מיקרופדיה תלמודית:חורש

הגדרה^[1] - איסור מלאכת הכשרת הקרקע לזריעה, בשבת ובשביעית

המלאכה, גדרה ושיעורה

חרישה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות (ראה ערכו) שמנו חכמים (שבת עג א; רמב"ם שבת ז א), לפי שהיתה במשכן (ראה ערך הנ"ל: גדר האב), שחרשו לצורך זריעת הסממנים (ירושלמי שבת ז ב, ושם יב ב) לצבוע תכלת וארגמן ותולעת שני ועורות אילים (רש"י שבת עג א ד"ה האופה).

בכתוב

נאמר: וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (שמות לד כא), ונחלקו תנאים על מה אמור "בחריש ובקציר תשבות":

• יש אומרים כפשוטו של מקרא (ר"ש שביעית א ד; תוספות מועד קטן ג ב ד"ה שהרי) שאמור בשבת (רבי ישמעאל בשביעית שם, לפי ר"ש ופירוש הרא"ש וברטנורא שם, ורש"י עה"ת שם, ותוספות מועד קטן שם), והזכיר - מכל מלאכות שבת, דוקא - חריש וקציר, שבהם עיקר חיי האדם (ראב"ע ורמב"ן עה"ת שם), והם חשובים וצריכים לבריות, וכל שכן שאר מלאכות (רשב"ם שם).

• ויש אומרים שאין הכתוב מדבר אלא בחריש של תוספת שביעית (תנא קמא במשנה שביעית שם; רבי עקיבא בראש השנה ט א), שאם בשבת הרי כבר נאמר: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת (שמות כג יב. ירושלמי שביעית א א, לגירסת הפני משה שם), וכל העבודות בכלל, ולמה פרט הכתוב כאן בחריש ובקציר (פני משה שם), ועוד שאם בשבת וכי חריש וקציר בלבד אסורים ושאר המלאכות מותרות (רש"י ראש השנה שם ד"ה אין צריך), והרי אין איסור שבת מיוחד לעבודת השדה זולת שאר המלאכות (מעשה ניסים ט), אלא על כרחך אף על גב שתחילת הכתוב בשבת, סופו בתוספת שביעית (רש"י שם), וביאור הכתוב: ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, ועבודת ששת הימים שהתרתי לך, יש שנה שחריש וקציר אסורים בה, וזו תוספת שביעית (רש"י עה"ת שם)^[2].

גדר המלאכה

גדר מלאכת חורש הוא שעושה מעשה המרפה את הקרקע (כן משמע ממועד קטן ב ב) או שמשווה אותה ומייפה אותה ומכשיר אותה לזריעה (ראה להלן: מלאכות שבכלל חורש), לפיכך אינו חייב משום חורש אלא כשחרש בקרקע הראויה לזריעה, אבל במקום שאינו ראוי לזריעה, כגון סלע קשה אינו חייב משום חורש (אור זרוע ב, שבת נד, על פי פסחים מז ב; פני יהושע שבת עג ב ד"ה מכדי), וכן כשחורש במקום שאינו עומד לזריעה אלא לדירה או להילוך בני אדם כדי להשוות את הגומות, אינו חייב משום חורש אלא משום בונה (ראה ערכו. פני יהושע שם, על פי שבת שם).

חרישה שניה

אף החורש חרישה שניה כדי לכסות את הזרעים, כגון בקרקע קשה שאינו יכול לכסותם בלא חרישה, הרי הוא בכלל חורש (גמ' שם, ומאירי שם), לפיכך שנו במשנה בסדר אבות מלאכות: הזורע והחורש (משנה שם א) אף על פי שדרך העולם לחרוש ואחר כך לזרוע, לפי שהמשנה נשנית בארץ-ישראל (ראה ערכו), ששם הקרקע קשה והיו זורעים ואחר כך חורשים חרישה שניה (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה בארץ ישראל, וברטנורא שם), ובא להשמיענו שאף זו חרישה היא (רש"י שם) אף על פי שכבר נחרש קודם זריעה (ריטב"א שם)^[3].

בבהמה

אחד החורש בעצמו, ואחד החורש בבהמה - חייב (ירושלמי סנהדרין ז ז; רמב"ן שבת קנג ב, על פי משנה מכות כא ב), וכגון שחרש וכלי המחרישה בידו (חינוך לב). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שעל זה נאמר בתורה: לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וגו' וּבְהֶמְתֶּךָ (שמות כ י. רמב"ם שבת כ ב), שלדעתם לאו זה בא למלאכות שהאדם והבהמה שותפים בהן, בין מלאכה שחייב עליה במזיד מיתה ובשוגג חטאת, כגון חורש בבהמה, ובין מלאכה שפטור עליה, כגון מחמר (ראה ערכו) אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי (מגיד משנה שם א, בדעת הרמב"ם)^[4].

• יש אומרים שחורש בבהמה אינו בכלל לאו זה, שמלאכת עצמו היא, שהרי אף ביום טוב ובשביעית אמרו שחייב בחורש בבהמה, אף על פי ששם לא נאמר "ובהמתך" (ראה משנה מכות שם), ואף על פי שהחרישה נעשית בכח הבהמה, מכל מקום כיון שהחורש נותן עליה עול וכובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת, כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה, ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן, וראיה לכך שהרי חייבים על זדונה סקילה ועל שגגתה חטאת, אף על פי שבכל מקום אינו חייב עד שיעשה מעשה בגופו (רמב"ן שבת שם, והשגות לספר המצוות שורש יד).

• ויש אומרים שהטעם שחייב חורש בבהמה הוא משום שמלאכת-מחשבת (ראה ערכו) אסרה תורה, ובכך חייבתו תורה, לפי שמלאכת חרישה עיקר עשייתה היא על ידי בהמה (רא"ש בבא קמא ו יא, לפי אגלי טל, חורש ג ג).

במכונה

החורש במכונה המתוקנת לכך, שמתנועעת על ידי קיטור או חשמל, והאדם מכוין אותה שתלך לפי תלמי השדה, נחלקו בדינו אחרונים:

• יש אומרים שחייב משום חורש, שאף על פי שאין כאן כח האדם בעצם החרישה, מכל מקום המכונה היא כלי האומנות של האדם, והעמדת המכונה על השדה וכיוון הפרקים על מכונם לצורך החרישה, זוהי מלאכת חורש שחייב עליה (חזון איש שם סק"ב; תולדות שמואל ג לב).

• ויש אומרים שאינו חייב כלל משום חורש, שבעצם החרישה אין האדם משתף פעולה כלל (הר צבי או"ח רח).

שיעורו

החורש כל שהוא חייב (משנה שבת קג א; רמב"ם שבת ח א), שאף חרישה כל שהיא ראויה לזרע של דלעת, וכן במשכן היתה חרישה כזו ראויה לקלח אחד של סממנים (גמ' שם), ואין למלאכה זו שיעור (כן משמע מהרי"ף שם, ורא"ש שם יב א; רמב"ם שם, לפי דברי ירמיהו שם, ומנחת חינוך לב, מוסך השבת א ח)^[5].

מלאכות שבכלל חורש

כל דבר שהוא להנאת הקרקע - שבכך יותר טוב לזרוע (אור זרוע ב, שבת נה) - חייב משום חורש (ירושלמי שבת ז ב), דהיינו משום תולדות חורש (כן משמע מהירושלמי שם), וכן שנינו: חפר, חרץ, נעץ - תולדות לחרישה (ירושלמי שם; רש"י שם מו ב ד"ה איסורא; תוספות שם לט א ד"ה מפני; כסף משנה שבת ז ב, בשם הרמ"ך)^[6].

שלא כדרכו

אינו חייב מן התורה בחופר וחורץ אלא בעושה כן כדרכו, במעדר או בקרדום, אבל שלא כדרכו, כגון על ידי גרירת כסא מיטה וספסל על גבי קרקע, אפילו כשמתכוין לעשות חריץ - פטור, שחופר כלאחר יד הוא, ואינו אסור אלא מדרבנן (כן משמע משבת מו ב, ורש"י ד"ה איסורא, ור"ן ראש השנה לב ב ד"ה לא בדבר).

עשיית גומא בחול

העושה גומא בחול או בעפר תיחוח - דהיינו עפר שאינו מהודק ולא גוש (פירוש המשניות לרמב"ם ביצה א ב) - נחלקו בו הדעות:

• יש אומרים שאף בזה חייב משום חופר (רשב"א ור"ן שבת לט א, בשם רב האי גאון).

• יש אומרים שאינו חייב אלא אם כן יש סביבה קרקע קשה, שכשמסיר העפר התיחוח תשאר הגומא קיימת, אבל כשיש עפר תיחוח הרבה באופן שדופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים, אין בזה משום חופר (תוספות שם ד"ה איכא, בדעת רש"י, וביצה ח א ד"ה בעפר).

• יש אומרים שאף באופן זה חייב, אלא אם כן היה עפר תיחוח כל כך שכשמניח ביצה עליו נשקעת מאליה, שבזה ודאי לא שייך חופר (ספר הישר (החידושים) רמב; תוספות שבת שם ד"ה מפני, בשמו).

• ויש אומרים שבעפר תיחוח אין משום חורש כלל (תוספות מכות כב א ד"ה אמר; תוספות שנץ שם; חידושי מאירי ביצה ח א, בשם יש מפרשים), ולא אמרו שחייב אלא כשחפר בבית ומשום בונה (ראה ערכו. רש"י ביצה שם ד"ה והא וד"ה פטור, וריטב"א שבת עג ב, לפי מגן אבות, חורש), שחרישה אינה אלא לרפות את הקרקע, ובעפר תיחוח הקרקע רפוייה ועומדת, ואף משום בונה אינו חייב, שאינו מתקיים, אלא שאסור מדרבנן, גזרה שיבוא לחרוש באינו תיחוח (פני יהושע ביצה שם).

עשיית גומא בדבר מאכל

ואפילו לסוברים שבעפר תיחוח אסור לעשות גומא, הכל מודים (רשב"א ור"ן שבת לט א) שבקמח אין משום איסור עשיית גומא (ירושלמי שבת ג ג), ומותר ליקח הקמח מן הכלי אף על פי שעושה גומא בקמח (רמ"א או"ח תקו א), שאם לא כן יהא אסור ליטול קמח ביום טוב ללוש (רשב"א ור"ן שם), והוא הדין שבכל דבר מאכל לא שייך חרישה (מחצית השקל תצח ס"ק לב). אבל בעפר, אפילו שהוא תלוש ובכלי, אם הוא קשה, אסור לעשות גומא (מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם כט; משנה ברורה שם ס"ק צא).

תחיבת נר שעוה בתוך חול קשה

אסור לנעוץ דבר בקרקע, והוא תולדת החורש (ירושלמי שבת ז ב) כמו חופר (ירושלמי שם; שו"ת מהרש"ל סא, בדעת הרא"ש)^[7], ולפיכך אסור לתחוב ביום טוב נר של שעוה לתוך החול הקשה, לפי שעושה בו גומא (מגן אברהם תצח ס"ק לב, והגהות הרעק"א שם).

חליצת עמוד

החולץ עמוד התקוע בארץ כדי לטלטלו לצורכו, אף על פי שמזיז העפר ועושה גומא במקום העמוד, אין בו משום חופר גומא, שהרי היא נעשית ממילא (שבת קיג א; מגן אברהם שיא ס"ק כא, ושם שיד סק"ה), שאינו מתכוין לעשות גומא והיא מתגלית מאליה (רבנו חננאל שם), שאף מקודם היתה נחשבת לגומא אלא שלא היתה ניכרת, שהעמודים היו מכסים אותה, וכשמעביר המכסה מתגלית הגומא ממילא (אגלי טל, חורש ס"ק לא).

החופר גומא מפני שזקוק לעפרה

החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה - פטור (שבת עג ב), וכל שכן כשאינו צריך לא לה ולא לעפרה (מגן אברהם שיד סק"ה), שהרי זו מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה (ראה ערכו), ואפילו לסוברים שחייב עליה (ראה ערך הנ"ל) אינו אלא במתקן, אבל כאן מקלקל הוא (גמ' שם). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא אמרו שהוא מקלקל אלא בחופר בבית שאינו מקום זרע, אבל בשדה העומדת לזריעה אינו מקלקל, ואפילו אינו צריך אלא לעפרה, ולכן הדבר תלוי במחלוקת התנאים במלאכה שאינה צריכה לגופה (תוספות פסחים מז ב ד"ה כתישה; מגיד משנה וכסף משנה שבת א יז, בשם הרמ"ך).

• ויש אומרים שאף בשדה מקלקל הוא, ופטור לדברי הכל (רב האי גאון באוצר הגאונים שבת, הפירושים עמ' 30; רבנו חננאל שבת שם; רש"י ביצה ח א ד"ה פטור, לפי שער המלך יום טוב ב יח, ואגלי טל, חורש סק"ו), לפי שגורם שלא יפול הזרע בשוה (אגלי טל שם).

נטל תל ומילא גומא בשדה

היתה לו גבשושית - תל קטן של עפר (ערוך, גבשוש) - ונטלה, או שהיתה לו גומא וטממה בעפר, אם הגבשושית או הגומא היו בשדה - מקום הראוי לזריעה ואינו עומד לדירה או להילוך (אגלי טל, חורש ס"ק טז) - חייב משום חורש (שבת עג ב; רמב"ם שבת ח א), לפי שכל השוואת פני הקרקע בשדה הרי זה בכלל חורש, וצורך חרישה היא, שנאמר: יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ וגו' הֲלוֹא אִם שִׁוָּה פָנֶיהָ (ישעיהו כח כד-כה. רב האי גאון באוצר הגאונים שם; ערוך, גבשוש, בשמו רבנו חננאל שם), שכן דרך החורש, כיון שחרש משווה פני האדמה - שיפול הזרע בשוה (רד"ק שם כה)^[8] - ואחר כך זורע (רש"י שם), ולכן כל המשווה פני השדה, וכן כל המשווה גומות - חייב משום חורש (רמב"ם שבת ח א וכא ב)^[9].

תיקון השדה והאילן

המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא - חייב (משנה שבת קג א; רמב"ם שבת ח א) אם כוונתו לייפות את הקרקע, משום תולדה של חורש (רמב"ם ולחם משנה שם; רשב"א שם)^[10].

• המנכש הוא שתולש עשבים רעים מתוך הטובים שיצמחו יותר (רש"י מועד קטן ב ב ד"ה מנכש, ומכות כא ב ד"ה המנכש; מאירי שבת שם); ויש מפרשים חופר בית הזרעים (רבנו חננאל מועד קטן שם), או חופר בעיקרי האילנות והצמחים (פירוש המשניות לרמב"ם שבת שם).

• והמקרסם הוא שקוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקנו (רש"י שבת שם ד"ה מקרסם; מאירי שם); ויש מפרשים כורת עשבים שעלו על פני הארץ (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

• והמזרד הוא שקוצץ ענפים לחים שיש שם יותר מדי ומכחישים האילן (רש"י שם ד"ה מזרד; מאירי שם).

ואף כשקוצץ ענפים מן האילן יש לחייבו משום חורש, כגון שיש תחתיהם זרעים, שכשיבשו שריגי האילנות יפלו על הזרעים ויפסידו אותם (חידושי רבי אברהם בן הרמב"ם בתחילת מעשה רוקח).

המלקט עשבים לתקן הקרקע

המלקט עצים או עשבים, אם לתקן - את האילן או את הקרקע, וקצצם מן המחובר (רש"י שם ד"ה אם לתקן; מאירי שם) - חייב בכל שהוא (משנה שם) משום חורש (כן משמע מהמאירי שם), אבל בתלוש אינו חייב אלא מדרבנן (כן משמע מרש"י והמאירי שם; תוספות מועד קטן יג א ד"ה נטייבה, הראשון, וגיטין מד ב ד"ה שנתקווצה)^[11].

בחשש השוואת גומות

כיון שהמשווה גומות בשדה חייב משום חורש (ראה לעיל: מלאכות שבכלל חורש), אסרו לעשות כמה דברים בשבת:

משחק בכדור

אין משחקים באגוזים ותפוחים - וכן בכדור (משנה ברורה שח ס"ק קנח) - וכיוצא בהם, שמא יבוא להשוות גומות (רמב"ם שבת כא ג, על פי עירובין קד א; טוש"ע או"ח שלח ה) להכין דרך לגלגולם (רש"י שם ד"ה לאשוויי), או שכשמושיבים אותם שמא יש נקב בקרקע ומתמלא (רבנו חננאל שם ב), וחששו שמחמת השחוק ישכח שהוא שבת וישווה במתכוין (תוספות שבת קמא א ד"ה דילמא), ונשים וקטנים המשחקים אין למחות בהם, שכיון שלא ישמעו לנו מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים (ראה ערך תוכחה. תוספות ערובין שם ד"ה ה"ג; רמ"א שם)^[12].

והדברים אמורים כשהשחוק הוא בקרקע (רי"ף עירובין שם; רבנו ירוחם יב ז; רמ"א שם), אבל על גבי שולחן - או מחצלת (רבנו ירוחם שם), או בגד (ארחות חיים שבת קכד) - שאין לגזור שם משום השוואת גומות - מותר (רבנו ירוחם שם; ארחות חיים שם; רמ"א שם). ומכל מקום על גבי קרקע מרוצפת, אף על פי שאין בה השוואת גומות - אסור, משום שקרקע בקרקע מתחלפת (רבנו ירוחם שם, על פי שבת קנא ב; שלחן ערוך הרב שם ו; משנה ברורה שם סק"כ)^[13].

להיפנות בשדה

אסור להיפנות לצורכיו בשדה ניר - שנעשתה בו חרישה ראשונה (רש"י שבת פא ב ד"ה בשדה ניר) - בשבת, גזירה שמא יבוא להשוות גומות (גמ' שם; רמב"ם שם ב; טוש"ע או"ח שיב ט), שיטול צרור ממקום גבשושית ויזרקנו למקום גומא, וישווה החרישה (גמ' שם, ורש"י שם ד"ה שקיל וד"ה ושדי).

לפנות את האוצר

וכן המפנה את האוצר בשבת מפני שהוא - מקומו - צריך לו לדבר מצוה^[14], לא יגמור לפנות את כל האוצר (משנה שבת קכו ב, לפי שמואל בגמ' שם קכז א) ולגלות את הרצפה (רש"י ביצה לו א ד"ה שלא יגמור), שמא יבוא להשוות גומות (שבת וביצה שם, לגירסתנו; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שלג א), כי קרקע האוצר חפורה וחרבה (פירוש המשניות לרמב"ם שם), ונעשה כולו גומות גומות וישווה אותן לדעת ובמתכוין, כדרך מכבדי אוצר להשוות הגומות שלא ראו אותן מקודם, והן עשויות למלאותן מפני האורחים (רמב"ן שם קכד ב; רשב"א שם צה א)^[15].

לקנח הטיט מעל הרגל

טיט שעל גבי רגלו - או מנעלו (ב"י ורמ"א בשו"ע שב ו, וראה ערך ממחק אם יש בזה משום ממחק) - נחלקו בו אמוראים:

• יש אוסרים לקנח בקרקע (רבא ומר בריה דרבינא בשבת קמא א), שמא יבוא להשוות גומות (רבא בגמ' שם), ואף לסוברים דבר-שאינו-מתכוין (ראה ערכו) מותר, כאן אסור שמא ישכח שהוא שבת, ויתכוין להשוות גומות (תוספות שם ד"ה דילמא; רמב"ן שם; רשב"א שם; ר"ן שם), לפי שהאדם מחזר לקנח בו רגליו, כי במישור אינו מקנחו היטב (רמב"ן שם; רשב"א שם), ודרך המקנח רגלו להחליק פני הקרקע כדי לקנח רגלו יפה (חידושי הר"ן שם, בשם הרא"ה)^[16].

• ויש מתירים (אביי, ויש אומרים: רב יהודה, ורב פפא בגמ' שם), שאין דרך להתכוין לכך (רש"י שם ד"ה אחד זה), ולא שכיח קינוח בטיט באופן שוודאי עושה גומא (המאור שם)

להלכה נחלקו הפוסקים: יש אוסרים (רי"ף שם, בשם איכא מאן דאמר; רמב"ם שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם ו); ויש מתירים (רי"ף שם, בשם הלכות גדולות; רא"ש שם כ יג; טור שם, בשמו, והסכים עמו; רמ"א שם, בשם יש מי שמתיר; ט"ז שם סק"ג).

הדחת קרקע ורצפה

אין מדיחים את הקרקע (תוספתא שבת (ליברמן) טז יד; שבת מ ב; רמב"ם שם ג; טוש"ע או"ח שלז ג) אפילו ביום טוב, וכל שכן בשבת (תוספתא שם; רמב"ם שם), שלא יבוא להשוות הגומות (רש"י שם ד"ה אין מדיחין; רמב"ם שם), ואפילו היה ריצוף אבנים - אסור (רמב"ם שם, על פי שבת קנא ב: קרקע בקרקע מחלפא)^[17].

והכהנים שהיו מדיחים את העזרה בבית המקדש בערב פסח שחל בשבת - שכולה היתה רצפה של שיש (רש"י) - שלא ברצון חכמים עשו (משנה פסחים סד א), שבין רובד לרובד בעזרה היו גומות, ובהדחה שהגומות מתמלאות יש משום השוואת גומות תוספות שבת צה א ד"ה שרא, בתירוץ הראשון, ופסחים שם ד"ה המכבד, בשם ר"י, בתירוץ הראשון)^[18].

לדרוס על רוק

אכן מותר לדרוס לפי תומו על רוק שעל גבי קרקע (שבת קכא ב; רמב"ם שם ב; טוש"ע או"ח שטז יא), שאינו מתכוין להשוות גומות (רש"י שם ד"ה רוק דורסו; טוש"ע שם), ואף על פי שממילא משווה גומות, כשאינו מתכוין מותר משום מיאוס (טור שם, על פי רש"י שם).

ונחלקו אמוראים אם מותר מלכתחילה לירוק בקרקע ולשוף ברגליו (או רבי חייא רובא או רבי שמעון ברבי בירושלמי שבת ז ב); או שהדבר אסור (או רבי חייא רובא או רבי שמעון ברבי בירושלמי שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ומכל מקום אם יש שם פסיפס - רצפה - הכל מודים שמותר (ירושלמי שם; מגן אברהם שם ס"ק כד).

בשביעית

מדאוריתא או מדרבנן

בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת (שמות לד כא), אין הכתוב מדבר אלא בחריש של תוספת שביעית (תנא קמא בשביעית א ד; רבי עקיבא בראש השנה ט א)^[19], וקל וחומר לשביעית עצמה שהחרישה אסורה (מעשה ניסים ט; חידושי הר"ן שם), או שהכתוב גופו גם בשביעית עצמה מדבר (כן משמע מרש"י מועד קטן ב ב ד"ה חרישה, ומאירי שם ג א), וכן מנו ראשונים מפסוק זה מצות עשה לשבות בשביעית מעבודת הארץ (רמב"ם שמיטה א א, וספר המצוות קלה)^[20].

ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהוא מן התורה (רבי בא קרתיגנייא בירושלמי כלאים ח א, בדעת רבי יוחנן שם; רבי ירמיה שם; רש"י ראש השנה ב א ד"ה לשמיטין; רש"י ורמב"ן עה"ת שמות כג יא; תוספות סוכה מ ב ד"ה אבקה, וגיטין מד ב ד"ה נטייבה, וסנהדרין כו א ד"ה משרבו), ואיסורו הוא בעשה (רבי בא קרתיגנייא בירושלמי שם, בדעת רבי יוחנן; רבי ירמיה שם) של בחריש ובקציר תשבות, ונכפל העשה בכתוב: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ (ויקרא כה ב. כן משמע מהרמב"ם שם, ובספר המצוות עשין קלה, וחינוך קיב)^[21], וכן הלכה (מעשה ניסים ט, בדעת הרמב"ם שמיטה שם)^[22].

• ויש אומרים שאין איסורו אלא מדרבנן (רבי יוסה בירושלמי שם, ופני משה שם; קרית ספר שמיטה שם), שסוברים כתנאים הסוברים שאין הכתוב "בחריש ובקציר תשבות" מדבר על שביעית, אלא על שבת (ראה לעיל: המלאכה וגדרה. מאורות הגר"א שביעית א ד ד"ה ואצ"ל)^[23].

בשעת הדחק

בשעת הדחק יש מהאחרונים שכתב שיש לסמוך על האומרים שחרישה היא מדרבנן, כגון במקום שאם לא יחרוש יהיה איבוד לאילנות, שמלאכות דרבנן מותרות באופן זה (שבת הארץ קונטרס אחרון ב ב, על פי הרמב"ם שם א י), וכן שחרישה בזמן הזה שלא לצורך הקרקע, אלא לשמירה מטענת חזקה של הנכרים יש להתיר במקום דחק בשינוי ועל ידי נכרי, ולא בזמן החרישה הרגילה (משפט כהן עד)^[24].

מלקות

החורש בשביעית, נחלקו בו אמוראים אם לוקה (רבי לעזר בירושלמי כלאים ח א; או רבי יוחנן או רבי אלעזר בבבלי מועד קטן ג א); או שאינו לוקה (רבי יוחנן בירושלמי שם; או רבי יוחנן או רבי אלעזר בבבלי שם), וכן הלכה (רמב"ם שמיטה א ב; סמ"ג לאוין רסו-רסז)^[25], ומכל מקום לוקים מכת-מרדות (ראה ערכו) מדבריהם (רמב"ם שם ד; סמ"ג שם; מאירי שם).

ובטעם המחלוקת נחלקו התלמודים:

• לדעת הירושלמי נחלקו בדבר-שהיה-בכלל-ויצא-מהכלל-ללמד (ראה ערכו), שיש אומרים שלוקה, מפני שוְשָׁבְתָה הָאָרֶץ (ויקרא כה ב) הוא כלל, שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר (שם ד) פרט, הזורע והזומר בכלל היו ולמה יצאו? להקיש אליהם ולומר לך: מה הזורע והזומר שהם עבודה בארץ ובאילן, אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן (סתמא דגמ' בירושלמי שם, בדעת רבי לעזר), שדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, ללמד על הכלל כולו יצא (ר"ש שביעית א ד; פני משה וקרבן העדה ורידב"ז ירושלמי כלאים שם); ויש אומרים שאינו לוקה, שכיון שהכלל הוא בעשה והפרט בלא תעשה אין עשה ולא תעשה מלמדים זה על זה (סתמא דגמ' בירושלמי שם, בדעת רבי יוחנן)^[26].

• ולדעת הבבלי נחלקו בכלל-ופרט-וכלל (ראה ערכו), שיש אומרים שלוקה, מפני שלומדים כאן כלל ופרט וכלל (גמ' שם, לדעה זו), שוּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ (ויקרא שם) הוא כלל, שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר (שם) הוא פרט, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן (שם ה) הוא כלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט (ראה ערך הנ"ל. רש"י שם ד"ה כל מקום וד"ה אין דנין וד"ה דכולי), ונתרבתה אף החרישה (רבנו חננאל שם; חידושי הר"ן שם); ויש אומרים שאינו לוקה שכיון שזמירה היא בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, למה פירשה התורה במיוחד זמירה ובצירה - אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר (ויקרא שם) - אלא לומר שעל אלו הוא שחייב, ולא על אחרות (מסקנת הגמ' שם), ומאלו אין ללמוד לאחרות, שהם שני-כתובים-הבאים-כאחד (ראה ערכו) שאין מלמדים (שיטה שם).

נשים

נשים, למרות שהן פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא (ראה ערך אשה), הרי הן חייבות בעשה של חרישה בשביעית (ראה לעיל), מפני שאין זו מצוה שבגופו אלא על שביתת הקרקע (ראה ערך שביעית. מנחת חינוך שכו א, על פי ריטב"א קידושין כט א).

בורות

מותר לחפור בורות בשביעית, שנאמר: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר (ויקרא כה ד. תורת כהנים בהר פרשה א ד), לא שתשבות מכל מלאכה שעושים בקרקע, אלא במלאכת השדה בלבד (מלבי"ם שם).

לצורך מוצאי שביעית

החורש את שדהו בשביעית כדי שתהא יפה לזריעה במוצאי שביעית, קונסים אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית (רמב"ם שמיטה א יג, על פי משנה שביעית ד ב), ומגזרת בית דין שאחרי שמאי היא (תוספתא שביעית (ליברמן) ג י). ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שנחרשה פעם אחת (תמן אמרין בירושלמי שביעית ד ב, לפי פירוש הרא"ש למשנה שם, והר"י קורקוס שמיטה שם), שחרשוה והפכוה היטב (פירוש המשניות לרמב"ם שם), וכן הלכה (ר"י קורקוס שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש אומרים שנחרשה חרישה שניה (רבנין דהכא בירושלמי שם, לפי הירושלמי שם) יתירה (תוספות מועד קטן יג א ד"ה נטייבה, וגיטין מד ב ד"ה נטייבה, בשם רבנו חננאל), כגון שבני אדם חורשים חמש והוא חורש שש, שש והוא חורש שבע (תוספתא שם). לפי שנתרבו חורשי שביעית באיסור, ולא גזרו עליהם שלא יזרעו למוצאי שביעית, שהיא גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה, ולא גזרו אלא על מי שזלזל באיסור חרישה יותר ממה שזלזלו בו רוב עוברי עברה, כגון שכולם רגילים לחרוש פעם אחת לפי ההכרח ביותר, והוא חרש שתי פעמים (שבת הארץ א יג, על פי מסקנת הירושלמי שם)^[27].

ומכל מקום אם חרש ומת - יזרענה בנו (מועד קטן יג א; רמב"ם שם), שמכיון שלא עבר עברה, אין לקונסו (דרך אמונה שם ס"ק קט, על פי בכורות לד ב).

מכרה לאחרים, נחלקו הגירסאות:

• יש אוסרים ללוקח לזרוע (ירושלמי שביעית שם, לגירסתנו), שאם נתיר לו יערים לחרוש בשביעית כדי שימצא קופצים לקנותה (פירוש הרא"ש למשנה שם)^[28].

• ויש מתירים ללוקח לזרוע (ירושלמי שם, לגירסת השיטה לתלמיד הר"י מפריש מועד קטן שם; פאת השלחן כ, בית ישראל ס"ק לה, בדעת הבבלי והרמב"ם), שהלוקח הוא כיורש (שיטה שם)^[29].

חכירת ניר

אין חוכרים נירים מישראל בשביעית (שביעית ד ג), ונחלקו הראשונים:

• יש מפרשים בשדה חרושה שאין חוכרים אותה כדי לזרעה, אלא תהא בורה לפניו (רמב"ם שם).

• ויש מפרשים בשדה בלתי חרושה, שאסור למכור לישראל החשוד על השביעית על מנת שימצאנה חרושה במוצאי שביעית, אף על פי שיש שהות במוצאי שביעית כדי לחרשה קודם שיגיע זמן הזריעה, שחוששים שיחרשנה בשביעית (פירוש הרא"ש שם).

לימוד חרישה

במקום לימוד הפרה לחרוש בשביעית, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאין מלמדים את הפרה לחרוש בשביעית אלא בחול (תנא קמא בתוספתא שביעית (ליברמן) ג כ, וירושלמי שם ד ד) הגס (דרך אמונה שמיטה א ו ס"ק נג), שהוא מקום שאינו ראוי לזריעה, שלא יהא נראה כחורש, אף על פי שאינו מתכוין אלא ללמדה ולהרגילה לחרוש (ר"י קורקוס שם, בפירוש הראשון; פני משה שם) למוצאי שביעית (ר"ש סירליאו שם)^[30], וכן הלכה (רמב"ם שם, לפי הר"י קורקוס שם).

• ויש אומרים שמלמדים אותה לחרוש אף בשדה חברו (רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא שם וירושלמי שם, לגירסת כתבי יד ודפוסים ישנים), שאין לו שום תועלת מזה (דרך אמונה שם ס"ק נב), ואין חוששים שיאמרו לחרוש הוא מתכוין (פני משה שם)^[31], ובלבד שלא יסמוך את המענה (רבן שמעון בן גמליאל שם ושם), דהיינו החריץ שבין תלם לתלם, שלא יהיו החרישות תכופות זו לזו (ר"ש סירליאו שם), שלא יהא נראה כחורש ממש לצורך הקרקע (פני משה שם)^[32].

עידור

עידור - חפירה בעיקרי האילנות (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שביעית ב ב) לרפות הקרקע (רש"י מועד קטן ג א ד"ה עידור) - אסור בשביעית (כן משמע מהמשנה שם; תורת כהנים בהר פרשה א ד; גמ' שם) מדרבנן (גמ' שם)^[33], וסמכוהו (ראה ערך אסמכתא) על מה שנאמר: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר (ויקרא כה ד. תורת כהנים בהר פרשה א ד; מועד קטן שם), שהיה לו לומר לא תזרע שדך ולא תזמור כרמך, ואמר הכתוב: שדך לא וכרמך לא, לדרוש: שדך לא, כלומר כל מיני העבודות אשר יהיו בשדך לא תוכל לעשות אותם, וכן כרמך לא (קרבן אהרן שם).

אמת המים

אמת המים, אם עושים אותה בתחילה בשביעית, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאין עושים אותה (רבי אלעזר בן עזריה במשנה מועד קטן ב א), ונחלקו אמוראים בטעם הדבר אם הוא משום מראית העין (רבי ירמיה ורבי בון בשם רבי בא בר ממל בירושלמי מועד קטן א ב) שנראה כעודר (או רבי זירא או רבי אבא בר ממל בגמ' שם ד ב) לצורך שביעית, שהרי חופר כעודר (רש"י שם ד"ה מפני); או שהוא מפני שמכשיר אגפיה לזריעה (או רבי זירא או רבי אבא בר ממל בגמ' שם; רבי ירמיה בירושלמי שם), שכשחופר האמה ומניח העפר על שפתה מתקן אגפיה לזריעה שעושה עפר רך (רש"י שם ד"ה שמכשיר), או שכיון שחופר נמצא כחורש באמצע ומכשיר הצדדים לזריעה (רבנו חננאל שם), ונראית חרישה ממש, שהרואים סוברים שלכך מתכוין, או שאפילו אינו מתכוין לכך נחשב לעבודת הארץ שהרי זה פסיק רישיה (ראה ערך דבר שאינו מתכוין) שאפילו המתיר דבר שאינו מתכוין מודה שאסור בו (תוספות שם ד"ה מפני).

• ויש אומרים שעושים אותה (חכמים במשנה שם ב א), שלא חששו חכמים לגזור מהטעמים הללו (פסקי הרי"ד שם ד ב)^[34], וכן הלכה (רמב"ם שם א ט)^[35].

והכל מודים שאם היה לו במקום חפירת האמה אבנים או צרורות או סיד, שמותר לעשות האמה בתחילה בשביעית (ירושלמי שם), שהרי ניכר שלצורך האמה חופר (קרבן העדה שם).

הערות שוליים