מיקרופדיה תלמודית:ודוי מעשר

הגדרה^[1] - מצות הודאת האדם לפני ה' אחת לשלש שנים שהוציא את כל המעשרות כתיקונם

המצוה וגדרה

המצוה

מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאים כל המתנות שבזרע הארץ, וזהו הנקרא וידוי מעשר (רמב"ם מעשר שני יא א; טוש"ע יורה דעה שלא קמ), שנאמר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ וגו' וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי וגו' (דברים כו יב - יג), ואמרו חכמים: לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, זה וידוי מעשר, שהוא דברים הנאמרים בלחש לפני ה' (ספרי כי תבא שג ומלבי"ם. וראה להלן: אמירתו, על האמירה בלחש).

מצוה זו נמנית במנין המצוות (ספר המצות עשה קלא; סמ"ג עשין קלח; חינוך תרז). ואף מצות ביעור מעשרות [מצות הוצאת המעשרות שנשארו בסוף שלש שנים על ידי נתינתם לבעליהם או על ידי איבודם מן העולם] כלולה עם הוידוי, ואינה נמנית בפני עצמה (ראה ערך בעור מעשרות).

הוידוי

וידוי זה אינו וידוי על עוונות, שהרי אינו מתודה אלא כשעשה כדין, כמו שכתוב לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי (דברים כו יג. תוס' יומא לו א ד"ה ומעשר עני; תוס' רי"ד וריטב"א שם), והוא אומר בוידוי זה שבח עצמו, שלא עבר על מצות ה' (סוטה לב ב, ורש"י ד"ה שבחו), אלא שכך ציונו הקדוש ברוך הוא להתודות לפניו בהוצאת משפטי המעשרות והתרומות ולהתנקות מהם גם במאמר כמו שאנחנו נקיים מהחזיק בהם בפועל (ספר המצות עשה קלא); וכל מי שמודה מה שעשה, הן טוב והן רע, נקרא וידוי (הון עשיר מעשר שני ה י), שכשהאדם יאמר חשבון מעשיו לפני ה', הן כשעבר על מצות ה' והן שעשה כמצות ה', נקרא בשם וידוי (מלבי"ם על התורה דברים שם).

יש שכתבו שוידוי מעשר אף הוא בגדר של וידוי עוונות, שמתודה על שהשהה המעשרות אצלו עד סוף שלש שנים (חסדי דוד לתוספתא מנחות י ג, בדעת רש"י; משנה אחרונה מעשר שני ה י).

ברכה

יש מהאחרונים סוברים שמברכים על הוידוי ברכת המצות (השקפה לברכה לרב יוסף צבי הלוי א, בשם נתיבות עולם על הסמ"ק; שו"ת משפט כהן נו), אלא שנסתפקו אם מברכים ב"על": "אשר קידשנו במצותיו וציונו על וידוי" או בלמ"ד: "להתודות" (ראה אחרית השנים להאדר"ת סוף פרק ה; ובמשפט כהן שם מצדד לברך ב"על").

וכן יש מצדדים לברך גם ברכת שהחיינו על מצות וידוי, שהרי היא באה מזמן לזמן (משפט כהן נו. וראה ערך ברכת הזמן).

ויש שכתבו שאין מברכים כלל על מצות וידוי (השקפה לברכה א; אחרית השנים סוף פרק ה).

ספר

יש שכתבו שצריך לומר את הוידוי מתוך ספר משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה (משפט כהן נו ג-ד. וראה אחרית השנים סוף פרק ה); ויש שכתב שאין צריך לאמרה מתוך הספר (רבינו יונה ברכות ה א בדפי הרי"ף ד"ה לא הפסיד. וראה דרך אמונה יא א ביאור ההלכה).

הוידוי ופירושו

הנוסח

כיצד היה הוידוי, אומר בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים כו יג - טו. מעשר שני ה י - יג).

פירושו

בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת - הקודש זה מעשר שני ונטע רבעי שקרויים קודש (ספרי דברים כי תבא שג יג; מעשר שני ה י, ורבי עובדיה מברטנורא; רמב"ם מעשר שני יא יב).

מִן הַבַּיִת - זו חלה שהיא המתנה של הכהנים בבית (ספרי שם; מעשר שני ורבי עובדיה מברטנורא שם; רמב"ם שם).

נְתַתִּיו לַלֵּוִי - זה מעשר ראשון הניתן ללוי (ספרי, ומעשר שני, ורמב"ם שם).

וְגַם נְתַתִּיו - זו תרומה ותרומת מעשר, ש"וגם" משמעו שקדמתו מתנה אחרת, דהיינו נתתיו ללוי חוץ ממה שנתתי לכהן (ספרי דברים כי תבא שג; מעשר שני ה י, ורבי עובדיה מברטנורא; ורמב"ם מעשר שני יא יב); ויש מפרשים שתרומת מעשר מזכיר רק הלוי, כשהוא מתודה (גור אריה דברים כו יג).

לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה - זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה (ספרי, ומעשר שני, ורמב"ם שם); ויש מן הראשונים שפירשו שאין מתודה עליהם בוידוי המעשר (רש"י יומא לו א ד"ה ועל).

פֶרֶט [גרגרים בודדים של ענבים שנפרטו בשעת הבציר ונשרו מאשכולותיהם, והם לעניים] ועוללות [אשכולות ענבים קטנים שמעט גרגרי ענבים מפוזרים בהם, שאין בעל הכרם רשאי לקחתם, אלא עליו להשאירם לעניים] - כתבו האחרונים שאינו מתודה עליהם, ואינם כלקט שכחה ופאה לענין וידוי (מנחות חינוך תרז ס"ק טו).

בּׅכּוּרׅים

אף הבכורים טעונים וידוי (בכורים ב ב; רמב"ם מעשר שני יא יד), שנאמר: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ, הקודש קודש העליון במשמע, דהיינו בכורים שכתובים בפרשה שלמעלה (ירושלמי בכורים ב ב, ופני משה ושאר המפרשים שם).

ויש מפרשים שמה ששנינו בבכורים שטעונים וידוי, הכוונה על קריאת הפרשה בהבאת הבכורים, ולא על וידוי הביעור (ראה ריטב"א ומאירי יבמות עג א; שנות אליהו להגר"א מעשר שני שם), אלא שמכל מקום יש וידוי בבכורים בשעת הביעור, ונכלל ב"וגם נתתיו" שלמדים ממנו תרומה (ראה לעיל), וגם בכורים בכלל (רש"י דברים כו יג; סמ"ג עשין קלח).

הנותן והנוטל

מעשר שני ובכורים - אחד הנותנם ואחד הנוטלם טעונים וידוי; ותרומה - נותנה טעון וידוי, ונוטלה אין טעון וידוי. שבבכורים הנותן צריך להתודות שנתנם כדינו לכהן, והכהן הנוטל צריך להתודות שביערם מן העולם בשנת הביעור; וכן במעשר שני - אם נתנו לאחר במתנה חייב הנוטל לבערו מן העולם ולהתודות; אבל בתרומה אינו מתודה אלא הנותן, שנתנה לכהן, אבל הכהן יכול להשהות אצלו התרומה לעולם, ולפיכך אינו צריך להתודות (ירושלמי בכורים ב ב, לגירסת הר"י קורקוס; מעשר שני יא יד, והר"ש סיריליאו בכורים שם; באור הגר"א לירושלמי שם); ויש מפרשים שנחלקו אמוראים בבכורים אם נוטלם צריך וידוי (ר"א פולדא בירושלמי שם).

סדר ההפרשה

אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות, שנאמר כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי (ספרי תבוא שג יג; מעשר שני ה יא; רמב"ם מעשר שני יא יג). ש"ככל מצותך" הכוונה שנתתים כסדרם, לא הקדמתי תרומה לבכורים, ולא מעשר לתרומה, ולא שני לראשון, שהמשנה סדר המעשרות עובר על מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר (שמות כב כח. רש"י דברים כו יג. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות), ולכן צריך להפריש המתנות על הסדר, ואחר כך יתודה (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שלא קמו).

יש שכתבו שעיכוב הוידוי הוא דוקא בהקדים מעשר שני לראשון, אבל לא בהקדים מעשר לתרומה (משנה ראשונה מעשר שני ה יא)^[2].

בדמאי אם הקדים מעשר שני לראשון, אין בכך כלום, שאינו מעכב את הוידוי (דמאי א ד ור"ש).

נתינה לכהן

אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לא נתתיו למי שאינו ראוי (ספרי תבא שג, ובדרשות שבמשנה לא הוזכר).

המפרשים הסתפקו אם פירוש הדברים הוא שלא נתן התרומה לכהן עם הארץ, ואין הדרשה אלא אסמכתא בעלמא, שהרי אין איסור זה אלא מדרבנן (ראה ערך מתנות כהונה); או שהכוונה שלא נתן המעשר ראשון לכהן (ספרי דבי רב על הספרי שם).

אופן ההפרשה

לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ, פרשו בו: לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש (ספרי תבא שג; מעשר שני ה יא; רמב"ם מעשר שני יא טו. וראה חזון איש דמאי ב סק"ד).

ברכה

וְלֹא שָׁכָחְתִּי, פרשו בו: לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו (ספרי תבא שג; מעשר שני ה יא; רמב"ם מעשר שני יא טו). ונחלקו המפרשים בדבר:

• יש מפרשים שהכוונה לברכת המצות: אשר קידשנו במצותיו וציונו להפריש תרומה וכו', וכתבו שהברכה אינה מעכבת את הוידוי, שהברכה מדרבנן, והדרשה היא אסמתכא (משנה ראשונה שם); ויש מהאחרונים שכתב שאף על פי שהברכה מדרבנן, מכל מקום אחרי שתיקנוה כששכח לברך אינו יכול לומר לא שכחתי, ולכן אינו מתודה (חזון איש דמאי ס סק"ו).

• ויש מפרשים שהכוונה על שבח וברכה בשעת הפרשת המעשרות והרי זה מן התורה, ואם לא עשה כן אינו יכול להתודות (רא"מ וגור אריה דברים כו יג; מנחת חינוך תרז ס"ק טו, לדעת הרא"מ. וראה ערך ברכת המצות).

אונן במעשר

לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, פרשו בו שאם אכלו למעשר שני באנינות אינו יכול להתודות (ספרי תבא שג; מעשר שני ה יב; רמב"ם מעשר שני ה טו. וראה ערך אנינות).

בטומאה

וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, מלמד שאם הפרישו בטומאה אינו יכול להתודות (מעשר שני ה יב; רמב"ם מעשר שני ה טו; טוש"ע יו"ד שלא קמו). יש מפרשים הכוונה שהדליק מעשר שני בטומאה שהדבר אסור (ר"י קורקוס שם; פירוש הרא"ש מעשר שני שם. וראה ערך מעשר שני); ויש מפרשים בהפרשה ממש, דהיינו במעשר שני טהור, שעל ידי שמפרישו בטומאה הוא נוגע בו ומטמאו (תפארת ישראל מעשר שני ה יב ס"ק סז; תוס' אנשי שם שם, בשם רמ"ז).

שימוש למת

וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, פרשו בו: לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת (ספרי תבא שג; מעשר שני ה יב; רמב"ם מעשר שני יא טו), כלומר שלא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף, כגון שלקח בו כלים ובגדים ועבדים, ואפילו לדבר מצוה, כגון שלקח ממנו ארון ותכריכים למת מצוה (רמב"ם שם ג י), ואפילו כשלוקח בגד לחי הרי זה בכלל למת, כיון שאינו דבר החוזר להיות חי כאכילה ושתייה שחוזר להיות חלק מאבר (כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם).

הבאה לבית המקדש

שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי, פרשו בו הביאותיו לבית הבחירה (ספרי תבא שג; מעשר שני ה יב; רמב"ם מעשר שני יא טו).

יש מהאחרונים מפרשים שהכוונה לבכורים, שהרי מעשר שני אין צריך להביאו לעזרה (משנה ראשונה מעשר שני ה יב; תפארת ישראל שם ס"ק ע); ויש מפרשים שהכונה למעשר שני, ובית הבחירה לאו דוקא, והכוונה לירושלים (שושנים לדור מעשר שני שם, והביאו בתוס' אנשי שם מעשר שני שם. וכך משמע בסידור רס"ג בתרי"ג מצות עמ' קס).

שמחה

עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, שמחתי ושימחתי בו (ספרי תבא שג; מעשר שני ה יב; רמב"ם מעשר שני יא טו), שנאמר: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב (דברים כו יא. רמב"ם שם); ויש מפרשים ושימחתי בו - שנתתי צדקה (שנות אליהו מעשר שני שם).

ברכת ישראל

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם, עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות, ואת האדמה אשר נתת לנו בטל ובמטר וברוחות ובוולדות בהמה, כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, כדי שתתן טעם בפירות (מעשר שני ה י; רמב"ם מעשר שני יא טז), שהמעשרות נותנים טעם וריח ושומן ודגן בפירות (תוספתא מעשר שני (ליברמן) ה כט; סוטה מט א).

אומרים השקיפה וגו', לפי שכל העוסקים במצוות, פיהם פתוח בתפילה לפני המקום, וכשעוסק במצות וידוי מעשר וביעורו מתפלל לפני המקום שישקיף בזכות המצוה (תוספתא מעשר שני (ליברמן) ה כד, ומנחת בכורים שם).

אופן האמירה

כל הדרשות הללו שדרשו חכמים בפרשת הוידוי, כתבו הראשונים שאין הכוונה שיאמר אדם כך בשעת הוידוי, אלא שהודיעונו דרך פירוש את ענין הפרשה, אבל בשעת הקריאה אינו קורא אלא הפרשה בלשונה כמו שניתנה על ידי משה רבינו (פירוש המשניות לרמב"ם מעשר שני ה יג, והובא בכפתור ופרח מב).

המתודה על מעשר שני בלבד, או על בכורים בלבד (ראה להלן: המעכב את הוידוי), כתבו האחרונים שלא יאמר כל הוידוי, שאיך יאמר נתתיו ללוי וגו', והרי דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, אלא מתודה רק על זה שקיים בלבד (מנחת חינוך תרז ס"ק יז); ויש שכתבו שקורא כל הפרשה (הון עשיר מעשר שני שם).

אמירתו

בכל לשון

וידוי מעשר נאמר בכל לשון (ספרי תבוא שג; סוטה לב א; רמב"ם מעשר שני יא ה; טוש"ע יו"ד שלא קמג). וכתבו הראשונים שדווקא בלשון שהוא מבין אותו, אבל אם אינו מבין את הלשון אינו יוצא (תוס' שם א ד"ה אלו; מאירי שם).

אופן האמירה

אומר את הוידוי בלשון נמוך מפני שיש בו שבח לעצמו (סוטה לב ב).

כל אחד ואחד אומר הוידוי בפני עצמו, ואם רצו רבים להתודות כאחד - מתודים (רמב"ם מעשר שני יא ה; שו"ע יו"ד שלא קמג, וש"ך ס"ק קסא).

כתבו האחרונים שאינו יוצא בשמיעה מאחרים, ואין אומרים בוידוי מעשר דין שומע כעונה (מנחת חינוך תרז ס"ק יד); ויש שכתב שיוצא בשמיעה מאחרים (אחרית השנים ד ה).

זמנו

זמן הוידוי

זמן וידוי המעשרות הוא בשנה הרביעית ובשנה השביעית לשמיטה, שהם אחר השנה שמפרישים בה מעשר עני, שנאמר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר וגו' וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, דהיינו בזמן ביעור מעשרות (רמב"ם מעשר שני יא ב; טוש"ע יו"ד שלא קמ, וש"ך ס"ק קנח).

אימתי מתודים, במנחה ביום טוב האחרון של פסח, שנאמר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר, ברגל שכל המעשרות כלים בו, והוא פסח של שנה רביעית ושביעית, שכל הפירות של השנה הקודמת נתעשרו, בין פירות האילן ובין פירות הארץ, שבסוכות עדיין הרבה פירות של השנה הקודמת מחוברים ולא הגיעו למעשרות עד הפסח (מעשר שני ח י; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם קמא, וש"ך ס"ק קנט).

ואפילו לדעת הסוברים שביעור המעשרות הוא בערב יום טוב הראשון של פסח (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות), אינו מתודה עד מנחה של יום טוב האחרון, כדי שיהא לו מה לאכול ביום טוב, שהוא משייר כדי אכילתו ביום טוב עד שעת הוידוי (ירושלמי מעשר שני ה ה; ר"ש ורע"ב שם י).

ואינו מתודה בשחרית, שמצוה הוא לאכול (ירושלמי שם), דהיינו שמצד הדין עד שלא יצא המועד יכול לקיים מצות ביעור, ועדיין ראוי הוא לאכול, לכך לא התקינו הוידוי עד המנחה של יום טוב האחרון (תוספות יום טוב מעשר שני ה י; באור הגר"א לירושלמי שם).

ויש מן הראשונים שכתבו אף בוידוי שהוא ביום טוב הראשון של פסח (תוס' רי"ד נדרים י יב; יראים השלם רסד).

ביום

אין מתודים אלא ביום, וכל היום כשר לוידוי המעשר (מגילה כ ב; רמב"ם מעשר שני יא ד; טוש"ע יו"ד שלא קמב), שנאמר: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וגו', וסמוך לו הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ (דברים כו יג,טז. מגילה שם).

בזמן הזה

הראשונים נחלקו אם וידוי מעשר נוהג בזמן הזה:

• יש סוברים שבין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב להתודות, לפי שהוידוי על הביעור הוא בא, וכל זמן שחייב בביעור חייב בוידוי (רמב"ם מעשר שני יא ד, וכסף משנה ורדב"ז). ואף שלדעתם עיקר חיוב מעשרות בזמן הזה אינו אלא מדרבנן (ראה ערך ארץ ישראל), מכל מקום כל שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו, וחייב גם בוידוי מדרבנן (מנחת חינוך תרז סק"ב).

ובזמן הבית מצות הוידוי היא במקדש, שנאמר לִפְנֵי ה', ואם התודה בכל מקום יצא (רמב"ם שם ו), ולא נאמר לפני ה' אלא למצוה מן המובחר (רדב"ז שם); או שאף בכל מקום נקרא לפני ה', שהשכינה בכל מקום, אלא שלכתחילה צריך להתודות במקדש, ששם עיקר השכינה (ר"י קורקום שם).

• ויש חולקים וסוברים שאין וידוי אלא בזמן הבית ובבית המקדש, שנאמר לִפְנֵי ה', ואין לפני ה' אלא בבית (ראב"ד בהשגות מעשר שני יא ו. וראה ערך בעור מעשרות, שבעור לדברי הכל נוהג גם בזמן הזה).

• ויש סוברים בנוגע למקדש כדעה ראשונה, שאף שמצותו במקדש, אם התודה בכל מקום יצא; ובנוגע לזמן הזה סוברים כדעה שניה שאינו נוהג אלא בזמן הבית (חינוך תרז).

וכתבו האחרונים בטעמם שאף על פי ש"לפני ה'" אינו מעכב, מכל מקום למדים מזה שאינו נוהג אלא בזמן שאפשר לקיים לפני ה', והרי זה בגדר הראוי לבילה שאין בילה מעכבת בו (ראה ערך כל הראוי לבילה. תורת הארץ ג עב, בשם ספר נתיבות עולם).

להלכה כתבו האחרונים שאין הוידוי נוהג בזמן הזה (שערי צדק לבעל חיי אדם י כג; חזון איש דמאי ע ס"ק ו; שו"ת משפט כהן נו), מפני שלדברי הכל הוידוי בזמן הזה מדרבנן, ולכן יש לסמוך על הראשונים הסוברים שאינו נוהג בזמן הזה (חזון איש שם); ועוד שאף לדעת הסוברים שנוהג שלא בזמן הבית אין להתודות בימינו מפני שמפרישים בטומאה, שהרי כולנו טמאי מתים (שערי צדק שם; חזון איש שם); ועוד שאין אנו נותנים תרומה וחלה לכהן; ועוד שאין אנו בטוחים שלא עברנו בכל השנים על אחד מהדברים המעכבים את הוידוי, והרוב אינם מן המדקדקים ואינם ראויים להתודות (חזון איש שם).

ויש מי שכתב שאף בימינו נוהג הוידוי (אחרית השנים א סק"ה, בדעת השו"ע והלבוש והש"ך שהביאו דיני וידוי)^[3].

החייבים

גרים

ישראל וממזרים מתודים, אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים, שאין להם חלק בארץ, שהרי הוא אומר וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ (דברים כו טו. מעשר שני ה יד; רמב"ם מעשר שני יא יז).

כהנים

בכהנים ולוים נחלקו תנאים:

ר' מאיר אומר שאינם מתודים, שלא נטלו חלק בארץ; ור' יוסי אומר שמתודים מפני שיש להם ערי מגרש (מעשר שני ה יד). הלכה כר' יוסי (רמב"ם מעשר שני יא יז).

קרקע

מי שאין לו קרקע, פטור מן הוידוי, שאינו יכול לומר וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ (ירושלמי פאה ג ז, והובא בתוס' בבא בתרא כז א ד"ה ובוידוי, ורמב"ן שם; תוס' הרא"ש קדושין כו א; סמ"ג עשין קלח).

ויש מהראשונים סוברים שאף מי שאין לו קרקע חייב בוידוי (רש"י קדושין כו א ד"ה ובוידוי; רשב"ם בבא בתרא קנ א ד"ה ואיידי), שלא נאמר האדמה אשר נתת לי, כדרך שנאמר בבכורים (ראה ערך מקרא בכורים), אלא אשר נתת לנו (רש"י ורשב"ם שם), דהיינו לכל ישראל, ולא יצאו מכלל וידוי אלא גרים ועבדים משוחררים שלא נטלו חלק בארץ, אבל ישראל וממזרים מתודים אפילו מי שאין לו קרקע, אלא שיהיה ראוי הוא ואבותיו ליטול חלק בארץ (רשב"ם שם).

נשים

נשים, יש מן הראשונים סוברים שאינן חייבות בוידוי (חינוך תרז). ופירשו האחרונים הטעם מפני שלא נטלו הנשים חלק בארץ, או מפני שזוהי מצות עשה שהזמן גרמא (מנחת חינוך ס"ק כא).

ויש שכתבו שלא נתמעטו נשים מוידוי, שאף על פי שלא נטלו בעצמן חלק בארץ, מכל מקום על ידי ירושה יש להן חלק כבנות צלפחד (פסקי רבי אליהו מלונדריש מעשר שני יא; שבות יעקב ג טו).

המעכב את הוידוי

מעשר ראשון

נתינת מעשר ראשון ללוי מעכבת את הוידוי, שאם לא נתנו ללוי אינו יכול להתודות. ואף על פי ששאר המעשרות הפריש כתיקונם, אינו יכול להתודות על שאר המעשרות, לפי שכל שאינו מתודה על מעשר ראשון מפני שלא הפרישו כתיקונו שוב אין מתודה על שאר מעשרות (סוטה מח א).

ולפיכך יוחנן כהן גדול העביר את הודיית המעשר (סוטה מז א; מעשר שני ה טו), לפי שלא היו נותנים אותו כתיקונו, שהתורה אמרה ליתן מעשר ראשון ללוי, והיו נותנים אותו לכהנים (סוטה מז ב; רמב"ם מעשר שני יא יד), מפני שעזרא קנס את הלוים שלא ליתן להם מעשר ראשון, ואין יכולים לומר וגם נתתיו ללוי (רש"י שם מח א ד"ה ואנן; רמב"ם שם).

לדעת הסוברים שהקנס של עזרא לא היה אלא ללוים שבזמנו (ראה ערך מעשר ראשון, בדעת הרמב"ם ועוד), יוחנן כהן גדול, אף על פי שהיה הרבה דורות לאחר עזרא^[4], מכל מקום כיון שכבר הורגלו ליתן בימי עזרא לכהנים לא היתה יכולת בידו לבטלם ממנהגם, ולפיכך העביר הודיית המעשר (בית יוסף יו"ד שלא יט), ואחר כך כשחזרו ליתן המעשר ללוים, שוב מתודים (ראה רמב"ם מעשר שני יא יג, ובבית יוסף שם, וכן בשו"ע יו"ד שלא קמ - קמו כתב כל דיני וידוי).

יש מהאחרונים שהוכיח שכל זמן המשנה ואחר כך לא היה הוידוי נוהג, כתקנת יוחנן כהן גדול (חזון איש דמאי ב סק"ג).

הפרשה כתקנה

יש תנאים ששנו שכל המצות שנזכרו בפרשה אם לא עשאם כתקנם מעכבות את הוידוי; ויש ששנו שכל המצות שבתורה מעכבות ואפילו הקדים תפלה של ראש לתפלה של יד אינו יכול להתודות (ירושלמי מעשר שני ה ה). והלכה כדעה ראשונה (רמב"ם מעשר שני יא יג,טו; חזון איש דמאי ב סק"ו).

כל המעכבים את הוידוי משום עברה, כגון הפרשה בטומאה, או ממין על שאינו מינו, או שהקדים מעשר שני לראשון, או שאכלו באיסור וכיוצא, כל שעבר אפילו בכזית אחד מאחת מן המתנות של שלש השנים שמתודה עליהן, כתבו האחרונים שאינו יכול להתודות (חזון איש דמאי ב ס"ק ד-ה).

מקצת המעשרות

מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד - מתודה, וכן מי שאין לו אלא בכורים בלבד - מתודה; אבל מי שאין לו אלא תרומה בלבד - אינו מתודה, שאין התרומה טעונה וידוי אלא בכלל שאר המתנות (ירושלמי בכורים ב ב; רמב"ם מעשר שני יא יד).

והוא הדין כשאין לו אלא מעשר ראשון בלבד - אינו מתודה (רדב"ז על הרמב"ם שם); וכן מעשר עני בלבד (תוס' יומא לו א ד"ה ומעשר).

הערות שוליים