מיקרופדיה תלמודית:חומש

הגדרה^[1] - חיוב הוספת חלק אחד מחמשה לקרן בתשלומי דברים מסויימים

מצותו וגדרו

חמשה החומשים

חמשה חומשים הם: זר האוכל תרומה בשוגג משלם חומש נוסף על מה שאכל; הפודה נטע רבעי ומעשר שני שלו משלם חומש; הפודה את הקדשו והנהנה מן ההקדש משלמים חומש; וכן הגוזל את חברו ונשבע לו שלא גזל והודה משלם חומש (בבא מציעא נה ב).

שיעור החומש

חומש זה נחלקו בו תנאים אם הוא חומש מבפנים, דהיינו שעל שיווי עשרים זוז מוסיף ארבעה, שזהו חומשו של הקרן; או שהוא חומש מבחוץ, דהיינו שמחלקים את הקרן לארבעה חלקים ומוסיף חלק חמישי מן החוץ, ועל שיווי עשרים זוז מוסיף חמשה, שזהו חומשו של הקרן יחד עם התוספת (ראה רש"י בבא מציעא נג ב ד"ה חומשא וד"ה או):

ר' יאשיה סובר שמשלם חומש מבחוץ; ור' יונתן אומר שמשלם חומש מבפנים (בבא מציעא נד א).

הלכה בכל החומשים שהם חומש מבחוץ (בבא מציעא שם; רמב"ם ערכין ד ה, ח ה, תרומות י כו, מעשר שני ה א, מעילה א ה, גזילה ז ז; שאילתות קיט; חינוך קכז, שנה).

המצוה

הוספת החומש אינה נחשבת למצוה בפני עצמה במנין המצוות, שבנהנה מן ההקדש תשלום הקרן ותוספת החומש עם הבאת הקרבן, הנקרא אשם מעילות, הם מצות עשה אחת (רמב"ם מעילה א ג), ונכללת בזה גם מצות תשלומי קרן וחומש של אוכל תרומה (ספר המצות עשה קיח; חינוך קכז); או שתשלומי תרומה נכללים במצות נתינת תרומה לכהן (ראה יראים השלם קעא).

חומש של פדיון מעשר שני הוא בכלל מצות מעשר שני (ראה ספר המצות עשה קכח; סמ"ג עשין קלו; חינוך תעג).

חומש של גזלה הוא בכלל מצות השבת הגזלה (ספר המצות עשה קצד; סמ"ג עשין עג); או בכלל שבועת הפקדון (חינוך קכט).

חומש של פדיון הקדש הוא בכלל מצות פדיון הקדש (חינוך שנד,שנה; סמ"ג עשין קכט - קלא).

ויש שמנו חמשה החומשים לחמש מצוות מיוחדות (בעל הלכות גדולות במנין העשין שבהקדמתו קלג - קלז; ביאור רבי ירוחם פערלא לרס"ג עשה קנא,קמז, בדעתו ובדעת רס"ג).

בתשלומי תרומה

בתרומה

זר האוכל תרומה בשוגג משלם חומש, נוסף על הקרן (תרומות ו א; רמב"ם תרומות י א), שנאמר: וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ (ויקרא כב יד), ובתרומה הכתוב מדבר (רש"י על התורה שם), שנאמר כאן קודש, ונאמר להלן בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו יג), מה להלן בתרומות הכתוב מדבר, אף כאן בתרומות הכתוב מדבר (ספרא אמור ו ופירוש רבינו הלל).

תרומת מעשר, חלה ובכורים

אף על תרומת מעשר וחלה ובכורים מוסיפים חומש, שכולם נקראים תרומה (בבא מציעא נה ב, ורש"י ד"ה מוסיף; רמב"ם תרומות י ד).

בתרומה דרבנן

אף האוכל תרומת מעשר של דמאי חייב חומש (בבא מציעא נה ב; רמב"ם תרומות י ד. וראה ערך דמאי).

אף על תרומת ירקות, שאינה אלא מדרבנן, וכן על פירות אילנות - לדעת הסוברים שתרומתם מדרבנן (ראה ערכים: טבל; תרומה) - חייבים חומש, כדרך שחייבים על תרומת מעשר של דמאי, שהיא מדרבנן (ערוך השלחן העתיד פ ד).

אבל האוכל תרומת חוץ לארץ משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש (תרומות ז ג; רמב"ם תרומות י יא). וכן על תרומה מתבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב אין חייבים חומש (תוספתא דמאי (ליברמן) ה כה לגירסת הגר"א שם, וכך הגירסא בכפתור ופרח לו; ירושלמי כלאים ז ח, חלה ב ב)^[2].

השגגה

שוגג זה של אכילת תרומה נחלקו בו אמוראים באיזה דבר שגג - אם בלאו, או בחיוב מיתה שיש באכילת תרומה:

• אביי אמר שאינו חייב חומש עד שישגוג בלאו, ולא מספיק שיהיה שוגג בחיוב מיתה.

• ורבא אמר שאפילו אם הזיד בלאו ושגג במיתה, שלא ידע שחייבים עליה מיתה, נקרא שוגג, וחייב לשלם את החומש (שבת סט ב). הלכה כרבא (רמב"ם תרומות י א וכסף משנה).

שותה וסך

אחד האוכל, ואחד השותה, ואחד הסך - משלם חומש (תרומות ו א; תוספתא תרומות (ליברמן) ז ג); ור' שמעון אומר שהסך שמן של תרומה בשוגג משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש (תוספתא שם ז א). הלכה כחכמים (רמב"ם תרומות י ב).

תרומה טמאה

אחד האוכל תרומה טהורה, ואחד האוכל תרומה טמאה - משלם חומש (תרומות ו א; רמב"ם תרומות י ב)^[3].

דרך אכילה

אינו חייב חומש אלא כשאכל דבר שדרכו לאכול, ושתה דבר שדרכו לשתות, וסך דבר שדרכו לסוך, אבל בדבר שאין דרכו לאכול ולסוך - פטור (תרומות ו א; רמב"ם תרומות י ב). ולכן הכוסס את השעורים אינו חייב חומש (יומא פא א; רמב"ם שם ח), וכן השותה את השמן והסך את היין - פטור (ברכות לה ב; תוספתא תרומות (ליברמן) ז א; רמב"ם שם יא).

וכן האוכל תרומה בשוגג אכילה גסה, אינו משלם את החומש מטעם זה שהוא מזיק (יומא פ ב. וראה ערך אכילה גסה).

שיעור האכילה

בשיעור האכילה בשוגג שחייבים עליה חומש, נחלקו תנאים:

חכמים סוברים שאינו משלם אלא כשאוכל כזית; אבא שאול סובר ששיעורו הוא בשוה פרוטה, ואם יש בו שוה פרוטה חייב אף שאין בו כזית (ספרא אמור ו; פסחים לב ב, לג א).

הלכה כחכמים שאינו משלם אלא כשאוכל כזית (רמב"ם תרומות י ב,כד).

כשם שאכילת תרומה בכזית, כך שיעור שתייה בכזית (תוספתא תרומות (ליברמן) ז ג; רמב"ם תרומות י ב. וראה ערך שתיה).

הכהן

החומש משלם אותו לכל כהן שירצה, אפילו אם אכל תרומה לאחר שבא ליד כהן, ואינו כמו הקרן שמשלם אותה דוקא לכהן שגזל ממנו (תרומות ו ב; רמב"ם תרומות ו טז).

כהן שאכל תרומת חברו, אינו משלם את החומש (ספרא אמור ו). וכתבו האחרונים שאף כהן שאכל תרומה טמאה, פטור מן החומש (ערוך השלחן העתיד פ יג).

כשם שאין הכהן יכול למחול על הקרן, כך אינו יכול למחול על החומש (תרומות ו א; רמב"ם תרומות י טו).

בפדיון מעשר שני ורבעי

מעשר שלו

הפודה מעשר שני שלו, מוסיף חומש על הקרן, שנאמר וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו (ויקרא כז לא), בין שהוא שלו, ובין שניתן לו במתנה (מעשר שני ד ג; בבא מציעא נה ב; תוספתא מעשר שני (ליברמן) ד א; רמב"ם מעשר שני ה א).

לדעת הסוברים שמעשר שני ממון הדיוט הוא (ראה ערך מעשר שני מחלוקת תנאים בדבר, ושם שהלכה שהוא ממון גבוה), הדברים אמורים אף בנותן מתנה מעשר שני שכבר הופרש; ולדעת הסוברים שממון גבוה הוא, אין הדברים אמורים אלא בנותן לו פירות של טבל, ומקבל המתנה הפריש בעצמו, אבל הנותן לו מעשר שהופרש אינו מוסיף חומש, שהרי זה כפודה מעשר שני של חברו, שהרי אינו יכול ליתן לו של גבוה, וזה שניתן לו הוא כאילו אינו שלו (קדושין נד ב, ורש"י ד"ה ממון גבוה).

הלכה שדוקא כשנותן לו בטבלו מפריש חומש (רמב"ם שם).

של חברו

הפודה מעשר שני של חברו, אינו מוסיף חומש, שנאמר: מִמַּעַשְׂרוֹ, ודרשו: ולא ממעשר חברו (בבא קמא סט ב. פסיקתא זוטרתא בחקותי דף פ א. רש"י ויקרא כז לא. וראה ערך מעשר שני).

לעכב

החומש אינו מעכב את הפדיון, שאם נתן את הקרן, ולא נתן את החומש - יצא המעשר לחולין (בבא מציעא נד א, וראה תוס' שבת קכז ב ד"ה הא; רמב"ם מעשר שני ה יב). ולכן מערבים במעשר שני שנתן את הקרן, ולא נתן את החומש (עירובין לא ב); ויוצאים בו ידי חובת מצה (פסחים לה ב); ושלשה שאכלו אותו חייבים לזמן (ברכות מז ב).

ונחלקו תנאים אם גזרו מדרבנן שלא יאכל עד שיתן החומש:

ר' אליעזר אומר שיאכל, ולא גזרו; ור' יהושע וחכמים אומרים שלא יאכל, גזירה שמא יפשע ולא יתן את החומש (בבא מציעא שם). הלכה כחכמים שלא יאכל עד שיתן את החומש, ואף בשבת (רמב"ם מעשר שני שם).

כסף הפדיון

כשם שמעשר שני אינו נפדה על אסימון, דהיינו מטבע שאין עליו צורה, אלא על כסף שיש עליו צורה (ראה ערך פדיון מעשר שני), כך החומש אינו מוסיף אלא מכסף שיש עליו צורה (בבא מציעא נד א; רמב"ם מעשר שני ד ט).

אשה

אשה הפודה מעשר שני שלה, נחלקו הראשונים אם מוסיפה חומש:

יש סוברים שאף היא מוסיפה חומש (תוס' רי"ד קדושין כד א); ויש סוברים שאינה מוסיפה חומש, ואפילו היא אלמנה או גרושה (תוס' קדושין שם ד"ה אלא, בשם ר"ת; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ומאירי ותוס' ר"י הזקן שם; רמב"ם מעשר שני ה ב).

נטע רבעי

בנטע רבעי נחלקו תנאים אם מוסיפים חומש כשהבעלים פודים אותו:

בית שמאי אומרים שאין לו חומש; ובית הלל אומרים שיש לו (מעשר שני ה ג).

טעמם של בית הלל האומרים שיש לרבעי חומש, הוא שלמדים רבעי רבעי ממעשר שני בגזרה שוה של קודש קודש, שברבעי נאמר קֹדֶשׁ הִלּוּלִים (ויקרא יט כד), ובמעשר שני נאמר קֹדֶשׁ לַה' (שם כז ל), מה מעשר יש לו חומש, אף רבעי יש לו חומש (קדושין נד ב).

הלכה כבית הלל (רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי ט ב).

במתנה

אף ברבעי מוסיף חומש בין אם הוא שלו, ובין אם ניתן לו במתנה (מעשר שני ה ה).

לדעת הסוברים שרבעי ממון גבוה הוא, הדברים אמורים כשניתן לו קודם שחל החיוב של רבעי, כגון כשהפירות היו סמדר (קדושין נד ב. וראה ערכים: סמדר; רבעי).

בפדיון הקדש

סוגי ההקדשות

הפודה את הקדשו מוסיף חומש (בבא מציעא נה ב; רמב"ם ערכין ז ב), אחד הפודה פסולי המוקדשים (תמורה ט ב, י א; רמב"ם שם ד), דהיינו קרבן שנפל בו מום, שנאמר: וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' וגו', וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ (ויקרא כז יא - יג), ובפסולי המוקדשים הכתוב מדבר (ספרא בחקותי ד; תמורה לב ב); ואחד הפודה הקדש בית (בבא מציעא נד ב; תמורה ט ב; רמב"ם ערכין ה ג), שנאמר: וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו (ויקרא שם טו. בבא מציעא שם ותמורה שם); ואחד המקדיש שדה אחוזה [שדה שירשה אדם ממורישיו] (ערכין יד א; רמב"ם שם ד ה), שנאמר: וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה' וגו', וְאִם גָּאֹל יִגְאַל וגו' וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו (ויקרא שם טז - יט); ואחד המקדיש מטלטלין לבדק הבית [הדברים המיועדים לתיקון בניני בית המקדש] (בבא מציעא נד ב, ורש"י ד"ה דילמא לענין חומש; רמב"ם שם ג), שנאמר: וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו (ויקרא שם כז), ובבהמה טמאה ממש הכתוב מדבר, שכל הקדשה הוא לבדק הבית (רש"י בבא מציעא נד ב ד"ה וכולה לשמים).

לעכב

החומש אינו מעכב את הפדיון, שאם נתן את הקרן ולא נתן את החומש יצא ההקדש לחולין, ומותר ליהנות בו (בבא מציעא נד א; רמב"ם ערכין ז ג).

וכל הנוהג בפדיון מעשר שני כשלא נתן את החומש לענין עירוב ומצה וזימון (ראה לעיל: בפדיון מעשר שני) נוהג גם בהקדש (ראה לעיל שם).

מדרבנן אם גזרו שלא ליהנות בו עד שיתן את החומש, נחלקו תנאים, כמו שנחלקו במעשר שני (בבא מציעא שם. ראה לעיל: בפדיון מעשר שני); והלכה שגזרו שלא ליהנות ממנו (רמב"ם ערכין ז ג). אלא שבזה שונה הקדש ממעשר שני, שבשבת לא גזרו בהקדש, משום עונג שבת, כיון שהגזברים תובעים אותו, ואין הפשיעה מצויה בו (בבא מציעא נד א; רמב"ם ערכין ז ג)^[4].

בשדה מקנה

המקדיש שדה מקנה [שדה שלקחה או זכה בה ולא ירש אותה], אינו מוסיף על פדיונו חומש (ערכין יד א - ב; רמב"ם ערכין ד כו).

הקדש שלו

אין הפודה מוסיף חומש אלא כשפודה הקדש שהיה שלו, שהוא הקדישו, שבהקדש בית נאמר: וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית (ויקרא כז טו), ובהקדש שדה אחוזה נאמר וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ (שם יט), ולמדים מכאן על שאר הגאולות (ספרא בחוקותי ד).

בזמן הזה

הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה, בדיעבד מחולל, ובזמן הזה פודה כן לכתחילה (ראה ערך פדיון הקדש). וכתבו הראשונים שמוסיף חומש על הפרוטה (תוס' גיטין סה א ד"ה ואמה); או שיאמר הוא וחומשו מחולל על הפרוטה (תוס' בבא מציעא נד א ד"ה או; תוס' הרא"ש שם).

ולדעת הסוברים שאף החומש צריך שיהיה שוה פרוטה (ראה ערך פדיון הקדש), מחללו על חמש פרוטות, ארבע בשביל הקרן, ואחת לחומש (תוס' גיטין שם).

בקרקע

כשם שהקדש אינו מתחלל על הקרקע (ראה ערך פדיון הקדש), כך החומש שמוסיף אינו מוסיף מן הקרקע, שנאמר וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו (ויקרא כז טו), לרבות חומשו כמותו (בבא מציעא נד א; רמב"ם ערכין ז ב).

בפדיון הבן

בפדיון הבן, יש מהגאונים שכתבו שחייב להוסיף חומש על חמשה שקלים שאמרה תורה (בעל הלכות גדולות עג בכורות עמ' תרעג, והביאו ברמב"ן בכורות ח).

ותמהו עליהם הגאונים והראשונים, שלא נאמר שצריך לפדות אלא בחמשה חומשים ולא יותר (רמב"ן שם, וכך כתב גם בשם רב האי גאון; מהרי"ק שורש קלג).

ויש שכתבו שאם איחר מלפדות את בנו עד לאחר שלשים חייב להוסיף חומש (רב האי גאון בתשובות הגאונים שערי תשובה מז; ארחות חיים ב עמ' 16; בכלבו צד, בשמו; שיטה לא נודע למי קדושין ח א, בשמו).

בנהנה מן ההקדש

במעילה

הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש בשוגג, והוא הנקרא מועל בהקדש (ראה רמב"ם מעילה א א, וראה ערך מעילה), מוסיף חומש על הקרן, שנאמר: וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו (ויקרא ה טז. בבא מציעא נה ב; רמב"ם מעילה א ג), מלבד קרבן אשם שמביא על מעילתו (ראה כריתות כו ב, מעילה ט ב; רמב"ם מעילה א ג, ד ז. וראה ערך אשם מעילות).

סוגי הקדשים

החיוב להביא חומש הוא בין אם נהנה מקדשי מזבח, ובין אם נהנה מקדשי בדק הבית (רמב"ם מעילה א ג. וראה ערך הקדש); בקדשי מזבח משלם למזבח, ובקדשי בדק הבית משלם לבדק הבית (רמב"ם מעילה ד ז).

עיכוב בכפרה

החומש אינו מעכב את הכפרה, ואם לא הביאו מתכפר לו, שנאמר בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ (ויקרא ה טז), איל האשם מעכב, ואין החומש מעכב (ספרא ויקרא דבורא דחובה יא כ; רמב"ם מעילה א ד).

בדרבנן

דברים שאין מועלים בהם מן התורה אלא מדרבנן (ראה ערך מעילה), אינו מוסיף חומש עליהם (מעילה ב ב; רמב"ם מעילה א ו).

בגוזל את חברו

נשבע לשקר

הגוזל את חברו שוה פרוטה, וכפר ונשבע לו לשקר והודה, מוסיף חומש על הקרן מלבד הקרבן שחייב, והוא הנקרא אשם גזלות (ראה ערכו), שנאמר: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וגו' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ וגו' וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר וגו' וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו (ויקרא ה כא – כד. בבא מציעא נה ב; רמב"ם גזלה ז ב).

מעילה בממון

אחד הגוזל, או העושק, או הגונב, או שהלוהו, או שהפקיד אצלו, או מצא אבדה וכיחש בה, או שהיתה ביניהם שותפות ונשאר לו אצלו ממון, או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו - ונשבע לשקר, חייב חומש (בבא קמא קג ב; רמב"ם גזלה ז ב), שנאמר: וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ, אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וגו', אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וגו' (ויקרא ה כא - כד). ותשומת יד הכונה להלואה (ספרא ויקרא דבורא דחובה יב כב; רש"י על התורה שם, ובבא מציעא מח א ד"ה תשומת יד) ושותפות (תרגום אונקלוס ויונתן ויקרא שם); ועשק הכונה שעושק שכר שכיר (ספרא שם; רש"י על התורה שם).

אחד דברים שאפשר לדעתם, ואחד דברים שאי אפשר לדעתם חייב חומש, כגון המערב מים ביין ונשבע שלא עשה כן והודה – חייב, שנאמר על שקר, על כל דבר שיש בו שקר; וכן על דברים הניזוקים, כגון חובל אדם באדם, או אדם בשור, או שור באדם, או שור בשור - וכפר ונשבע והודה, חייב, שנאמר מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ (ויקרא ה כו. ספרא ויקרא דבורא דחובה יב כב).

וכן תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, והאונס, והמפתה, והמוציא שם רע - חייב עליהם חומש, שנאמר וּמָעֲלָה מַעַל בַּה', ריבה כל אלו (ספרא שם; כתובות מב ב). ודוקא אם עמד בדין ובאו עדים באותו בית דין וחייבו אותו בית דין על פיהם, ועכשיו זה תובעו וחזר וכפר ונשבע (כתובות מב ב ורש"י ד"ה מאי; ראב"ד ור"ש משנץ לספרא שם).

בקרקעות

העבדים והשטרות והקרקעות אין בהם תוספת חומש (רמב"ם גזלה ח יד).

לגוי והקדש

הנשבע לגוי אינו חייב בחומש, שנאמר וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ, פרט לאחרים (ספרא ויקרא דבורא דחובה יב כב; רמב"ם גזלה ז ז); וכן הנשבע להקדש, שנאמר בַּעֲמִיתוֹ, פרט להקדש (ספרא שם).

שוה פרוטה

הגוזל פחות משוה פרוטה וכפר ונשבע, אינו חייב בחומש, שפחות משוה פרוטה אינו ממון (רמב"ם גזלה ז ז).

הודה מעצמו

הנשבע על כפירת ממון אינו משלם חומש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו - משלם הקרן בלבד על פי העדים, ואינו משלם את החומש, שהחומש לכפרה הוא בא, ואינו מביאו אלא על פי עצמו (בבא קמא קח; שבועות מט א; רמב"ם גזלה ז ח).

מחילה

מחל לו על החומש, המחילה מועילה, שהחומש דין ממון יש לו (ראה בבא קמא קד ב, רמב"ם גזלה ז יא וראב"ד שם).

עיכוב בכפרה

אין החומש מעכב את הבאת הקרבן, ואם נתן את הקרן, ולא נתן את החומש, והקריב אשמו - נתכפר לו, ואין החומש מעכב הכפרה (בבא קמא קי א; רמב"ם גזלה ח יג).

ואף שנתכפר בהבאת הקרבן, חייב ליתן החומש אחר הכפרה (רש"י בבא קמא קי א ד"ה נתן; רמב"ם שם).

בזמן הזה

בזמן הזה שאין קרבן, כתבו הראשונים שאינו משלם חומש (הלכות גדולות נב הלכות שבועה עמ' תקעה; רא"ש בבא קמא ט כד), והאחרונים נחלקו בביאור הדבר:

• יש שכתבו שאינו נוהג כלל בזמן הזה, אפילו לצאת ידי שמים, מפני שהחומש תלוי באשם (ים של שלמה בבא קמא ט לה; סמ"ע חו"מ שסז ס"ק יא, בדעת הטור והשו"ע שלא הזכירו דין חומש; שו"ת אבני נזר חו"מ פד).

• יש שכתבו שבעצם נוהג חומש אף בזמן הזה, אלא שאין בית דין גובים אותו, שאין לנו בית דין סמוכים, כדין דבר שאינו שכיח, ואין בו חסרון כיס (ראה ערך בית דין), אבל אם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם (העמק שאלה נשא קיט סק"א, וישועות ישראל א סק"ג, בדעת הרא"ש; אור שמח טוען ונטען ב יא, בדעת הרמב"ם; מנחת חינוך קכט סק"ט, בדעת הסמ"ע).

• ויש שכתבו שחייב חומש מדינא גם בזמן הזה (העמק שאלה קיט סק"א, בדעת השאילתות. וראה מנחת חינוך שם, אמבוהא דספרי לספרי זוטא נשא ה ז. וראה שיטה מקובצת בבא קמא קה א, בשם הרא"ש).

הערות שוליים