מיקרופדיה תלמודית:השבת עבוט
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - מצות החזרת משכון לבעליו העני, בזמן שצריך לו
המצוה וגדרה
עניינה ומקורה
הממשכן את העני דבר שהוא צריך לו, הרי זה מצווה להחזירו לו בעת שהוא צריך לו (רמב"ם מלוה ולוה ג ה; טוש"ע חושן משפט צז טז), שנאמר: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים כד יג. רמב"ם שם), ונאמר: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ (שמות כב כה. רמב"ם שם).
כתוב זה של 'עד בוא השמש' בכסות יום אמור, שאתה מחזיר לו כל היום - עד בוא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבוא בוקר של מחר (רש"י על התורה שמות שם) - כסות לילה שאתה מחזיר לו כל הלילה מנין, תלמוד לומר 'השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש', מכאן אמרו ממשכנים כסות יום בלילה וכסות לילה ביום, ומחזירים כסות יום ביום וכסות לילה בלילה (מכילתא שם, והובאה בספר המצוות לרמב"ם עשה קצט).
כר וסדין שדרכם לכסות בלילה, חובלם ביום ומחזירם בלילה, קורדום ומחרישה שדרכם לעשות בהם מלאכה ביום, חובלם בלילה ומחזירם ביום (ירושלמי שם, וראה משנה בבא מציעא קיג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם[2]), וחייב על כל חבול וחבול, שנאמר 'אם חבול תחבול' (מכילתא דרשב"י משפטים שם[3]).
עבר ולא השיב
עבר ולא השיב לו את המשכון בזמנו, עובר בלא תעשה, שנאמר: וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ (דברים כד יב. רמב"ם מלוה ולוה ג ה), כלומר לא תשכב ועבוטו אצלך (ספרי שם; בבא מציעא קיד ב; רמב"ם שם), הא למדת שהממשכן את העני דבר שהוא צריך לו ולא החזירו לו בזמנו עובר משום 'השב תשיב לו את העבוט', ומשום 'לא תשכב בעבוטו' (רמב"ם שם, על פי גמרא שם ועובר בכל השמות הללו[4]).
ובין שלא השיב לו כלי היום ביום, ובין שלא השיב לו כלי הלילה בלילה - עובר בלא תעשה זה (רמב"ם שם. וראה ספר המצות לרמב"ם לא תעשה רמ).
מניינה במנין המצוות
העשה והלאו נמנו במנין המצוות (ספר המצות לרמב"ם עשה קצט, ולא תעשה רמ; סמ"ג עשין צד, ולאוין קפז; החינוך תקפו ותקפז[5]), אלא ש'השב תשיב' ו'עד בוא השמש תשיבנו' לא נמנו במצוות מיוחדות, מפני ששם עבוט אחד הוא וכבוא השמש שבמשנה תורה אינו אלא חוזר על האמור בפרשת משפטים, והיא מצוה אחת (לחם משנה שם, בשם יש מי שתירץ); ויש מן הראשונים סוברים ש'עד בוא השמש תשיבנו לו' אף הוא מצוה בפני עצמה (רש"י בבא מציעא קיד ב ד"ה ועובר).
יש ממוני המצוות שלא מנו השבת העבוט אלא במנין העשין בלבד (רס"ג עשין סח, ובסדורו עמ' קנט, וראה בפירוש הר"י פרלא לרס"ג שם); ויש שמנה רק את הלאו (סמ"ק סי' רסז).
ואין לוקים על לאו זה, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה (החינוך תקפו; מגיד משנה מלוה ולוה ג ב, וראה ערך לאו שאין בו מעשה).
האם כופים על מצוה זו
השבת העבוט היא מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצדה, שכן אמרו: וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ (דברים כד יג), מלמד שהוא מצווה לברכך, יכול אם ברכך אתה מבורך ואם לאו לא תהיה מבורך, תלמוד לומר 'ולך תהיה צדקה' (ספרי דברים שם).
ונחלקו בדבר אם בית דין כופים על מצוה זו:
- יש מן הראשונים סוברים שאין בית דין מחוייבים לכוף עליה, כדין כל מצות עשה שמתן שכרה בצרה שאין כופים עליה (שו"ת הרשב"א א תשמח, ובמיוחסות פח; רמ"א בשו"ע חו"מ צז טז[6]).
- מהאחרונים יש שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים במצות צדקה אם כופים עליה, מפני שמלבד העשה שמתן שכרה בצדה יש שם גם לאו (ראה תוספות בבא בתרא ח ב ד"ה אכפיה, וראה ערך צדקה), ואף כאן הרי יש גם לאו של 'לא תשכב בעבוטו' (קצות החושן צז סק"ט; שו"ת חתם סופר חו"מ קעז).
- ויש שכתבו שאפילו אם בצדקה כופים בשביל הלאו, בהשבת העבוט אין כופים, מפני שהלאו שבה ניתק לעשה (משנה למלך עבדים ג יד, וראה ערך לאו הניתק לעשה).
על כפייה משום הלאו של 'לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו' כשלא החזיר, ראה ערך משכון.
זמני היום והלילה
יום ולילה האמורים בהשבת העבוט יש מהאחרונים שכתבו שאין זמנם כיום ולילה בשאר דיני התורה (ראה ערך יום וערך לילה), אלא בכסות יום וכסות לילה הדבר תלוי בזמן שכיבה, שהרי נאמר 'ושכב בשלמתו', והיינו צאת הכוכבים (ראה ברכות ב ב), ובזמן שדרך של בני אדם לקום משנתם בבוקר, וכלי אומנות תלוי בזמן מלאכת הפועלים, שלפי הדין עושים במלאכתם מהנץ החמה עד צאת הכוכבים (ראה ערך פועל), וזהו זמן החזרתם (אהבת חסד ח, ונתיב חסד שם סק"ו-ז).
תועלת המשכון
מכיון שמחזיר לו את המשכון בעת שצריך לו, ולוקח בעת שאינו צריך לו, אם כן מה תועלת יש במשכון, כדי שלא ישמט החוב בשביעית (ראה ערך שמטת כספים, שהמלוה על המשכון אינו משמט, וראה שם בטעם הדבר), ושיפרע מן המשכון אחר שמת הלוה, ולא יהיה כמטלטלים של יתומים שאינם משועבדים לבעל חוב (בבא מציעא קטו א; רמב"ם מלוה ולוה ג ה; טוש"ע חו"מ צז טז. וראה להלן: אחר שהוחזר).
ולמה חוזר וממשכן אותו עוד פעם, אחר שכבר משכנו והחזיר לו, כדי שלא יוכל הלוה לכפור, וגם ימהר לפרוע חובו, כי מתבייש שבכל יום ויום יחזיר לו משכונו (תוספות שם ד"ה למה); ויש שכתבו שחוזר וממשכן מפני שירא שמא ילוה מאחר ויתן לו את המשכון (אבן עזרא על התורה שמות כב כה בשם גאון).
להחזיר בעדים
כשמחזיר המשכון צריך להחזיר לו בעדים ולהתרות בו אל תחזירהו לי אלא בפני עדים, שאם לא כן יהיה הלוה נאמן לומר החזרתי או פרעתי במגו (ראה ערכו) של החזרתי (ר"י אלברצלוני בבעל התרומות א ו סי' ד, ובטור חו"מ צז; המחבר ורמ"א בשו"ע שם כא).
משכנו בשעת הלואתו
מצות השבה אינה אלא כשמשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר (ברייתא בבבא מציעא קיד ב כאוקימתא דרבא שם; רמב"ם שם מלוה ולוה ג ה; טוש"ע חו"מ צז טז), שהכתובים בתורה אמורים בחובלו לאחר הלואה, בבית דין, אבל בשעת הלואתו, שהלוה הביא מעצמו, אין זה חובלו (רש"י שם ד"ה אינו).
ולפיכך יש מהראשונים מצדדים לומר שאף שלא בשעת הלואתו אם נתן לו הלוה מדעתו, אינו חייב להחזיר מטעם זה שמדעתו נתן לו (ראב"ד בהשגות לבעל המאור שם), אבל רוב הראשונים סוברים שבשלא בשעת הלואתו אפילו אם הלוה נתן לו מדעתו - חייב להחזיר (רמב"ם שם; המאור במשנה שם; שו"ע שם. וראה שער המשפט צז סק"ב בטעם הדבר).
כשמשכן באיסור
הדין
אחד הממשכן את חברו בבית דין, או שמשכנו בידו בזרוע, ישנו במצות השבת העבוט (רמב"ם מלוה ולוה ג ה; טוש"ע חו"מ צז טז), וכן שנינו: הָשֵׁב תָּשִׁיב (דברים כד יג), אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין, משכנו שלא ברשות בית דין מנין שצריך השבה, תלמוד לומר: השב תשיב, מכל מקום; חבל תחבל, אין לי אלא שמשכנו ברשות, משכנו שלא ברשות מנין, תלמוד לומר חבל תחבל, מכל מקום (ברייתא בבא מציעא לא ב).
והוצרכו לשני הכתובים, אחד לכסות יום ואחד לכסות לילה (גמרא שם).
כלים שהם לצורך אוכל נפש
וכן הממשכן כלים שהם לצורך אוכל נפש, אף שהוא עובר בלאו (ראה ערך משכון), מכל מקום אם עבר ומשכנם - חייב להחזירם בשעה שצריך להם, שנתרבו מ'השב תשיב', אפילו שמשכנו שלא ברשות (שיטה מקובצת בבא מציעא קיג א, בשם ראב"ד ורשב"א ור"ן; טוש"ע חו"מ צז ו[7]); ויש מפרשים שיתכן ממשכן כלי אוכל נפש שצריך להחזירם מבלי שעבר עליהם באיסור לאו, וכגון שמשכן מחרישה בלילה, שאינו זמן מלאכת חרישה, וכן שנינו: קרדום ומחרישה שדרכם לעשות מלאכה ביום, חובלם בלילה ומחזירם ביום (ברייתא בירושלמי שם ט י), ואף שהמחרישה היא כלי לצורך אוכל נפש (רמב"ן במלחמות שם; שיטה מקובצת שם, בשם רשב"א בתירוץ ב).
יש מן הראשונים סוברים שאם חבל כלים שעושים בהם אוכל נפש, הרי זה מחזיר בעל כרחו (רמב"ם מלוה ולוה ג ב; שו"ע שם ח), ופירשו דבריהם שצריך להחזיר מיד, מפני שלקח באיסור, ואם עשה לא הועילו מעשיו (לחם משנה שם א, וסוף הלכה ח על פי הריב"ש סי' תסח באלמנה); ויש מפרשים דבריהם שמחזיר בעל כרחו שאמרו היינו בעת שצריך לעשות מלאכתו (סמ"ע שם ס"ק טו, וט"ז ס"ק יד, ונתיבות המשפט בחידושים שם סק"ט, בדעת הרמב"ם והשו"ע).
בגד אלמנה
וכן החובל בגד אלמנה, שעובר בלאו (ראה ערך אלמנה כרך ב וערך משכון) לדעת הסוברים שכלי אוכל נפש נתרבו מ'השב תשיב' לדין השבת העבוט בתורת משכון (ראה לעיל דעת הראב"ד הרמב"ן והרשב"א), אף זה נתרבה שהועילו מעשיו ונעשה משכון אצלו וישנו בהשבת העבוט (ראה באור הגר"א חו"מ צז ס"ק לג ולד, לדעת רמב"ן ורשב"א, וכן כתב באהבת חסד ח ד).
ויש פוסקים אף כאן שמחזירים ממנו בעל כרחו (רמב"ם מלוה ולוה ג א; שו"ע יד), ופירשו דבריהם שמחזיר מיד, ולא הועילו מעשיו לקנותו בתורת משכון, שתהיה עליו מצות השבת העבוט (שו"ת הריב"ש תפח; לחם משנה שם; ט"ז שם); ואף כאן יש מפרשים דבריהם שבעל כרחו שאמרו היינו בעת שצריכה לו (סמ"ע שם ס"ק טז; נתיבות המשפט בחידושים שם ס"ק יב).
על הלאוין שבאיסורי משכון - לא תבוא אל ביתו, לא יחבול ריחיים ורכב, לא תחבול בגד אלמנה - אם הם נחשבים ללאו הניתק לעשה של השב תשיב לפטרם ממלקות, ראה ערך משכון.
הממושכן והממשכן
כשהלוה עני
אינו חייב להחזיר אלא כשהלוה עני, שנאמר: וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ (דברים כד יב) - ועבוטו אצלך (ראה לעיל: המצוה וגדרה; עבר ולא השיב) - אבל עשיר תשכב ועבוטו אצלך (ברייתא בבא מציעא קיד ב; רמב"ם מלוה ולוה ג ה, וטוש"ע חו"מ צז טז: אם איש עני הוא).
וכל שאין לו עבוט אחר כיוצא בו נקרא עני, אפילו שהוא עשיר שיש לו נכסים רבים, ועשיר, שאמרה תורה שכב ועבוטו עמך, הוא כשיש לו עוד כלי אחד כיוצא בו (רמב"ן על התורה דברים שם, ובחידושיו לבבא מציעא שם. וראה ספרי דברים שם); אמנם יש מן הראשונים שכתבו שלעשיר, אפילו היו הדברים צריכים לו, אינו מחזיר, וזוהי שאמרו עשיר שכב ועבוטו אצלך, שאפילו אם הוא צריך לו (מאירי בבא מציעא קיד ב).
בשני כלים
היו לו שני כלים, נוטל אחד ומחזיר אחד (משנה בבא מציעא קיג א; רמב"ם מלוה ולוה ג ו; טוש"ע חו"מ צז יח), ונחלקו בכך:
- יש מפרשים שהיה חובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם, ונוטל אחד ומחזיר את השני כשהוא צריך לו, משום השבת העבוט, וכשיצטרך לראשון נוטל את השני (רש"י שם ד"ה נוטל, ושיטה מקובצת שם), וזהו שאמרו: מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום (משנה שם, ורמב"ם שם ה, וטוש"ע שם טז), ששני הכלים הם אחד של יום ואחד של לילה (שיטה מקובצת שם, וראה רש"י שם, וכן פירש בסמ"ע שם סק"מ).
- ויש מפרשים ששני הכלים הם ממין אחד, ואינו צריך אלא לאחד מהם, ולפיכך נוטל את האחד ואינו מחזירו לעולם עד שישלם חובו, ואת השני מחזיר כדין השבת העבוט (רשב"א שם ד"ה מתני', והובא בשיטה מקובצת שם), וכן שנינו: משכנו בשני כלים, אחד צריך לו ואחד שאין צריך לו, זה שצריך לו נוטלו ומחזירו, וזה שאין צריך לו נוטלו ואינו מחזירו (תוספתא שם פרק י, והובאה ברשב"א שם כראיה לפירושו).
בהקדש
בהקדש אין דין השבת העבוט, שנאמר: וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה (דברים כד יג), מי שצריך צדקה, יצא הקדש שאין צריך צדקה (בבא מציעא קיד א), או יצא הקדש שכל הצדקות שלו (גירסת לשון אחר בכתב יד), לפיכך חייבי ערכין (ראה ערכו) ודמים - או שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית (ראה גמרא שם) - שהגזברים של הקדש משכנו אותם, אינם חייבים להחזיר להם המשכון ביום או בלילה (רמב"ם ערכין ג יד).
וכתבו ראשונים שהוא הדין בהקדש בזמן הזה, היינו בנודר צדקה לעניים, אף שממון עניים הוא, אינו בחזרה, שכיון שמשולחן גבוה זכו העניים אינם בכלל 'ולך תהיה צדקה' (בעל התרומות סוף שער א, והובא בבית יוסף חו"מ צז; שו"ע שם יב, וסמ"ע סק"כ), ופירשו אחרונים שהדברים אמורים קודם שבאו המעות ליד גזבר, ועדיין לא זכו בהם עניים, אבל לאחר שבאו ליד גזבר, הרי זה ממון הדיוט, ואם אחר כך הלוה אותם הגזבר (ראה ערך צדקה באיזה אופן מותר להלוותם) ולקח משכון, כל דיני השבת עבוט נוהגים בו, ואינו דומה להקדש, שאף לאחר שבא ליד גזבר הרי זה הקדש, ואם הלוה הגזבר (ראה ערך הקדש) ולקח משכון, אין בו מצות השבת עבוט (אהבת חסד סוף פרק ח).
המשכון
כלים שחייבים להשיב
כלים שחייבים עליהם בהשבת העבוט, נחלקו ראשונים מה הם:
- יש סוברים שאין המצוה אלא בכלים העשויים לגוף האדם ולהנאתו, ומחרישה שאמרו שחייב בחזרתה ביום אין זו מחרישה שחורשים בה בקרקע, אלא מגרדת שמתגרדים בה בבית המרחץ (רבינו תם בספר הישר תקט, ובתוספות בבא מציעא קיג א ד"ה ואת; רא"ש בשיטה מקובצת שם), ומחזירה ביום מפני שדרך הרחיצה ביום (רבינו תם בספר הישר, ובשיטה מקובצת שם).
- יש סוברים שאף כל כלים שעושים בהם אוכל נפש בכלל השבת העבוט, ולמדים הדבר בקל וחומר: ומה כלי מלבוש ומשכב שלא הקפידה תורה מלמשכנם - חייב בהחזרתם, כלי אוכל נפש שהקפידה תורה מלמשכנם (ראה ערך משכון) - לא כל שכן שחייב בהחזרתם, ומחרישה שחייבו חכמים להחזירה בחרישת קרקע היא, ומפני שהיא כלי אוכל נפש, אבל שאר הדברים, כגון צלוחיות וסכינים שאין עושים בהם אוכל נפש, וספרים ושאר כלים, אין מחזירים אף שהם צריכים לו (רמב"ן בחידושיו לבבא מציעא שם; מגיד משנה מלוה ולוה ג ה, בשם המפרשים ורמב"ן ורשב"א).
- יש סוברים שאף כלי אומנותו בכלל השבת העבוט, ומחרישה שאמרו להחזיר ביום היא כדי לעשות בה מלאכתו, לפי שכלי אומנותם של אומנים ככלים שעושים בה אוכל נפש הם (חידושי הר"ן שם קיג ב, ושם קטז א[8]).
- יש סוברים שאותם הכלים שמסדרים לבעל חוב, בשעה שבא מלוה לגבות חובו מהלוה (ראה ערך גבית מלוה: סידור) הם הם הדברים שנוטל למשכון, ומחזיר בשעה שצריך לו (ספר התרומה ו ב, בשם איכא מאן דאמר).
- ויש סוברים בדעת ראשונים שאין חילוק בין כלים לכלים, ובכולם יש מצות השבה בעת שהוא צריך להם (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; שו"ע הרב הלכות הלואה ז).
כלים הצריכים לו ביום ובלילה
כלים הצריכים לו ביום ובלילה אסור ליטלם כלל, כגון בגד שלובש ביום ובלילה, וכלים שאוכל בהם כגון קערה ושולחן ומפה, שהוא צריך להם לאכילה ביום ובלילה, וכן מיטה ומצע ומפץ שהם צריכים לו ביום ובלילה (ראב"ד בהשגות מלוה ולוה ג ו, ולחם משנה שם אף בדעת הרמב"ם; שו"ע הרב הלכות הלואה ז).
זמן החיוב
עד מתי חייב להחזיר
עד אימתי חייב להחזיר נחלקו תנאים: חכמים סוברים מחזירו עד עולם (תוספתא בבא מציעא פרק י, כגירסת הוצאת צוקרמנדל ואם מחזירו מחזירו עד עולם[9]), היינו כל ימי חיי הלוה (רשב"א בשיטה מקובצת שם. וראה להלן כשמת הלוה); רבן שמעון בן גמליאל אומר אף ללוה עצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום, ומשלשים יום ולהלן מוכרם בבית דין (משנה שם קיג א. וראה ברמב"ן שם ביאור המחלקות).
הלכה כחכמים, שחייב להחזיר וליקח עד לעולם (רמב"ם מלוה ולוה ג ו; טוש"ע חו"מ צז יח).
על משכון שאינו צריך ללוה ואין בו דין חזרה, שמוכרו לדברי הכל אחר שלשים יום, ראה ערך משכון.
להחזיר ליורשים
מת הלוה, אינו מחזיר ליורשיו (משנה בבא מציעא קיג א; רמב"ם מלוה ולוה ג ו; טור חו"מ צז וסמ"ע ס"ק כג), שנאמר: תָּשִׁיב לוֹ (דברים כד יג), לו אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר ליורשיו (מכילתא דרשב"י שם; רש"י במשנה שם ד"ה מת), שאין כאן מצות השבת עבוט, אלא ימכרנו ויגבה חובו (רש"י שם. וראה להלן: אחר שהוחזר; מת הלוה וכו' אם מת הלוה אחר שהשיב לו את המשכון).
אחר שהוחזר
מת הלוה לאחר שהוחזר המשכון
כשמשיב את העבוט ללוה בעת שצריך לו, הרי הוא אצל הלוה בתורת פקדון (רש"י בבא מציעא קטו א ד"ה שלא תהא), לפיכך אם מת הלוה אחר שהשיב לו את המשכון, שומטו המלוה מעל גבי בניו ואינו מחזיר (גמרא שם קיד ב; רמב"ם מלוה ולוה ג ו; טוש"ע חו"מ צז יט. וראה ערך משכון).
על אונס במשכון כשהוא ביד המלוה או ביד הלוה בשעת חזרתו אליו, ראה ערך משכון.
הערות שוליים
- ↑ יא', טורים ק-קיב.
- ↑ וראה להלן: המשכון; כלים שחייבים להשיב, על מחרישה וכלי מלאכה אם מחזירים מן התורה.
- ↑ וראה תורה שלמה שם אות תכו שרצונו לומר שאם לקח שני כלים ולא החזירם עובר בעשה על כל כלי.
- ↑ על הלאו של לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו שחשב הרמב"ם ראה ערך משכון.
- ↑ וכן בבעל הלכות גדולות מנה בעשין ובלאוין, וכן ביראים השלם סי' קלג וקנז.
- ↑ וראה ערך כפיה, ושם אם יש רשות ביד בית דין לכוף על מצות עשה שמתן שכרה בצדה.
- ↑ וראה שם בפרישה אות טז, ובהגר"א ס"ק טו וכז.
- ↑ וכן כתב הטור חו"מ צז בשם הרמ"ה לענין איסור למשכן כלי אוכל נפש, וראה ערך משכון.
- ↑ וכן היא הגירסא בשיטה מקובצת שם קיג א בשם הרשב"א, וכן דעת תנא קמא במשנה שם קיג א, ראה שם בגמרא ב.