מיקרופדיה תלמודית:התרת נדרים

הגדרה^[1] - ביטול נדרים על ידי חכם או שלשה הדיוטות

דינה ומקורה

הדין

מי שנדר וניחם על נדרו, הרי זה נשאל לחכם ומתירו (רמב"ם נדרים ד ה; טוש"ע יורה דעה רכח א).

כתבו הראשונים, שלשון התרת נדרים הוא כמו התרת הקשר, כאדם שמצא חבל קשור והתירו (תשובות המיוחסות רסב); ויש מפרשים שהוא מלשון היתר, בניגוד לאיסור (ראה ר"ן נדרים עז ב).

מקורו

במקורה של התרת נדרים נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהתרת נדרים שאמרו חכמים, מעט רמז יש לו במקרא ואין על מה לסמוך, אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה (חגיגה י א, ורש"י ד"ה היתר).

• ר' אליעזר אומר יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: כִּי יַפְלִא (ויקרא כז ב) כִּי יַפְלִא (במדבר ו ב) שתי פעמים, אחת הפלאה לאיסור, ואחת הפלאה להיתר; שהפלאה לשון פירוש הוא, והפלאה לאיסור היא כשפירש ונדר עצמו בנדר, ולהיתר היא שחוזר ומפרש לפני החכם ואומר כן נדרתי ולדעת כן נדרתי, אבל לדעת כן לא נדרתי, והוא בא לידי חרטה ומתוך כך בא לידי היתר (חגיגה שם, ורש"י ד"ה אחת).

• ר' יהושע אומר יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי (תהלים צה יא), ודרשו: באפי נשבעתי וחזרתי בי, ויש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו ואמר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה שבא לי על ידי נדרי - מתירים לו (חגיגה י א; ירושלמי נדרים ג א).

• רב יהודה אמר שמואל אמר שלמדים ממה שנאמר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (במדבר ל ג), ודרשו: הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלים לו (חגיגה י א). ונזכרו בגמרא (חגיגה שם) לימודים נוספים על זה.

וכתבו הראשונים שהתרת נדרים אין לה עיקר בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הגבורה שהכתוב לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כוונתו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשעט נפש, כענין שנאמר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ (ויקרא יט יב), אבל אם ניחם וחזר בו - חכם מתיר לו, ולפי שאין לו ראיה בתורה אמרו שהיתר נדרים פורחים באויר (רמב"ם שבועות ו ב; פירוש המשניות לרמב"ם נדרים י ח; ספר המצות לרמב"ם עשה צה).

בנזירות

גם נדרי נזירות יש להם היתר על ידי חכם (ראה נזיר לא ב, ושיטה מקובצת שם).

בהקדש

בנדרי הקדש נחלקו תנאים:

לבית שמאי שסוברים שהקדש בטעות הקדש (ראה ערך הקדש), אין להם היתר על ידי חכם, שאפילו אם ימצא לו החכם פתח חרטה ועושה את הקדשו כטעות, הרי גם הקדש טעות הקדש; ולבית הלל שסוברים הקדש טעות אינו הקדש (ראה ערך הקדש), החכם מתיר אותם, כמו שמתיר כל הנדרים (בבא בתרא קכ ב, ורשב"ם ד"ה שיש וד"ה ולב"ש; ערכין כג א; ירושלמי נזיר ה א).

הלכה שכשם שנשאלים על נדרי איסור ומתירים אותם, כך נשאלים על נדרי הקדש ומתירים אותם, בין נדרי קדשי בדק הבית ובין קדשי מזבח (רמב"ם נדרים ד ז).

בהקדש שחל על ידי תמורה - אין שאלה (ירושלמי נזיר ב א; רמב"ם נדרים שם).

בתרומות ומעשרות

המפריש תרומות ומעשרות וניחם עליהם, הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו (נדרים נט א; רמב"ם תרומות ד יז; טוש"ע יו"ד שלא מח)^[2].

בשבועה

בשבועה אם יש לה היתר על ידי חכם, נחלקו תנאים:

בית שמאי אומרים שאין שאלה בשבועה; ובית הלל אומרים שיש שאלה בשבועה (נדרים כח א).

הלכה שמי שנשבע וניחם על שבועתו, הרי זה נשאל לחכם ומתירים לו, ואפילו נשבע בשם המיוחד, בה' אלהי ישראל (רמב"ם שבועות ו א,ח; טוש"ע יו"ד רל א, רכח א, וש"ך סק"א).

ואף על פי שמדין הגמרא כך הלכה, כתבו הגאונים להחמיר בשבועות שאין מתירים אותן, אם לא במקום תקנה או מצוה (ר"ן נדרים כב ב, בשם רב האי גאון), וכתבו שאין אנו ולא אבותינו נזקקים למי שנשבע באלהי ישראל (רשב"א שם, בשם מר יהודאי גאון).

וכתבו הראשונים, שלכל שבועות יש התרה מן התורה, אלא שהחמירו בימי הגאונים, ומתוך כך היו העולם נמנעים מלהישבע; אבל בארצות שרגילים להישבע, ואם לא יתירו להם לא יבואו לבקש התרה ויעברו במזיד, כי נשבעים על דבר שאי אפשר להם לקיים, יש להתיר נדרים ושבועות (רא"ש נדרים ג ב). ומעשים שבכל יום שמתירים את השבועות לפי מה שמסרו לנו חכמים, ולפי מה שראינו מאבותינו שהיו עושים בפני אבותם ורבותם (פירוש המשניות לרמב"ם נדרים י ח).

ומכל מקום אף על פי שמותר להישאל על השבועה ואין בזה דופי, ומי שלבו נוקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות, אף על פי כן ראוי להיזהר בדבר זה ואין נזקקים להתיר אלא מפני דבר מצוה או צורך גדול, וטובה גדולה היא לאדם שאם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו, שנאמר נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר, וכתוב אחריו עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם (תהלים טו ד-ה. רמב"ם שבועות יב יב; רמ"א יו"ד רג ג, רל א)^[3].

המצוה להתיר

מה שאמרו שמצוה לעמוד בשבועתו, אין הדברים אמורים אלא בשבועות, אבל בנדרים, אפילו אם נדר להרע לעצמו - מצוה להתירו (ראב"ד שבועות יב יב). וכן כתבו הראשונים שאם עבר ונדר - מצוה להישאל על נדרו, כדי שלא יהא מכשול לפניו (רמב"ם נדרים יג כה, טוש"ע יו"ד רג ג).

ומכל מקום הפרוצים בנדרים כשבאים להתיר נדרים יש להטיל עליהם עונש, כגון להתענות וליתן לצדקה וכיוצא, כדי שלא יזלזלו בנדרים (ש"ך יו"ד רל סק"א, בשם תשובת מהר"ם מינץ).

ויש מן הגאונים שהחמירו אף בכל הנדרים והשוו אותם לשבועות שלא להתיר אותם אלא לדבר מצוה, ולא אמרו שהמקיים את הנדר כאילו הקריב עליה קרבן, אלא במי שירא שלא יוכל לעמוד בנדרו ויבוא לידי מכשול ואינו שואל עליו (ר"ן נדרים כב ב, בשם הנשיא אלברצלוני בשם מר יהודאי גאון; רדב"ז שבועות יב יא, בדעת הרמב"ם. בטוש"ע ובפוסקים האחרונים לא הובאה חומרא זו בנדרים)^[4].

ברכה

אין מברכים על התרת נדרים, ולא כאותם שנוהגים לברך על מצות היתר נדרים ושבועות, שאינה מצות עשה שתהא טעונה ברכה אפילו מדבריהם, אלא רפואה שנתנה תורה לאיולתו של אדם הרגיל בנדרים (שבלי הלקט השלם שיז).

בנכרים

לדעת הסוברים שאף הנכרים עוברים בבל יחל (ראה ערך בל יחל), אין להם היתר חכם (ירושלמי נזיר ט א).

גדרה

עקירה למפרע

בגדר ההתרה אמרו שהחכם עוקר את הגדר מעיקרו (כתובות עד ב; ירושלמי כתובות ז ז, נדרים ו ד, נזיר ד ד), ועושהו כאילו לא היה עליו נדר ולא חל עליו נדר מעולם (תוס' נזיר כא ב ד"ה ואי), שהרי החכם עושה את הנדר כטעות, שעל דעת כן לא נדר (ראה להלן: בחרטה), ונמצא שהרי זה כאילו לא היה הנדר מעולם עליו (תוס' נזיר כב א ד"ה מר זוטרא; פירוש הרא"ש שם כב ב). וזהו ההבדל שבין התרת החכם להפרת הבעל, שהחכם עוקר הנדר למפרע, והבעל מיפר מכאן ולהבא (ראה ערך הפרה).

יש מהראשונים שכתבו שהחכם אינו עוקר הנדר מתחילתו (רמב"ם נדרים יג ב, ובפירוש המשניות נדרים י ח). ופירשו בכוונתם שענין התרת חכם אינו אלא הוראה שמורה שהוא מותר, שמאחר שאילו ידע שיארע לו כן לא היה נודר הרי זה כאילו פירש שלא נדר על דעת כך, ואם כן לא חלו השבועה והנדר, והחכם מורה לו שהוא מותר (כסף משנה שם).

ויש מהאחרונים שכתבו לחלק בין כשההתרה היא על ידי חרטה, שאז החכם הוא המתיר; ובין כשההתרה היא בפתח, שעל דעת כן לא נדר (ראה להלן: בפתח), שאז הנדר בטל מאליו, אלא שהחכם צריך לומר לו שהוא מותר (צפנת פענח שבועות ו א).

וכן יש שכתבו שנדר הניתר בפתח אין צריך התרה מן התורה, אלא מדבריהם מפני שהטעות אינה ברורה כל כך (שו"ת מבי"ט א צח).

ההתרה

אמירת החכם

כיצד היא ההתרה, אחרי שהנודר נשאל בפתח או בחרטה (ראה להלן: בחרטה; בפתח), יאמר לו החכם או שלשה הדיוטות: שרוי לך, או מותר לך, או מחול לך, וכל כיוצא בענין זה בכל לשון (רמב"ם שבועות ו ה: שו"ע יו"ד רכח ג); והגדול שבשלשה אומר לו כן (רמב"ם שם; כלבו פח. ולא הוזכר בשו"ע).

יש מצריכים לומר כן שלש פעמים, ואינו אלא כדי לחזק הענין, אבל מצד הדין די בפעם אחת, ולכן בדיעבד די בפעם אחת (טוש"ע שם, וש"ך סק"ו).

ויש שהוסיפו שיאמר הגדול: שרוי לך ומחול לך בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה ככתוב וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' (במדבר טו כו), ואחר כך אומרים שנים הנשארים: שרוי לך וכו', ואחר כך אומר לו גדול הדיינים: לא יהיה לך למנהג שתהיה פרוץ בנדרים, ואם תכעס מכאן ואילך ותחזור להישבע אין אנו מתירים לך (פירוש המשניות לרמב"ם נדרים י ח, והביאו המאירי שם כא ב. ולא הובאו הדברים בפוסקים).

לשון ההתרה

חכם שאמר בלשון בעל לא אמר כלום (נדרים עז ב). ולפיכך אם אמר החכם: מופר לך, או נעקרה שבועתך, וכל כיוצא בענין זה, לא אמר כלום, שאין מיפר אלא הבעל או האב, אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה ומחילה (רמב"ם נדרים י ח).

מעומד

מתירים נדרים אפילו מעומד, שאין התרת נדרים דין שצריך ישיבת הדיינים (נדרים עז א-ב; רמב"ם שבועות ו ו; טוש"ע יו"ד רכח ג).

במה דברים אמורים כשמתירים על ידי חרטה בלא פתח, שאינו צריך עיון ויישוב הדעת, אבל מי שאינו מתחרט מעיקרו וצריך לבקש לו פתח, צריך להתיישב בדבר וצריך עיון גדול, שהרי זה שאינו מתחרט הוא מפני שהיתה לו תועלת בדבר, לפיכך צריך למצוא לו פתח שאילו היה יודע שיבוא לידי כך היה נמנע מלידור, ואם הוא משקר לחכם אין התרתו כלום, וכיון שצריך יישוב הדעת צריך שיהיה מיושב (טוש"ע שם ד).

ויש מן הראשונים סוברים שכיון שלהלכה פותחים בחרטה (ראה להלן: בחרטה), ואין צריך ישיבה, לכן אפילו לא נתחרט ואנו צריכים לחזור אחר פתחים להתירו - אין צריך לישב, ודוקא לדעת הסובר שאין פותחים בחרטה וצריך מתחילה לעיין הרי זה דומה לדין וצריך לישב (רשב"א נדרים עז ב).

והנודר, אף על פי שאמרו שצריך להיות עומד, וכן שנינו: אין נשאלים לנדרים אלא מעומד (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ו ב, וחסדי דוד שם; ירושלמי נדרים י ח), מכל מקום מצד הדין אינו צריך להיות עומד, שאין זה דין, וגם לישב כמו החכם אינו צריך (ש"ך יו"ד רכח סק"ט).

ועכשיו נהגו שהנודר עומד והמתירים יושבים, מפני שנהגו להתיר על ידי שעושים מהחרטה פתח (ראה להלן: בחרטה), ובפתח צריכים לישב (ש"ך שם). ויש שכתבו שאם הנודר הוא תלמיד חכם, מושיבים אותו (שו"ת רדב"ז א לא).

בלילה

מתירים נדרים בלילה, שאין התרת נדרים דין שיצטרך יום (נדרים עז א-ב; רמב"ם שבועות ו ו; טוש"ע יו"ד רכח ג).

בשבת

מתירים נדרים בשבת אם ההתרה היא לצורך השבת, כגון שנדר שלא לאכול, או ליבטל מעונג השבת (שבת קנז א; רמב"ם שבת כד ו, שבועות ו ו; טוש"ע או"ח שמא א, יו"ד רכח ג).

ואפילו נדרים שהיה להם פנאי להישאל עליהם בערב שבת מבעוד יום מתירים אותם (נדרים עז א; רמב"ם וטוש"ע שם), ואפילו כשמתירים שלשה הדיוטות מותר בשבת, ואינו נראה כדין, שאסור בשבת (ראה ערך דיני ממונות), שכיון שמתירים אפילו מעומד ובקרובים ובלילה, אינו נראה כדין שיש היכר בדבר (נדרים עז א ור"ן).

נדרים שהם שלא לצורך השבת אסור להתירם בשבת, מפני שהוא טרחה שלא לצורך היום (ר"ן שבת קנז א, וראה לבוש או"ח שמא א); או משום מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיה נח יג. לבוש יו"ד רכח ג).

לצורך מצוה מתירים אפילו שאינו לצורך שבת (חיי אדם שבת ס טז; משנה ברורה שמא סק"ב; ערוך השלחן שם א); ויש מי שאוסר (ראה מהרש"א עירובין ל ב).

כמה נדרים

מתירים כמה נדרים לאיש אחד, אפילו בהיתר אחד כדרך שמצינו בהפרה שהבעל מיפר כמה נדרי אשתו בבת אחת (תשובות המיוחסות רעד; שו"ע יו"ד רכח מו, ורמ"א שם ב).

וכן מתירים לכמה אנשים בהיתר אחד (תשובות המיוחסות רעד; רמ"א יו"ד רכח ב).

בשעת הנדר

אמרו חכמים אל תשאל לו בשעת נדרו (אבות ד יח), והכוונה שבשעה שהוא נודר אל תשאלו פתחים של היתר, אם על דעת כך נדרת ועל דעת כך, שמתוך כעסו אומר על כל האופנים נדרתי, ונמצא שלא ימצא לו אחר כך פתח חרטה לעולם (הפירוש המיוחס לרש"י ורבנו יונה ורבי עובדיה מברטנורא שם), והוא מענייני מוסר בתיקוני חברת בני אדם (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

המתירים

יחיד מומחה

התרת נדרים היא על ידי חכם מומחה, שנאמר בפרשת נדרים: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת (במדבר ל ב), ללמד שאין היתר נדרים אלא על פי מומחים, דהיינו על פי יחיד מומחה, שהרי כשמתיר נדרים בשלשה אין צורך במומחים (ספרי מטות קנג; נדרים עח א ור"ן).

גדר מומחה

הראשונים נחלקו מיהו מומחה שיכול להתיר נדרים ביחיד:

• יש מהראשונים סוברים שהוא דוקא סמוך איש מפי איש עד משה רבנו (ראה ערך סמיכה), כמומחה שאמרו בקידוש החודש (ראה ערכו. ר"ן נדרים כג א, בשם הרמב"ן; רשב"א נדרים שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים; רבנו ירוחם יד ז, בשם הרמ"ה). וכן אמרו שהיו נוטלים רשות מהנשיא להתיר נדרים ביחיד (ראה ירושלמי נדרים י ח), שנטילת רשות היא במקום סמיכה (רשב"א ור"ן ומאירי שם).

• ויש חולקים וסוברים שאין צריך סמוך לנדרים, אלא כל שהוא חכם מובהק - מתיר (רמב"ם שבועות ו ה; ר"ן נדרים ח ב, כג א, עח ב; רשב"ם בבא בתרא קכ ב ד"ה ביחיד; תוס' בכורות לו ב ד"ה במקום; טוש"ע יו"ד רכח א). וחכם מובהק הוא כל שהוא גמיר וסביר בכל מקום בתלמוד ובעל הוראה בכל מקום (ריטב"א ור"ן ומאירי נדרים כג א).

בזמן הזה

לדעת הסוברים שצריך סמוך, בזמן הזה שאין סמוכים ודאי שאין יחיד מומחה מתיר, אבל לדעת הסוברים שאין צריך סמוך, נחלקו בדבר:

• יש סוברים שמכל מקום בזמן הזה אין לנו מומחה כזה שיתיר נדרים ביחיד (תוס' בכורות לו ב ד"ה פסק; רא"ש נדרים ג ג; טוש"ע יו"ד רכח א).

• ויש סוברים שכל שבדורו הוא חכם מובהק מתיר אפילו בזמן הזה, שראשי המטות הם היותר מובהקים שבדור (ר"ן נדרים עח ב; בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם).

שלשה הדיוטות

שלשה הדיוטות אף הם מתירים את הנדר (נדרים עח א; רמב"ם שבועות ו א; טוש"ע יו"ד רכח א).

ונחלקו תנאים בדבר:

• ר' יהודה אומר שאחד מהם צריך שיהיה חכם, והשנים צריכים שיהיו מבינים כשמסבירים להם, ואותו חכם ילמד את השנים; אבל עמי הארץ אינם ראויים להצטרף (בכורות לז א, ורש"י ד"ה דמסברי, ורבינו גרשום שם).

• חכמים אינם מצריכים שיהיה אחד מהשלשה חכם, ואפילו כולם הדיוטות מתירים (בכורות שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם שבועות ו א; טוש"ע יו"ד רכח א).

בגדר הדיוטות אלו נחלקו הראשונים:

• יש מהראשונים סוברים שהם צריכים להיות מבינים כשמסבירים להם (רמב"ן הלכות נדרים פ"ג; ריטב"א ונמוקי יוסף נדרים כב ב; ר"ן נדרים כג א, עח א; רא"ש נדרים ג ג; טוש"ע יו"ד רכח א).

ויש מוסיפים שצריך שידעו לפתוח פתח בנדרים (ריטב"א וטוש"ע שם), ואם אינם יודעים לפתוח פתח, אף על ידי חרטה לא יתירו, כי שמא יזדמן להם נדר שצריך פתח, ולא ידעו להבחין בין נדר לנדר (ש"ך שם סק"ג).

• יש שכתבו שצריך שהשלשה למדו פתחי נדרים, או שמסבירים להם ומבינים (נמוקי יוסף נדרים עח א).

• ויש חולקים וסוברים שאפילו הם הדיוטות גמורים - מתירים (כסף משנה שבועות ו א, ובית יוסף יו"ד רכח א, לדעת הרמב"ם).

במקום חכם

שלשה הדיוטות שמתירים, הדברים אמורים במקום שאין חכם, אבל אין לאדם להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה, ובמקום שיש בו רבו אסור לו להתיר אלא מדעת רבו (בכורות לו ב, לז א; רמב"ם שבועות ו ג; טוש"ע יו"ד רכח ב).

וכתבו הראשונים שלא אמרו במקום שאין חכם אלא מפני כבודו של חכם, ולכן בדיעבד אם התירו - מותר אפילו במקום שיש חכם (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ונמוקי יוסף ור"ן ורא"ש נדרים כג א; שו"ע שם, וראה ש"ך סק"ה).

ויש שכתבו מפני זה להחמיר במקום שיש רב העיר שלא להתיר בשלשה הדיוטות, אלא לצרף שנים עם הרב (פתחי תשובה שם סק"א).

נדרי עצמו

כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו, שנאמר: לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, מכאן שאין חכם מתיר נדרי עצמו (נגעים ב ה; נדרים פא ב; רמב"ם שבועות ו ג).

יש מן הראשונים סוברים שבחרטה הוא שאין חכם מתיר נדרי עצמו, אבל אם מצא פתח - מתיר לעצמו, שלא נאמר לא יחל דברו אלא בחרטה (רשב"א נדרים כב ב, בשם פירוש; מאירי שם, בשם יש מפרשים); ויש חולקים, שאין הבדל בין פתח לחרטה בזה (רשב"א ומאירי שם).

נדרי אשתו

נדרי אשתו, שבינה לבין אחרים שאינם מהנדרים שהבעל יכול להפר אותם (ראה ערך הפרה) וצריכים התרת חכם, ר' יהודה אומר שהבעל אינו יכול להתיר אותם (נגעים ב ה).

להלכה נחלקו הדעות:

• יש פוסקים כר' יהודה, ואפילו להצטרף לאחרים אינו יכול (רא"ש נדרים יא א; ר"ן נדרים ח ב, פא ב; טור יו"ד רלד, בשם הרא"ש והרמב"ם; שו"ע שם נז).

• ויש סוברים שחכמים חולקים על ר' יהודה, ופוסקים שחכם מתיר נדרי אשתו (פירוש המשניות לרמב"ם נגעים ב ה; רא"ש נדרים א ז, בשם הר"א ממיץ; רשב"א נדרים פב ב; מאירי נדרים ח ב, פא ב).

קרובים

הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, שאין ההיתר הזה דין (נדרים עז א; רמב"ם שבועות ו ו; טוש"ע יו"ד רכח ג).

וכתבו האחרונים, שנשים וקטנים פסולים, שדוקא קרובים שאין בהם פסול הגוף, שהרי לאנשים אחרים כשרים לדון, כשרים להתרת נדרים, אבל אלו שפסולם בגופם אינם כשרים להתיר נדרים. ואפילו בן שלש עשרה שנה ויום אחד שלא הביא שתי שערות שכשר לדון (ראה ערך בית דין), הרי זה דוקא לממונות, אבל להתרת נדרים צריך בדיקה אם יש לו שתי שערות, כשם שצריך לבדוק לחליצה ושאר דברים של תורה (ראה ערך גדול), ולכן יש להיזהר שלא להתיר נדרים אלא בפני אנשים שנתמלא זקנם (חידושי רבי עקיבא איגר יו"ד רכח ג).

בחרטה

נחלקו תנאים ואמוראים אם פותחים בחרטה:

• יש סוברים שפותחים בחרטה, דהיינו שהמתחרט בעיקר הנדר אינו צריך פתח אלא שואלים אותו אם הוא מתחרט על מה שנדר, ומתירים לו.

• ויש סוברים שאין מתירים לו בחרטה לבד, שמתחרט על מה שנדר, אלא צריך למצוא לו פתח, דהיינו שואלים אותו אם נדרת על דעת כן אפילו אירע לך כך וכך (נדרים כא ב ור"ן; עירובין סד ב, ותוס' שם ד"ה פותחין, בשם רבינו תם).

להלכה נחלקו הראשונים:

• יש פוסקים שאין פותחים בחרטה (מאירי נדרים כא ב, בשם גאוני הראשונים; ר"ן נדרים כב ב, בשם רב האי גאון; רשב"א שם, בשם גאון אחר); אלא שיש מהגאונים סוברים שאין המחלוקת בנדרים, אלא בשבועות, ודוקא בשבועות אין פותחים בחרטה (רשב"א שם, בשם רב האי גאון).

• ויש פוסקים שפותחים בחרטה (רי"ף ורא"ש ורמב"ן ור"ן נדרים כב ב; ספר הישר לרבינו תם שכט; מאירי שם כא ב; טוש"ע יו"ד רכח ז). ולפיכך מי שמתחרט בעיקר הנדר אין צריך פתח, אלא שישאלנו החכם אתה חפץ בנדר זה, והוא אומר איני חפץ בו, מתחרט אני שנדרתי, ומתיר לו (פירוש הרא"ש נדרים כא ב; טוש"ע שם).

וצריך שיתחרט בעיקר הנדר, דהיינו שרוצה שלא היה נודר מעולם, אבל אם אומר שמכאן ולהבא הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר - אין זו חרטה, שצריך שיעקור הנדר מעיקרו (פסקי הרא"ש נדרים ג ב; ר"ן שם כא ב; נמוקי יוסף שם; תוס' שם ד"ה א"ל; טוש"ע יו"ד רכח ז).

חרטה מעיקרא

הנודר יזהר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן ברור לו שמתחרט בלבו באמת והיה רוצה שלא נדר מעולם, שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו (רא"ש נדרים ג ב; טוש"ע יו"ד רכח ז). ולפיכך הנודר מן הגבינה לעולם, מפני שהיתה רעה לחוליו, ועכשיו מתחרט, אין להתיר לו, לפי שאינה חרטה מעיקרא, שהרי בשעה שנדר היה צריך לאסרה על עצמו מחמת חוליו, אלא שעתה מתאוה לה, לכן אין לו היתר אלא בפתח (תשובות המיוחסות רנג).

וכתבו הראשונים שדוקא בנודר מן הדבר מחמת עצמו צריך שהחרטה תהיה מעיקרא, כגון בנודר מן היין מחמת שרוצה לנדור עצמו מיין, או בנודר מן הבצל מפני שהוא רע ללב, או מן האשה שלא ישאנה מפני שאביה רע, וכל כיוצא בזה שנודר מחמת הדבר עצמו, שנדרים אלו חזקים הם, ואם אינו מתחרט מנדרו מעיקרו אין זו חרטה גמורה לבטל הנדר; אבל אם אסר על עצמו לא מחמת גוף הדבר הנדור אלא קנס את עצמו, כגון שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עברה פלונית, שאין הנדר אלא מחמת קנס על העברה, די לו אפילו בחרטה שמעכשיו (תשובות המיוחסות רנה).

המנהג למעשה

כתבו הראשונים שכיון שאין הכל בקיאים בחרטה, וגם פעמים שהנודר אומר שמתחרט מעיקרו ואינו מתחרט אלא מכאן ולהבא, על כן נכון שלא להתיר על ידי חרטה, אלא בפתח (הגהות סמ"ק פא; כלבו פח, בשם רבינו פרץ); ויש מי שמצריך שניהם, פתח וגם חרטה (מרדכי שבועות רמז תשנט, בשם ר"י בכור שור; שו"ע יו"ד רכח ז, ורמ"א שם, בשם יש אומרים).

ויש מהראשונים שכתבו כעין פשרה בין המחלוקת אם פותחים בחרטה, שאף על פי שאין פותחים בחרטה משתמשים בה להקל בפתח, שלא לדקדק בו לומר היאך אתה אומר שאילו ידעת לא נדרת, והלא ידעת קשה הימנה ונדרת, אלא מתירים לו בכל פתח, הואיל והחרטה נמשכת עמו (מאירי נדרים כא ב).

ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח, שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרו אומרים לו: אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת, והוא אומר לא, ואז מתירים לו (רמ"א שם); ואין צריך פתח אחר, שאין לחוש שמא אינו בקי בחרטה והיה חפץ בנדרו עד עכשיו, שאפילו אם היה חפץ בנדר זה עד עתה, כיון שאומר אילו ידע שיתחרט אחר כך לא היה נודר, הרי נעקר הנדר מעיקרו (ש"ך שם ס"ק טו).

בפתח

מהותו

הפתח עניינו שהנודר אומר שאפילו בתחילה כשנדר אילו היה נותן אל לבו אותו פתח לא היה נודר, ונמצא נדרו בטעות (ר"ן ומאירי נדרים כא ב). ואם אינו מתחרט (ראה לעיל: בחרטה) צריך לבקש לו פתח, לומר לו אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר, ונמצא הנדר נעקר מעיקרו.

וכיצד הוא הפתח, כגון שנדר על דבר אחד, ומפצירים בו הרבה שישאל עליו, אומרים לו אילו ידעת שיפצירו בך כל כך ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר, והוא אומר כן (טוש"ע יו"ד רכח ז).

בנולד

נחלקו תנאים אם פותחים בנולד, כלומר בדבר שאינו מצוי שנתחדש ונולד אחר שנדר, ואילו ידע בתחילה שיתחדש דבר זה לא היה נודר:

ר' אליעזר אומר שפותחים בנולד; וחכמים אוסרים.

כיצד הוא נולד, אמר קונם שאיני נהנה לפלוני, ונעשה אותו פלוני תלמיד חכם, או שהיה משיא את בנו, ואמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה תלמיד חכם או שמשיא את בנו, לא הייתי נודר; או שאמר קונם לבית זה שאני נכנס, ונעשה בית הכנסת, ואמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה בית הכנסת לא הייתי נודר - ר' אליעזר מתיר, וחכמים אוסרים (נדרים סד א).

הלכה כחכמים שאין פותחים בנולד (רמב"ם שבועות ו יב, נדרים ח ה; טוש"ע יו"ד רכח יב), ולכן אין פותחים בדבר שנולד ונתחדש לאחר שנדר, לפי שעל ידי פתח נעקר הנדר מעיקרו, ופתח כזה אינו עוקרו, שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור, כיון שאינו מצוי (טוש"ע שם). אבל אם הדבר שנולד הוא מצוי הרבה, אנו רואים כאילו היה אותו המקרה בשעת הנדר ולא ידע אותו הנודר, שנעשה הנדר בטעות ועושים ממנו פתח (ראב"ד בהשגות שבועות שם; שו"ע שם).

וכן אמרו שהעניות מצויה היא ואינו נולד, אבל המיתה אינה מצויה (ירושלמי נדרים ט ד; ר"ן נדרים סד ב; ראב"ד שם; רמ"א שם).

לדבר מצוה

אין פותחים בנולד אפילו לדבר מצוה, שהרי אמרו קונם לבית זה שאני נכנס ונעשה בית הכנסת הרי זה נולד (ראה לעיל), ובית הכנסת הרי הוא מצוה (מאירי נדרים סד א, בשם גדולי המפרשים).

תלה נדרו בנולד

יש דברים שהם דומים לנולד אבל אינם נחשבים לנולד. כגון אם אמר קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע, ואחר כך מת או שעשה תשובה; או שאמר קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו, ואחר כך מת הכלב או שנהרג הנחש, אינם נחשבים נולד מפני שפירש בשעת הנדר שנודר רק על דעת אותו הדבר (נדרים סה א).

פירוט הנדר

החיוב לפרט

נחלקו אמוראים אם הנודר צריך לפרט הנדר קודם שיתירו לו:

• רב נחמן אמר שאינו צריך, שאם תצריכו לפרט, לפעמים יקטע דיבורו ולא יפרש הכל, והחכם אינו מתיר אלא לדעת מה ששמע, ונמצא שהנדר לא הותר.

• ורב פפא אמר שצריך לפרט, שמא נדר על דבר איסור, כגון שנדר: אם יעבור עברה פלונית יאסרו עליו כל פירות שבעולם, ובא להתיר את נדרו ורוצה לעבור העברה, וילך אצל חכם ויתיר לו אם לא יפרט (גיטין לה ב, ורש"י ד"ה וחכם וד"ה משום).

הלכה שצריך לפרט הנדר (תוס' גיטין לה ב ד"ה קסבר; רשב"א ור"ן גיטין שם; רמב"ם שבועות ו ה; טוש"ע יו"ד רכח יד).

כתבו הראשונים שצריך לפרט אף את הסיבה שבשבילה נדר (רש"י גיטין לה ב שם ד"ה צריך, וד"ה משום איסורא; שו"ת הרשב"א ד סב; שו"ע יו"ד רכח יד), שהרי עיקר פירוט הוא כדי שלא יתירו לו מה שנדר להתרחק מן האיסור או מן הגזל (רשב"א שם).

והסבירו האחרונים, שאין צריך אלא לפרט לשון הנדר כמות שהוא, שלא יקצר ולא יחליף הלשון, אבל את הסיבה שחשב בלבו ולא אמר בפה בשעת הנדר אינו צריך לפרט (ט"ז יו"ד רכח ס"ק יט).

ויש מהאחרונים סוברים שמלבד לשון הנדר צריך לפרט גם את הסיבה שמחמתה נדר (פרישה יו"ד רכח ס"ק כב; ש"ך שם ס"ק כה). אלא שיש שכתבו שאין זו חובת המתירים אלא חובת הנודר, אבל המתירים אינם צריכים לשאלו על כך, וכשאינו מפרט הסיבה הרי זה מפני שנדר בסתם בלי סיבה, ואם נדר מחמת סיבה ואינו מפרט עון הוא בידי הנודר (ש"ך שם).

ומהראשונים יש שכתבו שהחכם המתיר צריך שיחקור למה נדר ועל מה נדר כדי לידע שמא יש כאן הערמה אצל אחרים, ושמא יש בהיתרו פתח לעברה (מאירי נדרים כא ב).

בדיעבד

אם לא פירט את הנדר, אין התרתו התרה (רא"ש גיטין ד י; רשב"א גיטין לה ב; שו"ע יו"ד רכח יד); ויש מהראשונים סוברים שבדיעבד התרתו התרה אף אם לא פירט (ריטב"א ונמוקי יוסף נדרים סד ב).

פירט לאחד

פירט לאחד מן המתירים - דיו (תשובות הרשב"א ד סב; שו"ע יו"ד רכח יד; מאירי נדרים כא ב, בשם גדולי הדור, וסיים שראוי להנהיג לפרוט לשלשתם או לגדול שבהם); לפי שאין הפירוט מדין תורה אלא חשש מדבריהם להיזהר מן הרמאים, לכן די באחד שפירט לפניו (רשב"א שם).

בדבר איסור

הדין

אין מתירים נדר של דבר איסור (שו"ת הרשב"א א תשנו; מדרכי גיטין רמז שעד, ושבועות רמז תשנו, בשם רבינו תם; שו"ת הריב"ש תלב; שו"ע יו"ד רכח טו). כגון הנשבע שלא לעשות איסור פלוני, וירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד עצמו ונמצא עושה שתים רעות ולכן בא להישאל, אין נזקקים לו (שו"ת הרשב"א שם).

ואפילו אין האיסור אלא מדרבנן, כגון שנשבע שלא לשחוק בקוביא, לא מתירים לו, שאין מתירים אלא שבועת הרשות ולא שבועה למנוע מאיסור (הריב"ש ושו"ע שם), שאין אומרים לאלו להזדקק לעברה קטנה, כדי שלא יעשה זה עברה גדולה (תשובות המיוחסות רנב).

וכן כל נדר שיש בהתרתו נדנוד עברה, אין מתירים לו (רמ"א יו"ד רל א).

בדיעבד

בדיעבד כשהתירו לו, יש סוברים שהנדר מותר (תשובות הרשב"א ז ד; דעה א בשו"ע יו"ד רכח טו); ויש אוסרים (בית יוסף יו"ד רכח טו, בשם ה"ר שם טוב שהובא בתשובות הרשב"א שם; דעה ב בשו"ע שם).

יש מחלקים בין כשהנדר הוא על האיסור עצמו, שאף בדיעבד אינו מותר, ובין כשהנדר הוא על דבר אחר, אלא שתלה הנדר בתנאי של דבר איסור, כגון שאמר קונם עלי פירות אם אעבור עברה פלונית, שההתרה אינה על דבר האיסור, אלא על הנדר שאסר עליו, ובזה בדיעבד מותר (ש"ך שם ס"ק כו).

אם יש מכשול בדבר, כגון שרואים שלא יוכל להתאפק ולמשול ברוחו ויעבור - יש סוברים שמתירים לו (הגהות מרדכי שבועות רמז תשפז, בשם רבנו טוביה; רמ"א יו"ד שם ובתשובותיו קג); ויש אוסרים אף בזה (ראה בית יוסף יו"ד שם, וש"ך יו"ד רכח ס"ק כח).

על ידי שליח

שליח ובעל

הראשונים נחלקו אם הנודר יכול לעשות שליח להתרת הנדר על ידי חכם:

• יש סוברים שהנודר צריך לבוא לפני החכם להתיר לו, בין איש ובין אשה, ואינו עושה שליח להישאל לו על נדרו (רמב"ם שבועות ו ד; מרדכי גיטין רמז שפה, בשם רשב"ם; טור יו"ד רכח, בשם הרמב"ם; שו"ע שם טז).

אבל הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ומתירים לה (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד רלד נו), מפני שהבעל כאשתו (ר"ן נדרים ח ב, לדעת הרמב"ם; ט"ז יו"ד רלד ס"ק מו, וש"ך ס"ק ע), ובלבד שהשלשה שהוא מתיר בפניהם יהיו מקובצים, אבל לא יקבץ אותם הבעל לכתחילה לשם כך (רמב"ם וטוש"ע שם).

יש סוברים שדוקא לחרטת אשתו נעשה הבעל שליח, אבל אינו נעשה שליח להתיר נדרי אשתו על ידי פתח (רמב"ם שבועות ו ד, ולחם משנה ומרכבת המשנה; מאירי נדרים ח ב, לדעת הרמב"ם), כי בפתח יש לחשוש אולי יוסיף על דבריה (לחם משנה שם); ויש שאינם מחלקים בין חרטה לפתח, וסוברים שבכולם הבעל נעשה שליח (טור יו"ד רלד, בדעת הרמב"ם; שו"ע שם נו).

• יש סוברים שאין שליח להתרה, ואף הבעל אינו נעשה שליח, ולא אמרו שנעשה שליח אלא בנידוי ולא בנדר (מאירי נדרים ח ב, בשם מקצת רבנים).

• ויש מן הראשונים שחולקים לגמרי וסוברים שכל אדם עושה שליח להתיר נדריו, ובבעל דוקא הוא שאמרו שאם לא היו המתירים מקובצים מקודם אינו נעשה שליח, שכיון שהנדרים של אשתו קשים עליו, וגם הוא טרח לקבצם, חוששים שמא יוסיף מדעתו להקל התרתה (ר"ן נדרים ח ב, בשם בעלי תוס'; שו"ת הרשב"א א תקנד; רא"ש נדרים א ז, בשם רבינו תם).

וגדולה מזו יש סוברים שלהתיר הנדר אפילו לשליח אין צריך, אלא כל שהחכם יודע שהנודר מתחרט יכול להתיר לו אף שלא בפניו, שהתרת החכם היא כהפרת הבעל, ואין הבדל ביניהם אלא בלשון, והבעל מיפר אף בלי ידיעת אשתו (רא"ש נדרים א ז, בשם הר"א ממיץ. וראה ערך הפרה).

ומטעם זה יש סוברים שאדם שולח חרטת נדרו בכתב לבית דין, כיון שאין צריך ידיעת הנודר להתיר (ר"ן ורא"ש שם, בשם רבנו שמשון; שו"ת הריב"ש שע, בשם הרשב"א; טור יו"ד רכח, בשם הרא"ש).

ולא עוד אלא יש מצדדים לומר שאפילו לדעת הסוברים שעל ידי שליח אין התרה מועילה, על ידי כתב ידו עדיף משליח ומועילה (שו"ת הריב"ש שם).

ברבים ועל דעת רבים

ברבים

נדר שהודר במעמד רבים (גיטין מה ב ורש"י ד"ה שידעו וש"ך יו"ד רכח ס"ק עד) נחלקו תנאים בדינו:

לדעת ר' יהודה אין לו התרה; וחכמים חולקים וסוברים שנדר שהודר ברבים יש לו התרה, שהנדר תלוי בדעתו ולא בדעת אחרים, אף על פי שכולם שמעו (גיטין מה ב - מו א; שו"ת תמים דעים קצב, בשם תשובת רב האי גאון).

רבים שאמרו, נחלקו אמוראים כמה הם: רב נחמן אמר שהם שלשה; ור' יצחק אמר שהם עשרה (גיטין מו א).

הלכה כחכמים שנדר שהודר ברבים יש לו התרה (מכות טז א; רמב"ם שבועות ו ח; טוש"ע יו"ד רכח כג).

ויש מהגאונים שכתב להלכה שנדר בפני רבים אין לו התרה (שערי צדק א נט, בשם רב נטרונאי גאון).

על דעת רבים

נדר או נשבע על דעת רבים, אמר אמימר שאין לו התרה לעולם, ואפילו הסוברים נדר ברבים יש לו התרה, מודים בעל דעת רבים שאין לו התרה (גיטין לו א; רמב"ם שבועות ו ח).

הלכה כאמימר (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד רכח כא).

הראשונים נחלקו מהו נדר על דעת רבים:

• רוב הראשונים פרשו שעל דעת רבים הכוונה כשהרבים היו שם ומדירים אותו על דעתם (רש"י גיטין לו א ד"ה על; רמב"ן ורשב"א גיטין שם, בשמו, ובשם תשובת רב האי גאון); או שהוא אמר לרבים הריני נודר על דעתכם (תמים דעים קצב, בשם תשובת רב האי גאון; ריטב"א מכות טז א, בשם רבי מאיר הלוי); ויש מוסיפים אף כשהרבים אינם שם אלא שהוא מפרטם בשמותיהם ואומר על דעת פלוני ופלוני ופלוני (תוס' גיטין לו א ד"ה אבל, בשם רבינו תם; שו"ת הרשב"א ד רצד; רא"ש ור"ן גיטין שם; טוש"ע יו"ד רכח כא).

אבל אם אמר סתם על דעת רבים - אינו כלום, ויש לו התרה (תוס' שם; רא"ש ורשב"א ומאירי גיטין לו א; טוש"ע יו"ד רכח כא); אלא שאם היה בפני רבים ואמר סתם על דעת רבים, יש שכתבו שמסתמא על דעת אותם הרבים שעמד בפניהם נדר (סמ"ק פא, בשם רבינו תם מקינון; טור שם, בשם רבינו תם; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

והוא הדין אם נדר סתם וידענו למי נתכוון, כגון שאמר על דעת שלשה רבני העיר, ואין שם אלא שלשה רבנים, שבודאי לאלו נתכוון, הרי זה נקרא על דעת רבים (שו"ת הריב"ש תקיא; בית יוסף ורמ"א שם).

• ויש חולקים וסוברים שאפילו אמר סתם על דעת רבים והרבים אינם לפניו, הרי זה נדר על דעת רבים (ריטב"א גיטין לה ב, בשם יש מרבותיו; ר"ן גיטין שם; ש"ך יו"ד רכח ס"ק סו, שנראה להחמיר לכתחילה).

• ויש מהראשונים סוברים שאם אמר סתם על דעת רבים דינו חמור יותר מאם אמר על דעת רבים ידועים, שבסתם ואיננו יודעים מי הם הרבים הרי איננו יודעים שמתחרטים כשזה רוצה להתיר את נדרו, אבל על דעת רבים ידועים אם אותם הרבים מסכימים - מתירים לו (רמב"ן במשפט החרם, בשם המורה המתיר).

בשנים

נדר על דעת שנים, נחלקו הראשונים בדינו:

יש סוברים שהרי זה כנדר על דעת רבים (תוס' גיטין מו א ד"ה ר"נ; רשב"א שם לו א, בדעת רש"י); ויש סוברים שעל דעת שנים יש לו התרה (רא"ש גיטין ד יא, ושבועות ג כב; רשב"א שבועות כט ב; טוש"ע יו"ד רכח כא-כב); ויש מהראשונים כתב שעל דעת רבים היינו עשרה (מאירי גיטין לה ב, בשם יש מהפוסקים)^[5].

בדיעבד

בדיעבד, כשהתירו את הנדר שעל דעת רבים, יש סוברים שהנדר הותר (שו"ת הרשב"א ג שד, בשם רבינו תם; מהרי"ק נב, בשם רבי אביגדור; רמ"א יו"ד רכח כא, בשם יש אומרים); ויש חולקים וסוברים שאף בדיעבד אינו מותר (שו"ת הרשב"א שם, בשם יש מגדולי המורים; מהרי"ק שם, בשם שיטת רוב הפוסקים; תשב"ץ ב נב).

ולכן כתבו הפוסקים שאין להתיר אלא בשעת הדחק (הרשב"א ורמ"א שם); או בצירוף סניף אחר להיתר (מהרי"ק שם. וראה ש"ך שם ס"ק סט).

דבר מצוה

במה דברים אמורים שאין התרה לנדר שעל דעת רבים, כשההתרה היא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מתירים אפילו נדר על דעת רבים. והיה מעשה במלמד שהדירוהו על דעת רבים שלא ילמד עוד תינוקות מפני שפשע בהם, וכשלא נמצא מלמד טוב כמותו התירו הנדר, ומתירים לדבר מצוה אפילו בלא דעת הרבים (גיטין לו א; רמב"ם שבועות ו ח; טוש"ע יו"ד רכח כא, וש"ך ס"ק סא).

עבר על נדרו

נדר על דעת רבים ועבר על נדרו, מתירים לו שודאי כולם מסכימים שלא נדר על דעת שיאנוס אותו יצרו וישמע לו ויהיה בעונשו כל ימיו (שו"ת הרשב"א ז פו).

נדנוד עבירה

נשבע על דעת רבים בדבר שיש בו נדנוד עברה מותר להתיר לו בלא דעתם, כי אין דעת רבים מסכמת בדבר שיש בו עברה (שו"ת הר"ן לא; רמ"א יו"ד רכח כא).

התרה במקצת

בנדר שהותר מקצתו על ידי שאלה לחכם, כגון שנדר להתענות או שלא לאכול בשר לזמן מסויים, ואומרים לו אילו נתת אל לבך שיש בתוך זמן זה שבתות וימים טובים כלום היית נודר, ואמר לאו, נחלקו תנאים אם הותר כל הנדר ומותר גם בשאר הימים:

בראשונה היו אומרים שהותר רק בשבתות וימים טובים, ואסור בשאר הימים, עד שבא ר' עקיבא ולימד שהנדר שהותר מקצתו - מותר בכל הימים (נדרים כה ב, סו א).

הלכה כר' עקיבא שבטל כל הנדר (רמב"ם שבועות ו יא; טוש"ע יו"ד רכט א).

הטעם שבטל כולו הוא מפני שנאמר כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (במדבר ל ג), שמשמעו דוקא כשכולו קיים יעשה, ולא כשמקצתו קיים (ירושלמי נדרים א א; ר"ן נדרים סו א).

יש מהראשונים שהסבירו מפני שהנודר לא נדר אלא על דעת שיתקיים כולו, ונמצא התרת מקצתו פתח לכולו (פירוש הרא"ש נדרים סו א); ויש שכתבו בטעם הדבר, שכיון שהנדר היה נדר אחד, והחכם עוקר הנדר מעיקרו (ראה לעיל: נדרה) ממילא הותר כולו בלא פתח אחר (ריטב"א שם).

בחרטה

הראשונים נחלקו אם גם בחרטה אומרים נדר שהותר מקצתו הותר כולו:

• יש מהראשונים סוברים שרק בנדר שהותר על ידי פתח אומרים שהותר כולו, כיון שדומה קצת לנדרי טעות, וכיון שיש טעות בנדרו במקצת בטל כולו, אבל התירו בחרטה אין כל הנדר ניתר אלא מה שנתחרט בו בלבד (ר"ן נדרים כז א, בשם הרמב"ן; רבנו ירוחם יד ז; טור יו"ד רכט; דעה א בשו"ע שם א, בשם יש אומרים).

• ויש סוברים שאפילו ניתר בחרטה, כיון שחכם עוקר את הנדר מעיקרו כשהותר מקצתו הותר כולו (ר"ן שם, בשם תוס'; רבנו ירוחם שם, בשם רשב"א; דעה ב בשו"ע שם, בשם יש אומרים, וראה ברכי יוסף שם ה, שכך פסק השו"ע).

התרת "כל נדרי"

המנהג

מנהג קדמונים מימי הגאונים לומר בליל יום הכפורים "כל נדרי" (רי"ץ גיאת הלכות יום הכיפורים; רא"ש יומא ח כח, בשם רב סעדיה גאון ורב נטרונאי גאון; ראבי"ה תקכט, בשם רב פלטוי גאון; טוש"ע או"ח תריט א)^[6].

הנוסח

בתחילה תוקן הנוסח בלשון עבר, דהיינו על הנדרים שנדרו מיום הכפורים שעבר עד יום כפורים זה, והוא התרת נדרים (ראבי"ה תקכח, בשם זקנו; רא"ש יומא ח כח; וראה באור הגר"א או"ח תריט א); ויש נוסחים שכתוב בהם בפירוש: אם נדרנו אין כאן נדר, אם איסור אסרנו אין כאן איסור וכו' (ראה נוסח רב נטרונאי גאון ברא"ש שם).

טעם התקנה

תיקנוהו בליל יום הכפורים מפני שכל הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו ואינו מתירו כאילו הקריב עליה קרבן (ראה לעיל: דינה ומקורה), ויום הכפורים מכפר למי ששב מרשעו, ובעברות נדר אין הכל בקיאים שהיא עברה, ואינו שב לילך אצל חכם להתיר לו, ולפעמים אינו זוכר את הנדר ושכחו (שבלי הלקט השלם שי, בשם ר' ישעיה); ולכן התקינו לש"ץ לאמרו קודם התפילה, כדי שתהיה התשובה קודמת ליום הכפורים (ראב"ן עירובין ד"ה ותיקון אמירת); או שמתירים לו כדי להינצל מעונש (רא"ש יומא ח כח). ויש שכתבו שאומרים אותו ביום הכפורים מפני שבהתרת נדרים כתוב וְאִם הֵנִיא וגו' וה' יִסְלַח וגו' (באור הגר"א או"ח תריט א).

סדר האמירה

אומרים את הנוסח שלש פעמים כיון שזוהי התרת נדרים (רא"ש יומא ח כח).

ומעמידים שני אנשים על יד הש"ץ, שהתרת נדרים בשלשה (ראה דרכי משה או"ח תריט סק"ג, ומגן אברהם תקסו סק"י, ומחצית השקל תריט סק"ט).

ואומרים אותו קודם התפילה מבעוד יום, מפני שאין התרת נדרים בשבת ויום טוב אלא לצורך (ראה לעיל: ההתרה. ראב"ן עירובין ד"ה ותיקון אמירת; רמ"א או"ח תריט א)^[7].

דעת החולקים

יש מהגאונים והראשונים שחלקו על כל עיקר התרה זו של "כל נדרי", מפני שאין כאן חרטה ולא פירוט הנדר ולא שלשה מתירים, וכתבו שאין נוהגים לא בישיבות ולא בכל מקום להתיר נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכפורים (רי"ץ גיאות הלכות יום הכיפורים, בשם רב יהודאי גאון ורב האי גאון ועוד; רא"ש יומא ח כח. ראה אוצר הגאונים נדרים עמ' 22 - 24).

ויש מהגאונים שתיקן לומר לא בלשון התרת נדרים אלא בלשון של בקשת רחמים מהקדוש ברוך הוא שיסלח אם עברו בשוגג או באונס על נדרים ואיסורים ושבועות (שבלי הלקט השלם שי, בשם רב האי גאון).

המנהג בימינו

הראשונים תיקנו לומר "כל נדרי" לא בלשון עבר אלא בלשון עתיד ("מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה", וכן כל הנוסח), ואין הכוונה להתיר נדרים שנדרו אלא לבטל נדרים שידרו (ספר הישר קמד; תוס' נדרים כג ב ד"ה ואת, בשם רבינו תם)^[8].

וכן נוהגים בימינו ברוב קהילות ישראל לפי כל הנוסחות לומר בלשון של ביטול על להבא (וראה את הנוסח המפורט במחזורים של העדות השונות), אלא שמכיון שבימים קדמונים שאמרו כל נדרי על העבר בתורת התרה היו עומדים שני אנשים עם הש"ץ (ראה לעיל), לכן נהגו כן גם עכשיו (דרכי משה תריט סק"ג); ועוד שדומה קצת להתרת נדרים ויטעו לומר שמתירים נדרים ביחיד. ומטעם זה מתחילים גם עכשיו מבעוד יום, כדי שלא יטעו לומר שמתירים נדרים בשבת ויום טוב (ב"ח שם; שו"ע הרב שם ד)^[9].

ויש שנהגו לצרף את שתי הנוסחאות ולומר בלשון עבר ובלשון עתיד, וכן אומרים "מיום כפורים שעבר עד יום כפורים זה, ומיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטוב" (ראה שו"ת רדב"ז ד אלף קז (ג); שו"ת שאילת יעב"ץ א קמה; ארץ חיים יו"ד ריא ב)^[10].

בערב ראש השנה

נוהגים להתיר נדרים של העבר בערב ראש השנה, שמשום זריזים מקדימים למצוות ראוי להקדים קודם ראש השנה לתקן מה שקלקל, דהיינו התרה על העבר (של"ה יומא א); וכבר נדפס נוסח מפורט של התרת נדרים בערב ראש השנה בסידורים ומחזורים (וראה גם בשל"ה שם ב, הנוסח).

ואם אין פנאי בערב ראש השנה יעשה כן בין כסא לעשור (של"ה שם ב)^[11].

הערות שוליים