מיקרופדיה תלמודית:זכירת מעשה עמלק
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - מצות הזכרת המעשים הרעים שעשה לנו עמלק
המצוה ומקורה
מצות עשה לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפט), שהתחיל להתגרות בנו בצאתנו ממצרים בטרם נשא גוי וממלכה ידו עלינו, שכל העמים היו יראים מישראל, והעמלקים ברוע לבבם לא שמו לבם לכל זה והתגרו בם, והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האומות (חינוך תרג), ושנאמר זה בכל עת ועת, שנאמר: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (דברים כה יז), ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן (ספר המצוות שם).
ומצות לא תעשה שהוזהרנו שלא לשכוח מה שעשה לנו זרע עמלק והקדימם להזיק לנו, שנאמר: לֹא תִּשְׁכָּח (דברים שם יט. ספר המצוות שם ל"ת נט).
הזכירה היא בפה, ואיסור השכחה הוא בלב (רמב"ם מלכים ה ה), שנאמר: זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר: לא תשכח, הרי שכחת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהיה שונה בפיך (תורת כהנים בחוקותי פרשה א ג).
ונחלקו ראשונים מהי הזכירה בפה:
- יש מפרשים שנקרא פרשת זכור (ראה ערך ארבע פרשיות) מתוך ספר תורה (ראה להלן: הזכירה. תוספות ברכות יג א ד"ה בלשון, מגילה יז ב ד"ה כל; רא"ש ברכות ז כ; שו"ע או"ח קמו ב, בסתם, ותרפה ז, בשם יש אומרים) ובעשרה (רא"ש שם; שו"ע שם).
- יש מפרשים שנזכור מעשה עמלק כדי שלא תשכח שנאתו מלבנו, ודי לנו בזה לזכור הענין פעם אחת בשנה או שתי שנים ושלש (חינוך תרג).
- יש מפרשים שנספר לבנינו ולדורותינו כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו (רמב"ן עה"ת דברים כה יז), ונצטוינו בזכירה זו כדי לדעת שלא על חינם ימחה האל את שמו רק מחמלתו עלינו לנקום החמס שעשה לנו, שלא היה ירא ממנו יתעלה (רמב"ן בהוספותיו לספר המצוות מצות עשה ז).
- ויש מפרשים זכור, שתהא שונה בפיך הלכות מגילה (ראב"ד ור"ש משאנץ לתורת כהנים שם), שתקבע זמנים להיות קורא בתורה ענין זה (ר"ש משאנץ שם).
אף באיסור השכחה נחלקו ראשונים:
- יש מפרשים שנמנע מלשכוח מה שעשה לנו עמלק, בהתחלתו להזיק לנו (ספר המצוות לא תעשה נט; חינוך תרה).
- ויש מפרשים שלא נשכח שהקב"ה הצילנו מידו, ובעבור זה תהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא (סמ"ק כג).
במנין המצוות
במנין המצוות נחלקו ראשונים:
- רוב מוני המצוות מנו את מצות הזכירה במנין מצוות עשה (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפט; סמ"ג עשין קטז; חינוך תרג), ומצות לא תשכח במנין הלאוין (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה נט; רמזי סמ"ג לאוין רכו; חינוך תרה).
- יש ממוני המצוות שלא הזכירו כלל מצות זכירת עמלק, לא בעשין ולא בלאוין (הלכות גדולות; רס"ג; יראים), וביארו אחרונים בדעתם שחושבים אותם לחלקי המצוה של מחית-עמלק (ראה ערכו), מפני שאין מצוות הזכירה כי אם לתועלת המלחמה, ואינן מצוות בפני עצמן (הערות רא"ש טרויב להלכות גדולות דף ח א אות ב; ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג מצות עשה נט).
- ויש שמנו רק העשה של זכור, אבל הלאו של לא תשכח פרשוהו אזהרה למחות את זכר עמלק מתחת השמים, מלבד מה שנצטוינו במצות עשה במחייה זו (ראה ערך מחית עמלק. סמ"ג לאוין רכו), או שאין הלאו של לא תשכח בא אלא לחיזוק העשה (ראב"ע עה"ת דברים כה יט, ויסוד מורא ב).
ברכה
אין מברכים על מצות זכירת עמלק, מפני שאין מברכים על השחתה, אפילו על השחתת רשעי אומות העולם (כף החיים תרפה ס"ק כט, בשם יפה ללב, על פי מגילה י ב).
לשון האמירה
אפילו הסוברים שמקיימים זכירת עמלק על ידי קריאת פרשת זכור מספר תורה (ראה לעיל) מודים שהפרשה עצמה נאמרת בכל לשון, ולא בלשון הקודש בלבד (ריטב"א מגילה יז ב).
הזכירה
בצורת קיום הזכירה בפה (ראה לעיל) נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שהחיוב מן התורה הוא על קריאת פסוקי פרשת זכור (ראה לעיל: המצוה ומקורה) פעם בשנה (ראה להלן).
- יש אומרים שאין למצות הזכירה זמן קבוע בשנה או ביום, ודי לנו בזה לזכור הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש, ואינו מבטל מצוה זו, אלא כשעבר ולא קרא מעולם מה שעשה עמלק לישראל (חינוך תרג), שמן התורה די בפעם אחת לכל ימי חייו (מנחת חינוך תרג א).
- ויש אומרים שמצוה זו היא מצוה תמידית (רמב"ם מלכים ה ה, לפי מנחת חינוך שם), הנוהגת בכל יום (ספר חרדים מצות עשה מן התורה פ"ד כא, בדעת הרמב"ם והסמ"ג), והוא הדין ללא תעשה של לא תשכח (ספר חרדים מצות לא תעשה מן התורה פ"א יב).
קריאת פרשת זכור מדאורייתא
לסוברים שחיוב קריאת פרשת זכור הוא מדאורייתא (ראה לעיל) החיוב הוא לקוראה בעשרה (רא"ש ברכות ז כ, לפי תרומת הדשן נח; שו"ע או"ח קמו ב, בסתם) ובספר תורה (האשכול (אויערבך) ב עמ' 33; שו"ע שם, בסתם, ותרפה ז, בשם יש אומרים)[2].
ונחלקו אחרונים בגדר המצוה לדעה זו:
- יש אומרים שעיקר המצוה היא הקריאה בציבור, מפני שהזכירה היא לתכלית המחייה והמלחמה בעמלק, שהיא מן המצוות המוטלות על הציבור ולא על היחידים (מהר"ם שיק לתרי"ג מצות תרה; קרן אורה ברכות ג א, לדעה זו).
- ויש אומרים שעיקר החיוב הוא על כל אחד ואחד (בנין שלמה נד, לדעה זו; קרן אורה שם, במסקנתו), שלא תשכח שהוא בהרהור (ראה לעיל: המצוה ומקורה) ודאי אינו שייך בציבור, ואם כן גם הזכירה מוטלת על כל יחיד ויחיד (קרן אורה שם), ולכן אם אין לו ספר תורה מחוייב לקרות מתוך החומש, אבל בשאר חיובי קריאת התורה החיוב מעיקרו הוא על הציבור, וכשאין ציבור אין היחיד חייב כלל (בנין שלמה שם)[3].
ובטעם שקוראים פרשה זו פעם אחת בשנה, נחלקו אחרונים:
- יש אומרים שלמרות שבתורה נאמר סתם, ומשמע שצריך לזכור תמיד, אין סברא לזוכרו בציבור בכל יום, והוא דבר המסור לחכמים, וקבעו רק בכל שנה ושנה (קרן אורה שם; תורת חסד לז).
- ויש אומרים שהדבר מפורש בכתוב, שנאמר: לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה יט), ושכחה היא לאחר שנים עשר חודש (מיני תרגימא, בסוף הספר), כמו שאמרו שאין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חודש, שנאמר: נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד (תהלים לא יג. ברכות נח ב), וסתם כלי משתכח מן הלב לאחר שנים עשר חודש (רש"י שם ד"ה ככלי, על פי בבא מציעא כח א)[4], ומכל מקום קבעו לקרותה פעם בשנה, אפילו בשנת העיבור, שיש בה יותר משנים עשר חודש (שו"ת חתם סופר אה"ע א קיט)[5].
ואף על פי שבסדר קריאת התורה קוראים אותה ממילא אחת בשנה, תקנו בה קריאה מיוחדת מפני שבזמנם היו בני ארץ ישראל משלימים התורה בשלש שנים (ראה ערך קריאת התורה), והרי צריך זכירה בכל שנה (פעולת שכיר למעשה רב קלג).
וקבעו חכמים לקרותה בשבת, הואיל ורבים מצויים בבית הכנסת, וקבעו לקרותה בשבת שקודם פורים, כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן (מגן אברהם תרפה, בתחילת הסימן). ודין יהיה לקרותה ביום פורים לפי שהוא מענינו של יום כי המן הרשע היה מזרעו, אבל להודיע שקודם נס זה נצטוינו בזכירה זו קבעו הפרשה קודם לפורים (חינוך תרג).
כששומע בקריאת התורה בפרשת כי תצא פרשת זכור, אם מתכוין לצאת ידי חובת מצות זכירת מעשה עמלק, יוצא ידי חובה (מהר"ם שיק על המצוות תרה), ואם אינו מתכוין, אינו יוצא ידי חובה (פעולת שכיר שם).
וכששומע בקריאת התורה בפורים פרשת ויבוא עמלק, נחלקו הפוסקים:
- יש אומרים - שאם מכוין לצאת ידי חובה - יוצא ידי חובת הזכירה, שהרי זוכר מעשה עמלק (מגן אברהם שם).
- ויש חולקים שאינו יוצא, מפני שהמצוה היא לזכור דוקא את האמור בפרשת זכור: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ וגו' (דברים כה יח), שכך עשה לנו עמלק, ולכך נצטוינו למחות את שמו, ודבר זה לא נזכר בפרשת ויבוא עמלק (פעולת שכיר שם; משנה ברורה שם ס"ק טז, על פי רמב"ן עה"ת שם יז).
קריאת פרשת זכור מדרבנן
לדעה שאין מצוה לזכור מעשה עמלק פעם בשנה, כתבו ראשונים שלא ידענו לה למצות זכירה זו זמן קבוע בשנה או ביום, שאין זכירת מעשה עמלק אלא שלא תשכח שנאתו מלבבנו, ודי לנו בזה לזכור הענין פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש, ועל ידי שבכל המקומות קוראים ישראל ספר התורה בשנה אחת או בשתים או בשלש לכל הפחות, הרי הם יוצאים בכך ידי מצוה זו (חינוך תרג), וקריאת פרשת זכור אינה אלא מדרבנן (חינוך תרג; כן משמע מהרמב"ן עה"ת דברים כה יז).
והמבטל המצוה הוא מי שלא קרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל (חינוך שם), שמן התורה די בפעם אחת לכל ימי חייו, ובזכירה בפיו שלא בעשרה, ובספר תורה, שאינם אלא מדרבנן, ואם זכר רק בלב ולא בפה לא קיים העשה, אבל אינו עובר על הלאו (מנחת חינוך שם א).
חיוב הזכירה בכל יום
לדעה שחיוב המצוה הוא בכל יום, מצינו שני דרכים בקיומה:
- יש שכתבו שמצוה גדולה לומר בכל יום פרשת זכור (של"ה, תורה שבכתב כי תצא, דרך חיים)[6].
- ויש שכתבו שהמנהג שלפני עניית אמן יהא שמיה רבה (ראה ערך קדיש), אומרים הציבור: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר (שמות יז טז. ספר חרדים מצות עשה מן התורה פ"ד כא, שכן המנהג במקומות הרבה).
עוד כתבו הפוסקים בשם המקובלים, שכשיאמר בברכת אהבת עולם שבשחרית תיבות "לשמך הגדול" יכוין - בלבו (סידור היעב"ץ, סוף ברכת אהבה רבה) - כי אין השם שלם עד שימחה עמלק (מגן אברהם ס סק"ב, בשם כוונות וכתבים).
בנשים
מהראשונים יש שכתב שנשים פטורות ממצות זכירת עמלק - והוא הדין מהלאו של לא תשכח (מנחת חינוך תרג ג, ותורת חסד לז, בדעת החינוך) - לפי שאינן בנות כיבוש מלחמה (חינוך שם); ומהאחרונים יש שכתבו שהן חייבות, לפי שבמלחמת מצוה יוצאה אף כלה מחופתה, ועוד שאין הזכירה תלויה בכיבוש (מנחת חינוך שם ג; תורת חסד לז; בנין ציון (החדשות) ח, בשם הרב נתן אדלר; מרחשת כב), ואפילו אם טעם הזכירה הוא כדי לעורר למלחמה, מכל מקום הנשים אף שאינן בנות מלחמה הרי על ידי זכירת השנאה אפשר שתהיה תועלת למחייתו כמו במעשה אסתר, ונס חנוכה על ידי יהודית, והריגת סיסרא על ידי יעל, שבאה תשועה לישראל על ידי זה (בנין ציון שם). ויש מהאחרונים שכתב לגבי שמיעת פרשת זכור, שאף אם לסוברים שחיובה מן התורה (ראה לעיל: הזכירה) נשים חייבות בה, מכל מקום לסוברים שקריאת התורה פעם אחת בשנה בספר תורה ובציבור אינה אלא תקנת חכמים לא תיקנו כן אלא לאנשים בלבד, אבל הנשים יוצאות ידי חובתן בסיפור בלבד (ראה לעיל: שם. תורת חסד שם). וכתבו אחרונים שהמנהג שלא להצריך נשים לשמוע קריאה זו (תורת חסד שם).
הערות שוליים
- ↑ יב, טורים ריז-רכג.
- ↑ ויש מהפוסקים שכתב שלכן אפילו אם קראו בספר תורה ונמצאת טעות באופן שספר התורה פסול מוציאים אחר לקרות בו (פרי מגדים או"ח קמג משבצות זהב סק"א). ויש מהאחרונים הלומדים בדעת אחד הראשונים שעיקר מצות קריאת פרשת זכור הוא מן התורה, אבל קריאתה בעשרה ובספר תורה אינה אלא מדרבנן (תורת חסד או"ח לז, ובנין שלמה או"ח ז, בדעת הרא"ש).
- ↑ ויש מהגדולים שהיה מהדר לעלות בעצמו לספר תורה לפרשת זכור (בנין שלמה שם, שכן נהג הגר"א), וביארו בדעתו שמפני שהחיוב הוא על כל יחיד ויחיד מצוה-בו-יותר-מבשלוחו (ראה ערכו. בנין שלמה שם).
- ↑ ולדעה הראשונה אין זה אלא סמך ורמז, אבל באמת שיעור שכחה מסרו הכתוב לחכמים, והם שיערו בשנה (תורת חסד שם).
- ↑ ויש מהגדולים שהיה מחמיר על עצמו בשנה שלפני שנת העיבור להתכוין לצאת ידי חובה בקריאת התורה בשבת פרשת כי תצא (מהר"ם שיק על המצוות תרה).
- ↑ והוסיפו: ואחר כך יאמר על עמלק - לשון הקליר בפיוט לשבת זכור (נדפס בסידורי האשכנזים) - ימח שמו וזכרו ונמח זכורו מלהזכירו, ובזה יקיים: לא תשכח, ויקויים: אָבַד זִכְרָם הֵמָּה, וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ (תהלים ט ז-ח. של"ה שם).