מיקרופדיה תלמודית:חזיר

הגדרה^[1] - מן הבהמות הטמאות, המשוקצת ביותר

מהותו ואיסורו

מין בהמה

החזיר הוא מין בהמה (כלאים ח ו; רמב"ם כלאים ט ח; שו"ע יו"ד רצז י), ולכן המוכר כל בהמתו אף הוא בכלל, והמוכר כל חיה שברשותו אינו בכלל (ראה תוספתא שם ה ז, ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורע"ב שם).

חזיר הבר

חזיר וחזיר הבר, אף על פי שהם דומים, הם כלאים זה בזה (תוספתא כלאים א ח), ונחלקו אחרונים: יש מצדדים לומר שהוא מין חיה, והוא הנקרא חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ יד. ראה הון עשיר כלאים שם; תפארת ישראל שם מד, ושדי חמד כללים מערכת כ קכט); ויש שכתבו בדעת תנאים וראשונים להלכה, שהוא מין בהמה, ואינם כלאים (תשובות רבי מרדכי גימפל יפה בשדי חמד שם, בדעת חכמים הסוברים בשור הבר שהוא מין בהמה, ראה ערך חיה, ובדעת רמב"ם שם ה, וטוש"ע שם ז).

אמרו על חזיר היער שהוא הורג את הנפשות, ומזיק את הבהמות, ומלקה בני אדם (אבות דרבי נתן לד).

בהמה טמאה

החזיר הוא מהבהמות הטמאות האסורות באכילה (ראה ערך בהמה טמאה), שאין לו אלא סימן טהרה אחד, שהוא מפריס פרסה ושוסע שסע פרסה, אבל אינו מעלה גרה (ראה ערך הנ"ל). ולפיכך פרט בו הכתוב בלשון "הוא", שנאמר: וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא (ויקרא יא ז), לפי ששליט בעולמו יודע שאין לך מפריס פרסה וטמא אלא חזיר (חולין נט א). ואמרו בתורת משל החזיר רובץ ופושט טלפיו, כלומר ראו שאני טהור (בראשית רבה סה, וראה מדרש תהלים פ).

חוק

איסור אכילת חזיר הוא מן הדברים שהשטן ואומות העולם ויצרו של אדם משיבים עליהם, ועליהם נאמר אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ (ויקרא יח ד), שמא תאמר מעשה תוהו הם, תלמוד לומר אֲנִי ה' (שם), אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בו (יומא סז ב).

עורו

עור החזיר הוא כבשרו לטומאת נבילה (חולין קכב א; רמב"ם אבות הטומאות א ט), מפני שהוא רך (חולין שם), והוא הדין לאיסור אכילתו (רמב"ם מאכלות אסורות ד כא. וראה ערך עור)^[2].

עור חזיר הבר הוא קשה ואינו כבשרו, רבי יהודה - או: רבי יוסי (הגירסה במשניות) - אומר אף עור חזיר הבר כבשרו, שאף הוא רך (חולין שם), ואין הלכה כמותו (רמב"ם שם ושם).

סיכה בחֵלֶב חזיר

סיכת בשרו בחֵלֶב חזיר, יש שכתב שאף שאין סיכה בכלל שתייה (ראה ערך סיכה), בחלב חזיר נהגו איסור, מפני שהגויים רגילים בחזיר, נהגו להרחיקו מאד כדי שלא יבוא לאכלו (לבוש יו"ד קיז), או מפני שהוא מסואב (נקודות הכסף שם, בשם מגדל דוד); ויש סוברים שאין לחלק בין חזיר לשאר בהמות טמאות, שנהגו להתיר (ב"ח יו"ד שם וט"ז שם סק"ד).

על איסור סחורה בחזיר כמו בשאר בהמות טמאות, ראה ערך סחורה.

לעתיד לבא

אמרו במדרש: למה נקרא שמו חזיר, שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו אלינו (ראה רקנטי על התורה שמיני כג ב בשם רבותינו, ורבנו בחיי על התורה בשם תנחומא), ולא שישתנה הדין אלא שיהיו אוכלים משמנים כאילו הותר להם (שו"ת רדב"ז ב תתכח), או שנאמר דרך משל על כח האומה שנמשלה לו (רבנו בחיי שם; רקנטי שם). ויש שכתבו שלעתיד לבוא יחדש הקדוש ברוך הוא בריאתו, ויהיה בשני סימני טהרה (עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו מאמר חקור דין ד יג; אור החיים ויקרא שם).

בשר חזיר משמש דוגמא בכמה מקומות למאכלות אסורות בכלל (ראה קדושין פב ב, חולין יז א, מגילה יג א, יומא פב א, גיטין פד א ועוד).

שיקוצו

החזיר מוזכר בנביא בין הדברים המשוקצים: אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וגו' (ישעיה סו יז). ואין זוהמא מבעלי חיים יותר ממנו, ובזוי הוא מאד (עשרה מאמרות מאמר העתים יז). ויש מהראשונים שכתבו שהתורה מאסתו לרוב לכלוכו ומזונו בדברים נמאסים (מורה נבוכים ג מח)^[3].

אמירת דברים שבקדושה

החזיר הוא כבית כסא מיטלטל (ברכות כה א; ירושלמי ברכות ב ג; רמב"ם קריאת שמע ג יג; טוש"ע או"ח עו ג), ואסור לקרוא שמע כנגדו בתוך ארבע אמות (רמב"ם וטוש"ע שם). ואין רחיצה מועילה לו מפני שהוא כגרף של רעי (ברכות שם, ותלמידי רבינו יונה שם; טור ושו"ע שם). ואפילו חזיר עומד - או עובר - לפני חלונו אסור, לסוברים כך בצואה, ואף על פי שאין הריח מגיע (משנה ברורה עט ב ס"ק טו, ובאור הלכה שם).

פטור ממזוזה

יש שכתבו שעיר שיש בה חזירים פטורה ממזוזה (פסקי תוספות שבת קל; סמ"ג עשין כג, ומרדכי מזוזה, בשם יש אומרים שכך יש בירושלמי), ונחלקו עליהם, שדוקא בבית שהחזירים שם פטור, אבל בשאר מקומות חייבים, אלא שנהגו לכסותה (סמ"ג ומרדכי שם בשם ריב"א, שלא נמצא כן בירושלמי).

כתמי נדה

עיר שיש בה חזירים אין חוששים בה לכתמים (נדה נח ב; רמב"ם איסורי ביאה ט כח. וראה ערך כתמים), מפני שאוכלים שקצים ורמשים ומתיזים דם (רש"י שם ד"ה חזירים).

בין שני חזירים

לא ילך איש בין שני חזירים, ולא ילך חזיר בין שני אנשים (יש אומרים בפסחים קיא א; שו"ע הרב ה שמירת גוף ונפש ט).

דבר אחר

בכמה מקומות קראו חכמים את החזיר "דבר אחר" (ברכות מג ב, שבת קכט ב, פסחים ג ב ושם עו ב ועוד)^[4].

גידולו

האיסור

אין מגדלים חזירים בכל מקום (בבא קמא עט ב; רמב"ם נזקי ממון ה ט; טוש"ע חו"מ תט ב), שכשצרו בית חשמונאי זה על זה היו מעלים להם בכל יום כבשים לקרבן התמיד, פעם אחת העלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפורניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים (בבא קמא פב ב ועוד). ויש ראשונים שכתבו שאמרו ארור מפני שהיזקם מרובה ומצוי (רמב"ם שם; ארחות חיים ב איסורי מאכלות עמ' 312. וראה ערך בהמה דקה).

אסור לגדלם אפילו למשוח עורות, אף שאין בזה איסור סחורה בדבר האסור (תוספות פסחים כג א ד"ה אמר בתירוץ ב, ובבא קמא פב ב ד"ה לא, בשם רבינו תם; טוש"ע שם). ויש שכתבו שאף כשאסור משום סחורה בדבר האסור, הוסיפו עונש החרם והעמידוהו בארור (תוספות פסחים שם בתירוץ א).

ויש חולקים שתקנת חכמים לא היתה אלא שלא לגדל חזירים חיים, אבל מותר להחזיק בשר חזירים מתים, כל שאין בו איסור מצד סחורה (דרכי תשובה יו"ד קיז ס"ק לב בשם כמה אחרונים, וראה שו"ת משנה שכיר א י).

לשמור או לרעות חזירים של גוי, כתבו אחרונים שמותר, כיון שאינם שלו (ב"ח חו"מ שצא).

נפלו לו בירושה

גר שנפלו לו חזירים בירושה, אין מחייבים אותו למכור מיד, אלא מוכר מעט מעט (בבא קמא פ א; רמב"ם נזקי ממון שם י; טוש"ע חו"מ תט ד). והוא הדין אם גבאם בחובו (ראה ש"ך יו"ד קיז ס"ק יב).

מזונותיו בשבת

אין נותנים מזונות בשבת לפני החזיר, שאין מזונותיו עליך (שבת קנה ב; רמב"ם שבת כא לו; טוש"ע או"ח שכד יא), שהרי ארור האיש המגדל חזירים (רש"י שם ד"ה חזיר; מגן אברהם שם סק"ו). וכתבו אחרונים שאם נפלו לו בפרעון חובו שמותר להשהותם עד שימצא למכרם בשווים, מזונותם עליך, ומותר ליתן להם מזונות (משנה ברורה שם סק"ל, ראה לעיל).

הערות שוליים