מיקרופדיה תלמודית:השחתת זרע

הגדרה^[1] - איסור איבוד זרע של אדם, על ידי הוצאתו מן הגוף שלא כדרך הארץ

האיסור

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה (רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טוש"ע אה"ע כג א), שנאמר: לֹא תִּנְאָף (שמות כ יג), לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל (נדה יג ב). שלא כתוב לא תנאף באשה - שבאזהרה כתוב: לא תנאף, ולא כתוב באשה כדרך שכתוב בעונש: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ (ויקרא כ י. מעדני יום טוב נדה ב מ; מהרש"א שם יג ב) - אלא לא תנאף סתם (רש"י על הרי"ף שבת לט ב מדפי הרי"ף ד"ה לא תנאף; מעדני יום טוב נדה שם), והיינו אפילו שלא באשה, אלא ביד או ברגל (מעדני יום טוב שם). וביארו ראשונים דהיינו שמשפשף מילתו ביד או ברגל (תוספות נדה שם ד"ה בין), וממשמש באמתו ומוציא שכבת זרעו לבטלה (רש"י על הרי"ף שבת שם ד"ה המנאפין).

במנין הלאוין

רוב מוני המצוות לא מנו איסור זה במנין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה שמז; סמ"ג לאוין קג; חינוך לה), ויש מהאחרונים שכתבו שהדרשה מלא תנאף היא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א) בלבד (שו"ת פני יהושע אה"ע מד; בנין ציון קלז), והאיסור הוא מדרבנן (פני יהושע שם), או שהאיסור הוא מן התורה, אך נכלל באיסור בל-תשחית (ראה ערכו. בנין ציון שם)^[2]; אכן יש מהראשונים שמנה איסור זה בין הלאוין כלאו מיוחד מהכתוב לא תנאף (סמ"ק רצב) - לא תהנה לאף, כגון המנאפים ביד או ברגל (רי"ף שבת שם, לגירסת הרי"ף בכת"י שבדקדוקי סופרים שם; סמ"ק שם, לגירסת הסמ"ק כת"י שבמעדני יום טוב שם), היינו שלא תתן מקום לאף וחימה שיהנה וישלוט בעולם על ידי הניאוף ביד וברגל (מעדני יום טוב שם, על פי במדבר רבה י ב).

פריה ורביה

ראשונים נחלקו ביחס שבין איסור זה למצות פריה-ורביה (ראה ערכו):

• יש אומרים שאיסור זה הוא בכלל מצות פריה ורביה, שמלבד המצוה בקום ועשה של פרו ורבו יש בכלל זה אף שב ואל תעשה שלא להשחית זרע (תוספות סנהדרין נט ב וד"ה והא), ומי שאינו מוזהר על פריה ורביה אינו מוזהר על השחתת זרע (ראה להלן: המוזהרים. תוספות יבמות יב ב ד"ה שלש, בשם רבנו תם).

• ויש אומרים שאין איסור השחתת זרע תלוי במצות פריה ורביה (כן משמע מהרמב"ן נדה שם).

גדר האיסור

איסור השחתת הזרע אינו משום שגורם שילך הזרע לאיבוד בלא הולדה, אלא משום שמשליך זרעו במקום שלא הותר לו להשליך, כי הבורא יתברך גזר שלא ישליך הזכר את זרעו אלא בנקבה, שהיא מן המין שלו במקום שהוא מיוחד להשלכת הזרע, ולכן אפילו האשה מעוברת או עקרה, כשמטיל באותו המקום, אין בכך איסור (רב פעלים ג אה"ע ב).

ואין האיסור אלא ביציאתו של הזרע מחוץ לגוף לאיבוד, אבל בעצם העקירה בתוך הגוף, אין כל איסור, שלא חל עליו שם זרע כלל עד שיצא ממנו (שו"ת צפנת פענח א פט וג קסד; חזון איש נשים לו ב).

גודל העוון

המוציא שכבת זרע לבטלה האריכו חכמים בלשונם לאיים ולהפחיד אותו (ראה נדה שם א-ב, ויבמות לד ב. פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין נד א), וכתבו הפוסקים שאיסור גדול הוא, וכאילו הרג את הנפש (רמב"ם איסורי ביאה כא יח, על פי נדה שם א; טוש"ע אה"ע כג ב), שמכל טיפה היה ראוי להיות נוצר זרע קודש (חוות יאיר לא). ויש מהם שכתב שעון זה חמור מכל עבירות שבתורה (שו"ע שם א), שכן כתוב בזוהר (בית יוסף שם): בכל החטאים שנטמא בהם האדם בעולם הזה, זהו החטא שנטמא בו בצורה הגדולה ביותר בעולם הזה ובעולם הבא (זוהר א קפח א), ואין שבים ממנו אלא בתשובה רבה (זוהר שם סב א), בכח של תשובה חזקה (ראשית חכמה, הקדושה יז, בשם זוהר במקצת נוסחאות), היא התשובה השלמה (זוהר ב ריד ב)^[3].

נידוי

המוציא שכבת זרע לבטלה הוא בנידוי (רמב"ם שם, על פי נדה שם ב; טוש"ע שם), ונחלקו ראשונים: יש אומרים שחכמים נידו כל מי שיעשה כן (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; בית שמואל שם סק"ג, בדעת השו"ע); ויש אומרים שאינו מנודה מעצמו, אלא שחייבים לנדותו (תוספות שם ד"ה המקשה; רמב"ן שם; מגיד משנה שם, בשמו ובשם הר"י והרשב"א).

ביחס לשאר עריות

אם יצרו של אדם מתגבר עליו ומתיירא שלא יכשל באשת איש, או באשתו נדה, או שאר עריות, כתבו ראשונים שיש לו להוציא זרעו באותה שעה, ומוטב שיעבור בכך ואל יחטא באשה, אלא שהוא צריך כפרה (ספר חסידים (מרגליות) קעו; חלקת מחוקק ובית שמואל שם סק"א, בשמו)^[4].

לצורך

לרפא ממחלה

כשהרופאים אומרים שצריך להוציא זרע לצורך רפואתו, אין בכך איסור (שו"ת פני יהושע ב מד; נחפה בכסף אה"ע ג).

לברר אם הוא כרות שפכה

לצורך בדיקה לברר אם אינו כרות-שפכה אמרו שעושים לו תחבולה שיצא ממנו זרע (יבמות עו א, ורש"י ד"ה אבי פוקרי).

לבדיקה אחרת

ונחלקו הפוסקים:

• יש למדים מזה שאף אם עושה לצורך בדיקה אחרת, כגון אם נמצא דם בעד שלה (ראה ערך בדיקת אשה), וספק אם הדם בא ממנה או ממנו, מותר להוציא זרע כדי לברר אם הדם ממנו (בית שמואל כה סק"ב, בהוה אמינא), וכן יש למדים מכאן שכל שעושה לצורך מצוה מותר אף להוציא זרע לבטלה בידים ולהשחיתו על הארץ (שאילת יעב"ץ א מג).

• ויש אוסרים, שלא התירו בבדיקת כרות שפכה אלא דרך תחבולה וגרם, אבל לא בידים (ים של שלמה יבמות ח טז; אחיעזר ג כ). ויש אומרים לאסור מטעם אחר, לדעה שכל האיסור של השחתת זרע הוא משום פריה ורביה (ראה לעיל: האיסור), ולא התירו אלא כשזהו תיקון לפריה ורביה, שאם לא יבדקוהו יהיה אסור לישא אשה משום כרות שפכה (ערוך לנר יבמות שם).

לבירור מניעת הריון

ומטעם זה האחרון יש מתירים להוציא הזרע לצורך בדיקת הרופאים כדי לברר אם מניעת ההריון היא ממנו או ממנה, שהרי זה לצורך מצות פריה ורביה (אחיעזר שם; משפטי עוזיאל אה"ע מב); ויש מתירים רק באופן שדש מבפנים וזורה מבחוץ (זקן אהרן (וואלקין) א סז); ויש אוסרים, שבכרות שפכה התיקון הוא בעצם המשחית ולכן מותר, אבל לצורך תיקון האשה אסור (צפנת פענח רלב).

הזרעה מלאכותית

אם מותר להוציא זרע בשביל להזריק אחר כך הזרע לרחם אשתו בהזרעה מלאכותית, נחלקו הפוסקים:

• יש מתירים, שאין זו לבטלה, מאחר שנכנס אחרי כן לגוף האשה, והרי היא אשתו, ואדרבה הרי עושים כן מפני שמועיל יותר להריון ועיבורה, אלא שלהזריע באופן זה לאשה אחרת, שאינה אשתו, פשוט שאסור (מהרש"ם ג רסח; זקן אהרן (וואלקין) ב צז).

• ויש אוסרים, מפני שבשעת הוצאת הזרע הוא לבטלה, ועוד שיוכל להיות שלא יוכלו אחר כך להפעיל הזרע ברחם האשה ונמצא שהוציא לבטלה (דברי מלכיאל ד קז-קח; משפטי עוזיאל אה"ע יט).

ביופסיה

כשחותכים באשך ומוציאים ממנו הזרע, אין כלל איסור, שכשהוא בגוף אינו נקרא זרע כלל, ואין בו איסור השחתה (ראה לעיל: האיסור. מנחת יצחק ג קח).

כריתת ערמונית

כשחותכים שביל הזרע בניתוח כריתת ערמונית, ובשעת הביאה נעקר הזרע ממקומו, ואחר כך בא אל מקום החיתוך ואינו יכול לצאת החוצה, מכל מקום אין לחוש לשמש עם אשתו, שמכיון שבא על אשתו כדרך כל הארץ אין איסור בזה (ראה להלן: דרך ביאה), ועוד שכשהוא בגוף אינו בכלל זרע, ואין בו השחתה (ראה לעיל: האיסור. ציץ אליעזר יד צה)^[5].

בגרם השחתה

משמוש באמה

כל היד המרבה לבדוק באנשים - שבודק עצמו באמתו, שמא יצא ממנו קרי (רש"י נדה יג א ד"ה באנשים) - תיקצץ (משנה שם), שמתחמם ומרגיש כשממשמש ומוציא שכבת זרע לבטלה (רש"י שם, על פי הגמ' שם), שכל המרבה ליתן ידו על עינו מרבה להוציא דמעה (ירושלמי שם). ולאו דוקא המרבה אסור (גמ' שם), אלא אף בפעם אחת (רש"י שפ ד"ה אנשים; מאירי שם), וכן אמרו: יד לאמה תיקצץ (שבת קח ב), ולא שדין הוא לקצוץ את ידו, אלא קללה היא (נדה שם ב, במסקנה).

אחיזה באמה

האוחז באמה ומשתין, נחלקו תנאים, אם הדבר אסור (רבי אליעזר בגמ' שם), שמוציא שכבת זרע לבטלה (גמ' שם, לדעה זו), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה כא כו; טוש"ע או"ח ג ד ואה"ע כג ד); או שהדבר מותר, שאם לא יעשה כן ניצוצות ניתזים על רגליו ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים (אמרו לו לרבי אליעזר שם)^[6].

ומכל מקום הכל מודים שאם היה נשוי - מותר (גמ' שם; רמב"ם שם; שו"ע שם ושם), ונחלקו אחרונים אם דוקא כשאשתו עמו והיא טהורה (מגן אברהם שם ס"ק יד; ט"ז שם ס"ק יג), וכן הלכה (משנה ברורה שם ס"ק כז); או אף כשאינה עמו (בית שמואל שם סק"ד, בדעת השו"ע), ומידת חסידות להיזהר אף נשוי (פסקי תוספות נדה שם; שו"ע או"ח שם)^[7]. ואסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידו במבושיו שלא יבוא לידי הרהור (ראה ערך הרהור עברה), ואפילו מתחת טיבורו לא יכניס ידו, ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט ידו לאמה כלל אלא בשעה שהוא צריך לנקביו (רמב"ם שם; טוש"ע אה"ע שם).

האוכל תרומה

האוכל תרומה, והרגיש שנזדעזעו אבריו - שנעקרה שכבת זרע מגופו (רש"י נדה מ א ד"ה שנזדעזעו) - אוחז באמה ובולע את התרומה (משנה שם; רמב"ם תרומות ז ד), ונחלקו אמוראים האם אמרו כן במטלית עבה דוקא, שאינה מביאה לידי חימום (אביי בגמ' שם יג א); או שאפילו במטלית רכה, שכיון שכבר נעקרה אין חימום אחר חימום (רבא בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם, לפי הרדב"ז שם).

להקשות עצמו

אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת (נדה יג ב; רמב"ם איסורי ביאה כא יט; טוש"ע אה"ע כג נ) מחשש של הוצאת זרע לבטלה (ב"ח שם; באור הגר"א שם ס"ק יא). והעושה כן יהא בנידוי (גמ' שם; רמב"ם תלמוד תורה ו יד; טוש"ע יו"ד שלד מג), ונחלקו ראשונים: יש אומרים שחכמים נידו כל מי שיעשה כן (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; בית שמואל שם סק"ג, בדעת השו"ע); ויש אומרים שאינו מנודה מעצמו, אלא שחייבים לנדותו (תוספות שם ד"ה המקשה; רמב"ן שם; מגיד משנה שם, בשמו ובשם הר"י והרשב"א).

לישון כשפניו למעלה

לפיכך אסור לאדם לישון אפרקיד (גמ' שם יד א), דהיינו שישן על ערפו ופניו למעלה (גמ' שם, לפי הערוך, פרקד, בשם רב האי, ורש"י שם ד"ה אפרקיד), אלא יטה מעט (גמ' שם יד א; רמב"ם איסורי ביאה שם, ודעות ד ה; טוש"ע שם), שלא יבוא לידי קישוי (רמב"ם איסורי ביאה שם; טוש"ע שם), שידיו מונחות על אברו ומתחמם (רש"י שם ד"ה אפרקיד, בפירוש השני), או שבגדיו נופלים על מילתו ומתחמם (תוספות שם ד"ה לייט, בשם הרשב"ם) או שהשדרה מתחממת (גליון תוספות שם)^[8].

לישון כשפניו למטה

יש מהראשונים המפרשים אפרקיד, דהיינו כשפניו למטה (ערוך שם, בשם יש מפרשים; תוספות שם ד"ה אפרקיד, בשמו), שיכול לבוא לידי חימום האיבר (ערוך שם, בשם יש מפרשים); ויש שדחו דבריהם (תוספות שם)^[9].

רכיבה על הבמה

אסור לרכוב על בהמה בלא אוכף (סמ"ק רצב, על פי נדה יד א; שו"ע שם ו).

מכנסיים

מכנסיים אסורים (נדה יג ב) מפני שמביאים לידי השחתת זרע (רמ"א שם ו), והיינו מכנסיים שיש בהם כיס מיוחד לאבר - שכן בזמן התלמוד לא היה מכנסיים כי אם כיס אחד למידת האבר (רא"ש שבת א יט, בשם מחזור ויטרי) - שבזה שייך חימום, אבל מכנסיים שלנו אין בהם חימום כלל, ובכל הדורות הלכו עמם (ערוך השלחן שם ז). ומקרא מפורש הוא בבגדי-כהונה (ראה ערכו): וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה (שמות כח מב), שהיה חלל המכנסיים רחב ותלוי למטה, ולא היה תיק בין הירכיים להיות האבר מתעטף בו (רש"י נדה שם ד"ה ואין להם, בפירוש הראשון).

המוזהרים

נשים

כל היד המרבה לבדוק בנשים - שבודקת תמיד שמא ראתה דם (ראה ערך בדיקת אשה. רש"י נדה יג א ד"ה כל היד) - משובחת (משנה שם), שמתוך כך לא תבוא לידי ספק טומאה, ובעלה לא יבוא לידי איסור (רש"י שם ד"ה בנשים), ואינה דומה לאנשים שאסורים לבדוק (ראה לעיל: בגרם שחתה) לפי שאנשים בני הרגשה הם - שמזדעזעים אבריו כשמתחמם ורואה קרי (רש"י שם ד"ה השחתה) - אבל נשים לאו בנות הרגשה הן (גמ' שם). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהנשים אינן מתחממות, ואינן באות לידי איבוד זרע מחמת משמוש (רמב"ן שם; רשב"א וריטב"א שם, בשמו; תוספות הרא"ש שם, בשם רש"י), אבל אילו היו מתחממות היו אסורות לבדוק, שאף הנשים מוזהרות על השחתת זרע. ואף על פי שאין הנשים מצוות על פריה ורביה (ראה ערך אשה וערך פריה ורביה), אין איסור השחתת זרע תלוי בפריה ורביה (ראה לעיל: האיסור. תוספות יבמות יב ב ד"ה שלש, ותוספות הרא"ש נדה שם, בדעת רש"י; רמב"ן ורשב"א וחידושי הר"ן וריטב"א שם)^[10].

• יש מפרשים נשים לאו בנות הרגשה הן, שהן רואות דם אף בלא הרגשה (תוספות הרא"ש שם, בשם רבנו חננאל), ולכן אף על פי שמוציאות זרע לבטלה בבדיקתן, טוב לה שתבדוק כדי להפרישה מטומאת טהרות ומלשמש עם בעלה בטומאה, אבל אנשים שאינם רואים קרי בלא הרגשה למה יבדקו, ואף לפירוש זה הנשים אסורות בהשחתת זרע (תוספות הרא"ש שם).

• ויש חולקים וסוברים שנשים, מכיון שאינן מצוות בפריה ורביה, אינן אסורות בהשחתת זרע, וזוהי שאמרו נשים לאו בנות הרגשה הן, היינו לאו בנות איסור הרגשה (תוספות יבמות שם, ורמב"ן ורשב"א וחידושי הר"ן וריטב"א ותוספות הרא"ש נדה שם, בשם רבנו תם), ואפילו הרגישו ושיחתו זרען אין בכך כלום (רשב"א שם, בדעת רבנו תם)^[11].

זרע האשה

אפילו לסוברים שאף נשים מצוות על פריה ורביה (ראה ערך אשה), מכל מקום אינן מוזהרות על השחתת זרען, לפי שהנשים מזריעות מבפנים, ושם הוא דרך להזריע, אבל אנשים מזריעים בחוץ, ואין דרך להזריע שם (גליון תוספות נדה שם; תוספות הרא"ש שם, לדעה זו).

מי שאינו ראוי להוליד

במי שאינו ראוי להוליד, כגון סריס, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאף הוא מצווה על השחתת זרע (בנין ציון קלו); ויש מצדדים להקל (מנחת חינוך א לא; אמרי אש יו"ד סט).

בן נח

בבן-נח (ראה ערכו), נחלקו הדעות:

• יש אומרים שמכיון שלא נחשב האיסור בין שבע מצות בני נח (ראה ערך הנ"ל), הרי שאינו מצווה על השחתת זרע (תוספות סנהדרין נט ב ד"ה והא).

• יש אומרים שאף בן נח הוזהר על זה, שהרי בדור המבול נענשו על כך (משנה למלך מלכים יד ז, בדעת הרשב"א).

• ויש אומרים שבן נח הוזהר על זה, ודינו חמור יותר משל ישראל, שכן המשחית זרע הרי הוא שופך דמים (ראה לעיל: איסורו), ובן נח הוזהר גם על רציחת עוברים יותר מישראל (ראה ערך הנ"ל. שו"ת צפנת פענח ל).

דרך ביאה

דש מבפנים וזורה בחוץ

לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, שהרי אסור להוציא זרע לבטלה (רמב"ם איסורי ביאה כא יח, על פי יבמות לד ב; טוש"ע אה"ע כג א), ואינו אלא כמעשה ער ואונן, שנאמר באונן: וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה (בראשית לח ט. יבמות שם), ולפיכך יש מהראשונים שמנוהו בין חייבי מיתה בידי שמים (שערי תשובה ג קיג). ונחלקו הדעות:

• יש אומרים שזה עצמו היה מעשה אונן (בראשית רבה פה ה; רש"י על התורה שם).

• ויש אומרים כמעשה ער ואונן ולא מעשה ער ואונן, שער ואונן חטאו בביאה שלא כדרכה (ראה להלן. יבמות שם).

מניקה

מניקה כל עשרים וארבעה חודש, נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שיהא דש מבפנים וזורה מבחוץ (רבי מאיר בתוספתא נדה (צוקרמאנדל) ב ו; רבי אליעזר ביבמות לד ב), כדי שלא תתעבר ותגמול את בנה וימות (רש"י שם ד"ה דש).

• ויש אומרים שמשמש כדרכו, והמקום משמר עליו, שנאמר: שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' (תהלים קטז ו. חכמים בתוספתא שם), והדש מבפנים וזורה מבחוץ אינו אלא כמעשה ער ואונן (אמרו לו לרבי אליעזר בגמ' שם), ואסור לעשות כן, וכן הלכה (מאירי שם).

ביאה שלא כדרכה

ביאה שלא כדרכה, נחלקו בה ראשונים:

• יש אומרים שלפי שאינה במקום זרע (ראה ערך ביאה) אסורה אפילו באשתו, לפי שמוציא זרע לבטלה, ולא אמרו שמותרת (ראה נדרים כ ב וסנהדרין נח ב) אלא כשאינו מוציא זרע לבטלה (תוספות יבמות לד ב ד"ה ולא, בתירוץ הראשון; רמב"ם שם כא ט; טור ורמ"א אה"ע כה ב, בסתם), וזה היה מעשה ער ואונן (ראה לעיל).

• ויש אומרים שלא נחשב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד, אבל במקרה בלבד מותר (תוספות שם וטור שם, בשם ר"י; תוספות רי"ד יבמות יב ב; רמ"א שם, בשם יש מקילין)^[12].

להלכה כתבו הפוסקים שדבר קשה הוא להתיר להיכשל בהוצאת זרע אפילו במקרה, ושומר נפשו ירחק מזה וכיוצא בו (בית יוסף שם), וכל המקדש עצמו במותר לו קדוש ייאמר לו (רמ"א שם).

הנושא שאינה ראויה לילד

הנושא קטנה ועקרה וזקנה, נחלקו בהן הדעות:

• יש אומרים שאף על פי שאינן ראויות לילד, כיון שהוא משמש כדרך כל הארץ אין בזה איסור של השחתת זרע (תוספות יבמות יב ב ד"ה שלש, וכתובות לט א ד"ה שלש, בשם רבנו תם; ריטב"א כתובות שם, ונמוקי יוסף יבמות שם; ב"ח אה"ע כג ה, בדעת הרבה ראשונים), וכן הלכה (רמ"א אה"ע כג ה; ב"ח שם).

• ויש אומרים שיש בזה משום השחתת זרע (שו"ת הרדב"ז ג תקצו, בדעת הרמב"ם; ב"ח שם, בדעת הרמב"ם והטור).

שימוש במוך

קטנה, מעוברת ומניקה, נחלקו בהן תנאים אם יכולים לשמש עימם במוך:

• יש אומרים ששלש הנשים הללו משמשות במוך - ממלאות אותו מקום מוכין לשאוב את הזרע שלא תתעבר (רש"י נדה ג א ד"ה משמעת) שלא ייקלט במקום הריונה (מאירי כתובות לט א) - קטנה שמא תתעבר ותמות; מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל - ולד שאין לו צורת פנים; מניקה שמא תגמול בנה וימות (תנא קמא בתוספתא שם ב ו; רבי מאיר ביבמות יב ב, וכתובות לט א).

• ויש אומרים שמשמש כדרכו, והמקום משמר עליו, שנאמר: שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' (תהלים קטז ו. חכמים בתוספתא שם, ובגמ' שם ושם), וכן הלכה (מאירי יבמות שם; תוספות רי"ד שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהכל מודים שיש בתשמיש במוך השחתת זרע, ושאר כל הנשים אסורות לשמש במוך שנותנות שם לפני תשמיש, שאין דרך תשמיש בכך, והרי הוא כמטיל זרעו על העצים והאבנים, ולא נחלקו התנאים אלא בשלש הנשים, האם הן מותרות לשמש במוך משום חשש סכנה, או לא (רש"י יבמות שם ד"ה משמשות, וכתובות שם ד"ה משמשות, לפי תוספות כתובות שם ד"ה שלש, בשם ר"י, וריטב"א שם ושם), והאיסור הוא על שניהם (ריטב"א יבמות שם).

• יש מפרשים אף הם שמחלוקת התנאים היא במוך שבשעת תשמיש, אלא שמפרשים שהכל מודים שאין איסור לשמש במוך, ולא נחלקו אלא שלדעה הראשונה חייבות בדבר, ולדעה השניה יכולות גם לשמש כדרכן (רשב"א יבמות שם, ור"ן נדרים לה ב). ולדעה זו נחלקו הדעות אם בשאר נשים יש איסור בדבר, ולא התירו בשלש נשים אלא משום חשש סכנה (ריטב"א יבמות שם, לפי שו"ת רבי עקיבא איגר עא), או משום שלא אסרה תורה מעשה ער ואונן אלא כשכוונתו שלא תתעבר ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבוא לידי סכנה - מותר (תוספות רי"ד יבמות שם); או שאף בשאר הנשים אין איסור לשמש במוך (מרדכי יבמות ג, בשם ריב"ן; ים של שלמה יבמות א ח), לפי שדרך תשמיש הוא, והגוף נהנה מן הגוף, ודומה למשמש עם הקטנה (ים של שלמה שם).

• ויש מהראשונים מפרשים שמחלוקת התנאים בשלש נשים היא במוך שנותנת אחר התשמיש, והמחלוקת היא - כמו לדעה הקודמת - לא באיסור הנתינה, אלא בחיובה, אבל איסור נתינת מוך אחר תשמיש אין איסור אפילו בשאר כל הנשים לדברי הכל, שהרי הבעל משמש כדרכו, והאשה אינה מוזהרת על השחתת זרע מפני שאינה מצווה על פריה ורביה (כן משמע מרש"י כתובות לז א ד"ה משמשת; תוספות יבמות שם, בשם רבנו תם), ואפילו אם הנשים מוזהרות על השחתת זרע, כל שכבר נעקר הזרע מן הגוף לא שייך בו השחתה (תוספות הרא"ש יבמות שם).

לדעת האוסרים לשמש במוך, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכשהאשה נותנת המוך אחר התשמיש כדי לשאוב הזרע שלא יקלט אין איסור, שהרי אין הבעל כמטיל זרעו על עצים ואבנים, ואפילו בשאר הנשים מותר (תוספות הרא"ש כתובות שם, וחתם סופר יו"ד קעב, בדעת רש"י), ולא נקרא השחתת זרע אלא במי שגורם על ידי חימום שמוציא זרע לבטלה, בין האיש בין האשה, אבל לאחר שנעקר הזרע מן הגוף לא שייך בו השחתה (תוספות הרא"ש יבמות יב ב).

• ויש אומרים שאף אחר תשמיש יש איסור במוך, ובשאר הנשים אסור אף לר' מאיר, אלא שקודם תשמיש האיסור הוא גם עליו, שהוא כמשמש בעצים ואבנים, ולאחר תשמיש האיסור הוא עליה, שמשחיתה זרעו של הבעל, ואף היא מצווה על השחתת זרע (ריטב"א יבמות שם, בדעת רש"י; שו"ת רבי עקיבא איגר עא, בשם הרבה ראשונים, בדעת רש"י).

כשהרופאים אומרים שיש חשש סכנה

אשה שהרופאים אומרים שאם תתעבר או אם תלד תסתכן, נחלקו אחרונים אם מותרת לשמש במוך:

• יש אומרים שכיון שהלכה ששלש נשים אסורות לשמש במוך (ראה לעיל), אף זו אסורה לשמש במוך, וחוששים לדעת הסוברים שמחלוקת התנאים היא אם מותרות, ולחכמים אסורות לשמש (ראה לעיל), או שמחלוקתם היא אחר תשמיש אם חייבות ליתן מוך, וקודם תשמיש אסורות לדברי הכל (ראה לעיל. שו"ת רבי עקיבא איגר שם; שו"ת חתם סופר שם), אלא שמהם שאוסרים גם נתינת מוך אחר תשמיש (שו"ת רבי עקיבא איגר שם).

• ויש אומרים שמותרות במוך קודם תשמיש, שבשלש נשים בלבד הוא שאסרו - לדעת הסוברים כן - לפי שאין כאן חשש סכנה קרובה, ואדרבה בדרך הטבע שלש נשים אלו רובן אינן מתעברות, ואין כאן אלא חשש רחוק של סכנה בלבד, אבל כשהרופאים אומרים שיש כאן סכנה ודאית, או חשש קרוב של סכנה, שהיא אשה שראויה להתעבר, והרי רוב נשים מתעברות, בזה אף לדעת חכמים מותר (חמדת שלמה מו; צמח צדק אה"ע פט).

כשהאיש נותן על האבר כיס

כשהאיש נותן על האבר כיס, כדי שהזרע לא יכנס לתוך הרחם, נחלקו אחרונים:

• יש מחמירים בזה יותר ממוך, כי שם שופך זרעו בגוף הרחם אלא שנופל על המוך, אבל בכיס המכסה כל האבר הרי זו הוצאת זרע לבטלה ממש, ואף במקום סכנה אין להתיר, שלא תשמש ולא תסתכן (שו"ת מהרש"ם ג, בהשמטות).

• ויש שאין מחלקים בדבר, ומתירים במקום סכנה אף בזה (אחיעזר ג כד).

ניטל רחמה של האשה

כשניטל רחמה של האשה - להלכה שמותר לשאת עקרה וקטנה (ראה לעיל. כן משמע מעזרת כהן לג) - אף בזה אין איסור, ומותר לבוא עליה (מלמד להועיל ג יז; עזרת כהן שם).

תפר בצוואר הרחם

והוא הדין אם עשו הרופאים תפר בצוואר הרחם כדי שלא תתעבר, שכיון שהתשמיש הוא כדרך כל הארץ, אלא שאינה ראויה להוליד, אין זה השחתת זרע (חשב האפוד א כה).

אוטם ברחם

אכן, אשה שיש לה אוטם ברחם, ועל ידי כן כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ, אסור לשמש עמה, כיון שאינו כדרך כל הארץ (שו"ת הרא"ש יג ג; שו"ע שם ה).

הערות שוליים