מיקרופדיה תלמודית:חגבים

הגדרה^[1] - מיני ארבה

הטהורים והטמאים לאכילה

סוגי החגבים

הרבה מינים יש בחגבים, ולהם הרבה שמות חלוקים זה מזה, ונמצאים תמיד בשדות ובכרמים ובגנות (ראה חולין סג ב, ומאירי שם סה א). יש מהם שהתורה התירתם באכילה, והם נקראים חגבים טהורים, ויש מהם שהתורה אסרתם, והם נקראים חגבים טמאים (ראה תרומות י ט); אבל אין בהם טומאת נבלה וטומאת אבר מן החי (ספרא שמיני ד).

חגב טמא

חגב טמא הרי הוא בכלל שרץ העוף (רמב"ם מאכלות אסורות ב ה; יראים השלם סט,עב) שנאמר כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף וגו' אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וגו' (ויקרא יא כ - כב), ושרץ העוף הם הדקים הנמוכים הרוחשים על הארץ, כגון זבובים וכו' וחגבים; וממילא כשאסרה תורה אכילת שרץ העוף בלאו: וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ (דברים יד יט) אף חגב טמא בכלל (רש"י שם כ; רמב"ן שם).

ויש מהראשונים שמנו חגבים טמאים ללאו בפני עצמו, ושרץ העוף ללאו בפני עצמו (בעל הלכות גדולות מנין המצות צז-צח; סמ"ק רח,רט).

מלבד לאו זה יש באכילת חגבים טמאים לאו הבא מכלל עשה, שכן אמרו: כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ (דברים יד כ) - זו מצות עשה (ילקוט שם; ספרי דברים ראה קג), ופירושו טהור תאכל אבל לא טמא, והוא לאו הבא מכלל עשה (פירוש רבינו הלל לספרי שם; שו"ת הר"ן נ; פירוש ברית אברהם לילקוט שם).

האוכל כזית מחגב טמא - לוקה, שהרי הוא בכלל שרץ העוף שנאמר בו לאו (רמב"ם מאכלות אסורות ב י).

בדיקת הסימנים

• יש מן הראשונים סוברים שיש מצות עשה לבדוק בסימני חגבים, ולידע הסימנים שמבדילים בהם בין החגבים המותרים באכילה, ובין אלו האסורים באכילה, לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וגו' (ויקרא יא מז. רמב"ם מאכלות אסורות א א), ומנו מצוה זו למצות עשה מיוחדת במנין המצוות (ספר המצות עשה קנא; סמ"ג עשין סא; חינוך קנח).

ולא די בזה שלומד בפיו אלא שידע ויכיר איזה טמא ואיזה טהור (ספרא שמיני י יב וראב"ד)^[2].

• ויש חולקים וסוברים שאין זו מצות עשה של קום ועשה אלא המצוה היא מניעת האיסור, והוא לאו הבא מכלל עשה, שאנו רשאים לאכול הטהורים ולא הטמאים (ראב"ד בהשגות למנין המצות קמט; רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש ו); או שבכלל אין הבדיקה מצוה, ולא בא הכתוב אלא להודיענו סימני הטהורים להפרישנו מן האיסור (חינוך קנח, בדעת הרמב"ן).

מיני חגבים טהורים

ארבעה מיני חגבים טהורים הוזכרו בתורה בשמותיהם: הָאַרְבֶּה הַסָּלְעָם הַחַרְגֹּל והֶחָגָב (ויקרא יא כב). ואמרו חז"ל שארבה זה גובאי, סלעם זה רשון, חרגול זה ניפול, חגב זה גדיין. ומדברי חכמים נתרבו עוד ארבעה מינים שיש להם סימני טהרה, והם: ציפורת כרמים, יוחנא ירושלמית, ערצוביא, והרזבנית (ספרא שמיני ג ה; חולין סה א).

ואף על פי שהחגב הוא שם שכולל כל המינים, יש גם מין מיוחד בשם זה, כדרך שמצינו בצאן שהוא שם מיוחד וגם שם כולל (מאירי חולין סה א).

מיני הארבה שהוזכרו במקרא בשמות כגון גָּזָם ויָּלֶק וחָסִיל (יואל א ד) אינם בכלל אלו, והם טמאים (מאירי חולין שם).

סימני טהרה

נחלקו תנאים אילו מינים הם המותרים:

תנא דבי ר' ישמעאל סובר שצריך שיהיו להם ארבעה סימנים: ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולים, וכנפיו חופים את רובו; ור' יוסי אומר שצריך גם שיהיה שמו חגב, פרט לצרצור, שיש לו ארבעה הסימנים אבל אין שמו חגב, שהוא טמא (ספרא שמיני ג ה; חולין סה ב).

להלכה נחלקו הראשונים אם צריך שיהיה שמו חגב:

• יש סוברים שלהלכה צריך שיהיה גם שמו חגב, כר' יוסי, ולדעתם אין ר' יוסי חולק על חכמים (רשב"א חולין סה ב, ובתורת הבית הארוך ג א; רא"ש חולין ג סו; מאירי ור"ן חולין שם; רמב"ם בפירוש המשניות חולין ג ז, מאכלות אסורות א כב; טוש"ע יו"ד פה א); ולפיכך אין החגבים נאכלים אלא במסורת שיהא שמם חגב, אפילו אם יש להם כל ארבעה הסימנים (רשב"א ורא"ש שם; טוש"ע שם).

• יש מהראשונים שחולקים וסוברים שאין צריך שיהא שמו חגב, שלדעתם ר' יוסי חולק על חכמים, והלכה כחכמים (הרי"ף חולין סה ב, וכפי שפירשו בדעתו הר"ן והרמב"ן והמאירי; רמב"ן חולין שם).

• ויש מסתפקים בדעת חלק מהראשונים לומר שאם אין ראשו ארוך ואין לו זנב אין צריך שיהא שמו חגב, ואם ראשו ארוך או יש לו זנב צריך שיהא שמו חגב (מגיד משנה מאכלות אסורות א כב, בדעת הרמב"ם; רמב"ן שם, בדעתו ובדעת רש"י).

ראשו ארוך

יש אומרים שאם ראשו ארוך - מותר; ויש אומרים שאם ראשו ארוך - אסור (חולין סו א).

הלכה שאף על פי שראשו ארוך - מותר (תוס' חולין סה ב ד"ה אלו; רמב"ן ומאירי שם; רשב"א שם, ובתורת הבית הארוך ג א; רמב"ם מאכלות אסורות א כב; טוש"ע יו"ד פה א, וש"ך סק"א); ויש מהראשונים שכתב שלמעשה יש לחוש לאסור בראשו ארוך (רמב"ן שם).

וכתבו הראשונים שמי שהוא בקי בהם ובשמותיהם, דהיינו בשמונה מיני חגבים שהתירה התורה, ארבעת המינים המפורשים בפסוק והארבעה שנתרבו (ראה לעיל) - אוכל אותם, והצייד נאמן עליהם, כמו בעופות (ראה ערך עוף טמא); ומי שאינו בקי בהם בודק בארבעה הסימנים האמורים: ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרסולים, וכנפיו חופים את רובו (רמב"ם מאכלות אסורות א כא,כב; סמ"ג עשין סא).

כרעים

בסימני הטהרה נאמר אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לא לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ ויקרא יא כא); והכרעים הם הקרסולים שמתעצם בהם וקופץ, שסמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח (רש"י על התורה שם; פרי תואר יו"ד פה סק"א).

ויש מפרשים לפי המסורת והמקובל שהכרעים אינם סמוך לצואר, אלא הם קרסולים, היינו ארכובות, של הרגלים התחתונות, שבהן הוא מנתר (ראה מרפא לשון על התורה להר' יחייא קרח מצנעא, נדפס בכתר תורה הגדול, ויקרא שם, שהאריך שכך מקובל אצלם ממסורת הגאונים; שו"ת נופת צופים להר' פתחיה מרדכי בירדוגו יו"ד יג).

כנפים

בכנפיו חופים את רובו, נחלקו אמוראים:

יש אומרים שצריך שיקיפו את רוב אורכו; ויש אומרים רוב היקפו. לפיכך צריך שיכסו גם רוב אורך גופו וגם רוב היקפו (חולין סה א; רמב"ם מאכלות אסורות א כב; טוש"ע יו"ד פה א).

מי שאין לו עכשיו כנפים, או כרעים, או שאין לו כנפים החופים את רובו, ועתיד לגדל אותן אחר זמן כשיגדיל, הרי זה מותר מעתה (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ג כה; חולין סה א: רמב"ם מאכלות אסורות א כג; טוש"ע יו"ד פה א).

בזמננו

כתבו האחרונים שעכשיו נוהגים שלא לאכול שום חגב אפילו כשיש לו את כל הסימנים, ואפילו אם ידוע ששמו חגב, לפי שאין אנו בקיאים בשמותיהם (ט"ז יו"ד פה סק"א, ובערוך השלחן שם ה)^[3].

אבל בתימן ובמרוקו נוהגים לאכול גם בדורנו מינים ידועים של חגבים שיש להם מסורת עליהם (ספר הליכות תימן לרב יוסף קאפח עמ' 218 – 221; ספר תבואת הארץ עמ' שעט. וראה תחומין יט עמ' 298)^[4].

באכילת הטהורים

שחיטה

החגבים אינם טעונים שחיטה (כריתות כא ב; תוס' חולין סו א ד"ה במאי; רמב"ם שחיטה א ג; טוש"ע יו"ד יג א, פה ב), מפני שלא הוזכרה בהם שחיטה, וכל שהתורה לא אסרה בפירוש בלא שחיטה הרי הוא בכלל היתר (רשב"א חולין כז ב, ובשו"ת הרשב"א א שסד).

חיים ומתים

החגבים מותר לאכלם בין כשהם חיים ובין כשהם מתים (תוספתא תרומות (ליברמן) ט ו), שכשהם חיים מותרים משום אבר מן החי, שכל שאינו טעון שחיטה אין בו איסור אבר מן החי (תוס' שבת צ ב ד"ה דלא; מאירי שבם שם; רמב"ם שחיטה א ג, וכסף משנה); וכן מותרים כשהם מתים, מפני שאינם צריכים שחיטה או להרגם בידים בדרך אחרת (שו"ת הרשב"א א שסד; רמ"א יו"ד יג א).

ויש שכתבו בשם הגאונים שחגבים מתים אסורים (תשובות הגאונים מהגניזה (גיאוניקה) עמ' 45 בשם רב סעדיה גאון; עיטור שחיטה דף כה טור ב, בשמו; כסף משנה שחיטה א ג, בשמו). ונדחו דבריהם, וכתבו שאותם גאונים מעולם לא אמרו כן (רב האי גאון בתשובות הגאונים שם; עיטור שם, בשם בעל הלכות גדולות).

אף על פי שאין בחגבים איסור אבר מן החי, מכל מקום יש אוסרים לאכלם חיים משום איסור של בל תשקצו (תוס' חולין סו א ד"ה במאי, שבת צ ב ד"ה דלא; הגהות מיימוניות שחיטה א סק"ג; דרכי משה יג סק"א, בשם הגהות מרדכי; רמ"א שם א)^[5].

דם חגבים

דם חגבים אין חייבים עליו, ולפיכך מותר לאכול דם חגבים טהורים (תוספתא כריתות (צוקרמאנדל) ב יח; כריתות כ ב; רמב"ם מאכלות אסורות ו א; טוש"ע יו"ד סו א. וראה ערך דם). ואם כינס את הדם בכלי אסור מפני מראית העין, אלא אם כן יש בו היכר שהוא של חגבים, כדרך שאמרו בדגים (תורת הבית הקצר להרשב"א ג ה; רבנו ירוחם טו ה כד; פרי חדש יו"ד סו ס"ק יד)^[6].

דם חגבים טמאים אסור, מפני שהוא תמצית גופם, ולא משום איסור דם, אלא מדין היוצא מן הטמא – טמא, ואין לוקים עליו (רמב"ם מאכלות אסורות ו א, ומגיד משנה. וראה ערך יוצא מן הטמא).

בשר בחלב

בשר חגבים אין בו משום איסור בשר בחלב, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים (חולין קג ב,קד א; רמב"ם מאכלות אסורות ט ה; טוש"ע יו"ד פז ג)^[7].

בתורת מזיקים

ברכתו

נחלקו תנאים אם מברכים על אכילת גובאי שהוא חגב טהור:

רבי יהודה אומר שאין מברכים עליו מפני שהוא מין קללה; וחכמים אומרים שמברכים שהכל נהיה בדברו, כדרך שמברכים על כל דבר שאין גידולו מן הארץ (ברכות מ ב).

הלכה שמברכים שהכל (פירוש המשניות לרמב"ם ברכות ו ג; טוש"ע או"ח רד א).

דיין האמת

הרואה גובאי, אומר ברוך דיין האמת (ירושלמי ברכות ו ג; רוקח שמא).

התרעה

מתריעים על הארבה ועל החסיל בכל מקום, שאפילו אם יראו במקום אחד מתריעים בכל מקום מפני שהיא מכה מהלכת (תענית יט א, ורש"י ד"ה מתריעים); ויש מפרשים שדוקא בסביבותיו מתריעים (מאירי שם; בית יוסף או"ח תקעו ח-ט, בדעת הרמב"ם)^[8].

על שאר המינים, יש סוברים שאין מתריעים עליהם, שלכן הזכירו בפרט ארבה וחסיל שהם מיוחדים בהשחתה בלא תערובת שאר המינים (כסף משנה תעניות ב י, בדעת הרמב"ם); ויש סוברים שהיה מין חגב מסויים שהיה ידוע להם שאינו מזיק, אבל שאר מינים מזיקים הם, ועכשיו שאין אנו מכירים מיניהם, על כולם מתריעים (ראב"ד שם; שו"ע או"ח תקעו ט).

הערות שוליים