מיקרופדיה תלמודית:זבלא (זה בורר לו אחד וזה וכו)

הגדרה^[1] - כל אחד מבעלי הדינים בורר לו דיין אחד לבית דין של שלשה

הברירה

דיני ממונות שהם בשלשה (ראה ערך בית דין וערך דיני ממונות), זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד (משנה סנהדרין כג א), ושניהם [הדיינים, או גם בעלי הדינים (ראה להלן מחלוקת תנאים בדבר)] בוררים להם עוד אחד (משנה שם).

והדברים אמורים כשאין בעיר בית דין קבוע שיש לו כח לדון בכפייה (ראה ערך בית דין, איזה בית דין יכול לכוף שידונו לפניו), או שיש שם שני בתי דינים, אפילו שניהם מומחים (מאירי סנהדרין עמ' 78), אבל אם יש שם בית דין קבוע אין הנתבע יכול לומר לא אדון לפניהם אלא בזבל"א (מאירי שם; רמ"א חושן משפט ג א)^[2], אלא אם כן נתרצו שניהם שלא לדון על פי בית דין המיוחד שם (מאירי שם). ואף על פי שכל שלשה הדיוטות - אפילו שלא נתמנו מהציבור - יכולים לכוף את האדם לדון לפניהם בעל כרחו (ראה ערך בית דין), הרי זה כשהנתבע מסרב לירד לדין כלל, אבל אם רוצה לדון אלא שאינו רוצה כי אם בדיינים של זבל"א שומעים לו (תוספות סנהדרין ה א ד"ה דן)^[3].

דין זבל"א אמור בין בהודאות והלואות, ובין בגזילות וחבלות (חי' הר"ן סנהדרין כג א).

טעם ההלכה

בטעם של זבל"א אמרו שמתוך שזה בורר לו דיין אחד, וזה בורר לו דיין אחד, ושניהם בוררים להם עוד אחד - יצא הדין לאמיתו (סנהדרין כג א; רמב"ם סנהדרין ז א; טוש"ע חו"מ יג א), שמתוך שהבעל דין ביררו מרדף הדיין אחר זכותו (ירושלמי סנהדרין ג א), ובעלי הדינים יצייתו, שסבור החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד, ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך (רש"י סנהדרין שם ד"ה יצא; רמ"א חו"מ יג א).

אם הדיין מהפך בזכותו של זה שביררו

וכתבו ראשונים שהדיין עצמו חלילה לו למצוא סברא לזכותו של זה שביררו, אם לא שייראה לו דין גמור, ואם מטעה את חברו לקבל סברתו שהוא מסופק בה הרי זה בכלל מטה משפט, אלא שמתוך שזה ביררו מבין דבריו לאישורם, ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חברו, וכן עושה הדיין השני, ונמצא שלא תישאר שום זכות נסתרת ונעלמת לשניהם, והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע, ונמצא יוצא הדין לאמיתו (רא"ש סנהדרין ג ב, והביאו בטור יג)^[4].

ברירת הדיין השלישי

בדיין השלישי נחלקו תנאים מי בורר אותו - בעלי הדינים, או שני הדיינים (משנה סנהדרין כג א), ולא נחלקו אלא אם צריכים דעת בעלי הדינים, אבל הכל מודים שצריכים דעת שני הדיינים על השלישי (סנהדרין שם). הלכה כחכמים ששני הדיינים בוררים להם עוד אחד (רמב"ם סנהדרין ז א; טוש"ע יג א).

אם הדיינים לא יוכלו להשוות דעתם לברר דיין שלישי, זקני העיר ומנהיגיה יתנו להם שלישי (רא"ש סנהדרין שם; טור ורמ"א בשו"ע יג). ואם אין זקנים ומנהיגים בעיר, ילך התובע לפני שלשה ויכופו לנתבע לדון לפניהם, וכן אם הנתבע מערים לברור דיין שאינו הגון לישב עם ההגון, כופים אותו לדון בפני שלשה, או שיברר דיין הראוי (רא"ש שם; טור ורמ"א שם), וכן כשאי אפשר למצוא שלישי לדון בזבל"א, הרי זה כאילו מסרב לירד לדין שדנים אותו אפילו שלשה הדיוטות (באור הגר"א יג ד).

במה דברים אמורים שאין צריך דעת בעלי דינים לברירת השלישי כשנתרצו בעלי הדינים לדון בדין תורה, אבל אם נתרצו בפשרה, כיון שפשרה אינה צריכה בית דין של שלשה, ונעשית אפילו בשנים או ביחיד (ראה ערך פשרה), הרי לא נתרצו בפשרה אלא על דעת אלו שני הנבררים בלבד, לכן אין ביד הדיינים לברור להם עוד אחד בלא דעת בעלי הדינים (ב"ח יג; ש"ך שם סק"א). ויש מסבירים שבפשרה כיון שאין הולכים בה אחר הרוב (ראה ערך הנ"ל), הרי ידעו בעלי הדינים שלא יצטרכו למכריע כשדעותיהם לא יהיו שוות, ואם כן לא סמכו אלא עליהם בלבד (שו"ת נודע ביהודה קמא חו"מ ב).

כתבו אחרונים שעכשיו המנהג שגם בדין תורה בוררים להם בעלי הדינים את הדיין השלישי (ערוך השלחן חו"מ יג א).

יכול אחד מבעלי הדינים לומר שני דיינים אני בורר לי, ותברור אתה שנים אחרים, והם יבררו עוד אחד, ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר, ואף על פי ששלשה כופים לדון בפניהם, הרי זה כשאינו רוצה לקבל עליו לדון, אבל אם רוצה לברור יותר - בורר (רמב"ן בבא בתרא קסז ב; רמ"א יג א בשם י"א). יש מהאחרונים מוכיחים בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאין כח לבעל דין להוסיף דיינים (ברכי יוסף יח ג).

פיסול הנבררים

אין בעל דין יכול לפסול את הדיין שבירר השני מפני שהוא אוהבו של השני, כי גם הוא יברור לו דיין שהוא אוהבו, וכל אחד יצדד בזכותו של בעל דינו אם יש לו זכות ויטעימו לחברו (מהרי"ק שורש טז; רמ"א חו"מ ז ז). ודוקא אוהב כזה שאינו פסול לדין אלא מצד מידת חסידות (ראה ערך אוהב), אבל אוהב גמור, כגון שושבינו ורעו אשר כנפשו שפסול מן הדין, אף בזבל"א יכול השני לפסלו (סמ"ע שם סק"כ).

בירר האחד דיין שאינו מומחה, נחלקו תנאים אם יכול בעל דינו לפסול אותו ולומר לא אדון לפניו, עד שיברור לו דיין מומחה (משנה סנהדרין כג א, על פי הגמרא שם). הלכה כחכמים שאינו יכול לפוסלו (אור זרוע סנהדרין תחילת פרק ג).

אפילו בירר אחד מבעלי הדין חכם גדול וסמוך, כתבו ראשונים שאינו יכול לכוף את בעל דינו שידון אצל זה שבירר, אלא גם הוא בורר לו את מי שירצה (רמב"ם סנהדרין ז א; טוש"ע יג א), ואין אומרים שיכול המומחה לכפות לדון לפניו (ראה ערך בית דין: מחלוקת אם יחיד מומחה יכול לכוף) אלא כשלא נברר המומחה מבעל דין אחד, אבל אם האחד ביררו שוב אינו יכול לכוף חברו, שכמו שבירר האחד כן יש לו לחברו לברור אחד אם ירצה (טור יג), ואחרונים הוכיחו שלא אמרו יחיד מומחה יכול לכפות לדון לפניו אלא כשהשני אינו רוצה לדון כלל, אבל אם רוצה לדון אלא שרוצה לברור גם הוא דיין וייגמר הדין בשלשה, הרשות בידו (ב"ח יג ובתשובותיו נט; נתיבות המשפט שם סק"ב). היה היחיד מומחה ממונה מהקהל, לא יוכל הנתבע לטעון שרוצה בזבל"א (שו"ת הב"ח שם, וראה חזון איש סנהדרין טו סק"ז).

סמכותם

זבל"א כל תורת דיינים עליהם, ולפיכך כתבו אחרונים שאסור לבעל דין להקדים טענותיו לפני הנברר, וקל וחומר שאסור לפסוק לו שכר בשביל לזכותו בדין, ואסור לברור אוהב ושונא שפסולים לדון, אלא אם כן קיבלוהו עליהם שני הצדדים, כדין קבלת קרוב או פסול (שו"ת פנים מאירות ב קנט).

ויש מהאחרונים שכתב שאף על פי שהבוררים יש להם כל דיני דיינים, ואם כן אסור לכל בעל דין להציע טענותיו לפני בורר שלו בלא בעל דין חברו, מכל מקום כבר נהגו שכל אחד מציע טענותיו לפני הבורר שלו, וכיון ששני הצדדים עושים כן, והמנהג כן הוא הרי זה כאלו קבלו עליהם שני הצדדים על אופן זה ואין בזה איסור, אך הבורר צריך להיזהר שבעל דינו שבררו והבטיח לו שכר טרחתו יתננה לו בין אם יזכה בדין בין שלא יזכה, שאם לא כן אסור לו לישב בדין כי הוא נוגע בדבר (ערוך השולחן חושן משפט יג ד).

אם ביררו את הדיינים לדון על סכסוך מסויים שבין בעלי הדינים, אין רשות לדיינים הנבררים לדון אלא על אותו הסכסוך שהובררו לדון עליו, ואם פסקו במה שהוא מחוץ לאותו הדבר - דינם בטל (שו"ת דברי ריבות קנה: שו"ת לחם רב פה. וראה "דיני בוררות במשפט העברי" בקובץ "מזכרת", ירושלים תשכ"ב, עמ' 519). וכן אם קבעו בעלי הדינים זמן לנבררים שבתוך זמן יפסקו את הדין, והם עברו על הזמן - דינם בטל (ראה שו"ת הריב"ש ש, ושו"ת רדב"ז ג תתקנג. וראה קובץ הנ"ל עמ' 520).

חזרת בעלי הדינים

כשבוררים להם דיינים כותבים להם זה בירר לו את פלוני, וזה בירר לו את פלוני (רש"י בבא מציעא כ א ד"ה זה; טוש"ע יג ב), והוא הנקרא שטרי בירורין (בבא מציעא שם בפירוש שטרי בירורין) או קומפרומיסין (ירושלמי מועד קטן ג ג). ואין כותבים שטרי בירורים אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנים שכר הסופר (משנה בבא בתרא שם קסח א; רמב"ם מלוה ולוה כד א,ב; טוש"ע יג ב). וצריך להיזהר בתיקון השטר כשאר שטרות (רמב"ם שם. וראה ערך שטרות).

כתיבת שטרי בירורים היא כדי שלא יוכלו לחזור בהם (רש"י בבא מציעא כ א), שאם יתחייב האחד לא יוכל לומר אני לא קיבלתי עלי את פלוני להיות דיין (רבנו גרשום בבא בתרא קסח א), ויש מפרשים שהדיינים המבוררים כותבים על עצמם שנתחייבו לדון, ולא יוכלו לחזור בהם (אור זרוע ג בבא בתרא רלב, בדעת ר' ברוך מארץ יון).

עד מתי יכולים בעלי הדינים לחזור בהם מברירת הדיינים, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים כל זמן שלא נגמר הדין (שו"ת הרי"ף קו; אור זרוע בבא בתרא רלב, בשם ר' אליקום), ואפילו לאחר שכתבו שטר הבירורים, שאין כותבים שטר אלא שלא יוכלו לומר לאחר גמר דין שלא ביררו (אור זרוע שם).

• יש סוברים שלאחר שכתבו אינם יכולים לחזור בהם (רא"ש ב"מ א נב; טור ושו"ע יג ב).

• יש סוברים שאחר שטענו בפניהם אינם יכולים לחזור בהם, אף על פי שלא כתבו ולא קנו מידם (רמ"א שם).

• יש שכתבו שבמקום שאין דרך לכתוב שטרי בירורים, הכל מודים שמשטענו בפניהם אינם יכולים לחזור (רמ"א בשו"ע שם).

• ויש מהראשונים סוברים שמיד כשביררו את הדיין וביררוהו לישב בדין, וקיבל הברירה והסכים לדונם - אין בעל דין יכול לחזור בו, ואף הדיין כיון שקיבל הברירה ולא אמר קודם הברירה איני רוצה לדון אותם, שוב אינו יכול לחזור בו (אור זרוע ג ב"ב רלג).

וכל זה כשלא קנו מידם, אבל אם קנו מידם לעולם אין בעלי דינים יכולים לחזור בהם (רמ"א בשו"ע שם).

הערות שוליים