מיקרופדיה תלמודית:הקפת הראש

הגדרה^[1] - איסור העברת שיער פאת הראש

האיסור וגדרו

האיסור ופירושו

אסור לגלח שיער פאות הראש מימין ומשמאל (ראה להלן: מקומה), שנאמר: לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם (ויקרא יט כז. רמב"ם עבודה זרה יב א). פאת הראש, זהו סוף הראש, והמקיף פאת ראשו זהו המשוה צדעיו (-רקותיו) לאחורי אזנו ולפדחתו (-מצחו. מכות כ ב), שבאחורי אזנו ובמצחו אין שיער, והוא נוטל השיער שבצדעיו, ומשוה לאחורי אזנו ופדחתו (ריב"ן שם ד"ה המשוה^[2]).

סוף הראש

וקראו הצדעים סוף הראש, לפי שהם מקום חיבור הראש, היינו מקום צמיחת השיער, עם הפנים והלחיים (ריטב"א מכות כא א ד"ה מחוי. וראה רש"י שבועות ב ב ד"ה על); או לפי שהשערות צומחות סביב הראש בעיגול, ושערות הצדעים יורדות מכאן ומכאן ומעכבות את העיגול (מזרחי וגור אריה על התורה ויקרא שם).

הקפת הראש

ההקפה שאמרה תורה היא מלשון היקף ועיגול, שנמצא היקף ראשו עגול סביב (רש"י על התורה שם); ויש מפרשים מלשון השואה, ופירושו לא תשוו את הצדעים לאחורי האזניים (מאירי מכות יג א [ירושלים תרצ"ז] עמ' סט בהג"ה).

מחוקות הגוים

בגדר האיסור נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שהוא שלא נתדמה לעובדי עבודה זרה, כי כן היו עושים הכומרים (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה מג, ועבודה זרה יב א, וראה מורה נבוכים ג לז. וראה אבן עזרא ויקרא שם), שהרי בתורה נכתבו לפניה ולאחריה מצוות הנאסרות משום חקות הגוים - לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ (ויקרא יט כו), וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ וגו' וּכְתֹבֶת קַעֲקַע (שם כח. בית יוסף יו"ד קפא, בדעת הרמב"ם. וראה ערך טעמא דקרא).

• ויש סוברים שאין אנו צריכים לבקש טעם למצוות, כי מצות המלך עלינו אף אם לא נדע טעמן (טור שם).

יש מפרשים שלדברי הכל אף בלא שנדע הטעם אנו מצווים לעשות, אלא שנחלקו אם אינו אסור אלא בדרך שעשו הכומרים, או בכל ענין (דרכי משה שם).

אם עובר בזה גם משום הלאו של וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ (ויקרא יח ג), ראה ערך חקות הגוים.

במנין המצוות ובמלקות

איסור זה נמנה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה מג; סמ"ג לאוין נז; חינוך רנא). ונחלקו תנאים:

• לחכמים, עבר והקיף פאת הראש, לוקה שתים, אחת על כל פאה ופאה (מכות כ א וריב"ן; רמב"ם עבודה זרה יב א). ואפילו נטל שתיהן בבת אחת ובהתראה אחת (ריב"ן שם; תוספות שבועות ג א ד"ה חדא; רמב"ם שם), שכן משמעות הכתוב "פאת" (ריב"ן שם), בלשון יחיד (מלאכת שלמה מכות ג ה; ריטב"א שבועות ג א ד"ה ואיכא), או לפי ששתי הפאות הן גופים מחולקים (תוספות שם. וראה ערך גופין מחולקין).

• רבי אליעזר אומר אם ניטלו כאחת - חייב אחת (מכות שם), שלאו אחד הוא (שם כא א), ואין פאות מחלקות (תוספות שבועות שם, וראה ערך גופין מחולקין, וערך השחתת זקן), ואפילו שנטלן בזה אחר זה יש סוברים שלרבי אליעזר חייב אחת (ריטב"א מכות שם ד"ה והא, בשם הרמ"ה, וראה שם פירוש נוסף. וראה ערך התראה).

הלכה כחכמים (רמב"ם שם). ואף על פי כן נמנה במנין המצוות ללאו אחד, שנכללו שניהם בציווי אחד (ספר המצוות שם; חינוך שם).

הקפת כל הראש

הקפת כל הראש שמה הקפה (נזיר נח א), ולפיכך גם אם גילח כל הראש כאחד - לוקה, הואיל וגילח הפאות (רמב"ם עבודה זרה יב א, וראה ספר המצוות לא תעשה מג; טוש"ע יו"ד קפא ב), כי התורה אסרה הכל (חינוך רנא). ויש שכתבו שסברא היא, וכי משום שהוסיף לגלח גם הראש לא יתחייב על הפאות (קרית ספר עבודה זרה שם).

על איסור הקפת הראש שנדחה במצורע, כשנטהר מצרעתו - ראה ערך תגלחת מצורע; ובנזיר, כשגמרו ימי נזירותו - ראה ערך תגלחת נזיר; ובלוים בתגלחתם במדבר – ראה ערך תגלחת לוים.

הניקף

איסור הניקף

המקיף ראשו של חברו - שניהם חייבים (ראה נזיר נז ב, ומכות כ ב; תוספתא מכות [צוקרמנדל] ד י), שאיסור 'לא תקיפו' נאמר בין למקיף ובין לניקף (ראה ריב"ן מכות שם ד"ה דאמר לך; ריטב"א שם, ושם בשם ר"א אב"ד; תוספות נזיר נז ב ד"ה ורב אדא).

כשמקיף לעצמו וכשמסייע למקיף

בטעם שהניקף לוקה, אף על פי שלא עשה מעשה (ראה ערך לאו שאין בו מעשה), נחלקו אמוראים:

• לדעת רב חסדא הדברים אמורים לדעת רבי יהודה הסובר לאו שאין בו מעשה לוקים עליו;

• לדעת רבא הדברים אמורים במקיף לעצמו, וחייב שתים, משום מקיף וניקף (ראה ריב"ן מכות שם);

• לדעת רב אשי הדברים אמורים כשהניקף מסייע (מכות כ ב). ונחלקו אחרונים בדעתו אם המקיף לעצמו חייב שתים, כרבא (מים חיים [לפרי חדש] על רמב"ם עבודה זרה יב א; מנחת חינוך רנא ב), או שחייב אחת (משנת חכמים נג ג, ומלבי"ם על תורת כהנים קדושים עג, בדעת הרמב"ם), שאף המסייע כמקיף לעצמו (מלבי"ם שם).

הלכה כרב אשי (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד קפא ד).

יש מהראשונים סוברים שאין הניקף פטור כשאינו מסייע, אלא ממלקות, אבל עובר בלאו (תוספות בבא מציעא י ב ד"ה אקפי, ועוד ראשונים; ראב"ד עבודה זרה שם; סמ"ג לאוין רנא; טוש"ע שם), כיון שמדעתו עשה (ראב"ד שם); ויש סוברים שאינו עובר על איסור כלל (כסף משנה עבודה זרה שם, ושו"ת נודע ביהודה תניינא או"ח עו, ועוד, בדעת הרמב"ם), ואפילו אם הוא ציוה למקיף, שאין שליח לדבר עברה (כסף משנה שם).

ניקף מאינו בר חיוב

הניקף ממי שאינו בר חיוב, כגון גוי או אשה (ראה להלן: הפטורים) - יש מהראשונים סוברים שאף הוא בכלל האיסור באופן האסור (ראה לעיל. תוספות נזיר נז ב ד"ה ורב, ובעוד מקומות; רמב"ן וריטב"א ומאירי מכות כ ב; סמ"ג שם; טוש"ע שם); ויש סוברים כשהמקיף אינו בר חיוב, אף הניקף אין בו איסור (נמוקי יוסף על הרי"ף מכות ד א ד"ה והלכה, בשם יש מתירים, ודחה).

הפטורים

אשה

הנשים, אף על פי שחייבות במצות לא תעשה (ראה ערך אשה), אינן מצוות על בל תקיף, שנאמר: לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ (ויקרא יט כז), ואשה שאינה בהשחתה - שהרי אין לה זקן - אינה בהקפה (קדושין כט א^[3]; רמב"ם עבודה זרה יב ב; וראה טוש"ע יו"ד קפא ו. וראה ערך השחתת זקן).

אשה המקיפה לאיש

האשה המקיפה את האיש, נחלקו אמוראים:

• לרב הונא פטורה, הואיל ופטורה מהקפה (נזיר נז ב, ובבא מציעא י ב, ותוספות וראשונים שם);

• לרב אדא בר אהבה חייבת, שכל שהניקף חייב אף המקיף חייב (נזיר שם).

הלכה כרב הונא (רמב"ם שם ב; טוש"ע שם ו). ונחלקו ראשונים אם מותרת אף לכתחילה:

• יש סוברים שאסורה מדרבנן (רמב"ם שם ה, וטור שם בשמו; שו"ע שם, בשם יש אומרים);

• יש סוברים שאסורה לכתחילה להקיף לגדול, אבל לקטן מותרת (מאירי מכות כ ב ד"ה התבאר שם, ונזיר שם ד"ה חיוב)^[4].

• ויש סוברים שמותרת לכתחילה להקיף בין לגדול ובין לקטן (טור שם, בדעת הסמ"ג; בית יוסף שם, בדעת הרי"ף והרא"ש).

איש שהקיף לאשה

האיש שהקיף את האשה - פטור (תוספתא מכות [צוקרמנדל] ד י). ונחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שמותר להקיף לאשה או לגוי (נמוקי יוסף על הרי"ף מכות ד א ד"ה והלכה, בשם הרא"ש; מאירי שם; רמ"א יו"ד קפא ה), אפילו לדעת האוסרים להקיף קטן (ראה להלן), שהרי לא יבואו לכלל חיוב (נמוקי יוסף שם, בשם הרא"ש).

• יש מסתפקים לדעת הסוברים שהעיקר תלוי אם המקיף בר חיוב (ראה לעיל דעת רב הונא), והמקיף לקטן חייב (ראה להלן), ולפי זה המקיף את הגוי והאשה אולי חייב (נמוקי יוסף שם, ורמ"א שם, בשם יש מסתפקים).

• יש שמסתפקים באשה, אבל במקיף את הגוי ודאי פטור, שפאת ראשכם על ישראל נאמר (תוספות נזיר נז ב ד"ה ורב אדא).

• ויש סוברים שהמקיף את האשה חייב, למחייבים במקיף את הקטן (תוספות שבועות ג א ד"ה ועל, וראה באור הגר"א יו"ד שם סק"ז).

גדול המקיף לקטן

גדול המקיף את הקטן נחלקו בו אמוראים:

• לרב הונא חייב (נזיר נז ב);

• לרב אדא בר אהבה פטור, שהוקש מקיף לניקף, כל שהניקף פטור, אף המקיפו פטור (נזיר שם), ואפילו איסור דרבנן אין בו (תוספות שבועות ג א ד"ה ועל).

הלכה כרב הונא (תוספות נזיר שם ד"ה ורב, ושבועות שם; רמב"ם עבודה זרה יב א; טוש"ע יו"ד קפא ה).

קטן הניקף על ידי גוי

הקטן מותר להיות ניקף על ידי גוי (רמ"א שם), ששניהם לא בני חיוב (ביאור הגר"א שם סק"ח).

גילוח תינוקות בגיל שלש שנים

יש נוהגים שלא לגלח התינוקות עד מלאת להם שלש שנים, כדי לחנכם אז במצות פאת הראש (ראה סידור עם פירוש מהרי"ד מלאדי קסט ב, וראה מכתבי הרח"א שפירא ממונקאטש בספר הלולא דרשב"י [לריא"ז מרגליות])^[5].

מקומה

הצדעים

הצדעים (-הרקות) שמימין ומשמאל, מקום חיבור הפרקים שהראש מתחבר עם הפנים והלחיים, הם לדברי הכל פאות הראש (ראה לעיל: האיסור וגדרו).

לחי העליון

למטה מן הצדעים הוא לחי העליון, ומקום בליטתו סמוך לאוזן כנגד הנקב מצד הפנים, ולמטה מלחי העליון הוא לחי התחתון, ומקום בליטתו תחת האוזן, נוטה מעט לצד אחורה (מאירי מכות יג א ד"ה ואח"כ^[6]).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שפאת הראש היא עד סוף הצדעים בלבד, והשערות שבלחי העליון אינם פאת הראש אלא פאת הזקן (רבינו חננאל הובא ברא"ש מכות ג ב, ועוד ראשונים שם; רש"י שבועות ג א ד"ה ועל; רמב"ם עבודה זרה יב ו וז; טור יו"ד קפא), או שאינם מפאת הראש, ולא מפאת הזקן (ריטב"א מכות כא א ד"ה ועל הזקן, בדעת תלמידי רש"י).

• ויש סוברים שפאת הראש היא עד הלחי התחתון, ומשם ולמטה הוא פאת הזקן (ריב"ן מכות כ א ד"ה שתים; שו"ע יו"ד קפא ט)^[7].

הגבול העליון

הקצה העליון של הפאה אצל המצח הוא בחוד הזוית של המקום החלק שבצדדי המצח המפסיק בין שערות הראש לשערות הצדע (ראה דרכי תשובה יו"ד שם ס"ק יג, בשם יד הקטנה). וכתבו אחרונים שנהגו להניח פאה אף למעלה ממקום זה, לפי שיש בני אדם שאצלם המקום גבוה הרבה, ולפיכך נהגו כולם להניח פאה בגובה יותר כדי שלא יבואו לטעות (יד הקטנה שם)^[8].

ומגדולי המקובלים היו מוסיפים ברוחב הפאה עד שליש המצח מכאן ומכאן, ובגובה עד למעלה קצת מן המקום שיגיעו האוזניים אם ימשכו אותן כלפי מעלה (לקוטי תורה לרבי חיים ויטאל טעמי מצות פרשת קדושים, שכן היה נוהג האר"י ז"ל), כדי להרחיק מן העבירה, שלא יגלח משהו ממקום הפאה (דרכי תשובה שם, בשם כתונת יוסף ועצי לבונה).

גידול שיער הפאות

שערות מקום הפאות הן בכלל איסור הקפת הראש, אבל אינן צריכות להיות ארוכות עד סוף אותו מקום (שו"ת חתם סופר או"ח קנד; שו"ת ארץ צבי ה). ויש שכתבו שהנוהג לגדלן עד ללחי התחתון, קדוש יאמר לו (הגהות כתב סופר יו"ד שם^[9]), ומגדולי המקובלים היו מגדלים שערות הפאות עד למקום שיער הזקן, וכשהגיעו לשם היו חותכים אותן (טעמי מצות לרבי חיים ויטאל, בשם האר"י ז"ל. וראה דרכי תשובה שם ס"ק טו).

שיעורה

מקומה וחיובה

התולש שתי שערות - חייב משום מקיף (תוספתא מכות [צוקרמנדל] ה ה; ירושלמי נזיר ו ג).

יש מהראשונים סוברים שאין שיעור לפאה, וצריך להניח כל השערות שגדלו בשטח הפאה, והתולש שתי שערות - חייב (סמ"ג לאוין נז, ראה ב"ח יו"ד קפא, ושם בדרכי משה); ויש מהראשונים שכתבו, שמענו מזקנינו שאינו פחות מארבעים - ויש גורסים: מארבע - שערות (רמב"ם עבודה זרה יב ו. הגירסה שלפנינו ובדפוסים ישנים וכתבי יד, וכן ברבנו ירוחם ז ה, וראה רש"ל בביאורי סמ"ג: מארבעים. וגירסת הסמ"ג שם והטור שם: מארבע). ולדעתם, מה שאמרו שהתולש שתי שערות חייב:

• יש שכתבו, שלהניח צריך ארבעים, או ארבע, שערות, ומהן כשתולש שתי שערות - חייב (כסף משנה שם, ובית יוסף שם).

• ויש סוברים שאף התולש שערה אחת חייב, ולא אמרו שתי שערות אלא ביום טוב ולהתחייב עליו גם משום יום טוב (קרן אורה נזיר מ א ד"ה ודרך אגב; משנת חכמים על הרמב"ם שם).

• ויש מהאחרונים שכתבו לדעתם, ששיעורו מן התורה שתי שערות, שלא ישוה צדעיו עם אחורי אזניו, אלא שמקובל בידם להשאיר משום מראית העין ארבעים, או ארבע, שערות (שו"ת חתם סופר יו"ד קלט).

אורכה ורוחבה

שיעור זה של ארבעים, או ארבע, לסוברים כן, יש שהסתפקו אם הוא ברוחב מקום הפאה, אבל באורך (ראה לעיל: מקומה, דעות שונות) חייב להניח כולו, או שבאורך אין איסור כשמגלח קצת למטה, וברוחב צריך להשאיר כולו, ולכן כתבו שבכל מקום שיעור הפאה בין באורך ובין ברוחב לא תגע בו יד בתער או במספריים כעין תער (בית יוסף יו"ד קפא ובשו"ע שם ט. וראה להלן: שלא בתער).

שלא בתער

מספריים

• אינו חייב אלא כשמקיף בתער (תוספתא מכות [צוקרמנדל] ד י; רמב"ם עבודה זרה יב ו; טור יו"ד קפא, בשמו; דעה א בשו"ע שם ג), אבל במספריים - מותר (רמב"ם שם; סמ"ג לאוין נז; טור ושו"ע שם, ועוד), אפילו כעין תער (טור שם בשמו), ואותה ששנינו שהראש אסור במספריים (תורת כהנים מצורע פרק ב ד), הדברים אמורים בנזיר (תוספות נזיר מא ב ד"ה השתא בפירוש ב).

ואף מהמתירים יש שכתבו שהנזהר שלא להקיף אפילו במספריים כעין תער הרי זה משובח (ריטב"א מכות כא א ד"ה ומסוגיא).

• יש חולקים וסוברים שחייב אף במספריים כעין תער, שאף במספריים הוא משווה צדעיו, ורק בזקן הוזכרה השחתה (תוספות שבועות ב ב ד"ה חייב, ונזיר מא ב ד"ה השתא; רא"ש מכות ב ג, וטור שם בשמו; שו"ע שם ג, בשם יש אוסרים ושיש לחוש לדבריהם, ועוד). ואותה שאמרו שאינו חייב אלא בתער (ראה לעיל), הוא הדין למספריים כעין תער (תוספות ורא"ש שם), ובודאי אין הלכה שדוקא בתער חייב, שבתלמוד שלנו לא הוזכר תער (ים של שלמה יבמות יב יח).

• יש שכתבו שבמספריים כעין תער - מהתורה מותר, ומדרבנן אסור (ארחות חיים ב כב, בשם רמב"ן; מאירי מכות כ ב ד"ה חכמי, בשם חכמי הדורות שלפנינו (כינויו לרמב"ן)).

• ויש שכתבו בדעת ראשונים שאפשר שאף במספריים שלא כעין תער אסור, שאף זו הקפה היא, ולא אמרו בתער אלא למעט מלקט ורהיטני וכדומה שאין דרך היקף בכך (ים של שלמה יבמות שם, בדעת האגודה. וכן הוכיח בשו"ת צמח צדק החדש שם מרש"י יחזקאל מד כ, ותוספות סנהדרין כב ב. וראה להלן). וכן יש מהראשונים שכתבו שמיום שעמדו על דעתם לא העבירו ברזל על בשרם אפילו במספריים כלל - לא בראש, ולא בגוף (מגדל עוז שם ח: כתבו רבותינו).

מלקט ורהיטני

לסוברים שאינו חייב אלא בתער, נחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש שכתבו לפי שהוקשה הקפת הראש להשחתת הזקן, שאינו חייב אלא בתער שיש בו השחתה (ראה ערך השחתת זקן. סמ"ג לאוין נז; ריטב"א מכות כא א ד"ה ומסוגיא בפירוש ב), ולפי זה מלקט ורהיטני^[10] (ראה ערך הנ"ל) המותרים בהשחתת הזקן מותרים אף בהקפת הראש (ריטב"א מכות שם).

• ויש שכתבו מפני שהשוואת הצדעים אינה אלא על ידי תער, אבל מספריים אינם מסירים את כל עיקרי השיער (תוספות רי"ד נזיר מא ב ד"ה ואי, וראה פירוש א בריטב"א מכות שם). לטעם זה במלקט ורהיטני אסור, שאף הם משחיתים את כל השיער (ריטב"א שם).

לסוברים שחייב אף במספריים כעין תער, אף במלקט ורהיטני חייב (רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס שבועות ב ב; מנחת חינוך רנא ז)^[11], ואפילו תולש בידו (ערוך לנר מכות כא א בריב"ן ד"ה גלוח; מנחת חינוך שם). ויש מהאחרונים שמסתפקים לדעה זו אם מותר לסרוק במסרק את פאות הראש, מפני שאי אפשר שלא יתלוש שערות (רבי עקיבא איגר שם; שו"ת חתם סופר יו"ד קלט), ויש שהוכיחו להיתר, וכתבו שכן נהגו גדולי תורה ולא חששו בדבר (חתם סופר שם).

כעין תער

• יש סוברים שכעין תער, היינו סמוך לבשר, וכל שאינו סמוך לבשר ממש - מותר לדברי הכל (חכמת אדם פט טז; באור הלכה רנא ב; הגהות החתם סופר לשו"ע שם. וראה תוספות נזיר מ א ד"ה ובתער).

• ויש סוברים שהוא שלא הניח מהשיער כדי לכוף ראשו לעיקרו (ראה רמב"ם נזירות ה יא, ולחם משנה שם, בנזיר; וראה שו"ת צמח צדק החדש יו"ד צג יז (יח) בהקפת הראש, וכן ראה שו"ת חתם סופר או"ח קנד).

הערות שוליים