מיקרופדיה תלמודית:זה נהנה וזה לא חסר

הגדרה^[1] - אדם שנהנה מנכסי חברו ואינו גורם לו הפסד בכך, בנוגע לתשלומי הנאתו

בהנאת דירה

עניינו ודינו

הדר בחצר חברו שלא מדעתו - ואפילו בידיעתו, אלא שלא ברשותו (תוספות בבא קמא כא א ד"ה כהדיוט), כגון שרואהו דר בה ולא אמר לו כלום (טור חושן משפט שסג) - ואותה חצר אינה עשויה להשכיר, אבל זה הדר בה עשוי לשכור - שדרכו לשכור מקום לעצמו (לשון הרמב"ם גזלה ג ט) - והרי הדר בה נהנה, ובעל החצר אינו חסר, נחלקו אמוראים אם חייב לשלם לו שכר דירה:

• רמי בר חמא ורבי אבהו בשם רבי יוחנן אמרו צריך להעלות לו שכר, כיון שנהנה (בבא קמא כ א וב ורש"י).

• ורבי אמי ורב כהנא בשם רבי יוחנן אמרו אינו צריך להעלות לו שכר, שהרי מה עשה לו ומה חיסרו ומה הזיקו (שם ב).

מהאחרונים יש שהסבירו טעמם של האמוראים הפוטרים מלשלם, מפני שאחרי שכבר דר בו ולא החסירו כלום, הרי בנוגע לתשלומים על העבר הוא פטור משום כופים-על-מידת-סדום (ראה ערכו. פני יהושע בבא קמא כ א בתוספות ד"ה זה); ויש שכתבו הטעם מפני שלא מצינו שחייבה התורה אלא כשמזיק ומחסר דבר מחברו, אבל על הנאה בלבד בלא חסרון לא חייבה תורה (לבוש מרדכי בבא קמא טו, וכן כתב בחידושי רבי שמעון הכהן שקאפ שם יט).

אמוראים אחרים אמרו שאינו צריך להעלות לו שכר מפני שהוא מהנה לבעל הבית:

• רב סחורה אמר רב הונא אמר רב משום שנאמר וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר (ישעיהו כד יב. גמרא שם כא א), שבית שאין בני אדם דרים בו, מזיקים מכתתים שעריו (רש"י שם ד"ה שנאמר^[2]), או שאויר הדרים בבית והבלם מחזקים הקורות והנסרים של הבנין, וכשאין דרים שם מתקלקלים (שיטה מקובצת שם, בשם ר"מ מסרקסטה).

• ורב יוסף אמר מפני שבית שדרים בו ישובו קיים (גמרא שם), לפי שהדרים בתוכו רואים מה שהוא צריך ומתקנים אותו (רש"י שם ד"ה ביתא. וראה שם בגמרא החילוק בין ב' הטעמים).

להלכה

הלכה זה נהנה וזה לא חסר פטור, והדר בחצר שאינה עשויה להשכיר והוא דרכו לשכור אינו צריך להעלות לו שכר (רמב"ם גזלה ג ט; טוש"ע שסג ו).

יש שלא הזכירו כלל הטעם האחר שכשהוא דר שם הוא מועיל לבית (שם ושם); ויש שכתב גם טעם זה (הרי"ף שם), וביארו דבריו שמשום הקלקול שיש בבית על ידי דירתו הוצרכנו לטעם שכנגד זה יש גם תועלת (נמוקי יוסף שם).

יש מהראשונים שכתבו שלא אמרו שבעל הבית ניחא לו בישוב הבית אלא כשדר בו בתורת שאלה, אבל אם ירד לו בתורת גזלנות, צריך להעלות לו שכר, שבגזלה אין אומרים ניחא לו שיתיישב ביתו (חידושי הראב"ד לבבא קמא צז א); ויש חולקים וסוברים שאף אם ירד בתורת גזלנות פטור כשזה לא חסר (רשב"א שם. וראה להלן: בשאר הנאות, בתוקף עבדו).

האם הנהנה יכול לכוף על כך

זה נהנה וזה לא חסר שפטור מלשלם יש מהראשונים סוברים שאפילו לכתחילה יכול לכוף את בעל הבית על כך, שכופים-על-מידת-סדום (ראה ערכו. מרדכי בבא קמא טז בשם אבי העזרי), אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שאין זה נהנה וזה לא חסר פטור אלא לאחר שכבר דר בו, אבל בתחילה יכול בעל החצר למחות בידו ולמנעו מלהיכנס לדור בביתו (תוספות בבא קמא כ ב ד"ה הא; מרדכי שם, בשם ר"י; שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר ישעיה; דרכי משה חו"מ שסג, ורמ"א בשו"ע שם ו), ולא אמרו כופים-על-מידת-סדום כשזה נהנה וזה לא חסר אלא בדבר שאם בעל הבית היה רוצה ליהנות מזה לא יוכל ליהנות, אבל בדבר שאם היה רוצה ליהנות בעצמו ולהשכיר חצרו לאחר ולהרויח היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופים אותו לעשות בחינם (מרדכי שם, בשם ר"י; רמ"א בשו"ע שם), ולא עוד אלא אפילו לאחר שכבר עבר ודר בו בעל כרחו של בעל הבית, כגון שבעל הבית מיחה בידו ואמר לו צא ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו (רבנו ירוחם נתיב יב א, בשם ה"ר יונה; טור והמחבר בשו"ע שם).

ראוי שלא למנוע ההנאה

אף על פי שמן הדין לכתחילה יכול לעכב עליו, מכל מקום אמרו חכמים הרי שכלו פירותיו מן השדה ואינו מניח בני אדם להיכנס בתוך שדהו, מה הבריות אומרות עליו מה הנאה יש לפלוני ומה הבריות מזיקות לו, ועליו הכתוב אומר אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת (משלי ג כז. ברייתא בבא קמא פא ב, וראה שם בגמרא), למדת שכל שאין היזק לאדם בו, ויש הנאה לאחרים - ראוי לו שלא למנוע (מאירי בבא קמא שם).

גדר חצר שאינה ראויה להשכיר

חצר שאינה עשויה להשכיר - יש סוברים שאפילו אם היו משכירים אותה אילו היו הבעלים שם, מכל מקום עכשיו שאין שם לא הוא ולא שלוחו ולא שום משתדל להשכירה, הרי זו חשובה כאינה עשויה להשכיר (אור זרוע בבא קמא ב קכד, בשם ראבי"ה; הגהות מיימוניות גזלה ג ט; רמ"א בשו"ע חו"מ שסג י); ויש חולקים (אור זרוע שם, בשם יש משיבים; ים של שלמה בבא קמא שם סי' טז ויז; מחנה אפרים גזלה י).

ומכל מקום מי שברח מן העיר בענין שיש לו סכנה לבוא שם, מי שדר באותו הבית, אפילו שהבית עומד להשכיר - פטור, שמאחר שאינו יכול להשכיר כלל, הרי זה כבית שאינו עשוי להשכיר (ים של שלמה שם יז, אפילו לשיטתו שאף אם אין הבעלים כאן נקרא עומד להשכיר).

סתם בתים בזמן הזה

סתם בתים בזמן הזה חשובים כעומדים להשכיר, אף על פי שעדיין לא השכירום מעולם, שהרי הכל נוהגים שמי שיש לו בית שאינו צריך לו לדירה משכירו לאחרים (מרדכי בבא קמא ב יז, בשם ראב"ן; רמ"א חו"מ שסג ו); ויש מסתפקים אם הדברים אמורים דוקא בבתים, או אף בחצרות בזמן הזה (שלטי גבורים שם ט א).

גילה דעתו שנוח לו לשכור בשכר

זה נהנה וזה לא חסר שפטור כתבו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא כשהדר לא גילה דעתו שרוצה לדור בה אלא בחינם, אבל אם גילה דעתו שנוח לו אפילו בשכר, הרי זה חייב לשלם (תוספות בבא קמא כ ב ד"ה טעמא; הגהות מיימוניות גזלה ג ט, בשם ר"י וה"ר חזקיה; טוש"ע חו"מ שסג ח).

וכתבו אחרונים שאפילו אם גילה דעתו אחר שכבר דר בה כמה זמן, צריך להעלות לו שכר אף על הזמן שדר בה קודם גילוי הדעת (מחנה אפרים גזלה ט); ויש שכתבו יותר מזה, שאפילו אם גילה דעתו לאחר שיצא - חייב (פרישה שם מדיוק לשון הטור); וכתבו אחרונים שאף בגילה דעתו אינו חייב אלא כשיעור שגילה דעתו שרוצה לשלם ולא ביותר מזה (שו"ת נודע ביהודה תניינא חו"מ כד).

ויש חולקים לגמרי וסוברים שאף בגילה דעתו שרוצה בהנאה בשכר פטור כשזה לא חסר (ים של שלמה בבא קמא טז, ראה שם בארוכה, וראה מחנה אפרים גזלה טז).

רצה לשלם למשכיר ונמצא שאינו הבעלים

נכנס לדירה על דעת ליתן שכר לזה שהשכירה, שהיה סבור שהיא שלו, ונמצא שאינה שלו, והדירה אינה עומדת לשכר, אינו צריך ליתן שכר לבעליה, ואפילו נתנו לזה ששכרה ממנו צריך להחזיר לו, כיון שברור שבטעות נתן לו (נמוקי יוסף בבא קמא ט א, בשם רמ"ה; טוש"ע חו"מ שסג ט), אלא אם כן היתה הדירה עומדת לשכר, שזה נהנה וזה חסר, שאפילו אם כבר נתן לו השכר, חייב לשלם לבעל הדירה, ויחזור ויתבע מזה שהשכירה לו מה שנתן לו (נמוקי יוסף שם, וטוש"ע שם י, וראה שם בש"ך ס"ק יב).

ואף שכיון שירד על דעת ליתן שכר, הרי גילה בדעתו שרוצה לדור בשכר, מכל מקום אינו מתחייב בשכירות, כשאין הדירה עומדת לשכר, כיון שהיתה דעתו ליתן לאחר ולא לבעלים (נמוקי יוסף שם, בשם רמ"ה).

כשחסרו בדבר מועט

נהנה משל חברו וחיסרו רק דבר מועט, כגון שהיה הבית חדש וזה השחיר את הכתלים על ידי שדר בו - חייב לשלם (בבא קמא כ ב, וראה משנה בבא מציעא קיז א, וגמרא שם ב).

ונחלקו ראשונים כמה חייב לשלם כשחיסרו דבר מועט:

• יש סוברים שאינו חייב לשלם אלא מה שהחסיר, וכל ששילם לו את ההפסד הרי שוב לא חסר, ונמצא שעל הנאת הדירה הרי הוא זה נהנה וזה לא חסר שפטור (נמוקי יוסף שם בשם רמ"ה, וראה שם בשלטי הגבורים^[3]), ועל חסרון זה שמשלם יש מהאחרונים מפרשים שחיובו בתורת מזיק (נודע ביהודה תניינא חו"מ כד^[4]); ויש מפרשים שאין עליו דין מזיק, שאם ישכור פועלים ללבנו תחזור ללבנינותו, ואינו אלא גרמא בנזקין שפטור (ראה ערך גרמא בנזקין), אלא שכשנהנה מתחייב על הנאתו כשגרם לזה חסרון (קצות החושן שסג סק"ד).

• רוב הראשונים חולקים וסוברים שאף שלא חיסרו אלא דבר מועט, משלם לו כל מה שנהנה, שכיון שהשחיר את כתליו מגלגלים עליו את הכל (תוספות שם כא א ד"ה ויהבי; רא"ש שם ב ו; מגיד משנה גזלה ג ט; טוש"ע חו"מ שסג ז), ויש מסבירים דבריהם, שכל הטעם שפטרו לשלם בזה נהנה וזה לא חסר הוא מפני שעל התשלום אחר שכבר דר כופים על מידת סדום, וכשמחסרו אפילו דבר מועט הרי על כל פנים כבר אין שייך כאן לומר מידת סדום, ושוב חייב לשלם בעד כל ההנאה (פני יהושע שם כ ב בתוס' ד"ה זה, וכן כתב מדעתו בלבוש מרדכי בבא קמא סי' טו בארוכה).

וכתבו ראשונים שאפילו אם אין החסרון אלא פחות משוה פרוטה, חייב לשלם הכל (תוספות כתובות ל ב ד"ה לא צריכא).

כשזה חסר וזה לא נהנה

היתה החצר עשויה לשכר, אלא שזה אין דרכו לשכור - שמצויים לו בתים להשאיל, או יש לו בית אחר (ראה רש"י בבא קמא כ א ד"ה ה"ג) - והרי זה חסר וזה לא נהנה, נחלקו ראשונים בדבר:

• יש סוברים שצריך להעלות לו שכר, שהרי חיסרו ממון (רי"ף שם; רמב"ם גזלה ג ט; רא"ש שם ב ו; טוש"ע חו"מ שסג ו), ואינו פטור אלא אם כן אין החצר עשויה לשכר וגם האדם אין דרכו לשכור, שזה לא נהנה וזה לא חסר (גמרא שם כ א; טור שם, וראה שם בב"ח ופרישה).

• ויש חולקים וסוברים שכל שזה לא נהנה וזה חסר - פטור, ואפילו שדר בחצר כשאינו עומד לשכור ולא נהנה, אף שגרם הפסד לחברו (תוספות שם כ א ד"ה זה; רא"ש שם בשם ר"י; טור שם בשם ר"י), ולא עוד אלא אפילו אם הוציא את בעל הבית בעל כרחו ודר בו אין זה אלא גרמא בעלמא ופטור (תוספות שם; רא"ש שם בשם ר"י).

בשאר הנאות

בהיקף שבין שדות

מי שהיתה שדהו מוקפת משדות של חברו, ועמד חברו וגדר אותה מכל ארבע רוחותיה, שלדעת חכמים מחייבים את הניקף לשלם לזה חצי הוצאותיו (ראה ערך שכנים), הרי זה אפילו להלכה שזה נהנה וזה לא חסר פטור, מפני שהמקיף אומר לו אתה גרמת לי יתר היקף (בבא קמא כ ב), שאם לא השדה של שמעון שבין שדותיו היה די לו במחיצות חיצוניות והיו כל שדותיו גדורות, ונמצא שחסר זה בשבילו (רש"י שם ד"ה הקיפא יתירא); ויש מפרשים שהדברים אמורים כשגדר חברו מבחוץ סביב לארבע רוחות, ולא כשגדר בין שדה הניקף לשדותיו, וגרם לו יותר היקף שמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי (תוספות שם ד"ה את. וראה ערך הנ"ל כמה משלם לו הניקף).

לדעת רבי יוסי שאין הניקף משלם לו^[5] הרי זה אפילו לסוברים שזה נהנה וזה לא חסר חייב (ראה לעיל: בהנאת דירה; ענינו ודינו), לפי שכאן הניקף אומר לו לי די בגדר קוצים שוה זוז כדי להבדיל ביני לבינך - או בין השדות כולן לרשות הרבים (לפירוש התוספות לעיל) - ואין בידי יכולת לגדור גדר אבנים (גמרא שם ורש"י).

כשגדר בין שדהו לרשות הרבים

מי שהיתה שדהו סמוכה לרשות הרבים, ושדה חברו סמוכה לשדהו מצד השני, ועמד וגדר בין שדהו לרשות הרבים, אין מחייבים את השני לשלם לו כלום, אף על פי שנהנה מאותו גדר, שזה נהנה וזה לא חסר הוא, שהרי לא גרם לו שום היקף יותר (ר"י מיגש לבבא בתרא ה א, והביאו בשיטה מקובצת שם).

בכותל חצר המבדיל בין שני שותפים

כותל חצר המבדיל בין שני שותפים שנפל, ובנה האחד את הכותל יותר מארבע אמות, שאין מחייבים את השני לתת את חלקו רק עד ארבע אמות בלבד (ראה ערך הזק ראיה), אם סמך לו השני כותל אחר כנגד כותל זה, כדי לסכך ולתת עליו תקרה, אף אם עדיין לא נתן עליו את התקרה, מגלגלים עליו את הכל (משנה בבא בתרא ה א ורש"י; רמב"ם שכנים א א; טוש"ע חו"מ קנז י), וכתבו ראשונים שאף שזה נהנה וזה לא חסר הוא, מכל מקום כיון שגילה דעתו שניחא לו בהגבהה זו חייב (תוספות שם ד"ה אעפ"י בתירוץ א).

ונאמרו בדבריהם כמה ביאורים:

• יש מפרשים שבכל מקום כשזה נהנה וזה לא חסר כשגילה דעתו שרוצה בהוצאה על הנאתו - חייב (ראה ים של שלמה בבא קמא ב טז [אלא שחולק עליהם], ובאור הגר"א שם ס"ק מז, וקצות החושן שם ס"ק יא).

• יש מפרשים שכיון שגילה דעתו שניחא לו בהגבהת הכותל נתחייב למפרע בתשלומי הכותל מדין שותף, שהרי שניהם צריכים לכותל זה (נחלת דוד בבא קמא שם בפירוש דבריהם כאן).

• ויש שכתבו טעם אחר שמחייבים אותו, לפי שכאן חסר הוא, שגורם לו שהגביה הכותל למעלה מארבע אמות כדי שלא יהיה לו הזק-ראיה (ראה ערכו) בשום ענין ממנו (תוספות שם בתירוץ ב^[6]).

התוקף מטלטלין של חברו ועשה בהם מלאכה

התוקף מטלטלין של חברו ועשה בהם מלאכה שלא על דעת לגזלם, אלא על דעת להחזירם לבעליהם, אף שאין לפטרו מטעם שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ואינם משלמים בעד ההשתמשות (ראה ערך גזל) שהרי לא גזלם, מכל מקום פטור משום זה נהנה וזה לא חסר, כל שלא ביטלם ממלאכת בעל הבית (נמוקי יוסף בבא קמא פרק בשם הרמ"ה; ים של שלמה שם י).

ואם חיסרם וקלקלם קצת - יש סוברים שאינו משלם אלא הפחת (נמוקי יוסף שם, בשם הרמ"ה; רשב"א בבא קמא צז א ד"ה הא), ואף שבדר בחצר חברו בשביל קלקול קצת משלם את הכל (ראה לעיל: בהנאת דירה; כשחסרו בדבר מועט), במטלטלין אינו כן, אלא משלם רק הפחת (רשב"א שם, וראה בשער המלך גזלה ג ט שהאריך בדבריו); ויש סוברים שאף במטלטלין כשקלקל קצת משלם את הכל (תוספות כתובות ל ב ד"ה לא צריכא; ים של שלמה בבא קמא שם).

ויש סוברים שאפילו ביטלם ממלאכתם - פטור, שלעולם דינו כגזלן אפילו שנטל שלא על דעת לגזלם (טור חו"מ שסג, וכן דעת המגיד משנה גזלה ג ח^[7]).

התוחב לחברו אוכל בבית הבליעה

מי שתחב לו חברו אוכל של אחר לבית הבליעה ובלעו, חייב על הנאת בליעתו, ואף שזה נהנה וזה לא חסר הוא, שהרי אפילו אם היה פולט אותו לא היה שוה ממון, שכבר גמאם, מכל מקום כיון שפחות משוה פרוטה שוה גם עכשיו, מתחייב על ידי זה בכל (תוספות כתובות ל ב ד"ה לא צריכא, על פי בבא קמא כ ב בשחרורית הכתלים. וראה שער המלך גזלה ג ט); ויש שכתבו שאפילו כשנמאסת לא שוה כלום חייב, ואינו דומה לזה נהנה וזה לא חסר הואיל ונהנה מחמת החסרון שהיה בתחילה שתחב לו חברו לבית הבליעה (תוספות בבא קמא כ ב ד"ה הא).

הוציא האחד הוצאות ויצאו שניהם מן המאסר

שנים שנתפסו במאסר, והוציא האחד הוצאות ויצאו שניהם מן המאסר, אם נראה לבית דין שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו, שאפילו בשביל עצמו לבד היה צריך לכל ההוצאות, אינו חייב ליתן לו כלום, שזה נהנה וזה לא חסר הוא, הואיל ולא התנה עמו שהוציא בשביל שניהם (רמ"א בשו"ע חו"מ רסד ד).

על הנהנה מנכסי חברו כשזה אינו חסר, בנוגע לכתחילה, ראה ערך כופים על מידת סדום.

הערות שוליים