מיקרופדיה תלמודית:חוכר
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - השוכר קרקע מחברו, בשכר שיתן לו מפירות הקרקע שיעור קצוב
גדרו
שלושה מיני שכירות הן בקרקע:
- השוכר במעות (תוספתא דמאי (ליברמן) ו ב; ירושלמי שם ו א; רי"ף בבא מציעא סא א מדפי הרי"ף).
- החוכר בפירות (תוספתא דמאי שם; ירושלמי שם, לגירסת כת"י לייידן, ודפוס ונציה והפני משה; רי"ף בבא מציעא שם)[2].
- והמקבל, למחצה, לשליש ולרביע (ירושלמי דמאי שם).
חוכר ושוכר
- השוכר מחברו שדה או כרם בדמים קצובים לשנה, נקרא שוכר (רמב"ם מעשר ו יג; טור חו"מ שכ).
- והחוכר, דהיינו ששכר מחברו שדה לזריעה, או כרם לאכול פירותיו, בפירות קצובים, כגון ששכר ממנו שדה זו בעשרים כור לשנה, וכרם זה בעשרים כדי יין לשנה (רמב"ם שכירות ח א), בין עשתה הרבה ובין עשתה מעט (רמב"ם מעשר ו יג; סמ"ע שם סק"א), או לקתה ולא עשתה כלום (סמ"ע שם).
ואחד השוכר בדמים, ואחר השוכר בפירות - דין אחד להם (רמב"ם שכירות שם; טוש"ע שם א), ואין ביניהם אלא השם בלבד, שזה נקרא שוכר, וזה נקרא חוכר (טור שם).
מקבל
חוכר ומקבל שניהם בפירות, אלא שהמקבל נותן לבעל הקרקע שליש תבואתו או רביע תבואתו לפי מה שמקבל על עצמו, והחוכר נותן לו פירות קצובים ממקום שהוא רוצה, ואין לו לבעל הקרקע בתבואת הקרקע כלום (רי"ף בבא מציעא שם). והמקבל שדה נקרא אריס (ראה ערכו, שם נתבארו דיניו).
ומכל מקום לשון מקבל שדה מחברו ששנו חכמים (ראה משנה בבא מציעא קג א, ושם קג ב), יש שכולל גם שוכר וחוכר (פירוש המשניות לרמב"ם שם קג ב).
בעל הקרקע
גוף הקרקע המוחכרת או המושכרת בחזקת בעליה עומד, ואין חכירות או שכירות מוציאה מחזקתה (מאירי בבא בתרא קכג ב).
זמן החכירה
יש חוכר לשנה אחת, ויש חוכר לכמה שנים (ראה להלן: חובותיו), ויש חוכרים לעולם, ונקראים חכירי בתי אבות (ראה ירושלמי בכורים א ט).
חובותיו
עיקר הדברים הנצרכים לעבודת הקרקע
כל דבר שאין השדה נשמרת זולתו, כגון הסייג והחפירה שסביב השדה, וכן עיקר הדברים הצריכים לעבודת הקרקע, כמו הקרדום שחופרים בו, והכלים שמוציאים בהם העפר והדלי שדולים בו, נחלקו בהם ראשונים:
- יש אומרים שעל החוכר לעשות אותם, ואין על בעל השדה ליתן כלום (טור חו"מ שכ, בשם יש אומרים, והסכים עמם; רמ"א שם, בשם יש אומרים, והסכים עמם; באור הגר"א שם ס"ק יד, בדעת רש"י והתוספות), שכיון שנותן לו דבר קצוב בין שיוציא השדה רב או מעט אין למחכיר עסק בשדה כל זמן חכירותו, ואין צריך ליתן ולעשות שום דבר, וכל שכן אם הוא שוכר השדה במעות שאין על המשכיר לעשות שום דבר (סמ"ע שם סק"ט).
- ויש אומרים שבעל השדה חייב לעשות כל אלה, כמו באריסות (רמב"ם שכירות ח ב; טור שם, בשם הרמ"ה; שו"ע שם), שכיון שאף החוכר אינו משלם אלא מפירות השדה (ראה להלן: בפרעון החכירות) הרי הוא כמקבל - כאריס - לענין זה (בית יוסף שם).
שאר הדברים
המקבל שדה מחברו בחכירות חייב לעשות בשדה הכל כמנהג המדינה: מקום שנהגו לקצור התבואה - יקצור ואינו רשאי לעקור, לעקור - יעקור ואינו רשאי לקצור, ושניהם מעכבים זה על זה (רמב"ם שכירות ח ו, על פי בבא מציעא קג א - קד א; טוש"ע שם), שאם בא החוכר לעקור במקום שנהגו לקצור, יכול בעל השדה לומר לו רצוני שתיתבן השדה שלי, שיישארו בה קשים ויהא לה לזבל לזריעה בשנה הבאה, ואם רצו הבעלים שיעקור, החוכר מעכב, מפני שעבודת הקצירה נוחה מן העקירה, ובמקום שנהגו לעקור ובא החוכר לקצור, יכול בעל השדה לומר רצוני שתהא השדה שלי נקיה, ואם הבעלים רצונם שיקצור, אומר לו החוכר רצוני בתבן שאתן לבהמותי, ואי אפשי שיישאר בקרקע (בבא מציעא קג ב, ורש"י; סמ"ע שם ס"ק יב).
הנירה והזריעה
החוכר שדה מחברו לא יהא נרה שנה וזורעה שנה, אלא נר חציה וזורע חציה, כדי שיהא לו מאין לגבות (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ט ז), שאם יהיה נר כל השדה לא יהיה לבעל הבית תבואה מאותה שדה (מנחת בכורים שם).
בשבח עצים ואילנות
אילנות שאינם מוציאים פירות
המקבל שדה מחברו - בחכירה (מאירי בבא מציעא קט א; טור חו"מ שכה; כן משמע מהשו"ע שם א), או בשכירות, במקום שנהגו להחכיר או להשכיר אילנות אגב קרקע (מאירי שם) - לשנים מועטות, אין לו כלום בקורות שקמה; קיבלה הימנו לשבע שנים, שנה ראשונה יש לו בקורות שקמה (משנה בבא מציעא קט א; טוש"ע שם), שהשקמה אילן סרק, וקוצצים ענפיו לקורות בנין והם חוזרים וגדלים, ובפחות משבע שנים אין נעשות קורות, לפיכך כשקיבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה, שלא על דעת כן ירד לשדה, אבל קיבלה לשבע שנים קוצץ שנה ראשונה (רש"י שם ד"ה ואין לו; טור שם, וסמ"ע סק"ב), והוא הדין שאר אילנות שאין מוציאים פירות, ואין עומדים אלא להוציא עצים וקורות מענפיהם כמו שקמה (כן משמע מהרמב"ם שכירות ח י; מאירי שם).
בשבח הענפים
המקבל לפחות משבע שנים, שאין לו בקורות שקמה, אם יש לו בשבח שקמה - היינו השבח שהשביחו הענפים בעודם ברשותו (טור שם) - נחלקו אמוראים: יש אומרים שיש לו (אביי בגמ' שם קט א), מפני שהם כפירות (טור שם; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד), ושמים לו שבחו כשיסתלק (רש"י שם ד"ה שבח); ויש אומרים שאין לו (רבא בגמ' שם), שהם כגוף האילן (מאירי שם; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד), וכן הלכה (רי"ף שם; רא"ש שם ט לה; טור שם).
חוכר לזרע
החוכר שדה מחברו לזרע, אין לו באילן (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ט כג), שכיון שפירש שחוכר לזרע אין הולכים אחר המנהג (מנחת בכורים שם), בין שאמר לו אחכור שדה זו, אזרע שדה זו, אעשה שדה זו; אבל אם המחכיר אמר לחוכר חכור שדה זו, זרע שדה זו, עשה שדה זו, כל הפירות שעושה הרי אלו שלו (תוספתא שם א), שכיון שהמחכיר אמר לחוכר היה לו להתנות, וכשלא התנה אף שאר הפירות בכלל (חסדי דוד שם, על פי גמ' שם קד א).
בשינוי בזריעה
החוכר או השוכר שדה מחברו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים, מפני שהחטים מכחישות את הקרקע יותר מן השעורים (משנה בבא מציעא קו ב, ורש"י ד"ה המקבל וד"ה לא יזרענה; רמב"ם שכירות ח ט; טוש"ע חו"מ שכד א)[3].
והמקבל לזרעה חטים, נחלקו בו תנאים:
- יש אומרים שיזרענה שעורים (תנא קמא במשנה שם), שרשאי החוכר לשנות לטובה, כיון שהמחכיר לא יפסיד מחכירותו, כי יתן לו מאותו המין שפסק עמו מן השוק (ר"י מלוניל שם), וכן הלכה (מאירי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).
- ויש אוסרים (רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם), אם משום שנאמר: שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה (צפניה ג יג. רב חסדא בגמ' שם קז א), או מפני שאף על פי שבדבר שאינו חסר אינו מקפיד על השינוי, מכל מקום כשזורע אדם שדהו שנה חטים ושנה שעורים השדה מתקלקלת, וזה שפסק עמו חטים שמא הוא זרעה חטים בשנה שעברה, ואם יזרענה זה שעורים נמצא שמקלקלה (אביי בגמ' שם, ורש"י ד"ה וליזרע).
עיקרו של דבר, כשיפסוק עם החוכר או השוכר לחרוש שדה ולזרוע מין ממיני הזרעים רשאי לזרוע מה שהיזיקו בקרקע מעט מאותו הדבר שפסק עמו, ולא יזרע מה שהיזיקו גדול ממנו, ועושים בזה על פי המתעסקים בחרישה ועבודת האדמה שיודעים בטבע אותו המקום (פירוש המשניות לרמב"ם שם), עבר ושינה במקום שלא היה רשאי לשנות, חייב לשלם כחש הקרקע לפי שומת בקיאים, או ההפסד שהיה לבעל השדה משינויו (כן משמע מהריטב"א שם קו ב; ערוך השלחן חו"מ שכו ד).
בפרעון החכירות
לקו החטים
החוכר שדה מחברו בעשרה כור חטים לשנה, ולקתה - שהיו חטים שדופות וכחושות (רש"י בבא מציעא קו ב ד"ה ולקתה; טור חו"מ שכג) - נותן לו מתוכה (משנה שם; רמב"ם שכירות ח ז; טוש"ע שם א), ואינו יכול לומר לו קח לי חטה ברורה מן השוק (מאירי שם). היו חטים יפות, לא יאמר לו החוכר הריני לוקח לך מן השוק, אלא נותן לו מתוכה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ואפילו היו חטים שבשוק יפות כמותן, יכול לומר לו חטים משדה שלי אני רוצה (ר"ן ונמוקי יוסף שם קה א), שאף על פי שקיבלה ממנו לחכירות בפירות קצובים, בין תוציא השדה מעט ובין הרבה, לא נסתלק מפירות קרקעו ומאותם פירות הוא נותן לו הדבר הקצוב (מגיד משנה שם).
החמיץ היין
חכר ממנו כרם בעשרה כדי יין והחמיץ, חייב ליתן לו יין טוב (גמ' שם קו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), מפני שכבר עשתה הקרקע את שליחותה (גמ' שם), שהענבים לא לקו, אלא משנעשה יין בחביותיו בביתו לקה ומזלו גרם שיחמיץ, שכן יש שזה קונה מזה יין טוב ומזלו גורם להחמיץ (רש"י שם ד"ה עבדא, על פי בבא בתרא צו ב), והוא הדין פירות שלקו אחר שלקטם (רבנו ירוחם יב ב). אבל שדה שלקתה בעומריה נותן לו מתוכה, וכן בענבים שאחר שנבצרו התליעו (גמ' שם).
תרומות ומעשרות
החוכר שדה מישראל, אם נתן לו מזרע אותה שדה, תורם ואחר כך נותן לו (דמאי ו א; רמב"ם מעשר ו יא), היינו שנותן לו מזו שקצץ ליתן לו, ובעל השדה מעשר לעצמו (רמב"ם שם). ואפילו המחכיר הוא עם-הארץ (ראה ערכו), אינו כמוכר טבל לעם הארץ (ראה ערך חבר: נאמנותו למעשרות), כיון שהקרקע שלו (ר"ש שם), ואם נותן לו מזרע שדה אחרת, או ממין אחר, מוציא המעשר ואחר כך נותן לו (משנה שם; רמב"ם שם).
בניכוי מחמת קלקול
המקבל שדה מחברו - בחכירות או בשכירות - ואכלה חגב או נשתדפה, נחלקו בו תנאים:
- יש אומרים שאם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכירו, ואם אינה מכת מדינה אינו מנכה לו (תנא קמא במשנה בבא מציעא קה ב), שהמחכיר אומר לו מזלך גרם (רש"י שם ד"ה אינו מנכה), וכן הלכה (רבא בגמ' שם קו ב; רמב"ם שכירות ח ה; טוש"ע חו"מ שכב ב).
- ויש אומרים שאם קיבלה הימנו במעות, בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן חכירו (רבי יהודה במשנה שם קה ב), שעל המעות לא נגזרה גזירה, לפיכך לא עליו היתה פורענות זו (רש"י שם ד"ה בין כך), שהמעות אינן נשדפות (ר"י מלוניל שם).
איזו היא מכת מדינה, נחלקו אמוראים:
- יש אומרים כגון שנשתדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה (עולא בגמ' שם), וקל וחומר כשנשתדפה רוב הבקעה שהשדה בתוכה (טור שם, ושיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד).
- יש אומרים כגון שנשתדפה רוב הבקעה (רב יהודה בגמ' שם), דהיינו רוב השדות בבקעה ששדה זו בתוכה (רש"י שם ד"ה רובא)[4], ואם לא לקתה רוב הבקעה, אף על פי שלקו השדות הסמוכות אין זו מכת מדינה (מאירי שם), וכן הלכה (רי"ף שם; רמב"ם שם; רא"ש שם ט יד; טוש"ע שם).
- ויש אומרים כשנשדפה כל אותה הרוח (רב הונא בירושלמי שם ט ה), שאם שדה זו עומדת למזרח העיר אינה קרויה מכת מדינה אלא אם כן לקו כל השדות שברוח מזרחית זו (ר"א פולדא שם).
מתי אינו מנכה
במספר מקרים אמרו שאין מנכים לו:
- לא נשדפו רוב השדות, ונשדפו כל שאר שדותיו של מחכיר עם שדה זו (גמ' שם קו א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואין החוכר יכול לומר לו מזלך גרם, שהרי נשדפו כל שדותיך בכל מקום שהן, מפני שהמחכיר אומר לו אדרבה אם לא שנשענה מידת רחמים על חכירות זו היתה משארת לו למחכיר מצד אחר (גמ' שם, ומאירי שם).
- נשדפו כל השדות של החוכר - אף אלו שהיו לו במקום אחר שלא מחמת מכת מדינה (מאירי שם) - ונשדפו רוב השדות שבבקעה ואף זו שנשדפה עמהם, אינו מנכה לו מחכירו, שאין הפסד זה תלוי אלא בשוכר, שהרי כל שדותיו נשתדפו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).
- אמר לו מחכיר שיזרענה חטים והלך הוא וזרעה שעורים ונשדפה, ונשדפו גם רוב שדות הבקעה, אינו מנכה לו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואין החוכר יכול לומר אפילו זרעתיה חטים היו משתדפות, מפני שהמחכיר אומר לו אילו זרעתה חטים היה מתקיים בי הכתוב: וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ (איוב כב כח. גמ' שם), מה שתבקש מן היוצר יעשה, ואני לא בקשתי מן השמים בתחילת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחטין (רש"י שם ד"ה ותגזר).
- כשלא זרעה כלל, אף על פי שלקו רוב השדות והרי זו מכת מדינה אינו מנכה לו (שמואל בגמ' שם; שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן בירושלמי שם ט ה), שהמחכיר אומר לו אילו זרעתה היה מתקיים בי הכתוב: לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ (תהלים לז יט. שמואל בגמ' שם), והקדוש ברוך הוא מגלגל עם הרשעים (שמעון בר ווא בשם רבי יוחנן בירושלמי שם), שמאריך אף לרשעים, והיה מאריך אפו ועושה לי נס (פני משה שם)[5].
- כשזרעה ולא צמחה, מפני שחייב לטפל ולחזור ולזרוע כל זמן שראוי לזרעה (ריש לקיש בגמ' שם קו ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ויכול לומר לו שמא בסיבתך היא, מפני שלא טרחת די הצורך (מאירי שם).
זמן סילוקו
החוכר סתם
- החוכר שדה בית השלחין מחברו, אין פחות משנים עשר חודש (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) ט ב).
שדה בית הבעל, כונס את גורנו ומסתלק (שם), שבית השלחין שמשקים אותה כל שעה זורעים בה כל מיני פירות וירקות שאין זמני גידולם שוים, ומסתמא ירד החוכר על דעת כל המינים, שאין כל לקיטתם נגמרת עד שנים עשר חודש, אבל בית הבעל זורעים בה תבואה בלבד ולא ירד אלא ליבול שנה אחת דהיינו עד הגורן (חסדי דוד שם), והדברים אמורים במקום שאין מנהג קבוע, שמן הסתם אינה חכורה אלא ליבול אחד (חזון יחזקאל שם).
- החוכר שדה תבואה מחברו לא יאמר לו איני בא עד שתכלה - כלומר איני מסתלק ממנה עד שתכלה כל השנה, שאני רוצה לזרוע בה שוב (חסדי דוד) - ואינו רשאי לזרעה פעמיים, והחוכר שדה אילן מחברו לא יאמר לו איני בא עד שיכלו פירות מתוכה, ואינו רשאי לאכלה פעמיים (תוספתא שם כז-כח), שהחוכר לאכול תבואה סתם תבואה אחת משמע ולא יותר, וכן החוכר לאכול פירותיה סתם אינו אוכל אלא פירות שמוציאה פעם אחת ומיד מסתלק (חסדי דוד).
השוכר לשבע שנים
השוכר שדה לשבע שנים בשבע מאות זוז, אין שביעית מן המנין (משנה בבא מציעא קי ב; רמב"ם שכירות ח ג), ובעל הבית צריך להניחה בידו שנה אחת כנגדה (מאירי שם), ששבע שנים הראויות לזריעה אמר (ר"י מלוניל שם).
קיבל הימנו לשבוע אחד בשבע מאות זוז, שביעית מן המנין (משנה שם; רמב"ם שם), וחייב ליתן לו כל השבע מאות זוז, ואף על פי שאין שביעית שוה לשאר שנים לפירות, מכל מקום הרי שבוע אמר לו, ולא תלה השכר לפי השנים (נמוקי יוסף שם), ושנת השמיטה אף היא בכלל השבוע, ולא אמר לו לשש שנים מפני שרוצה שגם בשביעית תהא לפניו, שאף שאינו יכול לזרעה ראויה היא לשטוח בה פירות (ר"י מלוניל שם). והוא הדין אם אמר מכאן ועד סוף שבע שנים, ששביעית מן המנין (מאירי שם).
שטר חכירות
אין כותבים שטרי קבלנות - חכירות, וכך וכך כורים לשנה (רשב"ם בבא בתרא קסז ב ד"ה וקבלנות) - אלא מדעת שניהם (משנה שם; רמב"ם מלוה כד א; טור ורמ"א חו"מ שכ ב). הטעם:
- לפי שעד שלא נכתב יכולים לחזור בהם, אבל משנכתב נשתעבדו זה לזה, ושוב אינם יכולים לחזור בהם (רשב"א שם; טור ורמ"א שם).
- ועוד שמשכתבו הרי זה נעשה כמלוה בשטר (רמב"ן שם; טור ורמ"א שם), שמשכתבו הרי מה שקיבל עליו לשלם יוכל המחכיר או המשכיר לטרוף מנכסים משועבדים (ראה ערך מלוה בשטר), ולא ניחא לסתם אנשים שיהיה עליהם שטר כזה (סמ"ע שם סק"ה).
ומכל מקום אם קנו מידם, כותבים שלא מדעת שניהם, שסתם קנין לכתיבה עומד (ראה ערך קנין), ועוד ששוב אין זה חוב להם שמשקנו שוב אינם יכולים לחזור בהם (נודע ביהודה קמא חו"מ ל).
שכר הסופר נותן המקבל (משנה שם; רמב"ם שם ב; טור ורמ"א שם), לפי שהוא נהנה שמוצא דבר שיכול להתפרנס משם (נמוקי יוסף שם), וכותבים שניים, ונותנים אחד למחכיר ואחד לחוכר (העיטור ק - קבלנות, דף סב טור ג במהדורת רמ"י).
הערות שוליים
- ↑ יג, טורים עה-קג.
- ↑ אף במטלטלין מצינו לשון שכירה וחכירות, כמו פרה מוחכרת ומושכרת (ראה בבא בתרא קכג ב), וספינה מוחכרת ומושכרת (ראה ערכין יח א), אבל במיוחד הונח שם חוכר לחכירות קרקע.
- ↑ לענין החוכר שדה לזרעה תבואה, האם רשאי לזרעה קטניות - ראה במשנה שם, ובשתי הגירסאות שבמאירי שם, ובטוש"ע שם. לענין החוכר שדה לזרעה שעורים או תלתן ושאר מיני הזרעים, ושינה, ראה בתוספתא (בבא מציעא (ליברמן) ט לב).
- ↑ ויש המפרש רוב השדות של אותה העיר (רמב"ם שם ובפירוש המשניות).
- ↑ בבבלי נשארו בקושיא על דעה זו בלשון "קשיא" (גמ' שם קו ב), ומכל מקום הלכה כמותה (ראה ערך הלכה ה: מתוך לשונות התלמוד. טוש"ע חו"מ שכב ב); ויש החולקים בזה (שיטה מקובצתץ שם, בשם גליון תוספות; כן משמע מהב"ח שם).