מיקרופדיה תלמודית:חזקה (ב) דמעיקרא (שמקודם)

הגדרה^[1] - דבר שהיה במצב או דין מסויים, אנו אומרים שעדיין הוא כמו שהיה, כל זמן שלא ראינו שנשתנה

גדרה ומקורה

דבר שאנו מסופקים בו אם נשתנה מכמות שהיה, אין מוציאים אותו מחזקתו הראשונה (ראה חולין י ב), בין שהיה מותר ואנו מסופקים אם נאסר, ובין שהיה אסור ונולד הספק אם הותר (ראה רש"י שם ד"ה הא דאמור), בין שהיה טהור ונולד ספק אם נטמא - באופן שאין בו דין רשויות (ראה להלן: הענינים הנידונים בחזקה) - ובין שהיה טמא ונולד ספק אם נטהר מטומאתו (ראה נדה ב ב), בין בדבר שבערוה (ראה יבמות לא א), ובין בממונות (ראה כתובות יב ב ועה ב) וכיוצא, שבכל דבר אנו אומרים העמידהו על חזקתו (ראה עירובין לו א, וכתובות עו א).

חזקה זו נקראת חזקה דמעיקרא (ראה רשב"א חולין ד ב), היינו שקודם לכן היה כך.

מקורה

במקור הלימוד לחזקה זו נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהדבר נלמד מהאמור אצל נגעי בתים: וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא יד לח), ואין חוששים שמא עד שיצא מן הבית נחסר הנגע משיעורו לטמא, שהוא כגריס (ראה ערכו וערך נגעי בתים), ולא היה נגע בשעת ההסגר ואינו הסגר, לפי שמעמידים את הנגע על חזקתו (רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בחולין י ב, ורש"י ד"ה ויצא הכהן), ואף אם לאחר ימי ההסגר נמצא שלם, היה לנו לחשוש שמא נחסר וחזר ונתגדל, אלא שמעמידים על חזקתו (רמב"ן שם), ואף על פי שאפשר לכהן לצאת דרך אחוריו, שלא תזוז עינו מן הנגע עד שעת הסגר, אין מזקיקים אותו לכך, שהדברים על חזקתם הם עומדים (מאירי שם). ואף מה שהולכים אחר החזקה להקל למדוהו מדין הנגע, שהרי אם היה בתחילה נגע גדול, ולאחר ימי ההסגר מצאו הכהן שהוא קטן מכמות שהיה, ועדיין יש בו כשיעור - הבית טהור (ראה ערך נגעי בתים), ואין חוששים שמא כבר נתקטן עד שיצא הכהן מן הבית בשעת ההסגר, ונמצא שעמד הנגע בעינו, שצריך הסגר שני (ראה ערך הנ"ל), לפי שמעמידים אותו על חזקתו, ואומרים לאחר שהסגירו הוא שנתקטן (תוספות שם ד"ה אלא).

• ויש אומרים שאין ללמוד חזקה מנגע, שכן יש לפרש את הכתוב ויצא הכהן מן הבית וגו', שיצא דרך אחוריו, שהוא רואה את הנגע עד שעת ההסגר (רב אחא בר יעקב בגמ' שם).

ובביאור דעה זו נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שלדעה זו אין מעמידים כלל הדבר על חזקתו, וצריך הכהן לראות את הנגע בשעת ההסגר (רבנו גרשום שם ד"ה א"ל רב אחא; רש"י שם ד"ה תניא).

• ויש מפרשים שאף לרב אחא בר יעקב מעמידים הדבר על חזקתו, ויכול הוא לצאת מן הבית כדרכו וסומך על החזקה, אלא שסובר שאין ראיה לדין זה מנגעי בתים, כיון שאפשר להעמיד המקרא ביוצא דרך אחוריו (רמב"ן שם; רשב"א שם; ר"ן שם), ולדבריו אין לדין זה ראיה מהמקרא (תוספות שם יא א ד"ה מנא).

ולדעה זו נחלקו הדעות אם חזקה דמעיקרא הוא דין דרבנן (יחוסי תנאים ואמוראים עמ' רצו); או שהוא הלכה למשה מסיני (מהרש"א שם, בדעת התוספות שם).

גדרה

גדר העמדת דבר על חזקתו הוא שאם הוחזק מצב מסויים נשאירנו בחזקתו עד שיהא דבר ברור המסלקו מאותה החזקה, וכל דבר שיש בו ספק ואפשרות אחרת, אין החזקה מסתלקת, שאם נלך אחר האפשרויות - ולא אחר החזקה - הענין יגיע עד ללא תכלית (פירוש המשניות לרמב"ם נזיר ט ב)^[2]. ואין גדרה של החזקה מדרך הוכחה ובירור על המציאות, שלא נתחדש שינוי בדבר שאנו דנים עליו, אלא אף על פי שהדבר בעצם ספק אמרה תורה מספק העמידנו על חזקתו (שב שמעתתא ו כב, ושם ז ב; חמדת שלמה יו"ד ד, ושם אה"ע כג, ובחידושיו כתובות כב א, בדעת הרשב"א חולין יא א). ולפיכך אף שבהכחשה של שנים כנגד שנים אין אומרים מיגו (ראה ערכו. תוספות בבא בתרא לא ב ד"ה וזו) וכיוצא מן ההוכחות, לפי שכל הוכחה אינה עדיפה מעדים, והרי זה כאילו ניתווספו עוד עדים, והרי שני עדים כמאה, מכל מקום מעמידים על החזקה - לדעת הסוברים שהכחשת שנים נגד שנים אינה ספק דאורייתא (ראה ערך הכחשה) - לפי שאינה בירור והוכחה, אלא שכל שהדבר ספק אין משנים את דינו ממה שהוחזק אצלנו, ואף הכחשה של שנים כנגד שנים ספק הוא ומעמידים על החזקה (שב שמעתתא ז ב; חמדת שלמה שם ושם).

בבן נח

העמד דבר על חזקתו אמור אף בבני נח (ראה ערך בן נח), בדינים הנוהגים בהם (ראה ערך הנ"ל: שבע מצוות. שו"ת חתם סופר יו"ד יט).

חזקה התלויה במעשה

חזקה התלויה במעשה, כשאין החזקה מתקיימת אלא אם כן נעשה מעשה חדש, אין הולכים אחריה, וקל וחומר הוא מרוב העדיף מחזקה, ואין הולכים אחר רוב התלוי במעשה, וחזקה התלויה במעשה סותרת עיקר היסוד של חזקה, שגדרה הוא שלא נשתנה ולא נתחדש דבר מכפי שהיה מקודם, ולפיכך במקום שאין הדין הראשון נמשך אלא אם כן נעשה בו מעשה חדש, אין מעמידים על החזקה (בית הלוי ב כב ב; עונג יום טוב סט וקפ; תורת חסד או"ח טו ו), ולכן נדה נאמנת לומר שפסקה מראיית דם, ומותרת לטבול, ואינה כעד אחד המעיד נגד חזקה שאינו נאמן (ראה ערך עד אחד), לפי שאינה בחזקה שתהיה רואה כל שעה (כן משמע מתוספות גיטין ב ב ד"ה עד, ויבמות פח א ד"ה ברי), ואף שגם אינה בחזקת שלא תראה כיון שהוחזקה במעין פתוח (ראה להלן), אין מעמידים אותה בחזקת טומאה, לפי שאין טומאתה נמשכת בה אלא אם כן נוסף בה לאחר היום הראשון עוד ראיית דם (ראה ערך נדה. בית הלוי שם ח).

חזקה שהוחזקה על ידי מעשה

חזקה שאינה קבועה ועומדת מצד טבע העולם, כמו בהמה שהיא בחזקת כשרות משנולדה, שכן טבע רוב הבהמות להיות כשרות, אלא הוחזקה על ידי מעשה אדם, כגון ציציות, שכשרותן היא על ידי מעשה אדם שעשאן, נחלקו בהם אחרונים:

• יש אומרים שאין סומכים על חזקת כשרותן, וחוששים שמא נפסקו אחרי כן, ולכן צריכים בדיקה (ב"ח או"ח ח ט).

• ויש אומרים שכיון שראינו הציציות שלימות, מעמידים אותן על חזקת כשרותן (מגן אברהם שם ס"ק יא, לפי מחצית השקל שם), אלא שהירא את דבר ה' יבדוק אותן (רא"ש (מנחות) הלכות קטנות, ציצית, עשיית ציצית) כמידת חסידות (ב"ח שם, בדעת הרא"ש), משום חשש לברכה לבטלה (רא"ש שם; טוש"ע שם), או משום טעמים אחרים (ראה להלן: העשויה להשתנות, וראה להלן: כשאפשר לברר).

העניינים הנידונים בחזקה

במקומות רבים סמכו על החזקה, באיסור ובהיתר, באישות, בטומאה ובטהרה, בפסול עדים, בממונות וכיוצא.

• באיסור ובהיתר, כגון בהמה שנשחטה, והיה ספק אם נפסלה בשחיטתה - אסורה, לפי שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת - איסור אבר-מן-החי (ראה ערכו. רש"י ביצה כה א ד"ה לאפוקי, וחולין ט א ד"ה בהמה), או איסור אינה זבוחה (ראה ערך נבלה. תוספות ביצה שם ד"ה בחזקת) - עד שיוודע לך במה נשחטה (גמ' שם ושם; רמב"ם שחיטה א יג; טור ורמ"א יו"ד כה ג), שמאחר שבחזקת איסור היתה בתחילה, ומספק אתה בא להתירה שמא נשחטה כראוי, אל תתירנה מספק עד שיוודע לך שנשחטה כראוי (רש"י חולין שם).

• באישות, כגון אב שקידש את בתו נערה, והרי היא בוגרת לפנינו, אף לדעת הסוברים שאין מעמידים אותה בחזקת בוגרת למפרע (ראה להלן: חזקה דהשתא), אין חוששים לקידושי האב, לפי שמעמידים אותה בחזקת פנויה (תוספות קדושין עט א ד"ה קידשה).

• בטומאה וטהרה, כגון אשה שראתה דם, שדיה שעתה, ואינה מטמאה חולין שנגעה בהם אלא מכאן ולהבא, אבל לא מה שנגעה לפני הראייה, ואין חוששים שמא כבר ראתה הדם מקודם וכותלי בית הרחם העמידוהו, הרי זה לפי שאנו מעמידים אותה בחזקת טהרה (נדה ו א, ותוספות שם ב א ד"ה מעת), ואף מכאן ולהבא, אם לא ידענו שראתה דם, כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן (משנה נדה טו א) אם הניחה בחזקת טהורה, ואם הניחה בחזקת טמאה, לעולם היא בטומאתה, עד שתאמר לו טהורה אני (גמ' שם יא ב).

• בפסול עדים, כגון שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, שהלכה זו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה (רב הונא בבבא בתרא לא ב; רמב"ם עדות כב א; טוש"ע חו"מ לא א), הרי זה לפי שמעמידים כל כת מהן על החזקה, ואין פוסלים אותה מספק (רשב"ם שם ד"ה וזו באה).

• בממונות, כגון הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי, ונסתחפה שדהו וכתובתי מאתים (ראה ערך כתובה), והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת, והיה מקחי מקח טעות - ואין לך עלי כלום, או אין לך עלי אלא מנה (ראה כתובות יג) - שלהלכה נאמנת (רבן גמליאל ורבי אליעזר במשנה כתובות יב ב; רמב"ם אישות יא יא; טוש"ע אה"ע סח ט), ואף על פי שברי ושמא אין ברי עדיף (ראה ערך ברי ושמא), מעמידים אותה על חזקה שבתולה נולדה ולאחר אירוסין הוא שנבעלה, וכיון שלטענת ברי שלה מצטרפת גם חזקה - נאמנת (ראה ערך הנ"ל: ברי בצירוף סיוע. גמ' שם, ורש"י ד"ה אוקמה אחזקה).

• בחיוב מצוה, כגון שהסתפק אם קרא קריאת-שמע (ראה ערכו), שלהלכה חייב לחזור ולקרותה עם ברכותיה (ראה ערך ברכות קריאת שמע. רמב"ם קריאת שמע ב ג, על פי ברכות כא א; טוש"ע או"ח סז א), לפי שמעמידים אותו על חזקתו, שהוא בחזקת חיוב, שהרי כשקם ממיטתו בבוקר לא קרא ודאי (פרי מגדים או"ח סז משבצות זהב סק"א).

• בהכשר דבר למצוה, כגון שמותר לצאת בטלית מצוייצת לרשות הרבים בשבת, ואינו חושש שמא נפסקו החוטים, ולא נשאר בהם כדי הכשר ציצית (ראה ערך ציצית), לפי שאנו מעמידים אותם בחזקת כשרות עד שיוודע שנפסלו (שו"ת הרא"ש ב ט; רמ"א או"ח יג ב).

• בחיוב מלקות, כגון שיש ספק שקול בשחיטה אם נעשתה כראוי או לא, שמעמידים את הבהמה בחזקת איסור (ראה לעיל), וחייבים עליה מלקות משום נבילה (תוספות חולין פו א ד"ה מאי טעמא; עונג יום טוב ע, בדעת הרמב"ם שחיטה א יב).

• בחיוב קרבן, כגון אשה שהעידו עליה שני עדים שנתגרשה, ושנים אחרים הכחישום ואומרים לא נתגרשה, שמעמידים אותה בחזקת אשת איש - לדעת הסוברים שהכחשת שנים נגד שנים אינו ספק דאורייתא (ראה ערך הכחשה: במקום חזקה) - אם נבעלה לאחר בשוגג - חייבת חטאת (תוספות יבמות פח ב ד"ה והבא, ובבא בתרא לב א ד"ה אנן; רשב"א שם ושם).

• בחיוב מיתה, כגון במקרה זה, שאם בא עליה אחר במזיד - חייב חנק (תוספות שם ושם ושם; רשב"א בבא בתרא שם).

חזקת היתר נגד ספק סכנה

בספק באיסור שהוא משום סכנה (ראה ערכו) אין מעמידים על חזקת היתר, ולכן תאנה שניקר בה צפור ואבטיחים שניקרו בהם עכברים אסורים משום סכנה, שחוששים שמא במקום נקב של נחש ניקרו (ראה ערך גלוי. חולין ט ב, ורש"י ד"ה שמא), ואין מעמידים את התאנה והאבטיחים על חזקתם (כן משמע מתוספות שם ד"ה התם; ראש יוסף חולין שם, ופרי מגדים או"ח קעג, במשבצות זהב).

חזקת היתר נגד ספק איסור

ונחלקו אמוראים באופן כזה בספק איסור שאין בו סכנה, כגון בהמה שנשחטה, ובא זאב ונטל בני מעיים, והחזירם כשהם נקובים:

• יש אומרים שאף כאן חוששים שמא במקום נקב שהיה בו תחילה ניקב (רבי אבא בגמ' שם א; רבא בגמ' שם ב), שחכמים החמירו שלא להעמיד על חזקת היתר, כשם שהחמירו בספק סכנה (ראש יוסף שם).

• ויש אומרים שסכנה חמורה מאיסור (ראה ערך סכנה), ובזאב שנטל בני מעיים אין חוששים שמא במקום נקב ניקב אפילו מדרבנן (רב הונא בגמ' שם א; אביי בגמ' שם ב), וכן הלכה (רמב"ם שחיטה ו יד; טוש"ע יו"ד נ א).

כשרות לכהונה

לענין כשרות אשה לכהונה (ראה ערך יוחסין), נחלקו תנאים אם מעמידים אותה על החזקה:

• יש אומרים שמעמידים אותה על חזקת כשרות (רבן גמליאל ורבי אליעזר במשנה כתובות יג א, לפי הגמ' שם ב), ולכן פנויה שראוה שנבעלה לאחד והלך לו, ואמרו לה מה טיבו של איש זה, ואמרה אדם כשר הוא - נאמנת (רבן גמליאל ורבי אליעזר במשנה שם א), וכשרה לכהונה (רש"י שם ד"ה נאמנת), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה יח יג; טוש"ע אה"ע ו יז)^[3].

• ויש אומרים שלא מפיה אנו חיים, אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה (רבי יהושע במשנה שם), שאין מעמידים על החזקה ליוחסין אפילו כשטוענת ברי (תוספות יבמות סח א ד"ה רישא).

במה דברים אמורים, כשטוענת ברי, אבל אם גם היא אינה יודעת מה טיבו של הבועל - אסורה (כתובות יד א), ומעלה עשו חכמים ביוחסין שלא להעמידה על חזקת כשרות כשאינה טוענת ברי (תוספות יבמות שם, לפי עונג יום טוב קסג). אכן לאכילת תרומה לא החמירו חכמים, ומעמידים אותה על החזקה אפילו בטוענת שמא (תוספות שם, על פי כתובות כו ב).

ממזר

ממזר (ראה ערכו), שלא אסרה תורה אלא כשהוא ודאי ממזר, ולא כשהוא ספק (קדושין עג א), נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שספק ממזר שהתירתו תורה הוא זה שבא מספק ערוה, כגון שנתגרשה אמו ספק גירושין (רמב"ם איסורי ביאה טו י; טוש"ע אה"ע ד כד), ואף על פי שמעמידים את האם בחזקת אשת איש, אין החזקה עושה אותו כממזר ודאי (רמב"ם שם, לפי פני יהושע קדושין שם, ועונג יום טוב עא), שאין החזקה ודאי גמור (ראה לעיל: גדרה ומקורה. פרי חדש יו"ד, תחילת כללי ספק ספיקא; פני יהושע שם; עונג יום טוב שם).

• ויש אומרים שכשמעמידים על החזקה הרי הוא ממזר ודאי, ואסור בבת ישראל (תוספות כתובות כו ב ד"ה אנן; רמב"ן ורשב"א קדושין סו א; ר"ן כתובות כב א).

חזקת הגוף וחזקת הדין

העמד דבר על חזקתו נאמר באחד משני דרכים:

• בספק אם נשתנה גוף הדבר, שמעמידים את הגוף על חזקתו ואומרים שלא נשתנה, כגון בספק אם נעשתה בעולה, שמעמידים אותה על חזקתה שנולדה בתולה (כתובות יב ב), וכיוצא בדבר, ונקראת חזקת הגוף (גמ' שם עה ב; רש"י שם טז א ד"ה היא נאמנת).

• ובספק אם נשתנה דין הדבר, אף על פי שגופו ודאי לא נשתנה, כגון טמא שטבל מטומאתו, והיה ספק אם היתה הטבילה כראוי, במקוה כשר, שמעמידים את הטמא על חזקתו (קדושין עט א), היינו חזקת טומאה (רש"י נדה ב ב ד"ה תרתי), וכן במקום שהגוף נשתנה ודאי, והספק אם על ידי כך נשתנה דינו, כגון אשת איש שנמצא פתחה פתוח, וספק אם מוכת עץ היא, או שנבעלה לאחר (ראה ערך זונה), שמעמידים אותה בחזקת כשרות לכהונה (חידושי מהרי"ט כתובות עו א), ונקראת חזקת הדין (מהרי"ט בחידושים ושו"ת א מא וחו"מ כ).

מקור חזקת הדין

עיקר דין העמד דבר על חזקתו, שלמדוהו מנגעי בתים (ראה לעיל: גדרה ומקורה) נאמר בחזקת הגוף, שכן נגע שנחסר הרי זה שינוי הגוף (חוט המשולש ג כז; חלקת יואב, פתיחה ליו"ד ב, בהגה; שערי יושר ב א). ונחלקו אחרונים:

• יש אומרים שמאחר שחזקת הדין גרועה מחזקת הגוף לענין כמה דברים (ראה להלן), אי אפשר ללמוד שמעמידים דבר על חזקת הדין מנגעי בתים, אלא הדבר נלמד מהלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו. חוט המשולש שם, בצד הראשון; חלקת יואב שם); או מסברא (חוט המשולש שם, בצד השני).

• ויש אומרים שאף חזקת הדין למדו מנגעי בתים, לפי שבעיקר מה שקבעה תורה להעמיד דבר על חזקתו, חזקת הגוף וחזקת הדין שקולות הן ודומות זו לזו, שאף מה שמעמידים על חזקת הגוף אינה הוכחה מסברא אלא גזירת הכתוב (ראה לעיל: גדרה ומקורה), ולמדו מזה להעמיד גם על חזקת הדין, אלא שלאחר שגילתה התורה שהחזקה מכרעת את הספק, עדיפה חזקת הגוף שמכרעת את עיקר הספק מחזקת הדין שאינה מכרעת אלא את תולדות הספק, וכגון בספק של טבילה, שעיקר הספק במקוה, והחזקה אינה מכרעת ספק זה, אלא רק מכרעת שלא עלה הטמא מטומאתו (שערי יושר שם).

חזקת בדוק

בית שהיה בדוק מחמץ, והיה ספק אם הכניס עכבר חמץ לבית, שמעמידים את הבית בחזקת בדוק (ראה תוספות פסחים י א ד"ה ספק ומהרש"א שם), נחלקו אחרונים בדעת ראשונים:

• יש מפרשים שהוא חזקת הדין, שהבית בחזקת שאינו טעון בדיקה, ולכן אפילו היו לפניו שני צבורים, אחד חמץ ואחד מצה, והכניס עכבר פת מהם, ואין ידוע אם חמץ הוא או מצה, מעמידים את הבית על חזקתו, ואינו צריך בדיקה (ישועות יעקב או"ח תמב סק"ד, בדעת התוספות פסחים ט ב ד"ה היינו).

• ויש מפרשים שכל שהוכנסה שם פת בודאי, אין דנים חזקת בדוק לבית, שכשם שהוחזק הבית שאין בו חמץ מן הצבורים הללו, כך הוחזק שאין בו מצה מן הצבורים הללו, ומאחר שהעכבר הכניס בודאי חתיכה מן הצבורים הללו לבית, אין לדון על הבית חזקה כלל (צל"ח פסחים י א, בדעת הרמב"ם חמץ ב יא).

ובית שאין ידוע אם בדקוהו או לא, שמעמידים אותו בחזקת שאינו בדוק (מגן אברהם תלז סק"ה, ומחצית השקל שם, בדעת הבית יוסף שם), אף על פי שאין איסור חמץ על גוף הבית, מעמידים אותו על החזקה שלא נעשה בו מעשה הבדיקה (שב שמעתתא ו ה).

חזקת הגוף נגד חזקת הדין

חזקת הגוף חשובה יותר משאר חזקות, וחזקת הגוף שהיא כנגד חזקת הדין מעמידים על חזקת הגוף (תוספות כתובות עה ב ד"ה אבל, השני, וד"ה ספק; ר"ש נגעים ד יא), ולכן אשה שנתקדשה על מנת שאין בה מומים (ראה ערכו), שאם היו בה בשעת הקידושין אינה מקודשת (משנה כתובות עב ב), ואין ידוע אימתי נולדו בה המומים, מעמידים אותה בחזקת שלימה, ואומרים שעכשיו הוא שנולדו בה מומים הללו - ואינה מותרת לאחר בלי גט (שיטה מקובצת שם עה ב, בשם הרא"ה והריטב"א והרא"ש; ב"ח אה"ע לט ג) - הולכים אחר חזקת הגוף (גמ' שם), אף שעומדת נגדה חזקת פנויה (תוספות שם ד"ה אבל, השני), שחזקת פנויה אינה חשובה כלל נגד חזקת הגוף (תוספות שם, בשם רשב"א).

ספק טומאה ברשות היחיד

ספק-טומאה (ראה ערכו) ברשות היחיד, שאין מעמידים אותו בחזקת טהרה (ראה ערך הנ"ל), בחזקת הגוף נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאף בחזקת הגוף אין מעמידים אותו (תוספות נדה ב א ד"ה מעת; מהרש"א נדה יט א; דרוש וחידוש כתובות עה ב לתוד"ה ספק), וכן ספק סוטה שעשאתו תורה כודאי (ראה ערך סוטה) אף בארוסה שיש לה חזקת בתולה, שהיא חזקת הגוף - אסורה (שערי יושר ב א, על פי סוטה כד א).

• ויש אומרים שכל שיש לה חזקת הגוף, מעמידים עליה אף בספק טומאה ברשות היחיד, ולכן באשה שהיה עליה ספק אם ראתה דם, מעמידים בחזקת הגוף שלא ראתה, אף אם זה נחשב כספק טומאה ברשות היחיד (ראה ערך ספק טומאה), שלא למדו ספק טומאה מספק סוטה שאין מעמידים על החזקה (ראה סוטה כח א) אלא בחזקת טהרה שהיא חזקת הדין, אבל חזקת הגוף שעדיפה מחזקת הדין, מועילה גם בספק טומאה ברשות היחיד (שב שמעתתא א טו וב ב), וכן בספק סוטה מעמידים על חזקת הגוף (שב שמעתתא א טו).

בדרבנן

בטומאה דרבנן

טמא בטומאה דרבנן, כגון שאכל אוכלים טמאים או שתה משקים טמאים (ראה ערך פסול גויה), וספק אם נטהר מטומאתו, כגון שירד לטבול, ספק טבל ספק לא טבל, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים ספקו טהור (תנא קמא במקואות ב ב; עירובין לה ב, ורש"י ד"ה ספיקו, שזו דעת רבי מאיר), הואיל ועיקר דברים אלו מדרבנן (רמב"ם מקואות י ו), שמאחר שספק-דרבנן (ראה ערכו) להקל, אף על פי שיש לו חזקת טומאה - טהור (כן משמע מהש"ך יו"ד קי, כללי ספק ספיקא כ).

• ויש אומרים ספקו טמא, שכל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיוודע שטהור (רבי יוסי במקואות ועירובין שם), ואף על פי שאין טומאתו אלא מדרבנן מעמידים הטמא על חזקתו (ראה עירובין לו א).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם שם); ויש פוסקים כדעה השניה (שו"ת הרשב"א שם; שער המלך שם, בדעת כמה ראשונים; ש"ך שם).

באיסור דרבנן

ולא נחלקו אלא בטומאה קלה, שיש לה עיקר מן התורה - שאף על פי שגם שם ספק דרבנן להקל (ראה ערך ספק דרבנן), כיון שיש חזקת טומאה טמא (ש"ך שם) - אבל איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה, הכל מודים שספקו להקל (רב הונא בר חיננא בעירובין שם; רבא בגמ' שם, לפי נודע ביהודה קמא יו"ד סה), אף על פי שיש לו חזקת איסור (שו"ת הרשב"א א תא).

במצוה דרבנן

ספק במצוה דרבנן, כגון ספק קרא קריאת-שמע (ראה ערכו) ספק לא קרא, שלדעת הסוברים קריאת שמע מדרבנן - אינו חייב לחזור ולקרוא (רב יהודה בברכות כא א), ואף על פי שבקומו בבוקר נתחייב בקריאת שמע ודאי, והספק הוא אם נפטר מחיובו והרי יש לו חזקת חיוב, נחלקו אחרונים בטעם הדבר:

• יש אומרים שהוא לפי שבדין שהוא מדרבנן ספקו מותר אף במקום חזקה, ואפילו שהספק אם עשה המעשה הפוטרו מחיובו (שער המלך מקואות כלל א).

• יש אומרים שלדעה זו מצות קריאת שמע אין לה עיקר מן התורה, ואין סומכים על חזקת איסור אלא בדבר שיש לו עיקר מן התורה (צל"ח ברכות כא א).

• יש אומרים לפי שלקרוא קריאת שמע על דעת קיום המצוה, אם אינו חיוב, יש בו איסור, ואינו מותר לקרוא אלא בתורת נדבה, ולכן אין מעמידים אותו בחזקת חיובו, ומספק אינו חוזר וקורא (חוות דעת, בית הספק, דיני ספק ספיקא ס"ק יג-יד-טו).

• ויש אומרים שאף אם מעמידים ספק איסור דרבנן על חזקת איסור, בספק ביטול מצוה דרבנן הקלו שלא להעמידו בחזקת חיוב (שער המלך שם, לדעת המשנה למלך).

באומר ברי

אשת איש שהעידו עליה שנים שמת בעלה, ושנים אחרים מכחישים אותם ואומרים לא מת, שאם נישאת - תצא (ראה ערך הכחשה), אבל אם נישאת לאחד מעדיה המתירים אותה, והיא אומרת ברי לי שמת בעלי, להלכה לא תצא (רמב"ם גרושין יב כג, על פי יבמות פח ב, וכתובות כב ב; טוש"ע אה"ע יז מב). ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש מפרשים לפי שנגד חזקת אשת איש יש חזקה שאשה הנישאת מדייקת לברר אם מותרת להינשא (תוספות יבמות שם ד"ה והבא, בשם ר"י, וכתובות שם ד"ה הבא, ובבא בתרא לב א ד"ה אנן, בשם רבנו תם; רשב"א בבא בתרא שם).

• ויש מפרשים שכיון ששניהם אומרים ברי שמת - נאמנים לגבי עצמם (תוספות יבמות צג ב ד"ה מאי; רשב"א קדושין סו א; ר"ן כתובות שם, לפי הפני יהושע שם), שלא אמרה תורה העמד דבר על חזקתו אלא למי שהדבר אצלו בספק, אבל למי שאומר שאין לו ספק, לא נאמר בו דין חזקה (מהרש"א שם; פני יהושע שם). ולכן אין בית דין הורגים אותם, שהרי אפשר שאומרים אמת, ומספק אין הורגים אותם (פני יהושע שם). וכן אין בית דין מצווים להפרישם מחשש איסור אשת איש - כדרך שהם מצווים להפריש כל אדם מן העבירה (ראה ערך אפרושי מאיסורא) - כיון שאומרים ברי שמותרים אנחנו (תרומת הכרי לא ד"ה והן לדידי); ועוד, שאין חזקה ראיה שהדבר לא נשתנה, אלא שגזרה תורה להעמיד הדבר על חזקתו (ראה לעיל: גדרה ומקורה), ולכן כשאומר ברי לי שנשתנה, אין מעמידים אותו על החזקה, מאחר שאין החזקה מבררת לנו שלא נשתנה (חמדת שלמה יו"ד כט).

ובגדר הברי המועיל להוציא מחזקת אשת איש, כתבו ראשונים שאין צורך בברי גמור, אלא די שתטען אין לבי נוקפי, שברי לי אילו היה קיים היה בא (רש"י כתובות שם ד"ה באומרת), וביארו אחרונים דהיינו דוקא לסוברים שהחזקה שמדייקת לברר מפקיעה מחזקת אשת איש; אבל לסוברים שכשאין ספק אין מעמידים כלל על חזקת אשת איש, יש צורך בבירור גמור שיודעת שמת בעלה (תומים פב, כללי מיגו טז; בית יעקב כתובות שם).

בהכחשה

בהכחשה של עד אחד נגד עד אחד ונישאת לעד המתירה, ואומרים שניהם ברי, נחלקו ראשונים אם מעמידים על החזקה:

• יש אומרים שאף כאן לא תצא, ואף על פי שעד אחד בהכחשה אינו כלום (ראה ערך הכחשה), כיון ששניהם אומרים ברי שהיא מותרת - לא תצא (רמב"ם גרושין יב יט, לפי פני יהושע שם, לתוספות ד"ה אי הכי), ומכל מקום אין אשה נאמנת לומר - שלא בפני בעלה (ראה ערך אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה) - גירשני בעלי, שמאחר שאין גיטה בידה, יש כאן ריעותא בטענתה (חידושי חתם סופר גיטין יז א).

• ויש אומרים שאין ברי מועיל נגד חזקה אלא כשהספק עומד לפנינו, כגון בהכחשה של שנים כנגד שנים וכיוצא, אבל כשלא נולד הספק אלא בטענתו של זה, אין טענת ברי שלו מועילה, ולכן בהכחשה של עד כנגד עד, הדבר תלוי, שאם עד אחד בהכחשה אינו כלום, אפילו נישאת תצא, אף על פי ששניהם אומרים ברי שמת, ומשום שלא נולד לנו ספק על ידי עדותם, והרי זה כאילו לא היו לנו עדים כלל שאין אמירת ברי מועילה כלום (רמב"ן יבמות קיח א, ושו"ת הרא"ש לב ג, לפי תרומת הכרי לא ד"ה והן לדידי).

כשאפשר לברר

ספק שאפשר לבררו, אם מעמידים אותו בחזקת היתר, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכיון שהדבר ידוע לנו שהיה מותר בתחילה - מעמידים אותו על החזקה, ואין צריך לבדקו (כן משמע מהרא"ש (מנחות) הלכות קטנות, ציצית, עשיית ציצית; ריטב"א חולין ג ב, בשם קצת מרבותינו; ב"ח או"ח ח ט, ושם תלז ב, לפי בינת אדם, רוב וחזקה ט ויב, והסכים עמו; ט"ז או"ח ח סק"ח; ארצות החיים שם, ארץ יהודה סק"ז), שלא חייבוהו לבדוק אלא ברוב או בחזקה שהיא מצד אומדנא - כגון בחזקה שבדק את הבית מחמץ, שהכל חברים הם אצל חמץ ואין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (ראה בדיקת חמץ: בבית שכור) - שמסתמא נעשה הדבר כך, שכיון שלא ראינו בעינינו שהיה כן מעולם, חוששים שמא לא נעשה כל שאפשר לברר, אבל בחזקה שראינו בעינינו שהיה כך בתחילה אין חוששים שמא קרה המקרה שנשתנה, אף על פי שאפשר לברר הספק בלא טורח (בינת אדם שם ט)^[4]. ולכן לדעתם סכין של שחיטה שבדקה לפני שחיטה אין צריך לבדקה אחר כך, אפילו שהסכין לפנינו, ומעמידים אותה על חזקתה (ראה ערך בדיקת סכין: חיובה. ראב"ד שחיטה א כד; ריטב"א חולין שם; מאירי שם). ובציצית אמרו שהמתעטף בטלית מצוייצת, יש לו לעיין בציציות קודם שיברך עליהן אם הן כשרות, כדי שלא יברך ברכה לבטלה (רא"ש שם; טוש"ע או"ח שם ט), אינו מעיקר הדין, שכיון שראינו הציציות שלימות, מעמידים אותן על חזקת כשרותן (מגן אברהם שם ס"ק יא, לפי מחצית השקל שם), אלא שהירא את דבר ה' יבדוק אותן (רא"ש שם) כמידת חסידות (ב"ח שם ט, בדעת הרא"ש) משום חשש ברכה לבטלה (רא"ש שם; טוש"ע שם). ולכן כשיצא בטלית מצוייצת בשבת לרשות הרבים, אינו צריך לבדקה לפני שיצא בה, ואינו חושש שמא נפסלו הציציות - והיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכה חייב חטאת (וראה ערך מוציא) - לפי שמעמידים אותה על חזקתה שהיתה מצוייצת כהלכה (רמ"א או"ח יג ב), אף על פי שבידו לברר (ט"ז שם סק"ג וח סק"ח).

• ויש אומרים שאין סומכים על החזקה כשאפשר לברר (הר"ן בשו"ת סו, על פי פסחים ד ב, ובחידושים חולין י ב; ריטב"א פסחים ד א, בשם יש למדין; ט"ז יו"ד יח סק"ו; מגן אברהם ח ס"ק יא), לפי שכל שאפשר להתברר אינו נחשב ספק (פני יהושע פסחים ט ב, לתוספות ד"ה היינו), והרי רוב עדיף מחזקה (ראה ערך רוב), ואם על רוב אין סומכים כשאפשר לברר, כל שכן על חזקה (פני יהושע שם; מחצית השקל ח ס"ק יא, ושם תלז ס"ק ד, בדעת המגן אברהם). ולכן גם אם שחט בסכין בדוקה, צריך לחזור ולבדקה לאחר שחיטה (רש"י חולין י ב ד"ה לא כרב חסדא; רמב"ם שחיטה א כד; תורת הבית הארוך א ב; טוש"ע יו"ד יח ב), ואף שהסכין בחזקת שאינה פגומה, כיון שבידו לבדקה אין סומכים על החזקה (ריטב"א פסחים שם; ט"ז יו"ד שם). וכן המתעטף בטלית יעיין בציציותיו קודם הברכה, ואין מעמידים אותן בחזקת כשרות, כיון שאפשר לברר הדבר על ידי בדיקה (מגן אברהם שם). ומדין תורה סומכים על החזקה אף כשאפשר לברר, אלא שחכמים החמירו להצריך לבדוק כל שאפשר בבדיקה (חמדת שלמה אה"ע יט ח; שו"ת חתם סופר או"ח ו; פרי מגדים שם, אשל אברהם ס"ק יא).

לדעה זו נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שלא נאמרו הדברים שלא לסמוך על החזקה אלא במקום שהדבר מצוי שתשתנה, וכמו בציצית שהדבר מצוי שיפסקו החוטים (באור הגר"א שם ט ד"ה קודם), ולפיכך כשיוצא בטלית מצוייצת בשבת לרשות הרבים, אינו צריך לבדקה לפני שיצא בה, מאחר שבדקה בשעת לבישה, שבזמן מועט כזה אינו מצוי שיפסקו הציציות (ביאור הגר"א או"ח יג ב ד"ה ומוקמינן), וכן אם פשט הבגד והסיח דעתו, אינו צריך לחזור ולבדקו כשחוזר ולובשו ומברך עליו, לפי שאינו מצוי שיפסק בזמן מועט (משנה ברורה ח ס"ק כב).

• ויש אומרים - שנאמרו הדברים אף כשאינו מצוי שתשתנה - ובכל פעם שמברך עליו צריך לבדוק (הגהות רבי עקיבא איגר או"ח יג, למגן אברהם סק"ה), ומכל מקום אינו בודק משום חשש ביטול מצות ציצית, שאם כן יצטרך לבדקו כל רגע, שמא נפסקו עתה, ואין לדבר סוף, ואין זה נחשב שאפשר לברר, ולכן אף בשעת לבישה לא חייבוהו לבדוק, שאין בלבישה איסור יותר ממה שיש עליו בשעה שהוא לבוש, ורק משום ברכה לבטלה שיש לה גבול, שעת הברכה, חייבוהו לבדוק שלענין זה נחשב אפשר לברר (הגהות רבי עקיבא איגר או"ח ח, לט"ז סק"ח), ולכן אינו חייב לבדוק את הציציות כשיוצא בהן בשבת לרשות הרבים, שאם כן יצטרך לבדקן כל רגע שהוא מהלך ברשות הרבים, ואין לדבר סוף, ולכן אינו נחשב שאפשר לברר (הגהות רבי עקיבא איגר או"ח יג שם)^[5].

כשאיננו בקיאים בבדיקה

ספק שאפשר לבררו על ידי בדיקה, אלא שאין אנו בקיאים עכשיו בבדיקה, יש מהאחרונים שכתב שחשוב כאפשר לברר, שדעת שוטים אינה נקראת דעת, ואין מעמידים על החזקה (שו"ת פני יהושע א יו"ד ב).

כשאין ודאות שיתברר

אפשרות של בירור שאמרו יש מהאחרונים שכתב שאינו אלא כשודאי יתברר הדבר על ידי הבדיקה, להיתר או לאיסור, אבל אם גם על ידי הבדיקה יתכן שלא יתברר הספק לגמרי, אלא יתברר שנסתלקה החזקה, אינו חייב לברר, ויכול לסמוך על החזקה (ישועות יעקב או"ח ח סק"ה)^[6].

חזקה שהורעה

כשנעשה מעשה

חזקה שנעשה מעשה לשנותה, ויש ספק אם המעשה הועיל או לא, כגון שזרק קידושין לאשה, ספק קרוב לה, והיא מקודשת, ספק קרוב לו, ואינה מקודשת, שלכתחילה לא תינשא, ואם נישאת לא תצא (ראה ערך קדושין), מדרבנן אין מעמידים אותה בחזקת פנויה (תוספות כתובות כג א ד"ה תרווייהו; תוספות הרא"ש שם; ריטב"א יבמות לא א, בשם תוספות), כיון שודאי זרק לה (תוספות ותוספות הרא"ש כתובות שם), והורעה החזקה (מהרי"ט בחידושיו על הרי"ף קדושין ה ב, ובשו"ת א מא ונא; בית שמואל מז סק"ו; נודע ביהודה קמא יו"ד סה, ושם אה"ע סא; אבני מלואים כז ס"ק יח, ושב שמעתתא ו יח).

בספק זה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהוא כשישנם שני עדים המעידים שזרק לה קידושיה, אלא שאחד מהם אומר שהיה קרוב לה, ואחד אומר קרוב לו, ומן התורה מעמידים אף כאן על חזקת פנויה, אלא שחכמים החמירו - בחזקה שהורעה - ואמרו שלא להעמידה על החזקה, ולא החמירו אלא לכתחילה, שלא תינשא, אבל אם נישאת לא תצא (כן משמע מתוספות שם; תוספות הרא"ש שם; חלקת מחוקק ל סק"ח; בית שמואל שם סק"ט, ושם מז סק"ו, ושם קעג סק"ה), ואם העדים עצמם מסופקים בדבר, אפילו ספק דרבנן אין שם, שמעמידים על חזקת פנויה, והרי זה כמקדש בלא עדים כיון שהם לא ראו בבירור שהיה קרוב לה (תשובות מיימוניות אישות א; מרדכי גיטין תנא; חלקת מחוקק שם; בית שמואל ל סק"ט).

• ויש אומרים שספק של עד נגד עד אפילו איסור דרבנן אין בו, שכיון ששני העדים מעידים שהיתה פנויה, אין דבריו של האחד, שאומר קרוב לה ונתקדשה, כלום במקום שנים, ולא אמרו שמדרבנן אין מעמידים על חזקת פנויה אלא כשהעדים עצמם מסופקים בדבר אם היה קרוב לה או קרוב לו (רשב"א יבמות שם, בשם רבנו חננאל; ריטב"א שם, בשם תוספות).

ומכל מקום אם היה הספק על ידי שנים נגד שנים, ששני עדים אומרים קרוב לה, ושנים אומרים קרוב לו, אפילו לסוברים שהוא ספק דרבנן, ומן התורה מעמידים על החזקה (ראה ערך הכחשה) אף על פי שהחזקה הורעה, הרי זה מפני שכיון שיש כאן הכחשה של שנים כנגד שנים הוא כאילו אין כאן עדים כלל (פרי מגדים יו"ד קה משבצות זהב סק"ג).

קידש אשה ונמצאו בה מומים

מי שקידש אשה ונמצאו בה מומים הראויים להיוולד עמה, והיה הדבר ספק אם היו בה בשעת הקידושין, ואינה מקודשת (ראה ערך מקח טעות), או שנולדו בה לאחר הקידושין ונסתחפה שדהו, אין מעמידים אותה בחזקת פנויה, שכיון שראינו נתינת הקידושין הורעה חזקתה (תוספות כתובות עה ב ד"ה אבל, לפי בית יעקב שם).

טבילה במקוה שספק אם יש בו כשיעור

טמא שטבל מטומאתו, ספק במקוה שיש בו ארבעים סאה ספק במקוה שאין בו השיעור, מעמידים אותו בחזקת טומאה (ראה מקואות ב א), ואף על פי שהחזקה הורעה, שהרי טבל לפנינו, כתבו אחרונים שהרי זה מפני שחזקה שהורעה שאין מעמידים על החזקה הוא מדרבנן (ראה לעיל), והדברים אמורים כשהחזקה היא להקל, כגון חזקת פנויה בספק קידושין, והחמירו חכמים, אבל כשהחזקה היא לחומרא, לא הקלו חכמים (שו"ת מהרי"ט א נא; נודע ביהודה קמא יו"ד סה), אלא שלענין טומאה קלה - טומאה דרבנן - הקלו שלא להעמיד על חזקת טומאה כשהורעה החזקה לדעת הסוברים כן (ראה לעיל: בדרבנן), אף אם ספק דרבנן במקום חזקת איסור אסור (נודע ביהודה שם).

בית בדוק מחמץ שהוכנס לתוכו ככר ספק חמץ

בית בדוק מחמץ שהוכנסה לתוכו ככר, ספק חמץ ספק מצה, נחלקו ראשונים אם מעמידים הבית בחזקת בדוק (ראה ערך בדיקת חמץ), ואין צריך לחזור ולבדוק (תוספות פסחים ט ב ד"ה היינו); או שצריך לחזור ולבדוק (רש"י שם ד"ה היינו), ויש מהאחרונים שביאר לדעה זו הטעם, לפי שהורעה חזקתו, שהרי ראינו שהוכנסה לתוכו ככר (פני יהושע שם, בצד הראשון).

חזקה הבאה מחמת רוב

אף בחזקה הבאה מחמת רוב (ראה להלן: הבאה מכח רוב), כאותה שאמרו בהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה (ראה חולין ט א), שהחזקה היא מפני שרוב בהמות כשרות הן, ונולדה ריעותא של ספק טריפות בבהמה, והיה הספק שקול לאיסור ולהיתר, כגון בהמה שרגליה האחוריות נגררות אחריה, שהדבר ספק אם נפסק חוט-השדרה (ראה ערכו) ואסורה, או מחמת חולי כאב הרגלים היא גוררת רגליה ומותרת (ראה חולין נא א), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמאחר שנולדה בה ריעותא אנו תולים לחומרא, שספק דאורייתא הוא (רשב"א ור"ן חולין י ב, בשם רבנו יונה; סמ"ק רא, ואיסור והיתר הארוך נ ה, בשם הלכות גדולות; איסור והיתר שם, בשם הסמ"ג; פרי חדש יו"ד כט סק"א, בדעת הרבה ראשונים), שכיון שנמצא בה ענין שהוא מטריף מספק, יש לנו לילך להחמיר, ואין מעמידים על החזקה כל שהענין שקול (פרי חדש שם), ולא אמרו נשחטה בחזקת היתר עומדת אלא כשיש לפנינו לתלות הריעותא בהיתר הנראה לעינים (איסור והיתר הארוך שם).

• ויש אומרים שכל שהדבר שקול לאיסור ולהיתר, מעמידים בחזקת היתר (תוספות יבמות ל ב ד"ה אשה וחולין מג ב ד"ה קסבר; שו"ת הרא"ש כ יא).

ספק בעיקר החזקה

ספק בעיקר החזקה יתכן בשלשה אופנים:

• דבר שהוחזק להיתר, ואחר כך נולד בו ספק בהיתר.

• דבר שהותר בטעות, וכעת הוא ספק.

• דבר שנולד בו ספק אם נעשה מעשה המבטל החזקה.

דבר שהוחזק להיתר, ואחר כך נולד בו ספק בהיתר

דבר שהוחזק להיתר, ואחר כך נולד בו ספק שמא שלא כדין הוחזק ומעולם לא הותר כלל, כגון ששחט בסכין בדוקה - שאילו נמצאה לאחר השחיטה פגומה, שחיטתו אסורה (ראה להלן: בתרתי לריעותא) - ונאבדה לאחר השחיטה, ושוב נמצאה והיא פגומה, נחלקו בו אחרונים:

• יש אומרים שמעמידים אותו בחזקת היתר, ואף שנולד עכשיו ספק בעיקר חזקתו, אי אפשר לאסור מה שהוחזק אלא בראיה ברורה (תבואות שור יח כט, על פי כתובות כד ב; ברית אברהם א אה"ע סט; באר יצחק יו"ד יח), ולכן שחיטתו כשרה (טוש"ע יו"ד יח יב), וזה שנמצאה פגומה אנו תולים ששיברו בה עצמות אחר כך, שמעמידים את הסכין על חזקתה (שו"ע שם יג, על פי שו"ת הרא"ש כ יד), ואף על פי שאם לא נאבדה הסכין ונמצאת אחר כך פגומה אסורה, הרי זה לפי שלא יצא הדבר להיתר, שהרי כל שהסכין לפנינו אין סומכים על חזקתה לומר שהיתה שלימה בשעת שחיטה, אלא צריך לבדקה לאחר שחיטה (ראה לעיל: כשאפשר לברר), אבל כאן שנאבדה, אילו בא לשאול אז, היו מורים לו היתר, ולכן אף שנמצאה אחר כך פגומה, מעמידים אותה בחזקת היתר (ט"ז שם סק"י; ש"ך שם ס"ק כה).

• ויש אומרים שמה שיצא בהיתר אינו מועיל כלום, כיון שנולד עכשיו ספק שמא היתה פגומה בשעת השחיטה (ב"ח שם; פרי חדש שם ס"ק כב), ומאחר שנמצאה אחר כן פגומה נתברר הדבר שיצאה בתחילה באיסור ולא בהיתר (פרי חדש שם); או שהשחיטה כשרה, אבל לא משום החזקה, אלא משום שיש עוד ספק להיתר שמא במיעוט בתרא נפגם (פרי מגדים שם משבצות זהב סק"י).

דבר שהותר בטעות וכעת הוא ספק

דבר שהותר, ואחר כך הוברר לנו שבטעות הותר, ונאסר הדבר, ושוב נתבטל הבירור והועמד על ספק השקול, אם מעמידים על חזקת מה שהותר מקודם, אף שעתה הוא ספק מעיקרו נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמעמידים על חזקת ההיתר (כן משמע מרש"י כתובות כו ב ד"ה אנן אחתינן), ולכן מי שהוחזק אביו לכהן כשר, ויצא על הבן קול שבן גרושה הוא, או בן חלוצה (ראה ערך חלל), שחוששים לו ומורידים אותו מן הכהונה לשם בדיקה עד שיתברר (ראה ערך קול), ובא אחר כך עד אחד והעיד עליו שכשר הוא והעלוהו לכהונה על פיו (ראה ערך הנ"ל וערך עד אחד), ובאו שנים אחר כך והעידו שהוא בן גרושה או בן חלוצה, שמורידים אותו מן הכהונה, שעד אחד במקום שנים אינו כלום, ובא עוד אחד והעיד שהוא כשר, מעלים אותו לכהונה, לפי שזה העד האחרון מצטרף לעד הראשון, והרי שנים מעידים שהוא כשר, ושנים מעידים שהוא פסול, וישאר כהן בחזקתו (גמ' שם; רמב"ם איסורי ביאה כ טז; טוש"ע אה"ע ג ז), שמעמידים אותו על חזקתו שמקודם שהועלה על פי העד הראשון שהיה נאמן בשעה שהעיד (רש"י שם).

• ויש אומרים שאין מעמידים על החזקה, שכיון שחזקה זו באה מכח עדות של העד, אינה אלא כגופו של עד, וכיון שהוכחש העד אין כאן חזקה, אלא מעמידים אותו בחזקת אביו שהיה כהן כשר ודאי (שיטה מקובצת שם, בשם רמב"ן ורא"ה ורשב"א וריטב"א).

בספק אם נעשה מעשה המבטל החזקה

דבר שמה שהוחזק בו עד עתה היה באמת כדין, ואף עתה אין בו ספק שמא בטעות הוחזק, אלא שנולד עכשיו ספק אם נעשה בו מעשה המבטל למפרע את חזקתו שמקודם, מעמידים אותו בחזקה הראשונה, ולכן נדר שנולד בו ספק אם נשאל עליו לחכם שהחכם עוקר הנדר למפרע (ראה ערך התרת נדרים: גדרה), מעמידים אותו בחזקת איסור, ואף על פי שהדבר ספק שמא הותר למפרע, מכל מקום הרי לפני שנשאל עליו היה בחזקת איסור (שב שמעתתא א כב, ושו"ת רבי עקיבא איגר קמו, על פי יבמות פח א).

חזקה לשעבר

דבר שאנו רואים עכשיו שבודאי יצא מחזקתו, והספק הוא על הזמן שעבר, אימתי יצא, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמעמידים על החזקה הראשונה בכל הזמן שלא ראינו שיצא מחזקתו, ואנו אומרים עכשיו הוא שיצא (כן משמע מרש"י עירובין לו א ד"ה פירות, וכתובות יב ב ד"ה אוקמה אחזקה, ותוספות שם ט א ד"ה לא, וחולין י ב ד"ה ודילמאונדה ב א ד"ה מעת, ושם ב ד"ה דאיכא; התרומה עג; רוקח תסד), ולכן אשה שנמצאת בעולה, ויש ספק אם בשעת אירוסין כבר היתה בעולה, ומקחו מקח טעות בנוגע לכתובה (ראה ערכו), או לאחר אירוסין נאנסה, אנו אומרים העמד אשה על חזקתה, שהרי נולדה בתולה, ואחר אירוסין נבעלה (רש"י כתובות שם). וכשם שלמדים עיקר דין החזקה מנגע (ראה לעיל: מקורה וגדרה), כך למדים משם אף בחזקה שנשתנתה לומר עכשיו נשתנתה, שכן בית שהיה בו נגע והסגירו הכהן, ואחר ימי ההסגר נמצא שהוא חסר ואין בו כשיעור נגע, כל אלו שנכנסו לבית בימי ההסגר אין מטהרים אותם למפרע, שמעמידים את הנגע על חזקתו, ועכשיו הוא שנתחסר (תוספות חולין שם).

• ויש אומרים שכיון שאנו רואים עכשיו שיצא הדבר מחזקתו, שוב אין אנו מעמידים גם בזמן שעבר על חזקתו (רש"י קדושין עט א ד"ה בהא, לפי שער המלך אישות ג יד; תוספות גיטין יז א ד"ה משום, לפי מחנה אפרים אישות ג, ומרכבת המשנה אישות ב ב; תוספות יבמות סח א ד"ה רישא, לפי מחנה אפרים שם, ושער המלך שם), ולכן אב שקידש את בתו בתוך ששה חדשים שבין נערות לבגרות, ואחר כך קידשה היא את עצמה ונמצאת בוגרת לפנינו, חוששים לקידושי שניהם (רש"י קדושין שם, לפי שער המלך שם, ובאור הגר"א אה"ע לז ס"ק יג; מאירי קדושין עט א, בשם גדולי הדורות; טוש"ע שם ו), ואין מעמידים אותה על חזקת נערה, מאחר שעתה היא בוגרת ודאית לפנינו, ואין הספק אלא על הזמן שבו יצאה מחזקתה, הורעה חזקתה ואין מעמידים עליה (מחנה אפרים שם ושער המלך שם, לדעה זו).

שוחט שאינו יודע ההלכות

שוחט שבדקנוהו ונמצא שאינו יודע הלכות שחיטה, הרי זה תלוי אם נטל קבלה או לא:

• אם לא נטל קבלה מעולם (ראה ערך שחיטה) כל מה ששחט עד עכשיו טריפה (שו"ת הרשב"א א ריח; רמ"א יו"ד א א). ואף על פי שרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם (ראה חולין יב א), זה הרי נבדק ואינו יודע, ואין אומרים העמד דבר על חזקתו אלא במי שהוחזק מתחילתו ואחר כך נולד בו ספק, אבל זה אין לו חזקה כדי שנאמר נעמידנו על חזקתו, שמא לא למד ולא ידע ולא הוחזק (שו"ת הרשב"א שם).

• אבל אם נטל השוחט קבלה, ואחר זמן נמצא שאינו יודע הלכות שחיטה, אין אוסרים כל מה ששחט למפרע, אלא מעמידים אותו על חזקתו, ואומרים עכשיו הוא ששכח (אגודה חולין יג, לפי דרכי משה שם ס"ק יא; רמ"א שם; ש"ך שם סק"ז, בדעת הרשב"א). ואף על פי שכבר יצא מחזקתו כמה ימים ואין אנו יודעים מאימתי, לא הורעה חזקתו בכך.

מגוף לגוף

חזקת גוף אחד אם היא מועילה לגוף אחר, שספקו תלוי בספק שעל הגוף הראשון, כגון פנויה שנתעברה, ואמרו לה מה טיבו של עובר זה או של ולד זה, ואמרה בן כשר הוא ולישראל נבעלתי, שלהלכה כשרה לכהונה (רמב"ם איסורי ביאה יח יג, וטוש"ע אה"ע ו יז-יח, על פי רבן גמליאל ורבי אליעזר במשנה כתובות יג א), נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאף המכשיר בה פוסל בבתה (רבי אלעזר בגמ' שם ב), שהטעם שהאם כשרה משום שיש לה חזקת כשרות - ויש לומר אשה זו בחזקת כשרות עומדת ומספק אתה בא לפסלה, אל תפסלנה מספק (רש"י שם ד"ה אית לה) - אבל בתה אין לה חזקת כשרות (רבה בגמ' שם), וחזקת האם אינה מועילה לבת (רמב"ן קדושין סו א).

• ויש אומרים שהמכשיר בה מכשיר בבתה (רבי יוחנן בכתובות שם), וכן הלכה (כן משמע מרבא בקדושין עד א; רמב"ם שם טו יא; טוש"ע שם ד כו, וטור ורמ"א שם ו יז).

ובטעם הדעה זו נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהבת כשרה משום חזקה, שחזקת האם מועילה לבת (תוספות קדושין סו א ד"ה מאי; רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם), לפי שחזקת האם מביאה אותנו לומר שלכשר נבעלה, ומאחר שכך אף בתה כשרה (מאירי כתובות יג ב). ואף על פי שהספק של הבת ספק עצמי הוא, שהרי אם נבעלה לממזר היא נפסלה לכהונה והבת פסולה אף לקהל, מכל מקום מועילה חזקת האם לבת (שב שמעתתא ד ד).

• ויש אומרים שאין לבת חזקת כשרות, אלא שהיא נאמנת להכשיר את בתה אף על פי שאין לה חזקה (רא"ש כתובות א יח; מגיד משנה איסורי ביאה יח יג; פני יהושע כתובות כו ב, וקדושין שם, בדעת רש"י), וחזקת האם אינה מועילה כלל לבת (דרוש וחידוש לקוטים לכתובות יג ב, בדעת הרא"ש והמגיד משנה; פני יהושע שם ושם, בדעת רש"י).

חזקת אב כהן לבן

מי שהוחזק אביו כהן כשר, ויצא על הבן קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה, שמורידים אותו מן הכהונה עד שיתברר (ראה ערך קול), ובא אחר כך עד אחד והעיד שהוא כשר, שמעלים אותו לכהונה על פיו (ראה ערך הנ"ל וערך עד אחד), ובאו שני עדים והעידו שהוא בן גרושה או בן חלוצה, שמורידים אותו מן הכהונה, ובא עוד עד אחד והעיד שהוא כשר, שמצרפים עדות העד הראשון והעד האחרון והרי שנים מעידים שהוא כשר, מעמידים השנים כנגד השנים הפוסלים אותו ומעמידים הכהן בחזקתו הראשונה שהוא כשר (כתובות כו ב; רמב"ם איסורי ביאה כ טז; טוש"ע אה"ע ג ז), נחלקו בו ראשונים:

• יש מפרשים שהוא עצמו הוחזק להיות כהן כשר על פי העד הראשון שהעיד עליו להכשירו, שהיה נאמן נגד הקול (רש"י שם ד"ה ואנן מסקינן), אבל חזקת האב אינה מועילה להכשיר את הבן (ר"ן שם, בדעת רש"י, בפירוש הראשון; שיטה מקובצת שם, בשם הרמב"ן והרא"ה, בדעת רש"י), או שלעולם חזקה על פי העד שהוכחש אחר כך אינה חזקה, אלא שחזקת האב מועילה להצטרף עם מה שהוחזק על פי העד להעמיד את הבן בחזקת כהונה (ר"ן שם, בדעת רש"י, בפירוש השני).

• ויש מפרשים שמעמידים אותו בחזקת אביו שהיה כהן כשר (רשב"ם בבא בתרא לב א ד"ה דרבי אלעזר; תוספות שם ד"ה אנן; שיטה מקובצת כתובות שם, בשם הרמב"ן והרא"ה והרשב"א והריטב"א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכיון שהאב היה מוחזק בכהונה גם תולדותיו מוחזקות בכהונה, והרי זו חזקה עצמית לבן (שערי יושר ב ז).

חזקת פנויה

האומר לשלוחו צא קדש לי אשה סתם ומת השליח, ואינו יודע אם קידש לו אשה או לא, שהוא בחזקת שקידש, שחזקה שליח-עושה-שליחותו (ראה ערכו), והואיל ואין ידוע איזו אשה קידש הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות, שהן ערוה עמה (ראה ערך עריות), שמא קידש השליח את קרובתה (נזיר יב א; רמב"ם אישות ט ה; טוש"ע אה"ע לה יא), כתבו ראשונים שאף על פי שכל אשה שבעולם מותרת להינשא לכל אדם, ואין חוששים שמא זו היא שקידשה השליח לזה והרי היא אשת איש, לפי שבחזקת פנויה עומדת, מכל מקום הוא אסור באשה שיש לה קרובות, שאין החזקה של הקרובות שאינן באות לדון בפנינו מועלת לו, אבל אם באו הקרובות ואמרו לא קידשנו שליח, מותר בה, לפי שעד אחד נאמן באיסורים (רמב"ן גיטין סד א, בהשמטות; רשב"א ור"ן שם, בשמו)^[7].

לאיסור

חזקת האם מועילה לולד אף לאיסור, כגון בהמה שילדה זכר, והיה ספק אם כבר ילדה לפני כן והולד אינו בכור, או לא ילדה והולד קדוש בבכורה, כתבו ראשונים שאין פוטרים את הולד מבכורה מטעם חזקתו שהיה חולין במעי אמו, לפי שלעומת זה יש חזקת האם שלא ילדה (כן משמע מתוספות יבמות קיט א ד"ה מחוורתא, וחולין יא ב ד"ה לרבי, ורא"ש יבמות שם טז א, וחולין א טז).

כשלא נתבררה בשעתה

חזקה שלא נתבררה בשעתה, ולא נודעה אפילו שעה אחת, אלא שעכשיו נתברר למפרע שהיה הדבר בחזקה זו, כגון בהמה שחיתה שנים עשר חודש ונשחטה ונמצאת טריפה, שמאחר שעברו עליה שנים עשר חודש נתברר הדבר שכשרה נולדה, לסוברים - וכן הלכה - טריפה אינה חיה שנים עשר חודש (ראה ערך טרפה: חיותה וטבעה) והדבר ספק אימתי נטרפה, אם סמוך ללידתה, או עכשיו סמוך לשחיטתה, נחלקו ראשונים אם מעמידים אותה על חזקתה שכשרה נולדה:

• יש אומרים שאף בזו מעמידים אותה על החזקה ואומרים עכשיו הוא שנטרפה, וכל הגבינות שנעשו מחלבה מותרות (התרומה עג, וסמ"ג לאוין קמא, ושערי דורא פד, בשם הרשב"ם).

• ויש אומרים שאין מעמידים על החזקה אלא כשנתבררה בשעתה - כגון חזקת פנויה או חזקת נשואה, שבשעה שנולדה ודאי פנויה היתה, ובשעה שנישאת ודאי נשואה היתה (רשב"א ור"ן חולין יא א) - אבל כאן שבשעתה לא נתבררה, שהיה הדבר ספק שמא טריפה נולדה, אלא שעכשיו אחר שעברו עליה שנים עשר חודש נתברר למפרע שכשרה נולדה - וכן בכל עת ועת נודע שלמפרע זה שנים עשר חודש היתה כשרה (רשב"א ור"ן שם) - אין הולכים אחריה (תוספות חולין יא א ד"ה אתיא, ונדה ב ב ד"ה דאיכא; סמ"ג שם, בשם ה"ר חיים והר"ר יוסף איש ירושלים; רא"ש שם א טז; שערי דורא שם; מרדכי שם ג תרלה), אלא שיש מתירים את הגבינות משום חזקה הבאה מכח הרוב, שרוב בהמות אינן טריפות, וזו עכשיו הוא שנטרפה (רא"ש שם; רשב"א ור"ן שם, בשם ה"ר שמשון וה"ר יונה; מרדכי שם, בשם ר"י ומהר"ם), ואפילו כשלא נמצאה טריפה לפנינו ולא נולדה בה ריעותא, אין הולכים אחרי חזקה שלא נתבררה בשעתה, ולכן מה שאין חוששים בכל בהמה שנשחטה שמא טריפה היא, הוא מצד הרוב, שרוב בהמות כשרות הן, אבל לא מטעם חזקה, אף שכבר חיתה שנים עשר חודש, כיון שלא נתבררה בשעתה (כן משמע מהתוספות שם ושם), ואף להחמיר אין מעמידים על חזקה שלא נתבררה בשעתה (שושנת העמקים יב ה).

כשנולד על ידי דבר אחר

במה דברים אמורים, בטריפות שנולדה מגופה ולא מחמת דבר אחר, כגון שניקב קרום של מוח וכיוצא, אבל כשהטריפות נולדה על ידי דבר אחר, כגון קוץ שישב בושט (ראה ערכו), והספק אם נקבו או לא (ראה ערך הנ"ל), או מחט שנמצאה בעובי בית-הכוסות (ראה ערכו), ויש שם ספק אם נטרפה (ראה ערך הנ"ל) וכיוצא, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שזוהי חזקה המבוררת בשעתה, שהרי ודאי לא נולדה עם קוץ או מחט, ובחזקת כשרה היא, ואנו אומרים עכשיו הוא שנטרפה (פני יהושע כתובות עו ב; תבואות שור כט, בדעת התוספות; בית הלוי ב כא יג), ואף על פי שיתכן שבמקום נקב ניקב וטריפה נולדה, כיון שבלא ריעותא אין חוששים לנקב, שהולכים אחר רוב בהמות, ואין הריעותא כאן אלא לענין קוץ זה, ולגבי ספק זה החזקה מבוררת בשעתה, שודאי נולדה בלא קוץ זה (בית הלוי שם; באר יצחק יו"ד ה א, בדעת התבואות שור).

• ויש אומרים שאף בספק טריפות על ידי דבר אחר אין החזקה מבוררת בשעתה (שער המלך מקואות י, כלל ג; פלתי נ סק"א; חוות דעת נ סק"א), לפי שעיקר הספק אינו על הקוץ אלא על הנקב, ואין החזקה מבוררת, שיתכן שנולדה בנקב (חוות דעת שם), או שאף על פי שלענין ספק נקב על ידי הקוץ או על ידי דריסה אפשר להעמיד על החזקה, מכל מקום שם טריפות אינו מבורר, שמא נולדה בטריפות אחרת, ואין להעמידה על חזקת כשרות (פלתי שם).

חזקה דהשתא

העמדה על חזקה דהשתא

דבר שנשתנה ודאי, והספק אימתי נשתנה, והוא באופן שאין לנו להעמידו על חזקתו הראשונה (ראה לעיל: חזקה לשעבר), אם מעמידים אותו על חזקה של עכשיו - חזקה דהשתא - היינו להחזיקו שכשם שעכשיו הוא כך, אף בכל הזמן המסופק היה כך, כגון בת שקידשה אביה בדרך, ובו ביום קידשה עצמה בעיר לאחר, והיו הקידושין ביום האחרון שנשלמו בו ששה החדשים שבין נערות לבגרות (ראה ערך בוגרת: זמנה) - שאם הביאה סימני בגרות ביום זה, הרי היא בוגרת, ואם לאו עדיין נערה היא (ראה ערך הנ"ל: שם) - ובדקנוה אחר כך באותו היום ונמצאה בוגרת (קידושין עט א, ורש"י ד"ה וקידשה וד"ה והרי היא), נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהרי היא בוגרת לפנינו, וכשם שעכשיו היא בוגרת אנו מחזיקים שכך היתה בבוקר וקידושיה קידושין, ואין חוששים לקידושי האב (רב בגמ' שם, ורש"י ד"ה הרי בוגרת), וכן הלכה (מסקנת הגמ' שם ב; טוש"ע אה"ע לז ה)^[8].

• ויש אומרים שחוששים לקידושי שניהם, שמא עכשיו הוא שהביאה סימני בגרות (שמואל בגמ' שם א, ורש"י ד"ה חיישינן)^[9].

להוציא ממון

בחזקה דהשתא לענין הוצאת ממון, כגון הכותב נכסיו לאחרים, ולא נתפרש בשטר המתנה אם היה בריא כשנתן, שאינו יכול לחזור בו, או שהיה שכיב מרע כשנתן ויכול לחזור בו (ראה ערך מתנת שכיב מרע), הוא אומר שכיב מרע הייתי, והרי עמדתי מחוליי והנני חוזר בי, ומקבל מתנה אומר בריא היית ואינך יכול לחזור בך (גמ' שם, ורש"י ד"ה מי מוציא), נחלקו תנאים:

• יש אומרים שעל המקבל להביא ראיה שבריא היה (רבי יעקב בגמ' שם, ובבא בתרא קנג ב).

• ויש אומרים שאם בריא הוא עכשיו, עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה בשעת המתנה, ואם שכיב מרע הוא עכשיו, על המקבל להביא ראיה שבריא היה בשעת המתנה (רבי נתן בגמ' שם ושם; מסקנת הגמ' בבבא בתרא קנד א, בדעת רבי מאיר במשנה שם קנג א; רב חסדא ורבה בר בר חנה בגמ' שם קנד א, בדעת חכמים במשנה שם קנג א).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כדעה הראשונה (רי"ף בבא בתרא שם; רמב"ם זכיה ט כב; סמ"ג עשין פב; טור ורמ"א חו"מ רנא ב), שחזקת ממון עדיפה מחזקה דהשתא (שו"ת מהרי"ט שם ושם).

• ויש פוסקים כדעה השניה (רשב"ם בבא בתרא קנג ב ד"ה חולים; הגהות מיימוניות שם, בשם ראב"ן וראבי"ה; מרדכי כתובות פז), אם מפני שהולכים אחר חזקה דהשתא אף להוצאת ממון, או לפני שרוב בני אדם בריאים הם, ועל המוציא עצמו מן הרוב להביא ראיה (תשובת המהר"ם במרדכי שם).

חזקה בזמן

חזקה בזמן תיתכן בשלשה אופנים:

• כשדנים על עצם הזמן.

• כשדנים על חפץ או אדם שנתפס בו דין ידוע מחמת הזמן, וספק אם כבר עבר.

• כשזמן האיסור או ההיתר ידוע, ויש ספק אימתי התחיל ואימתי נסתיים.

ספק בעצם הזמן

ספק בעצם הזמן מצינו בבין-השמשות (ראה ערכו), שהדבר ספק אם הוא יום או לילה, ודנים בו להחמיר בכל מקום, שבין השמשות של ערב שבת אסור במלאכה שמא כבר הוא לילה, ובין השמשות של מוצאי שבת אסור במלאכה שמא עדיין הוא יום (רמב"ם שבת ה ד, על פי שבת לד ב - לה א), ואין מעמידים אותו בערב שבת על חזקת היום שעבר לומר שודאי חול הוא, ואם עשה בו מלאכה לא יתחייב כלום, אלא חייב באשם-תלוי (ראה ערכו), וכן אין מעמידים אותו בשבת על חזקת יום שעבר לומר שודאי שבת הוא ויתחייב העושה בו מלאכה חטאת, ואינו חייב אלא אשם תלוי (רמב"ם שגגות ח ב).

טעם הדבר שאין מעמידים בין השמשות על חזקת היום שעבר לפי שהוא כמו ספק בדין, שאין מעמידים על החזקה (ראה להלן: בספק בדין), שהרי אנו יודעים הזמן של בין השמשות שאנו עומדים בו, אלא שאין יודעים אם הוא יום או לילה (חידושי רבי עקיבא איגר ברכות ב א).

ספק אם הזמן עבר

אמר ככר זו היום חול ולמחר קודש, לא חלה הקדושה על הככר בין השמשות מספק, ואם אמר היום קודש ולמחר חול - שתהיה פדויה על מעות שיש לי בביתי (רש"י עירובין לו א ד"ה היום תהא) - לא פקעה הקדושה בין השמשות מספק (גמ' שם; רמב"ם עירובין ו טז; טוש"ע או"ח שפו ט), שמספק אין מוציאים אותה מחזקתה הראשונה (רש"י שם ד"ה היום חול), וכשאמר היום חול ולמחר קודש מעמידים הככר על חזקת חולין, והיום קודש ולמחר חול מעמידים אותה על חזקת קודש (מחנה אפרים נדרים יב), ואינו דומה לספק של בין השמשות שאין מעמידים על חזקת היום שעבר (ראה לעיל), כי שם הספק על עצם הזמן, וכאן הקדושה נתפסת בגוף הככר, והככר מעמידים על חזקתה הראשונה (אור שמח שבת ה ד)^[10].

ספק מתי התחיל והסתיים הזמן

שוחט תרנגולת ביום טוב שלאחר השבת ומצאו בה ביצים גמורות, ויש ספק אם נגמרו היום ומותרות, או מאתמול ואסורות (ראה ערך הכנה), אין מעמידים על החזקה שלא נגמרו עד היום, לפי שזמן עיבורה קבוע, עשרים ואחד יום, ואין אנו דנים אם להאריך זמן העיבור, אלא אימתי התחיל ואימתי נגמר, ועל זה לא שייך דין חזקה (עונג יום טוב שם, בדעת הר"ן).

העשויה להשתנות

חזקה העשויה להשתנות אינה חזקה (כן משמע מהמלחמות לרמב"ן כתובות טז א, ואור זרוע א תרעב, ושו"ת הרשב"א א אלף רטז), ולכן אשה שנתקדשה ויש ספק אם בשעת הקידושין היתה קטנה ואין קידושיה קידושין, או שהיתה גדולה (ראה ערכו), צריכה גט מספק (שו"ת הרשב"א שם), ואין מעמידים אותה בחזקת קטנות, לפי שחזקה זו עשויה להשתנות, שבכל יום ויום היא גדלה והולכת, וכיון שסוף חזקה זו שתיסתר, שסופה שתגדל ותהיה בחזקת גדולה משתבוא לכלל שנותיה, אין זו חזקה (שו"ת מהרי"ט א יא ומא, בדעת הרמב"ן והרשב"א)^[11].

ונחלקו אחרונים:

• יש אומרים שהרי זה דוקא כשעשויה בודאי להשתנות, כמו בחזקת קטנות שבכל עת ורגע הקטן הולך וגדל, אבל כשספק אם עשויה להשתנות, הרי זו חזקה (פני יהושע קדושין קונטרס אחרון צד), ואפילו שהחזקה רגילה להשתנות, אבל אינו ודאי שתשתנה, חזקה היא, ולכן חזקת טהרה של אשה חזקה היא (ראה ערך טמאה למפרע), אף שרגילה להשתנות, אבל חזקת טומאה של נדה אינה חזקה, שהיא עשויה בודאי להשתנות, שהרי זה דבר התלוי בזמן, שבכלות שבעה ימים היא ממילא טהורה לטבול, ולכן נאמנת לומר היום יום השביעי, אף שהוחזקה היום שראתה, ואין זה נגד חזקת טומאה לומר שלא התחילו ימי טומאתה אלא היום וטמאה עוד ששה ימים, ודומה לחזקת קטנות שאינה חזקה הואיל ומשתנה בודאי לכשיגיע לכלל שנים (בית הלוי ב לח).

• ויש אומרים שאף בחזקה הרגילה להשתנות הרי זו כעשויה להשתנות שאינה חזקה, ולכן חייבים לבדוק הציצית קודם הברכה, שרגיל שייפסקו (כן משמע מהמגן אברהם ח ס"ק יא, וביאור הגר"א שם ט ד"ה קודם).

כשהוברר בבית דין

בא הדבר לפני בית דין לפני שנשתנתה החזקה, והעמידו על חזקתה, ואחר כך נשתנתה, כגון ששלח גט על ידי שליח שנותנו לה בחזקת שהוא קיים, ונישאת לאחר, ואחר כך נודע שמת ואין ידוע אימתי, כלום נערער למפרע שמא כבר מת קודם נתינת הגט, וכשאין לה בנים ממנו וכי נחזיק אותה כיבמה לשוק, אלא כיון שכבר הוחזקה - הוחזקה, ומעמידים עליה כשנשתנתה אחר כך (ראה לעיל), מכל מקום כשכבר הובא הדבר קודם שנשתנתה לבית דין והעמידו על החזקה, אין מוציאים מחזקתו (בית יעקב כתובות עו ב; ברית אברהם אה"ע סט, על פי ט"ז יו"ד יח סק"י).

חזקת מעוברת

חזקת מעוברת, כשיש ספק מתי היתה הלידה, נחלקו הדעות:

• יש אומרים - שאינה חזקה העשויה להשתנות בכל עת, ולכן - היא חזקה לאחר את זמן לידתה ולומר עכשיו הוא שילדה, בין לדיני ממונות (כן משמע מתוספות בבא קמא מו ב ד"ה מידע, ובבא מציעא ק א ד"ה הא, וראב"ד בבא קמא שם), ובין לאיסורים, כגון תינוק שנולד בערב שבת עם חשיכה ויש ספק אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור - שהרי הוא כילוד (ראה ערך לדה וע' מילה) - משחשיכה ונימול בשבת הבאה, או הוציא ראשו מבעוד יום ונימול בערב שבת (ראה ערך מילה) - מעמידים אותו על החזקה (סמ"ק קנז וכלבו עג), היינו שלאמו יש חזקת מעוברת ולא נולד עד שחשיכה, ומלים אותו בשבת הבאה (סדרי טהרה קצד ס"ק כו, בשם מהר"י הלוי, בדעת הסמ"ק).

• יש אומרים שאחר שכבר ישבה על המשבר הרי חזקת מעוברת עשויה להשתנות, ודומה לחזקת נערות ביום אחרון של ימי נערות שאין מעמידים עליה (סדרי טהרה שם, בשם מהרא"ה).

• ויש אומרים יותר מזה, שכל חזקת מעוברת אינה חזקה, לפי שבאותו יום שנשלם עיבורה עומדת היא באותו יום לילד, וכשילדה בפנינו הוברר הדבר שהיום הוא יום השלמת עיבורה, ואין אומרים חזקה לשעות לומר שלא ילדה לפני שעה, ואין חזקת מעוברת אלא כשנשתהתה הלידה כמה ימים (שו"ת רבי עקיבא איגר מכת"י עח).

חזקת פנויה

בחזקת פנויה, כגון האשה שנתאלמנה או נתגרשה, היא אומרת בתולה נישאתי וכתובתי מאתים (ראה ערך כתובה), והבעל או יורשיו אומרים אלמנה נישאת ואין לך אלא מנה (ראה ערך אלמנה וערך כתובה), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין דנים בה דין חזקה שלא נישאת לפני כן לאחר, שאין האשה עומדת בחזקה שלא נישאת מעולם (כן משמע מהמלחמות לרמב"ן כתובות טז א), כיון שכל אשה עומדת להינשא (שיטה מקובצת שם עה ב; פני יהושע שם טז א), ואינה חזקה כלל (שיטה מקובצת שם), שהרי זו חזקה העשויה להשתנות (זכרון יהונתן יו"ד ו יב).

• ויש אומרים שמעמידים אותה בחזקת פנויה (תוספות כתובות כג א ד"ה מאי וד"ה תרווייהו; המאור שם טז א) - שאינה חזקה העשויה להשתנות בכל עת - אלא שלגבי חזקת הגוף, שהיא עדיפה משאר חזקות, אין חזקת פנויה חשובה חזקה (תוספות כתובות עה ב ד"ה אבל, בשם רשב"א).

בתרתי דסתרי

תרתי דסתרי בחזקה ישנם בשני אופנים:

• שתי חזקות הסותרות זו את זו בדבר אחד.

• חזקה אחת בשני דברים הסותרים זה את זה.

שתי חזקות סותרות

עירב ערובי-תחומין (ראה ערכו) בתרומה, ספק נטמאה מבעוד יום ואין עירובו עירוב, ספק נטמא משחשיכה ועירובו עירוב (ראה ערך הנ"ל), שיש להעמיד את האדם בחזקת תחום ביתו ואין עירובו עירוב, ויש להעמיד התרומה על חזקתה ולא נטמאה עד שחשיכה ועירובו עירוב, הרי הדבר ספק, ולכן, לסוברים שעירובי תחומין דרבנן (רבי יוסי במשנה עירובין לה א) - וכן הלכה (רמב"ם עירובין ו יב; טוש"ע או"ח שצד א) - הולכים להקל (רש"י שם לו א ד"ה העמד), ולסוברים שעירובי תחומין דאוריתא (רבי מאיר במשנה שם לה א), ספק עירוב זה אסור (כן משמע מהגמ' שם).

שתי חזקות נגד חזקה אחת

היו שתי חזקות נגד חזקה אחת, מעמידים חזקה אחת מן השתים כנגד חזקה הסותרת, ודנים על פי החזקה האחרת (אבני מילואים קכז סק"ב ושב שמעתתא ג יד).

חזקה אחת בשני דברים סותרים

חזקה שהיתה על שני אנשים, ואחד מהם ודאי יצא מחזקתו, ואין ידוע מי מהם, אנו מעמידים את שניהם על חזקתם, אף על פי שהרי זה תרתי דסתרי - שני דברים הסותרים זה את זה - כגון שני שבילים ברשות הרבים, אחד טמא - שהיה קבר מוטל לרוחבו והעובר בו אי אפשר שלא יאהיל עליו (רש"י פסחים י א ד"ה אחד) - ואחד טהור, הלך באחד מהם ועשה טהרות - שנגע אחר כך בטהרות - ובא חברו והלך בשני ועשה טהרות, אם נשאלו - לבית דין - זה בפני עצמו וזה בפני עצמו - טהורים (רבי יהודה בטהרות ה ה, לגירסתנו; רמב"ם אבות הטומאות יט ב), ואין זה משום ספק טומאה ברשות הרבים שטיהרה תורה (ראה ערך ספק טומאה), שאין דנים ספק טומאה ברשות הרבים לטהר אלא כמו בסוטה שהוא דבר שיכול להיות, והרי כאן אין יכול להיות ששניהם טהורים, שאחד מהם הרי ודאי טמא, אלא הוא מטעם חזקה שמעמידים את כל אחד מהם בחזקת טהרה, אף על פי שאחד מהם טמא ודאי (תוספות פסחים שם ד"ה הלך, ונדה ב א ד"ה והלל). ואף שיש ריעותא גדולה בחזקה, שהרי האחד נטמא בודאי, מטהרים את כל אחד מהם משום חזקה (מהרי"ק קסט).

במה דברים אמורים כשנשאלו שניהם בזה אחר זה, אבל נשאלו שניהם כאחד - טמאים (רבי יהודה בטהרות שם, לגירסתנו; רמב"ם שם) מספק (משנה למלך שם ד"ה ומ"ש רבנו), הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאים או טהורים, אי אפשר לומר להם טהורים אתם, שהרי האחד טמא ודאי (רש"י פסחים שם ד"ה אם נשאלו). חומרא זו אינה אלא מדרבנן, אבל מן התורה אפילו באו שניהם לשאול בבת אחת - טהורים (תוספות פסחים שם ד"ה בבת, ותוספות שאנץ שם), שמעמידים על החזקה אפילו דנים על שניהם בבת אחת (תוספות שאנץ שם), וחכמים החמירו שלא לטהר שניהם כשבאו לשאול כאחד לפי שהדבר נראה כשחוק (תוספות נדה ס א ד"ה באנו).

בא האחד להישאל על עצמו ועל חברו, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהם טהורים (רבי יהודה בטהרות שם, לגירסתנו; רבי יוסי בטהרות שם, לגירסת רבנו חננאל והמאור והראב"ד בפסחים שם), שזה דומה לבאו להישאל בזה אחר זה (גמ' שם, לדעה זו).

• ויש אומרים שהם טמאים (רבי יוסי בטהרות שם, לגירסתנו; רבי יהודה בטהרות שם, לגירסת רבנו חננאל והמאור והראב"ד בפסחים שם), שזה דומה לבאו שניהם להישאל בבת אחת (גמ' שם, לדעה זו).

לענין הלכה נחלקו ראשונים אם ההלכה כדעה הראשונה (רמב"ם שם; כן משמע מהטור או"ח תלט); או כשניה (רבנו חננאל והמאור והראב"ד שם; מאירי שם וכתובות כז א), והדבר תלוי בחילוקי גירסאות בשמות התנאים (ראה ערך הלכה ג: כרבי יוסי מחברו).

ובביאור המחלוקת נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהדברים אמורים שבא לשאול מה יהיה עליו ועל חברו, ובזה הוא שלדעה הראשונה כיון שאין שואל אלא אחד משיבים לו טהור אתה, ומעצמו יבין שאף חברו כמוהו, ולדעה השניה דומה לבאו שניהם בבת אחת, אף על פי שלא באו שניהם לפנינו (תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ו ו, לפי המשנה למלך שם, וביאור הגר"א לתוספתא שם; רש"י פסחים שם ד"ה עליו וד"ה ור' יהודה).

• ויש מפרשים שאם נשאל בבת אחת עליו ועל חברו לדברי הכל טמאים, ואפילו נשאל בזה אחר זה, כל שחזר ונשאל על חברו לפני שטיהרוהו - טמאים (משנה למלך שם, בדעת התוספות), ולא נחלקו אלא ששאל על עצמו, ולאחר שטיהרוהו שאל על חברו, שלדעה הראשונה כיון שטיהרוהו לפני ששאל על חברו - טהורים, ולדעה השניה הואיל ובמעמד אחד שאל על שניהם - טמאים (תוספות כתובות כז א ד"ה בבא; ריטב"א שם, בשם השר מקוצי).

לא נשאל על חברו, אלא אמר לפנינו כך היה מעשה שלי ושל חברי, אבל איני נשאל אלא על עצמי מה יהיה עלי, אין זה כנשאל עליו ועל חברו, וטהורים לדברי הכל (רש"י פסחים שם ד"ה בזה אחר זה).

שתי כיתי עדים שאחת מהן פסולה לעדות

שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, שאחת מהן העידה שקר ונפסלה לעדות (ראה ערך פסולי עדות), ואין ידוע איזו מהן, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שזו באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת, וזו באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת (רב הונא בבבא בתרא לא ב, ושבועות מז ב), שאנו מעמידים כל כת על חזקתה, ואינה נפסלת מספק (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה זו באה), והרי זה דומה לשני שבילים, שאם בא כל אחד ושאל בפני עצמו - טהורים (תוספות רי"ד בבא בתרא שם; רמב"ן ורא"ה כתובות שם), ואף כאן כיון שהם באים בזה אחר זה, אנו אומרים בכל פעם לא זו היא הכת הפסולה (רמב"ן ורא"ה שם), וכן הלכה (רי"ף שבועות שם; רמב"ם עדות כב א; רא"ש שם ז ט; טוש"ע חו"מ לא א).

• ויש אומרים מה לנו עם עדים שקרנים (רב חסדא בבבא בתרא ושבועות שם), שמאחר שכת אחת פסולה בודאי, אין כל אחת מהן נאמנת לשום עדות (רש"י שבועות שם; רמ"ה בבא בתרא שם)^[12].

בא אחד מכת זו ואחד מכת זו והעידו על עדות אחת, לדברי הכל העדות בטלה, שהרי אחד מהם פסול בודאי (רש"י שבועות שם ד"ה זו באה; רי"ף שם; רא"ש שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בספק בדין

היה המעשה ברור ואין בו ספק, אלא שההלכה מסופקת, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שאין מעמידים על החזקה (שלטי גבורים חולין יג א מדפי הרי"ף ב, בשם ריא"ז; כנסת הגדולה יו"ד יח, הגהות טור ג, בשם הגהות הרי"ף; משנה למלך טומאת צרעת ב א, ועדות ו ז; פרי מגדים יו"ד יח, שפתי דעת סק"א), בין שהחזקה היא להיתר (שלטי גבורים שם, בשם ריא"ז), ובין שהיא לאיסור (כנסת הגדולה שם, בשם הגהות הרי"ף), ובין שהיא בממונות (ראה ערך חזקת מרא קמא: בספק בדין). ולכן מי שקידש את האשה באופן שיש ספק בהלכה אם הם קידושין, כגון שזו בעיא שלא נפשטה בתלמוד, שספק דאורייתא הוא ולהחמיר (רי"ף קידושין ה ב), ואין מעמידים אותה על חזקת פנויה, לפי שבספק בדין אין מעמידים על החזקה (אבני מלואים כז ס"ק יח; קונטרס הספקות ד ד), כיון שהספק בא מחמת חסרון ידיעה, שהוא ספק לשוטים (מהרי"ק קסט), וספק חסרון חכמה אינו ספק (פרי חדש, כללי ספק ספיקא סק"א וס"ק יז). ונחלקו אחרונים אם דין זה הוא מן התורה (כן משמע מעונג יום טוב ע; פרי חדש שם סק"א, בדעת הר"ן); או שאינו אלא מדרבנן, ומן התורה אף בספק בדין מעמידים על החזקה (פרי חדש שם), שספק בדין אינו כספק מחמת חסרון ידיעה ממש, אלא אם כן שהספק הוא מחמת שהדיין אינו יודע איך להורות, שזה נקרא ספק מחמת חסרון ידיעה (פרי חדש שם ס"ק יז)^[13].

• ויש אומרים שאף בספק בדין מעמידים על החזקה (רמב"ם אישות ה טז, לפי עונג יום טוב קמב; ר"ן קידושין שם, לפי פרי חדש שם סק"א, ושו"ת רבי עקיבא איגר לז, וקונטרס הספקות ד ה), אלא שבספק קידושין, אף על פי שמצד הדין מעמידים על חזקת פנויה, ואינה צריכה גט, מכל מקום משום חומר אשת איש החמירו חכמים להצריכה גט (ר"ן שם).

ספק דין התלוי במציאות

בספק שלא נפשט בתלמוד, אבל הספק הוא איך הוא במציאות, כגון שנסתפקו באומדן דעת בני אדם איך היתה דעתו של זה, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שנחשב כספק במציאות, ולדברי הכל מעמידים על החזקה, ולכן קידש אשה ונתן לה הכסף בשתיקה, ואמרה היא הריני מקודשת לך, שהדבר ספק אם היא מקודשת (ראה קדושין ה ב), מן התורה מעמידים אותה בחזקת פנויה, אף לדעת הסוברים שאין מעמידים על החזקה בספק בדין, לפי שכאן הספק הוא אם הוא נתרצה למאמרה, והרי זה כאומר הן ומקודשת, או שמא לא נתרצה ואינה מקודשת, והרי זה כספק בגוף המעשה איך נעשה (אבני מלואים כז ס"ק יח; חידושי חמדת שלמה קידושין שם, בדעת הרי"ף; יד דוד אישות ג קלה).

• ויש אומרים שכיון שעיקרו תלוי בדין, אף על פי שהספק בדין הוא מחמת המציאות, הרי זה כספק בדין (קונטרס הספקות ה ו).

חזקה שלעתיד להיות

דבר שהוא בחזקת איסור ועומד להיות מותר, ונולד בו ספק שמא לא יותר, כגון שזרק גט לאשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה, שהיא ספק מגורשת, והיתה אשתו אחת מן העריות ליבם, הפוטרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום (ראה ערך יבום וערך צרת ערוה) ומת הבעל, שהדבר ספק אם נתגרשה הערוה והצרה זקוקה ליבם ואסורה לשוק (ראה ערך יבמה לשוק) - להינשא לאחר - או לא נתגרשה והצרה אסורה על היבם, שהיא צרת ערוה, ומותרת לשוק, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, ומספק אתה בא לאסרה, אל תאסרנה מספק (רבה ביבמות ל ב), שמאחר שלפני הגירושין של הערוה היתה הצרה בחזקת היתר אם ימות בעלה, שהרי צרת ערוה היא, אין אוסרים אותה מספק שמא נתגרשה הערוה (רש"י שם ד"ה אמר רבה וד"ה ומספק). ואף על פי שבשעה שנולד הספק היתה בחזקת איסור משום אשת איש, שבעלה עדיין חי, דנים בה חזקת היתר, שעומדת להיות מותרת לאחר שימות בעלה (תוספות שם ד"ה אשה, וחולין מג ב ד"ה קסבר; תוספות הרא"ש יבמות שם).

• ויש אומרים שחולצת ולא מתייבמת (אביי ורבא ביבמות שם), וכן הלכה (רמב"ם יבום ו כב; טוש"ע אה"ע קעג ו).

חזקת היתר בבהמה

בהמה שנולד ספק בשחיטתה, אם נשחטה כהוגן או נפסלה באחד מפסולי השחיטה (ראה ערכו), מעמידים את הבהמה בחזקת איסור, שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת (חולין ט א; רמב"ם שחיטה א יג; רמ"א יו"ד כה ג), ואין דנים בה חזקת היתר שהיה לה מחיים לכשתישחט, לפי שמעולם לא עמדה להיות מותרת אלא בשחיטה כהוגן, וכשהדבר ספק בגוף השחיטה אם נעשתה כהוגן, בחזקת איסור עומדת, ואינה דומה לספק טריפה שהיתה השחיטה כהוגן, ומשום ספק דבר אחר אתה בא לאסרה, שאין אוסרים אותה מספק (שב שמעתתא ה ו; שו"ת חמדת שלמה חיו"ד סי' א; שו"ת בית דוד סי' יז)

הבאה מכח רוב

חזקה שאין ידוע לנו בודאי שהיה הדבר בתחילה בחזקה זו אלא מדין רוב, כגון בהמה שנשחטה ונמצאה טריפה, ואין ידוע אם נולדה טריפה, והגבינות שנעשו מחלבה אסורות, שחלב הטריפה אסור (ראה ערך טרפה), או סמוך לשחיטה נטרפה והגבינות מותרות, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהגבינות מותרות, לפי שרוב בהמות כשרות הן, וזו עכשיו הוא שנטרפה, והרי זו חזקה הבאה מכח הרוב (רשב"א ור"ן חולין יא א, בשם ה"ר יונה; איסור והיתר הארוך מט ב; שו"ת הרא"ש כ טו), שכשם שבספק אם נטרפה מעמידים בחזקת היתר הבאה מכח הרוב, כך כשראינו עכשיו שהיא ודאי טריפה, והספק אימתי נטרפה, מאחר שאפשר שסמוך לשחיטתה נטרפה, מעמידים אותה על חזקתה (רשב"א ור"ן שם, בשם ה"ר יונה). ואף על פי שחזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה (ראה לעיל: כשלא נתבררה בשעתה), והבירור על ידי רוב בהמות כשרות אינו בירור, שהרי עכשיו שנמצאה טריפה לפנינו נתגלה שמן המיעוט היא ולא מן הרוב, מכל מקום הרוב גורם לחזקה שנתבררה ומעמידים אותה בחזקת כשרות עד עתה ועכשיו הוא שנטרפה (שערי דורא פד), ומה שנתברר עכשיו שמן המיעוט היא אין בזה להכחיש מה שהחזקנוה בעינינו לכשרה עד שיתברר שאינה כן (ישועות יעקב יו"ד א ד ופא ב).

• ויש אומרים שהגבינות אסורות למפרע, ואין מעמידים על חזקת כשרות לומר עכשיו היא שנטרפה - אפילו כשאפשר לתלות ולומר עכשיו סמוך לשחיטה נטרפה - אם מפני שכל חזקה שלא נתבררה ולא נודעה אפילו שעה אחת, אין הולכים אחריה (ראה לעיל: כשלא נתבררה בשעתה. תוספות חולין שם ד"ה אתיא, השני, ונדה ב ב ד"ה דאיכא; רשב"א ור"ן חולין שם, בשמם), או מפני שכיון שסוף סוף יצאה מחזקתה מחיים, ואי אפשר לתלות ולומר עכשיו לאחר שחיטה הוא שאירע לה, אין הבדל בין שיצאה מחזקתה שעה אחת קודם או זמן מרובה, כולם יצאו מחזקת היתר מחיים ואין יודעים זמנם למפרע, וכל הגבינות אסורות למפרע (בדק הבית ג ו). ואין הולכים אחר הרוב לומר שבתחילה כשרה היתה והעמדנוה על חזקתה שלא נטרפה עד סמוך לשחיטתה, לפי שזו ודאי אינה מרוב הכשרות, שהרי עכשיו טריפה ודאית היא (שב שמעתתא שם), וכשם שבטל ממנה דין הרוב, כך בטל ממנה גם דין חזקה הבאה מכח הרוב (תורת יקותיאל פא סק"א).

מדין לדין

חזקה מדין אחד לדין שני דנים בה בשלשה מובנים:

• מאיסור לאיסור (ראה ערך אין מחזיקין מאסור לאסור).

• מטומאה לטומאה (ראה שם: בטומאה).

• מהיתר להיתר.

מהיתר להיתר

דבר שהיה מותר, או טהור, ואחר כך נפקע היתרו, או טהרתו, אלא שיש ספק אם הותר עתה מסיבה אחרת, נחלקו אחרונים אם מחזיקים מהיתר אחד להיתר שני:

• יש אומרים שאף לאומרים אין-מחזיקין-מאסור-לאסור (ראה ערכו) מחזיקים מהיתר להיתר ומטהרה לטהרה, שבאיסור אי אפשר להמשיך ולהחזיק האיסור הראשון אחרי שכבר פקע, אבל מהיתר להיתר ומטהרה לטהרה, אף על פי שנשתנתה הסיבה, אנו אומרים כמו שמקודם לא היה טמא ואסור, כך הוא גם עכשיו (אחיעזר ב ב סק"ג). ולכן כתבו ראשונים בספק בכור בהמה טהורה, כגון שיש ספק אם האם אינה מבכרת וכבר ילדה קודם לכן, שיש כאן חזקת הולד, שבמעי אמו היה חולין (ראה ערך בכור בהמה טהורה) נגד חזקת הבהמה שלא ילדה (כן משמע מתוספות יבמות קיט א ד"ה מחוורתא), אף על פי שבמעי אמו הטעם שהיה חולין הוא לפי שלא נולד עדיין, ועכשיו הרי נולד ודאי והספק הוא שמא הוא חולין מפני שאמו כבר ילדה קודם לכן, מחזיקים מהיתר להיתר (אחיעזר שם).

• ויש אומרים שכשם שאין מחזיקים מאיסור לאיסור, לדעת האומרים כן, כך אין מחזיקים מהיתר להיתר (חמדת שלמה יו"ד ב; באר יצחק או"ח כד), אלא שחזקת הולד במעי אמו חזקת היתר גמורה היא, ואין זה מהיתר להיתר, שהרי מה שהיה חולין במעי אמו הוא מפני שלא היה פטר רחם (ראה ערך הנ"ל). ואף מה שאנו מחזיקים אותו לחולין כשנולד מפני שאמו כבר ילדה, הרי זה לפי שאינו פטר רחם, אבל אם שני ההיתרים אינם שוים בטעמיהם, כגון שהיה הספק באופן שהולד הוא בכור ודאי, אלא שלא ידוע אם זכר הוא וקדוש בבכורה, או נקבה היא ואינה קדושה (ראה ערך הנ"ל), שהיתרו במעי אמו הוא מפני שלא היה פטר רחם, ולאחר שנולד הוא ודאי פטר רחם והספק הוא אם נקבה היא ואינה קדושה בבכורה, בזה אין מחזיקים מהיתר להיתר (חמדת שלמה שם).

חזקה להבא

חזקה להבא מובנו דבר שהיתה לו חזקה דמעיקרא, כשממשיכים חזקה זו להבא, לומר שכשם שהיה עד עכשיו, כך יהיה גם להבא ולא ישתנה מכפי שהיה, ונחלקו בדבר אמוראים:

• יש אומרים שאין הבדל בין עבר ובין להבא (אביי בגיטין כח א), ואותה ששנינו בברייתא בבת ישראל הנשואה לכהן ונתן גט לאשתו, ואמר לה הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי, שאסורה לאכול בתרומה מיד, שבכל שעה חוששים שמא ימות (גמ' שם), הרי זה מפני שלדעת אותו תנא חוששים למיתה אפילו לשעבר, ואף בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אסורה לאכול בתרומה שמא כבר מת שם הבעל, אבל לדעת הסוברים בהלך בעלה שמותרת לאכול בתרומה, ואין חוששים שמא כבר מת הבעל (ראה משנה שם), הוא הדין בנתן לה גט באופן האמור אין חוששים שמא ימות מיד, ומותרת לאכול בתרומה (אביי בגמ' שם).

• ויש אומרים לשמא מת לא חוששים אבל לשמא ימות חוששים (רבא בגמ' שם ב), ולכן בהלך בעלה למדינת הים, שהספק הוא שמא כבר מת, לדברי הכל מעמידים על חזקת-חיים (ראה ערכו) ומותרת לאכול בתרומה, ובגט שאסורה לאכול בתרומה הרי זה מפני שהספק הוא שמא ימות, ולזה חוששים, שאין זה נגד החזקה (רש"י שם ד"ה שמא מת; תוספות רי"ד וריטב"א שם).

שמא ימות

חשש זה של שמא ימות להבא, נחלקו ראשונים אם הוא מדאוריתא (רא"ש שם, ופירוש הרא"ש נדרים ג ב, לפי חקרי לב או"ח קג); או מדרבנן (רשב"א נדרים שם), שהואיל ואפשר לה לאכול חולין מחמירים בה שמא ימות בשעה זו (מאירי גיטין כח א).

ההבדל בין חזקה לשעבר לחזקה להבא

בטעם ההבדל בין חזקה לשעבר לחזקה להבא כתבו אחרונים לפי שדין חזקה לא למדנו אלא מנגע (ראה לעיל: גדרה ומקורה), ומשם אנו יודעים להעמיד דבר על חזקתו, שלא יצא מחזקתו לפני כן, אבל לא לדון חזקה להבא שלא ישתנה הדבר בעתיד (נודע ביהודה קמא נו, בדעת רבי מנחם מיונ"י בתוספות קידושין מה ב ד"ה בפירוש); או שמאחר שסוף אדם למות, ובודאי ימות פעם אחת, לכן אין לדון חזקה אלא שהיה חי עד עכשיו, ואין חוששים שמא כבר מת, אבל להבא אין לו שום חזקה שלא ימות, ולעולם חוששים שמא ימות לאחר שעה, אף על פי שכשעברה השעה מעמידים אותו בחזקת שלא מת (נודע ביהודה שם נה-נו, בדעת רבנו תם בתוספות שם; ארצות החיים ח, ארץ יהודה סק"ז, בסופו).

קיום קטנה שספק אם נתקדשה במקום אחר

קטנה שהלך אביה למדינת הים, ונתקדשה לאחד על ידי אמה ואחיה (ראה ערך קדושין וערך קטנה), נחלקו בה ראשונים:

• יש אומרים שאסור לקיימה, שאף על פי שאין חוששים שמא כבר קידשה, וקטנה שהלך אביה למדינת הים ומת מותרת להינשא לכל אדם, ואין חוששים שמא קידשה אביה לאחר, מכל מקום כל זמן שהוא חי חוששים שמא יקדשנה, וכמו שאמרו לשמא מת אין חוששים ולשמא ימות חוששים (תוספות קידושין מה ב ד"ה בפירוש, בשם רבי מנחם מיונ"י; רא"ש שם ב ח, בשם ה"ר מנחם; רמב"ן ורשב"א שם, בשם יש מרבותינו הצרפתים), וכל שעה ושעה באשם-תלוי (ראה ערכו) עומד (רא"ש שם, בשם ה"ר מנחם).

• ויש אומרים שהקטנה שנתקדשה על ידי קרוביה כשאביה במדינת הים מותרת לו, שאף על פי שיש לחוש שמא יקדשנה האב לאחר, כמו שמא ימות, מכל מקום בכל שעה ושעה יש לנו לומר שעדיין לא קידשה, ואינו דומה למגרש שעה אחת לפני מיתתו, שאם ימות הרי אסורה למפרע ולכן חוששים שמא ימות, שאם לא כן קטנה שהלך אביה למדינת הים ומת, תהיה אסורה להינשא לעולם שמא קידשה אביה לאחר (תוספות ורא"ש ורשב"א ור"ן שם, בשם רבנו תם; ר"ת בתוספות קדושין מה ב ורשב"א ור"ן ורא"ש שם בשמו), וכן הלכה (טוש"ע אה"ע לז יד).

וסתות

וסתות, אף על פי שהם מדרבנן, ומן התורה כשעברה שעת הוסת אין חוששים שמא ראתה דם (ראה ערך וסת), יש סוברים שמכל מקום סמוך לוסתה אסור מן התורה לבוא עליה, שמא תראה דם בשעת תשמיש, שכשעבר הוסת מעמידים אותה בחזקת טהרה שלא ראתה דם, אבל לפני הוסת חוששים שמא תראה, כדרך שאמרו שמא מת אין חוששים ושמא ימות חוששים, ואף לסברא שחוששים שמא ימות, מפני שסוף אדם למות (ראה לעיל), אף אשה סופה לראות דם (נודע ביהודה קמא יו"ד נה-נו, בדעת הרמב"ם; שו"ת חתם סופר יו"ד קע,קעט, בשם מורו).

הפלת ולד

חזקה להבא שאין אומרים כתבו ראשונים גם בנוגע להפלת ולד במעוברת, שאף שאין חוששים לשמא הפילה - חוששים שמא תפיל, ולכן אשה שיצאה חמותה למדינת הים כשהיא מעוברת, חוששת מלהינשא כשמת בעלה בלא בנים שמא ילדה שם חמותה וזקוקה ליבם (ראה ערך יבמה לשוק), ואין אומרים שמא הפילה כיון שהוחזקה עוברה בפנינו, אבל כהן שמת והניח אשה מעוברת ובנים זכרים, יאכלו העבדים בתרומה, ואף על פי שגם לעובר יש חלק בהם והוא אינו מאכיל (ראה ערך עובר וערך עבד כנעני) אין חוששים לכך, כי שמא העובר נקבה ואין לה חלק בהם, ואף אם הוא זכר יש מיעוט שמפילות ושמא תפיל (ראה יבמות סז א), כי כדרך שאמרו לשמא מת אין חוששים לשמא ימות חוששים, כך אומרים לשמא הפילה אין חוששים לשמא תפיל חוששים (רשב"א יבמות קיט א).

בדיקת ציצית

בחיוב בדיקת הציצית לפני שמברך עליהן (ראה לעיל: כשאפשר לברר), יש מהאחרונים שכתב שאין הטעם שמא נפסקו ונפסלו, שמעמידים על חזקתן, ולכן משום ביטול מצות ציצית אם נפסלו אין חוששים, וכן מותר לצאת בהן בשבת ברשות הרבים ואין חוששים שמא נפלו וחייב משום הוצאה ברשות הרבים, שעל העבר מעמידים על החזקה, אבל בברכה הרי צריך לברך על המצוות עובר לעשייתן (ראה ערך ברכת המצות: עובר לעשייתן), ולכן בשעה שמברך חוששים שמא יפסקו ויפסלו, כי חזקה על להבא אין אומרים, כמו בשמא ימות, ואף לסברא שסוף אדם למות, גם החוטים סופם להיפסק ברבות הימים, וכשבדק הוא מברך לא על סמך החזקה אלא על זה שראה עתה בעיניו (ארצות החיים ח, ארץ יהודה סק"ז).

הערות שוליים