מיקרופדיה תלמודית:חבר עיר

הגדרה^[1] - חכם העיר; חבורת העיר; צבור

מובנו

בשני מובנים מצינו השם חבר עיר:

א) יחיד, שהוא גדול העיר (ערוך ערך חבר א, בשם גאון), חכם המדינה (פירוש המשניות לרמב"ם ברכות ל א), תלמיד חכם המתעסק בצורכי צבור (רש"י מגילה כז ב ד"ה חבר עיר; אור זרוע א צדקה כו), והניקוד במובן זה הוא חָבֵר;

ב) ציבור, מקום שבני העיר מתחברים להתפלל (ערוך שם בפירוש אחר; אור זרוע א פט בשם רבינו חננאל), או חבורת העיר (רש"י ברכות ל א ד"ה אין, ובראש השנה לד ב ד"ה אלא: חבורת צבור; ראבי"ה ב תקצב), והניקוד הוא חֶבֶר (ראה פירוש ר"ש סיריליאו לירושלמי ברכות ד ו^[2]).

יש מפרשים במובן הראשון אף במקום שהדברים אמורים על ציבור, מפני שאצל גדול העיר מתוועדים כל הזקנים (ערוך שם בשם גאון), והוא כינוי לתפילת הקהל שלא יתקבצו אלא לפני החכם שבהם (פירוש המשניות ברכות שם).

בדיני צדקה

• רבים שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה, אם יש שם חבר עיר, יתנו לחבר עיר (מגילה כז ב; רמב"ם מתנות עניים ז יד; טוש"ע יו"ד רנו ו), והוא מחלקה כמו שיראה לו (רמב"ם וטוש"ע שם)^[3]. חבר עיר כאן הוא תלמיד חכם העוסק בצורכי הציבור (רש"י שם ד"ה חבר); ויש מפרשים חבורת עיר, והיינו גבאי צדקה המשתדלים בצורכי הצבור (ראבי"ה ב תקצב).

• נותנים מעשר עני (ראה ערכו) לחבר עיר בטובה (תוספתא פאה ד טז; ראה רמב"ם שם ו יז), ופירשו ראשונים שמפני שבני העיר מפרנסים אותו מחמת שמתעסק בצורכיהם, נותנים לו מעשר עני בחזקת דורון בכבוד, אבל אין שולחים לו צדקה, כי גנאי הוא לו ולבני העיר (אור זרוע א כו; הגהות מרדכי בבא בתרא א תרנח). אף פירות שביעית נותנים לחבר עיר בטובה (תוספתא שביעית ז ו. וראה ערך פירות שביעית).

• אם יש בעיר אדם גדול שהכל גובים על דעתו, ומחלק לעניים כפי הנראה לו, יכול לשנות המעות לכל מה שירצה מצורכי העיר (ראה מרדכי מגילה תתכא; טור יו"ד רנו, על פי בבא בתרא ט א, ורמב"ם מתנות עניים ט ז. וראה ערך צדקה).

גניבת דעת מפני כבוד הבריות

אף על פי שאין הולכים לבית האבל בכד יין שאינו מלא, או שהוא מלא מים, שהוא יודע שהביאו לו כבר הרבה לסעודת הבראה, והאבל סבור שהביא לו מלא יין, משום גנבת דעת (ראה ערך גנבת דעת), אם היה שם חבר עיר - מותר (תוספתא בבא בתרא ו יג; חולין צד א. בטוש"ע חו"מ רכח ז לא הוזכר). יש מפרשים שרוצה לכבד את האבל בעיני תלמיד חכם הנמצא שם (ים של שלמה שם כ), או שהמנחם תלמיד חכם, ורוצה להחשיב את האבל, ואין לו יין להביא (מנחת בכורים לתוספתא שם); ויש מפרשים שיש שם רבים, ומתכוין להחשיב את האבל בעיניהם, ומותר מפני שגדול כבוד הבריות (רש"י חולין שם ד"ה ואם יש; מאירי שם).

בלוית המת ואבלות

עולים בחבר עיר על האיש - בקבורתו - ואין עולים בחבר עיר על האשה (שמחות יא ב; טור יו"ד שנה, ורמ"א שם). יש מפרשים בהלווייתה, שאין כבוד לגדול העיר שיהא עולה כשנושאים את האשה לקבורה (ש"ך שם סק"ב); ויש מפרשים שדרכם היה לעשות חבורה ברחובה של עיר לברך ברכת אבלים^[4], ולאשה אין עושים כן (פרישה שם וט"ז סק"א).

בליקוט עצמות אין עולים בחבר עיר - בציבור, כבשאר אבלים, אבל מברים בתוך ביתו של אבל (שמחות יב ד, ונחלת יעקב שם; טוש"ע תג ג. וראה ערך הבראה).

מעלים לבית האבל לסעודת הבראה גלוסקאות ובשר ודגים, ובחבר עיר ירק וקטניות ודגים (שמחות יד יג).

חיוב תפילת מוסף ביחיד

רבי אלעזר בן עזריה אומר אין תפילת המוספים אלא בחבר עיר, שלא תיקנוה אלא בציבור; חכמים אומרים בחבר עיר ושלא בחבר עיר; רבי יהודה אומר משמו של רבי אלעזר בן עזריה כל מקום שיש חבר עיר - היחיד פטור מתפילת המוספים (ברכות ל א ורש"י^[5]). לדעת תנא קמא רבי אלעזר בן עזריה סבר שיחיד הדר בעיר שאין שם עשרה פטור מתפילת מוסף, ולדעת רבי יהודה סבר שבמקום שיש עשרה פטור, שהשליח ציבור פוטרו, אבל כשאין עשרה, אף היחיד חייב (שם ורש"י).

ההבדל בין מוסף לשאר תפילות, כתבו ראשונים לפי שאין בה תחנונים (תלמידי רבינו יונה ותוספות ר"י החסיד ועוד שם), והסבירו אחרונים שכל עיקרה משום קרבן מוסף, ולא כשאר תפילות שהן תחנונים, וקרבן מוסף הוא קרבן ציבור (פני יהושע שם). הלכה כחכמים (טוש"ע או"ח רפו ב. וראה ערך מוסף).

בראש השנה יש מהגאונים שכתבו שכשהציבור מתפללים בחבר עיר היחיד מתפלל בלחש שבע ברכות, ושליח הציבור אומר תשע ברכות, שלא ניתקנו מלכיות זכרונות ושופרות אלא לשליח ציבור בחבר עיר (תשובת רב האי גאון ברי"ץ גיאת א עמ' כח. וראה ערך מוסף וערך ראש השנה המנהג להלכה).

תקיעות שופר על הסדר

תקיעת שופר שצריך לשמוע על סדר מלכיות זכרונות ושופרות לאחר שכבר שמעו תקיעות מיושב (ראה ערך תקיעת שופר), אין הדברים אמורים אלא בחבר עיר - חבורת ציבור - אבל שלא בחבר עיר, שומען על הסדר ושלא על הסדר (ראש השנה לד ב ורש"י; רמב"ם שופר ג יב; טוש"ע או"ח תקצב ב).

כהן בעל מום בנשיאת כפיים

אף על פי שכהן שיש בו מומים שבגלוי לא ישא את כפיו מפני שמסתכלים בו (ראה ערך נשיאת כפים), אם היה הכהן חבר עיר - מותר (תוספתא מגילה ג יז), מפני שהכל מכירים אותו, ואין מסתכלים בו (מנחת בכורים שם)^[6].

הערות שוליים