מיקרופדיה תלמודית:השחתת זקן

הגדרה^[1] - איסור גילוח שער פאות הזקן

האיסור וגדרו

אסור להשחית פאת הזקן, שנאמר: וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ (ויקרא יט כז), ואיסור זה נמנה בין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה מד; סמ"ג לאוין נח; חינוך רנב), ולוקים עליו (משנה מכות כ א; רמב"ם עבודה זרה יב ז)^[2].

גדרו

גדר האיסור של השחתת זקן הוא כגדר האיסור של הקפת-הראש (ראה ערכו), שיש סוברים שהוא שלא נתדמה לעובדי עבודה זרה, כי כן היו עושים הכומרים; ויש סוברים שאינו אלא גזרת-הכתוב (ראה ערכו. ראה ערך הקפת הראש).

מספר הפאות

חמש פאות יש בזקן, ולוקה על כל פאה ופאה (משנה שם, ורש"י ד"ה חייב על הראש; רמב"ם שם)^[3], ולפיכך נאמר לאו זה בלשון ולא תשחית את פאת זקנך, ולא: את זקנך, להזהיר שלא להשחית אפילו פאה אחת, ולחייב מלקות על כל אחת (חינוך שם).

נטלן כולן כאחת

נטלן כולן כאחת, נחלקו תנאים אם לוקה חמש (כן משמע מתנא קמא במשנה שם ובתוספתא מכות (צוקרמאנדל) ד י), וכן הלכה (רמב"ם שם); או שאינו חייב אלא אחת (רבי אליעזר במשנה שם; רבי אלעזר בתוספתא שם), לפי שאינו אלא לאו אחד (גמ' שם כא א). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהדברים אמורים בהתראה אחת ובגילוח בבת אחת ממש - וכגון שעשה תער עקום שמכיל את זקנו כולו וגילחו כולו כאחד (ריטב"א מכות שם, בשם הרמ"ה, בפירוש השני) - או בזה אחר זה תוך-כדי-דיבור (ראה ערכו), שאינו יכול לומר שכחתי ההתראה (ראה ערך התראה), שאילו היו התראות על כל אחת הכל היו מודים שחייב על כל אחת, ולדעה שחייב אף בהתראה אחת, היינו מפני שהפאות מחלקות (תוספות שבועות ג א ד"ה חדא; ריטב"א מכות שם).

• ויש מפרשים נטלן כאחת שלא הפסיק בינתיים, שאין לפרש בבת אחת ממש שהרי זה דבר שאי אפשר, ולדעה שאינו חייב אלא אחת, כיון שלא הפסיק בינתיים, אפילו שעשה בזה אחר זה והתרו בו על כל אחת ואחת, אינו חייב אלא אחת, שהכל מעשה אחד הוא ולאו אחד (ריטב"א שם, בשם הרמ"ה, בפירוש הראשון).

היה מגביה ונוטל - שהפסיק כשנטל פאה אחת והגביה ידו, וחזרו והתרו בו ונטל פאה אחרת (חסדי דוד לתוספתא שם) - הכל מודים שחייב על כל אחת ואחת (רבי אלעזר בתוספתא שם).

המשחית זקן חברו

המשחית פאת זקנו של חברו, שניהם חייבים (תוספתא שם), ואף על פי שבהקפת הראש למדים שאף הניקף חייב מפני שכתוב לֹא תַקִּפוּ (ויקרא יט כז) בלשון רבים (ראה ערך הקפת הראש), וכאן הרי כתוב וְלֹא תַשְׁחִית (שם) בלשון יחיד, מכל מקום הרי בכהנים כתוב בלשון רבים: וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ (שם כא ה), ולמדים בגזרה-שוה (ראה ערכו) ישראל מכהנים (תוספות שבועות ג א ד"ה ועל; רמב"ן מכות שם)^[4].

הפטורים

אשה בזקן עצמה

אשה אינה בלאו של השחתת זקן (משנה קדושין כט א; רמב"ם עבודה זרה יב ב-ג), ומספר טעמים לדבר:

• הדבר נלמד מסברא, מפני שהנשים אין להן זקן (גמ' שם לה ב; הלכות גדולות, נזיר, עמ' ת-תא במהדורת מכון ירושלים), ולכן אפילו כשיש להן זקן, מותרות להשחיתו (רמב"ם שם ז; טוש"ע יו"ד קפא יב).

• בהשחתה שינתה התורה מלשון שנאמר בהקפה, שבהקפה נאמר בלשון רבים - פְּאַת רֹאשְׁכֶם (ויקרא יט כז) - ובהשחתה בלשון יחיד: פְּאַת זְקָנֶךָ (שם), לדרוש זקנך ולא זקן אשתך (גמ' שם).

• בגילוח זקן האמור בכהנים נתמעטו נשים, שבראש הפרשה נאמר שם: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא כא א), בני אהרן ולא בנות אהרן, ולמדים בגזרה שוה "פאת זקנך" האמור כאן מ"וּפְאַת זְקָנָם" (שם כא ה) האמור בכהנים, מה להלן נשים פטורות, אף כאן נשים פטורות (גמ' שם, למסקנה).

אשה בזקן איש

האשה שהשחיתה זקן האיש - פטורה (רמב"ם שם ז; טור שם), כיון שאינה בכלל הלאו של לא תשחית (בית יוסף שם יב), ומכל מקום מדרבנן אסורה להשחית זקן האיש (בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם והטור)^[5].

טומטום ואנדרוגינוס

טומטום (ראה ערכו) ואנדרוגינוס (ראה ערכו), שהם ספק איש ספק אשה, אסורים בהשחתת הזקן כאיש, ואם עברו והשחיתו אינם לוקים כאשה (רמב"ם שם ד, על פי תוספתא בכורים (ליברמן) ב ד).

עבד

עבדים - כנענים - הואיל ויש להם זקן, אסורים בהשחתה (רמב"ם שם ב; ר"ן קדושין כט א; נמוקי יוסף מכות שם, בשם הרמ"ה; ש"ך שם סק"ה). ואף על פי שבכל המצוות אינם מצווים אלא כנשים (ראה ערך עבד כנעני) בהשחתה חייבים, שהנשים עצמן לא נפטרו אלא מפני שאין להן זקן (ראה לעיל), ועבדים הרי יש להם זקן (נמוקי יוסף שם; כסף משנה שם; ש"ך שם).

מקום הפאות

חמש הפאות שיש לזקן (ראה לעיל: האיסור וגדרו) הן שתים מכאן ושתים מכאן - מצד ימין ומצד שמאל (פירוש המשניות לרמב"ם מכות כ א) - ואחת מלמטה (תורת כהנים קדושים פרק ו ה; משנה שם; רמב"ם עבודה זרה יב ז; טוש"ע יו"ד קפא יא) באמצע (הלכות גדולות, נזיר, עמ' ת במהדורת מכון ירושלים), שנאמר: פְּאַת זְקָנֶךָ (ויקרא יט כז) - סוף זקנך (תורת כהנים שם; גמ' שם ב), היינו סוף הזקן וגבוליו (רש"י על התורה שם), ואיזהו סוף זקנו, שבולת זקנו (גמ' שם). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שכל חמש הפאות בכלל שבולת הן (ריב"ן שם ד"ה שתים מכאן; ריטב"א שם, בסתם), מפני השער הבולט שם, או מפני שיש שם קצת בליטת בשר (ריטב"א שם), והוא מפרש וחוזר ומפרש, שהכתוב קורא פאת זקנו לסוף זקנו, וסוף זקנו הוא שבולת הזקן (ריטב"א שם, לפירוש זה).

• ויש מפרשים ששבולת הזקן היא הפאה החמישית בלבד (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם; ר"ש משאנץ שם, בשם חכמי לוניל; רמב"ם שם; ריטב"א מכות שם, בשם רבנו חננאל), שהיא למטה בסנטר (ראב"ד ור"ש משנץ וריטב"א שם), ונקראת שבולת הזקן, לפי שבאנשים שאינם ממולאים זקן הרבה בולט הזקן במקום ההוא כעין שבולת (בית יוסף יו"ד קפא יא), ושבולת הזקן שאמרו לא באו לפרש מהו סוף הזקן, אלא להוסיף, ששבולת הזקן אף היא פאת הזקן (ריטב"א שם, בשם רבנו חננאל), שאף שאינה במקום פרק (ראה להלן) נקראת פאה מפני שהיא זוית (ראב"ד ור"ש משנץ שם).

ארבע פאות הלחיים

ובמיקום המדויק של ארבע פאות הלחיים נחלקו ראשונים:

• יש אומרים ששתים שמכאן ומכאן, שתיהן הן מכל צד, מימין ומשמאל, למעלה, אצל הראש, לפי שהלחי רחב אצל הצדעים, ויש לו קצה לשני הצדדים בראשו (רש"י על התורה שם, ושבועות ג א ד"ה ועל הזקן; נמוקי יוסף וריטב"א שבועות ב ב, בשמו; רא"ש מכות פ"ג סי' ב, וטור שם, בשם יש מפרשים; יראים שכה) במקום שמחובר לצדעים (נמוקי יוסף וריטב"א שם, בשם רש"י), והמדקדק ימצא שהלחי התחתון שהשיניים קבועות בו מחובר לצדעים ברוחב שתי אצבעות זו מזו, קצה אחד באמצע הצדעים, ואחד כנגד חצי האוזן (ריטב"א שם, בשם רש"י).

• ויש אומרים שאחת בלבד משתי הפאות שמכאן ומכאן היא במקום חיבור הלחי עם הצדעים, והפאה השניה שמכאן ומכאן היא בראשי השפתיים, בגבולי השפה - העליונה (רבנו הלל לתורת כהנים שם) - מצדדי הפה (רא"ש מכות שם, וסמ"ג לא תעשה נח, וריטב"א שבועות שם, וטור שם, בשם רבנו חננאל; רבנו הלל שם; יראים שם, בשם ענין אחר; מאירי מכות שם, בשם יש מפרשים) במקום שלפנים קצות השניים (מאירי שם, לדעה זו), ושם ראשי השפה יוצאים כעין שבולת (יראים שם), ונקראת פאה לפי שהיא בסוף השפה (ריטב"א שם).

• ויש אומרים שהפאה הראשונה מכאן ומכאן היא בלחי העליון, והשניה בלחי התחתון (רמב"ם עבודה זרה שם, ופירוש המשניות מכות שם; ראב"ד לתורת כהנים שם; ר"ש משנץ שם, בשם חכמי לוניל; מאירי שם, בסתם), והלחי העליון הוא צד הלחי שמן הפה ולמעלה, והפאה היא החידוד הבולט בלחי העליון, ומקום בליטתו הוא סמוך לאוזן, כנגד הנקב מצד הפנים מתחת העיניים (מאירי שם), והוא תחילת הזקן (ראב"ד שם), והלחי התחתון היינו מקום בליטת הלחי התחתון, והוא תחת לאוזן נוטה מעט לצד אחוריה (מאירי שם)^[6].

• ויש אומרים שמקום חיבור הלחי לצדעים מכאן ומכאן הן שתי הפאות העליונות, ושתים התחתונות הן במקום חיבור הסנטר לעצם, אחת מימין הסנטר ואחת משמאלו (רא"ש ונמוקי יוסף וטור שם, בשם רש"י; המפרש לרי"ף מכות שם, בשם זקנו).

• ויש אומרים שהפאה הראשונה שמכאן ומכאן היא פרק ראשון של זקן, תחת האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא משם, בחודו של לחי שבולט לחוץ - ופאות עליונות הן אותן הנקראות לדעה השלישית תחתונות (מאירי שם, בשם יש מפרשים) - אבל מה שלמעלה מזה עד הצדעא אינה בכלל פאת הזקן אלא בכלל פאת הראש (ראה ערך הקפת הראש), והפאה התחתונה שמכאן ומכאן היא בשתי השבולות שבסנטר בעצם קטן שמחבר הלחיים יחד, וכל אחד מהם לסוף הלחי (ריב"ן שם כ א ד"ה חייב על הראש, ושם כא א ד"ה בי פרקי; מאירי שם, בשם יש מפרשים)^[7].

שפם

השפם, והוא השער על גבי השפה העליונה, כתבו ראשונים שמותר לגלחו (רמב"ם עבודה זרה יב ח, במהדורות מדויקות; טור שם, בשמו), בלא שום פקפוק (מאירי שם), ואין בשפה משום כל תשחית פאת זקנך (רש"י מועד קטן יח א ד"ה ואם), אלא שלא נהגו ישראל להשחיתו אלא יגלח קצתו עד שלא יעכב אכילה ושתייה (רמב"ם שם; טור שם); אכן יש מהראשונים הסוברים שהשפה העליונה היא בכלל הפאות (ראה לעיל. רבנו הלל לתורת כהנים שם).

הפאה החמישית

הפאה החמישית, למטה, היא בסנטר, מקום חיבור שתי הלחיים, שמימין ומשמאל, יחד, והעצם קצר מלמטה בסנטר (רש"י על התורה ויקרא כט יז, ושבועות ג א ד"ה וא' מלמטה), ונקראת פאה אף על פי שהסנטר עצם אחד הוא (ראב"ד לתורת כהנים שם; ר"ש משנץ שם, בשם חכמי לוניל)^[8], ופאה זו היא תחת השפה התחתונה שעל סנטרו (פסיקתא זוטרתא ויקרא שם; רבנו הלל לתורת כהנים שם), ואין בסנטר אלא פאה אחת, כל מה שבסנטר לצד האויר (צמח צדק למשניות שם, בדעת רש"י והרמב"ם)^[9].

שער הצוואר

ולענין שיער הצואר המחובר לזקן, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהפאה החמישית היא תחת הלחיים סמוך לגרון (יראים שכה; הגהות מימוניות שם, בשמו), בסוף הזקן סמוך לגרגרת (טור שם, בשם רבנו חננאל; קיצור פסקי הרא"ש מכות ג ג), שכן שנינו: איזהו זקן, מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת (נגעים י ט. רא"ש שם).

• יש אומרים שבתחתית הזקן המחובר לצואר מותר בלא שום פקפוק (מאירי שם), וכל מה שלמטה משבולת הזקן, תחת הזקן, אין בו איסור כלל (בית יוסף שם, בדעת רבנו חננאל ורש"י והרמב"ם והסמ"ג)^[10].

• ויש אומרים שאין איסורו אלא מדרבנן, אם לפי שלפעמים הוא מושך אליו העור של הפאה כלפי מטה וישחית בסנטר (הגהות סמ"ק ע, בשם רבנו תם; ריטב"א מכות שם, בשם רבותינו הצרפתים), ועוד שכשמגלחים כל השער שתחת הגרון משחיתים עיקר הפאה סמוך לגרגרת, שאין מגלחים לחצאין להניח שבולת הזקן אלא מגלחים הכל (ב"ח שם), או לפי שדומה לתיקון הנשים (ראה ערך כלי גבר ושמלת אשה. אגרת התשובה לרבנו יונה; בית יוסף שם, בשמו).

להלכה

מכיון שרבו הדעות בפאות הזקן (שו"ע שם יא) לכן להלכה ירא שמים יצא ידי כולם (יראים שכה; הגהות מימוניות שם, בשמו; רא"ש שם; טוש"ע שם), ולא יעביר תער על כל זקנו כלל (רא"ש וטוש"ע שם), וחסידים ויראי חטא אינם נוגעים בתער כלל בשום מקום, והוא המשובח (ריטב"א מכות שם). ואפילו השפם, שכתבו ראשונים שאינו אסור אלא מכח מנהג (ראה לעיל), כתבו הפוסקים שמכיון שיש הסוברים שהשפה העליונה היא פאה (ראה לעיל), להלכה שמחמירים לצאת ידי כל הדעות, יש להחמיר גם בזה (ט"ז שם סק"ג). ואף לענין השער שבתחתית הזקן המחובר לצואר (ראה לעיל) כתבו הפוסקים שיש להחמיר בזה (רמ"א שם יא; ט"ז שם סק"ד), שהעיקר כדעה שאסור מדרבנן (ב"ח שם; ט"ז שם)^[11].

ההשחתה

בתער

אינו חייב עד שיטלנו בתער (משנה מכות כ א), שנאמר בכהנים: וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ (ויקרא כא ה), ונאמר בישראל: וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ (שם יט כז), ולמדים בגזרה שוה "פאת" "פאת", ליתן בזה את האמור בזה, ואינו חייב אלא בגילוח שיש בו השחתה (קדושין לה ב, ומכות כא א; רמב"ם עבודה זרה יב ז), והוא התער שמגלח ומשחית את השערות (ריב"ן מכות שם ד"ה גילוח), אבל על גילוח שאין בו השחתה, וכן על השחתה שאין בה גילוח, אינו חייב (גמ' שם ושם).

במספריים

גילוח שאין בו השחתה הוא המספריים (גמ' שם), שהמספריים אינם משחיתים ואינם חותכים את השער בעיקרו (ריב"ן שם ד"ה ת"ל), לפיכך אם גילח זקנו במספריים - פטור (רמב"ם שם). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא רק פטור, אלא שאף לכתחילה מותר (ריב"ן שם ד"ה מספריים; נמוקי יוסף שם; שו"ת הרמב"ם (פרידברג) רמד), וכן הלכה (בית יוסף ושו"ע יו"ד קפא יא), ומהראשונים יש שהעיד שכך הוא עושה תמיד (שו"ת הרמב"ם שם)^[12], ויש שכתב שמכל מקום ראוי שלא לעשות כן, מפני חשד הרואים (ריטב"א מכות שם)^[13]. ולדעה זו שמותר, ההיתר אף במספריים כעין תער (ריטב"א שם; בית יוסף שם; חיים שאל א נב), שעוקר השער ומשחיתו מעיקרו (תוספות נזיר מ א ד"ה ובתער), ומכל מקום כתבו ראשונים שראוי שלא לעשות כן, מפני חשד הרואים (ריטב"א מכות שם).

• ויש אומרים שבמספריים פטור ממלקות, אבל אסור (חינוך רנב, ומרכבת המשנה שם, בדעת הרמב"ם; צמח צדק יו"ד צג), בין במספריים ובין במספריים כעין תער (צמח צדק שם; מעשה רוקח למשניות שם), ויש שכתב שמלבד זה יש איסור אפילו במספריים משום וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה (ראה ערך כלי גבר ושמלת אשה. דברים כב ה. צמח צדק שם)^[14].

במכונת גילוח

מכונות גילוח חשמליות המצויות בימינו, כשעצם הסכין אינה פוגעת ולא נוגעת בבשר, מפני שיש הפסק דק ביניהם, נחלקו בהם הפוסקים:

• יש אומרים שמותר להתגלח בהן, מפני שאין בהן השחתה, שדינן כמספריים כעין תער (ראה לעיל), שלהלכה שמותר לגלח בהן, אף בהם מותר (הגהות הר צבי טור יו"ד קפא; הרב שבתי רפפורט בתחומין יח עמ' 220; הרב ישראל רוזן בתחומין כב עמ' 447)^[15].

• ויש אומרים שאם משחיתים השיער ועוקרים אותו מהשורש, אסור להתגלח בהן, שאמנם סתם מספריים כעין תער אין בהן השחתה, אבל מספריים המשחיתים השיער ועוקרים אותו מהשורש, ודאי יש בהן השחתה (קול מבשר יט; מכתב ההר צבי בחלקת יעקב ג לט; מנחת יצחק ד קיג, על פי נזיר לט א), אבל אם מותירים זיפים על הפנים, אין בהן איסור (כן משמע ממכתב ההר צבי שם).

במלקט ורהיטני

במלקט ורהיטני נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאין בהם גילוח (תנא קמא במשנה מכות כ א; סתם ברייתא בקדושין לה ב), שלפי שאין רגילים לגלח בהם, אינם קרואים גילוח (תוספות נזיר מ ב ד"ה אי), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם מכות שם; כן משמע מהרמב"ם עבודה זרה שם וטוש"ע שם)^[16].

• ויש אומרים שחייב על הגילוח בהם (רבי אליעזר במשנה מכות שם), שלדעתם רגילים לגלח בהם (ריב"ן שם כא א ד"ה גילוח עבדי; תוספות יום טוב שם).

ומהו מלקט ורהיטני, נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהם שני מיני כלים של עץ, וברזל חד נעוץ בתוכם, ובהם משוים - מחליקים - פני רוחב הקרש (רש"י שבת צז א ד"ה לפי שא"א), או את תיק הסייף והתריסין (רש"י קדושין לה ב ד"ה מלקט וד"ה רהיטני).

• ויש מפרשים שמלקט כעין מלקחיים, ורהיטני הוא כלי ברזל שהוא משרש השער ותולש אותו מעיקרו (פירוש המשניות לרמב"ם מכות שם).

בסם

סם המשיר את השער ומשחיתו, אין זה גילוח (ריטב"א מכות כ א, בשם הרמ"ה), ואפילו האוסרים במלקט ורהיטני מודים כאן שמותר, שאין זה דרך גילוח כלל (חיים שאל ב נב)^[17]. ויש להיזהר שלא לגרר את הסם אחר כך בסכין או בשאר דבר חד, אלא בעץ ובקיסם חלק, שעל ידי הגירור בסכין אפשר בקל לבוא לגילוח שיש בו השחתה כשיחתוך השערות שלא שלט בהם הסם (נודע ביהודה תנינא יו"ד פא)^[18].

הערות שוליים