ' שם א-ב).

ספקות

בשלשה דברים נסתפקו אם חשובים הקטרה:

• אברים שסידרם על המזבח, וסידר עליהם המערכה, הדבר ספק אם אין זו חשובה הקטרה, שכן כתוב בהקטרה: עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא א ח), שמשמעו על העצים דוקא, או שאף זו חשובה הקטרה, כיון שבכתוב אחר נאמר: אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ (שם ו ג) שמשמעו שהעולה היא על המזבח, ואם רוצה עושה כך, ואם רוצה עושה כך (מנחות כו ב).

• קומץ של מנחות שסידרו על המזבח וסידר עליו את המערכה, הדבר ספק אם דרך הקטרה בכך, או אין דרך הקטרה בכך (גמ' שם).

• אברים שסידרם בצד המערכה, אצל העצים על המזבח, הדבר ספק, לדעת הסוברים ש"על" מובנו בסמוך (ראה ערך בזיכין) - שכן לסוברים ש"על" מובנו על ממש ודאי שאין זו הקטרה - אם חשובה הקטרה, כיון שיש כאן בסמוך לעצים, או שעל העצים הוא כמו על המזבח שמובנו על המזבח ממש (גמ' שם).

והלכה בכל שלשה ספקות אלו שלכתחילה אין לעשות כן, ואם עשה - הורצה (רמב"ם פסולי המוקדשין ב כו).

חציצה

היה דבר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין האימורים למערכה, אין זו הקטרה (זבחים קי א, ורש"י ד"ה והאיכא חציצה), שנאמר: עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ (ויקרא א ח. רש"י זבחים שם).

היה בשר שאינו ראוי להקטרה חוצץ, נחלקו אמוראים אם אף הוא חוצץ (שמואל ורבי יוחנן בגמ' שם); או שמין במינו אינו חוצץ (ראה ערך חציצה. רבא בגמ' שם).

המקטיר

הכשר ושאינו כשר להקטרה

אין הקטרה כשרה אלא בכהן, שנאמר: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן (ויקרא א ט), ואף על פי שאין ההקטרה מעכבת הכפרה, מכל מקום צריכה כהונה (כן משמע מיומא כז א), ואמרו: מקבלת הדם ואילך מצות כהונה (יומא שם). ובהקטרת הקומץ, שמעכבת את כפרת המנחה, שהיא במקום זריקת הדם בקרבנות (ראה לעיל: מנחות), אם לא הקטיר כהן - נפסל הקרבן (כן משמע ממנחות יח ב, ורמב"ם פסולי המוקדשים יא ז)^[14].

זר שהקטיר - חייב מיתה (תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) יב יז; יומא כד א; רמב"ם ביאת מקדש ט ד) אם הקטיר כזית (רמב"ם שם), בין שהקטיר אברים, או קומץ, או לבונה (רמב"ם שם). ואפילו הפך בצינורא - במזלג - באברים שלא נתעכלו (ראה לעיל: ההקטרה), וקירב שריפתם - חייב מיתה (שבועות יז ב; רמב"ם שם).

ואשה, אפילו כהנת, פסולה להקטרה (משנה קדושין לו א, ותוספות שם ד"ה הקבלות; רמב"ם ביאת מקדש ט א), שנאמר: וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן (ויקרא ג ה) - ולא בנות אהרן (גמ' שם; רמב"ם שם)^[15].

מיהו המקטיר בתמיד

ונחלקו ראשונים מי היה המקטיר בתמיד:

• יש אומרים שהזורק את הדם בעולת תמיד הוא המקטיר את האברים, כדי שתיעשה עבודת הדם והבשר בכהן אחד (ריטב"א יומא כה א), ולפי זה המעלה מן הכבש למזבח אינו המקטיר אותם, שהרי הפייס הרביעי היה מי מעלה אברים מן הכבש למזבח (ראה ערך פיס), ואין זה הזורק את הדם, אלא בתחילה היו ששה כהנים מעלים את האברים לכבש מחציו ולמטה (ראה ערך הולכה), ואחר כך מי שזכה בפייס הרביעי היה מעלה אותם מן הכבש לראש המזבח (ראה ערך הנ"ל), ואחר כך היה הולך הזורק ומקטיר (משנה למלך שם, בדעת הריטב"א).

• ויש אומרים שהמעלה למזבח הוא גם מקטיר (משנה למלך שם, בדעת רש"י והרמב"ם והרמב"ן), ואף בהקטרה צריך ששה כהנים כמו בהעלאה לכבש (תוספות ישנים יומא כז א ד"ה למדנו, בשם רבו).

כהן גדול

בזמן שכהן-גדול (ראה ערכו) רוצה להקטיר, היה הוא לבדו מקטיר את כל האברים, כסדר העלאתם, והכהן הראשון שבידו הראש והרגל (ראה ערך הנ"ל) מושיטם לכהן גדול, והוא סומך עליהם וזורק לאש, ושאר הכהנים נותנים כל אחד האברים שבידו לכהן הראשון והוא מושיטם לכהן גדול וסומך עליהם וזורקם לאש, ובזמן שהוא רוצה הוא סומך - על האברים (רש"י מנחות צד א ד"ה משום יקרא; רמב"ם שם יד, ובפירוש המשניות לתמיד לג ב; פירוש הרא"ש שם ד"ה וסמך) - ואחרים זורקים לאש (תמיד שם; רמב"ם כלי המקדש ה יג-יד), משום כבודו של הכהן הגדול (מנחות שם), שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן (רש"י שם).

מקומה

במערכה הגדולה

כל הקרבנות היו מקריבים על המערכה-הגדולה (ראה ערכו) שעל מזבח החיצון (רמב"ם תמידין ב ד), ובשעת עשייתה היתה עשויה בגודל, באופן שתקבל כל העולות - הקרבנות - ולא שיהיה מוסיף בה אלא משעת עשייתה תהיה בזה הגודל (קרבן אהרון לתורת כהנים צו פרק ב ט).

• ומנין שעושים מערכה גדולה לעולה - מערכה גדולה כל כך שיכולה לקבל עליה כל העולות (קרבן אהרן שם) - שנאמר: וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה (ויקרא ו ה. תורת כהנים שם), ומכיון שקודם לכן בפסוק נאמר: וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן (ויקרא שם), המילה "עליה" מיותרת, ובאה לומר שעל זאת ההבערה יערוך כל העולה (קרבן אהרן שם).

• ומנין שעושים מערכה גדולה לאימורי חטאת, ואימורי אשם, ואימורי קדשי קדשים - של כבשי עצרת, שהם קדשי קדשים (קרבן אהרן שם) - ואימורי קדשים קלים, שנאמר: וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים (ויקרא שם. תורת כהנים שם), ש"חלבי" בלשון רבים מורה שאין הכוונה על שלמים בלבד, אלא חלבים של כל הקרבנות, ומפני שבשלמים נתפרשו דיניהם בפרטות, ובשאר הקרבנות נאמר: כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים (ויקרא ד י), לכן נאמר חלבי השלמים, היינו החלבים שנתפרש דינם אצל שלמים (מלבי"ם שם).

• ומנין שעושים מערכה גדולה לקומץ, ולבונה, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, שנאמר: וְהִקְטִיר (ויקרא ו ה), כל ההקטרות יהיו עליה (תורת כהנים שם), ש"עליה" נדרש לפניו ולאחריו, מכיון שלא נאמר והקטיר חלבי השלמים עליה, ולכן דורשים והקטיר עליה, כל מה שהוא בן הקטרה, ו"עליה חלבי" לכל האימורים (קרבן אהרן שם).

• אף פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, שדמם נזרק על מזבח הפנימי (ראה ערך הזאה) אימוריהם קרבים על מזבח החיצון (תורת כהנים ויקרא, דבורא דחובה פרק ד ה; רמב"ם מעשה הקרבנות א יח), שנאמר בפר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו): וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה (ויקרא ד י), ולא על מזבח הפנימי (תורת כהנים שם).

בראש המזבח

ההקטרה היא בראשו של מזבח (זבחים סה א), ואם שינה ולא עשאה בראשו של מזבח חיסר מצות הקטרה, וכאילו לא הקטיר כלל (תוספות קנים א א ד"ה עולת העוף; שיטה מקובצת זבחים שם ז).

בסובב של מזבח

בסובב של המזבח (ראה ערך מזבח) אם מותר לעשות שם מערכה ולהקטיר, נחלקו תנאים:

יש אומרים שאין מקטירים בסובב (רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב בתורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרשה ז ח, לפי הגמ' שם); ויש אומרים שיכול - בשעת הדחק (קרבן אהרן שם) - לעשות מערכה בסובב ולהקטיר שם (תנא קמא בתורת כהנים שם, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (לקוטי הלכות שם).

רצפת העזרה

רצפת העזרה נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שנתקדשה להקטרת אברים ואימורים, שנאמר: בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר וגו' כִּי מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' קָטֹן מֵהָכִיל (מלכים א ח סד), דברים-ככתבם (ראה ערכו. רבי יהודה בגמ' שם נט א), שקידש את כל הרצפה לשם מזבח להקטיר עליה, לפי שהיה המזבח קטן (רש"י שם ד"ה דברים ככתבן).

• ויש אומרים שלא קידש את תוך החצר אלא לשם עזרה להעמיד בו מזבח אבנים (גמ' שם ס א, לדעת רבי יוסי, ורש"י שם ד"ה מאי קידש וד"ה ומשני), וכן הלכה (רמב"ם בית הבחירה ב ה, וכסף משנה שם ה-ו).

כשהמזבח נעקר ממקומו

מזבח החיצון שנעקר ממקומו, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שמקטירים במקומו אימורים ומנחות, כדרך שמקטירים קטורת במקומו של מזבח הפנימי שנעקר (ראה ערך הקטרה ב. תוספות זבחים נט ב ד"ה עד, ושם סא א ד"ה מאי), שדמים בלבד הוא שאמרו שאין זורקים במקומו של מזבח שנעקר (ראה זבחים נט א).

• ויש אומרים שאין מקטירים שום דבר במקומו של מזבח החיצון שנעקר, וב"דמים" שאמרו היינו במזבח של דמים (כן משמע מרש"י זבחים נט א ד"ה מזבח, ומנחות ה ב ד"ה פגימת; רשב"א מנחות ה ב), וכן מסקנת האחרונים (קרן אורה זבחים שם; שפת אמת שם סא א; לקוטי הלכות שם נט א, זבח תודה ד"ה מזבח שנעקר), ולא שנעקר בלבד, אלא אף אם נפגם המזבח, אין מקטירים עליו, והדברים קל וחומר, אם על אכילת בשר הקפידה תורה שיהיה מזבח שלם, על הקטרת אימורים שהיא אכילת מזבח עצמו לא כל שכן (לקוטי הלכות שם)^[16].

זמנה

כל הלילה - שאחר יום שחיטת הקרבן - כשר להקטר חלבים ואברים (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ו), שנשארו מהקרבנות שנזרק דמם ולא הספיקו להקריב (פסחים נט ב, ורש"י ד"ה כשניתותרו), שנאמר: הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר (ויקרא ו ב. גמ' שם כא א). ואלו הם שמעלים אותם כל הלילה: אברי עולה, ואימורי קדשי קדשים, ואימורי קדשים קלים (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ו ה). זה הכלל, כל שקרבו מתיריו, ביום מעלים אותו על המזבח כל הלילה (תוספתא שם; רמב"ם שם ד ב). כיצד, זבחים שנזרק דמם ביום - מקטירים אימוריהם בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכן אברי העולות מקטירים אותם בלילה עד שיעלה עמוד השחר (רמב"ם שם).

הקטרה ביום

אף על פי שמותר להקטיר אימורים ואברים בלילה, אין מאחרים אותם לדעת, אלא משתדלים להקטיר הכל ביום, שחביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר אימורים ואברים, אף על פי שכשרים בלילה דוחים את השבת בזמנם, ואין מאחרים אותם למוצאי שבת (רמב"ם מעשה הקרבנות ד ג, על פי מנחות עב א); ויש מהראשונים שכתב שעיקר מצותם ביום (מאירי מגילה שם), וכן יש מהאחרונים שכתב שחיוב גמור הוא להקטיר אברי עולת תמיד ביום, ולא אמרו שהקטר חלבים ואברים כל הלילה, אלא שאינם נפסלים בשקיעת החמה, שהרי כתוב: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (במדבר כח ד), ועשייה זו היא אף ההקטרה (אבני נזר או"ח כג, על פי יומא לג ב).

כשלא נתעכלו

אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, מהפך בפדר כל הלילה כדי לשרפם, שנאמר: עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה (ויקרא ו ב), להביא אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב (פסיקתא זוטרתא ויקרא ו ב).

הגיע זמן תרומת-הדשן (ראה ערכו) ולא נתעכלו (גבורת ארי יומא מה א, על פי תמיד כח ב), אם מפני שלא ניתנו על המערכה, או שלא הספיקו להתעכל (רש"י שם ד"ה שלא), נחלקו תנאים:

• יש אומרים שמסלקם לצדי המזבח, ואם אין צדדים מחזיקים סודרם על הסובב (ראה ערך מזבח), או על הכבש עד שסודר את המערכה, ומחזירם למערכה (סתם משנה תמיד שם; תורת כהנים צו פרק ב ד; סתם ברייתא ביומא מה א-ב; תנא קמא ורבי יהודה ורבי יוסי שם א, לפי הגמ' שם), שנאמר: אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו ג. תורת כהנים שם; גמ' שם ב), שאם אינו ענין לתחילתה, שהרי כבר כתוב: הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה (ויקרא שם ב), תנהו ענין לסופה (רש"י יומא שם ד"ה אשר תאכל), ופירוש הכתוב הוא: והרים את הדשן אשר תאכל האש, היינו עולת היום, את העולה על המזבח, היינו האברים שלא נתעכלו מבערב שמחזירם למערכה, ומאלה ואלה ירים את הדשן (קרבן אהרן לתורת כהנים שם, בדעת רש"י).

• ויש אומרים שמערכה בפני עצמה היו עושים לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב (רבי מאיר בתוספתא יומא (ליברמן) ב יא וגמ' שם א)^[17].

קרבנות הקרבים בשבת

הקטר חלבים ואברים של קרבנות ציבור הקרבים בשבת - וכן של קרבן פסח, כשחל ערב פסח בשבת (ראה משנה פסחים סה ב, ורמב"ם קרבן פסח א יח) - דוחה את השבת (יומא מו א; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ג), וכתבו ראשונים מספר למודים לדבר:

• נאמר: עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ (במדבר כח י) ובהקטרה הכתוב מדבר (רש"י פסחים סח ב ד"ה כשרין; תוספות שבת כ א ד"ה למישרי), שהרי ממעטים מפסוק זה ולא עולת חול בשבת, שאין מקטירים אברים ופדרים של חול בשבת (ראה להלן. תוספות שם).

• או שפסוק זה - לאו דוקא בהקטרה, אבל - מסתמא על כל הקרבותיו נאמר (תוספות יומא שם ד"ה אבל, השני, בסתם).

• נאמר: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות לה ג), ודרשו חכמים: בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר אברים ופדרים (שבת כ א), והם אברים ופדרים של שבת, ומעולת שבת למדים רק על שחיטה וזריקה (תוספות יומא שם, בשם הר"י פורת).

ואף על פי שאפשר להקטיר האימורים בלילה - במוצאי שבת - דוחה את השבת (פסחים סח ב, ומנחות עב א-ב; רמב"ם שם), ואמרו תנאים שני טעמים לדבר:

• מפני שחביבה מצוה בשעתה (רבי שמעון בפסחים שם, ומנחות שם א; רמב"ם שם).

• או לפי שמכיון שכבר דחתה שחיטה את השבת (רבי אלעזר ברבי שמעון במנחות שם ב), שקודם ההקטרה כבר דחתה השחיטה, שאי אפשר לעשותה מערב שבת וניתנה שבת לידחות אצל שחיטה, ולכן נדחתה אף אצל הקטרה (רש"י שם ד"ה ורבי אלעזר).

וכן מהפכים בצינורא - במזלג - כל יום השבת על המזבח שיתעכלו מהר (רש"י סוכה נו ב ד"ה האי תנא).

תמיד של ערב שבת

במה דברים אמורים בתמיד של שבת, אבל תמיד של ערב שבת אין מקטירים אלא בחול, שנאמר: עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ (במדבר כח י) , ולא עולת חול בשבת (שבת כד ב), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שאין מקטירים אותו אלא בערב שבת בלבד, שהתמיד תחילתו דוחה את השבת, וסופו אינו דוחה (רמב"ם תמידין א ז, על פי יומא מו א ורש"י ד"ה סופו), ואפילו העלם מבעוד יום - אסור להפוך בהם בליל שבת במזלג (כן משמע מהסמ"ג עשין קצ).

• יש מפרשים שאין מקטירים בליל שבת, שלא ניתנה שבת להידחות באותה שעה אצל שום קרבן, אבל סמוך לבוקר, כשמסדרים מערכה של היום, כיון שאף בלי זה מבעירים אש במערכה לצורך התמידים של היום, מעלים גם עולת חול, אלא שנחלקו בזה שתי לשונות בתלמוד אם דוקא כשמשלה בהם האור, שנעשו כבר לחמו של מזבח, הוא שמסדרים אותם במערכה של בוקר בשבת, או אפילו שלא משלה בהם האור (תוספות יומא מו א ד"ה אבל, השני, בסתם, על פי הגמ' שם).

• ויש מפרשים שאין מחלוקת בדבר, וכשמשלה בהם האור לדברי הכל מקטירים אותם אפילו בליל שבת, שמאותה שעה נעשו לחמו של מזבח, וזהו שלמדנו מבכל מושבותיכם, ולא נתמעטה עולת חול בשבת מהכתוב עולת שבת, אלא בשלא משלה בה האור (תוספות שם, בשם ריב"א ור"י; תוספות שבת כ א ד"ה למשרי; תוספות פסחים פג ב, בשם רבנו תם וריב"א).

ליל יום טוב שחל במוצאי שבת

חלבי שבת קרבים בלילי יום טוב שחל במוצאי שבת, שנאמר: עולת שבת בשבתו, לימד על חלבי שבת שקרבים ביום טוב (שבת קיד א; רמב"ם שם), שמשמעות הכתוב עולת שבת קרבה בשבת אחרת, והיינו ביום טוב (תוספות שבת כד ב ד"ה ולא ופסחים נט ב ד"ה ולא).

וכן אימורי פסח כשחל ארבעה עשר להיות בשבת, מקטירים אותם ביום טוב בלילה (פסחים נט ב; רמב"ם תמידין א ח, וקרבן פסח א ח), והכתוב וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח (שמות לד כה), שמשמעו שכל הלילה עד הבוקר יכול להלין, בארבעה עשר שחל בשבת אמור (גמ' שם).

יום הכפורים שחל במוצאי שבת, נחלקו בו תנאים (משנה שבת קיג א, ורש"י ד"ה קריבין):

• יש אומרים שחלבי שבת קרבים ביום הכפורים (רבי ישמעאל במשנה שם), שעולת שבת בשבתו בא ללמד על חלבי שבת שקרבים ביום הכפורים (רבי ישמעאל בגמ' שם קיד א).

• ויש אומרים שחלבי שבת אינם קרבים ביום הכפורים (רבי עקיבא במשנה שם קיג ב), שהוי"ו של "בשבתו" הוא מיעוט, בשבתו ולא בשבת אחרת, ובא למעט חלבי שבת שאינם קרבים ביום הכפורים (רבי עקיבא בגמ' שם קיד א, ורש"י ד"ה עולת שבת), וכן הלכה (רמב"ם תמידין שם).

והכל מודים שחלבי יום הכפורים - שחל בערב שבת - אינם קרבים בשבת, שאפילו לדעה שחלבי שבת קרבים ביום הכפורים, מכל מקום בא הוי"ו של "בשבתו" למעט בשבתו, ולא בשבת אחרת (רבי ישמעאל בגמ' שם, ורש"י ד"ה יכול אף).

חלבי חול ביום טוב

חלבי חול - כגון אברי תמיד של ערב יום טוב שלא הוקטרו מבעוד יום (רש"י שבת כד ב ד"ה עולת חול) - אינם קרבים ביום טוב, שנאמר עולת שבת בשבתו, ולא עולת חול בשבת (ראה לעיל), ולא עולת חול ביום טוב (פסחים נט ב; רמב"ם שם), וכן אימורי פסח כשחל ארבעה עשר בחול, אין מקטירים אותם בליל יום טוב (גמ' שם; רמב"ם קרבן פסח א ח).

זמן הקטרת הקומץ

ואין הדברים אמורים שהקטרה זמנה כל הלילה, אלא בהקטר חלבים ואברים (רש"י מגילה כ ב ד"ה לקמיצה), אבל הקומץ של מנחות אין מקטירים אותו אלא ביום (משנה מגילה שם, ורש"י שם; תורת כהנים צו פרק א יג; מנחות כו ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ד), וכן הלבונה והמנחות הנשרפות כליל במזבח (מנחות שם; רמב"ם שם), שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' (ויקרא ז לח), ולא היה צריך לומר אלא "בצוותו את בני ישראל" ומילת "ביום" יתרה, ומכאן שפירוש הפסוק שציוה ה' שהקרבנות לא יקרבו אלא ביום ולא בלילה (תורת כהנים שם פרק יח ו, וקרבן אהרן שם). ואף הקטרת הקומץ בכלל זה (גמ' מגילה שם), שהקטרתו כזריקת הדם בקרבנות (רש"י שם ד"ה לקמיצה), וכן כל המנחות הנשרפות (כן משמע מרש"י מנחות שם ד"ה קומץ). ומכל מקום מותר להקריבם עם מבוא השמש - קודם ביאת השמש (רש"י שם ד"ה עם בא השמש) - ומתעכלים והולכים כל הלילה כאברי עולה (תורת כהנים שם פרק א יג; גמ' שם; רמב"ם מעשה הקרבנות שם), שנאמר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה (ויקרא ו ב) - ריבה (תורת כהנים שם, לגירסת קרבן אהרן שם; מנחות שם), שפירושו: זאת התורה שאני אומר היא לכל העולים על המזבח, בין שיהיו מהקרבנות הקרבים בלילה או מהקרבים ביום, כולם יהיו על מוקדה על המזבח כל הלילה (קרבן אהרן שם), ומשמשלה בהם האור, אף שלא הוצת האור ברובם, קודם ביאת השמש, כשרים לעיכול בלילה ואינם נפסלים בלינה (גמ' שם, ורש"י ד"ה לקלוט).

הזמן הכשר להקטרה

כל היום כשר להקטרה (משנה מגילה כ ב; רמב"ם שם ו), ולכתחילה מקטירים אחר הנץ-החמה (ראה ערכו), שאין הכל בקיאים בעלות השחר, אבל אם הקטיר משעלה עמוד השחר - יצא (כן משמע מהגמ' שם).

מנחה

מנחת-נסכים (ראה ערכו), שבאה עם הזבח, אף היא אינה קרבה אלא ביום (תמורה יד א; רמב"ם שם ה), שנאמר: וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם (במדבר כט לט), מה שלמים ביום, אף נסכים ביום (גמ' שם). אבל מנחת נסכים שבאה בפני עצמה - שאדם יכול לנדבה ללא זבח (ראה ערך הנ"ל) - קרבה אף בלילה (גמ' שם ב; רמב"ם שם), שנאמר: וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם (במדבר כט יח) - אפילו בלילה (זבחים ח א). ואף על פי שפסוק זה נאמר בבאים עם הזבח, והם אינם קרבים אלא ביום, אם אינו ענין בבאים עם הזבח, תנהו ענין לבאים בפני עצמם (ראה ערך אם אינו ענין ל... תנהו ענין ל... תוספות מנחות מד ב ד"ה מנחתם)^[18].

שיעורה

אברים

הקטרת האברים של עולה ואימורים של שאר הקרבנות שיעורה בכזית (תוספתא פסחים (ליברמן) ו ג, וזבחים (צוקרמאנדל) ד ג; פסחים עט א; רמב"ם פסולי המוקדשים א ל).

בעולה, שכולה כליל, חצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרפים לכזית (כן משמע מפסחים עט א).

קומץ

בשיעור הקטרת הקומץ נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאין קומץ פחות משני זיתים, ואין הקטרה פחותה מכזית (רבי יהושע בן לוי במנחות כו ב; רבי חמא בר עוקבה, בשמו, בירושלמי יומא ב א; רבא בבבלי שם נח ב), וכן הלכה (רמב"ם שם יא טו).

• ויש אומרים שיש קומץ פחות משני זיתים, ויש הקטרה פחותה מכזית (רבי יוחנן בגמ' שם כו ב; אביי בגמ' שם נח ב), ואינו דומה לאברים ואימורים שהקטרתם בכזית דוקא (ראה לעיל), לפי שבאיסור הקטרת שאור למדנו מריבוי "כל" שבכָל שְׂאֹר (ויקרא ב יא) אף חצי קומץ (ראה ערך שאור ודבש), ומכיון שיש קומץ פחות משני זיתים, הרי שיש הקטרה פחות מכזית (תוספות שם כו ב ד"ה יש, על פי גמ' שם נח ב).

מחשבה

ששה הדברים שצריך לחשוב בשעה זביחת הקרבנות (ראה משנה זבחים מו ב), נחלקו ראשונים כמה מהם צריך לחשוב בשעת הקטרה:

• יש אומרים שבשעת הקטרה אין צריך מחשבה כלל, ואפילו למצוה (רמב"ם מעשה הקרבנות ד יא, לפי לחם משנה ומשנה למלך שם).

• יש אומרים שצריך לחשוב כל ששה הדברים (כן משמע מרבנו הלל לספרי קרח קטז), וכן שנינו: מנין אתה אומר שאם זרק את הדם ואינו יודע לשם מי זרקו, הקטיר את החלב ואינו יודע לשם מי הקטירו, שהכהנים נושאים עון על כך, תלמוד לומר: אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ (במדבר יח א. ספרי שם), שצריך להקטיר את האימורים לשם בעלים, כמו בזביחה (פירוש רבנו הלל שם; ספרי דבי רב שם; עמק הספרי שם. וראה שפת אמת זבחים ב א). ואף על פי ששנינו: לשם ששה דברים הזבח נזבח (משנה שם), הוא הדין שהזבח נקטר, שהרי למדנו הדברים מהכתוב האמור בהקטרה: עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה' (ויקרא א ט), שצריך לזבוח לשם עולה ולא לשם שלמים, ולשם אשה ולא לעשותו חתיכות צלויות בגחלים, לשם ריח ולא לשם שיצלה אותם חוץ למערכה ויעלה אותם, שאינם מעלים ריח, לשם ה' למי שאמר והיה העולם, לשם נחת רוח לה' שאמר ונעשה רצונו (ראה גמ' שם, ורש"י ד"ה לאפוקי כבבא וד"ה הנחת רוח), ובודאי אף בהקטרה צריך שיחשוב לשם כל אלה (תוספות זבחים ב א ד"ה כל).

• יש אומרים שרק חמשה מהם צריך לחשוב בשעת הקטרה, אבל לשם זובח שאמרו שם אינו שייך בהקטרה, שמחשבה לשם בעלים אינה אלא בעבודת הדם, שיחשוב בשעת שחיטה וקבלה והולכה לזרוק הדם לשם בעלים, ובשעת הקטרה הרי כבר נזרק הדם, ולפיכך אין ללמוד מעבודת הדם, ובכתוב זה של עולה אשה וגו' לא נזכר לשם בעלים כלל (תוספות זבחים שם).

• ויש אומרים שאינו צריך לחשוב לשם אשים, שהרי ההקטרה היא-היא השריפה עצמה, ולא שייך לומר כשישרפנו - ישרפנו לשם השריפה (רש"י עה"ת ויקרא א ט ד"ה אשה, לפי הגור אריה שם).

ואף לדעות שצריך לחשוב המחשבות הללו בשעת הקטרה, מכל מקום אינם אלא מצוה לכתחילה, אבל אין הקרבן יכול להיות פסול כשלא חשב, שהרי אפילו נאבדו האימורים הקרבן כשר ועלה לשם חובה (תוספות שם).

הערות שוליים