מיקרופדיה תלמודית:חזקת כשרות
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1]
- חזקה שאדם מישראל הוא כשר, ואינו רשע
מהותה וגדרה
מהותה
חזקה זו לא הוזכרה בפירוש בתלמוד[2], אבל הוזכרה בראשונים, ואמרו: כל ישראל בחזקת כשרות הם, עד שיוודע לך שהוא פסול (רמב"ם קידוש החודש ב ב, וראה שם במפרש ובלחם משנה; בית יוסף יורה דעה א ד"ה כתב המרדכי), ודבר גלוי וידוע הוא שכל ישראל בחזקת כשרים, לפי שכל בן ישראל עשאו ה' בתחילת ברייתו ישר, ובחזקת כשר הוא עומד עד שיוודע לך בבירור שיצא מדרך האמת והיושר (שו"ת מהרשד"ם חושן משפט שי). ויש שקראו לה חזקת צדקות (תוספות חולין יא ב ד"ה כגון, ורא"ש כתובות א יח, וראה בתשובותיו כ סוף סי' יז).
ולפיכך אין חושדים בכשרים לומר על אחד שעשה מעשה איסור, כל שיש לתלות שעשה באופן המותר, אפילו על צד הרחוק והזרות (שו"ת הריב"ש תמו ותמז בנוגע לזנות, וראה להלן: באישות). וכן כל שיש לתלות שעשה בטעות אין מוציאים אותו מחזקת כשרות (שו"ת הריב"ש שי; רמ"א חו"מ לד ד, וראה שו"ע שם יב. וראה ערך פסולי עדות).
גדרה
נחלקו אחרונים בגדר חזקה זו:
- יש שכתבו שזוהי כמו חזקה דמעיקרא - כשמתעורר ספק על דבר מסויים אם נשתנה מצבו או דינו, אנו מניחים שלא חל בו שינוי (ראה ערך חזקה) - וכשיש ספק על אדם אם עבר עבירה, מעמידים אותו בחזקת כשרות, שהרי לא נולד עם עבירה זו (אבני מילואים קכז סק"ב; ראש אפרים ג כללי חזקה יא; שו"ת נחלת דוד כו).
- יש שכתבו שאין זו חזקה דמעיקרא, שכן מבטן אמו כבר אפשר שלא היה בחזקת כשרות - היינו שמתחילת ברייתו יש לחוש שהיה טבעו להרשיע - אלא שזוהי חזקה הבאה מכח רוב, שרוב בני ישראל כשרים הם (פני יהושע גיטין יז א סוף ד"ה משום בת אחותו[3]).
- ויש שהזכירו שני הטעמים, שזו חזקה דמעיקרא, וגם מכח רוב (שו"ת נודע ביהודה קמא אהע"ז סט[4]).
באיסור דרבנן
אף באיסור דרבנן אומרים חזקת כשרות, ואין מחזיקים אדם מישראל שהוא רשע ועבר על איסור דרבנן (ראה מגיד משנה מלוה ולוה ד י, בדעת הרמב"ם שם ברבית דרבנן, ובית יוסף יו"ד קסו ד"ה ובחצר, ושו"ת מהרי"ט ב אהע"ז א. וראה ערך אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וערך פסולי עדות); ויש שנראה מדבריהם שבאיסור דרבנן אין חזקה זו, שאין כל אדם זהיר באיסור דרבנן (ראה מגיד משנה אישות א ד. וראה משנה למלך מלוה ולוה שם).
באישות
אשת איש שנתגרשה בגט שאין בו זמן (ראה ערך גט), ובאו עדים שזינתה, ואין ידוע אם נתגרשה קודם הזנות, והיתה אז פנויה, או שנתגרשה לאחר הזנות, וחייבת מיתה - אינה נהרגת, ואף על פי שיש לה חזקת אשת איש, לפי שהיא עכשיו לפנינו גרושה, ועוד שמעמידים אותה בחזקת כשרות, שלא נבעלה כשהיתה אשת איש (תוספות גיטין יז א ד"ה משום, ור"ן שם).
עכשיו, לאחר שתיקנו חכמים לכתוב זמן בגט, והוציאה גט בלא זמן, כתבו אחרונים שאין מעמידים אותה על חזקת כשרות, מאחר שאפילו זינתה אחר הגט, הרי עברה על איסור אשת איש מדרבנן (ט"ז אהע"ז קכז, וישועת יעקב שם בבאור דברי הטור שם, וראה ערך הנ"ל).
הלך בעלה למדינת הים וילדה
האשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה לשנים עשר חודש, שאנו תולים שמבעלה נתעברה, ונשתהה הולד במעיה עד שנים עשר חודש (ראה יבמות פ ב, וראה ערך ממזר וערך נפל, ושם מחלוקת בדבר), הרי זה מפני שיש לה חזקת כשרות (מהרי"ק קג; שו"ת הריב"ש תמו; בית שמואל ד ס"ק יח, ובאור הגר"א שם ס"ק לג), ואף שזה בתכלית הזרות שישתהה כך, אין תולים שנתעברה בזנות לאחר שהלך בעלה, כל שיש לתלות בבעלה, אפילו על צד הזרות (ריב"ש שם[5]).
וכתבו ראשונים שהדברים אמורים כשלא ראינו באשה דבר מכוער, אבל אם ראו בה דבר מכוער, חוששים שזינתה (תשובות מיימוניות אישות כה; רמ"א בשו"ע שם יד), לפי שאינה בחזקת כשרות (בית שמואל שם, ובאור הגר"א שם. על גדרו של דבר מכוער, ראה ערך כעור וערך סוטה).
באופן הנ"ל כשילדה לאחר יב חודש
ילדה לאחר שנים עשר חודש מיום שהלך בעלה למדינת הים, נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שאף שאין הולד משתהה במעי אמו יותר משנים עשר חודש, מכל מקום אין הולד בחזקת ממזר, ואנו תולים שהבעל בא לביתו בצנעא בתוך הזמן וממנו נתעברה (טור אהע"ז ד, בשם הלכות גדולות; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר, וראה שם בבית שמואל ובביאור הגר"א), לפי שיש לה חזקת כשרות (בית מאיר שם, וכן הזכירו חזקת כשרות כאן בכמה אחרונים).
- ויש סוברים שהולד הוא ממזר ודאי, ואין תולים לומר שבא הבעל בצנעא לביתו (רמב"ם איסורי ביאה טו יט; טוש"ע שם. וראה ערך ממזר וערך סוטה), ומכל מקום אם האשה אמרה בתוך הזמן אמש בא אלי בעלי, ואחר כך ילדה לסוף תשעה חדשים מאותו יום - נאמנת, שמעמידים אותה בחזקת כשרות (ים של שלמה יבמות ח כט).
אשת איש שזינתה
אשת איש שידוע לנו שזינתה, ואין ידוע אם ברצון ואסורה לבעלה, או באונס ומותרת לו (ראה ערך אשת איש), שמספק נאסרת על בעלה (ראה כתובות ט א, וראה ערך הנ"ל וערך טענת בתולים וערך סוטה), כתבו ראשונים שאין מתירים אותה על ידי חזקת כשרות לומר שודאי היה באונס, לפי ששור שחוט לפניך - שהריעותא היא לפנינו - ואין כאן אלא ספק אחד, ספק רצון ספק אונס, וספק של תורה להחמיר (משמרת הבית לרשב"א ד ב). והסבירו אחרונים שמאחר שלא טענה נאנסתי, אלא לא היו דברים מעולם, אין תולים באונס (שו"ת חתם סופר אהע"ז א סט, בבאור דברי הרשב"א).
טענה נאנסתי, נחלקו ראשונים:
- יש סוברים שנאמנת (רא"ש כתובות ט א, בשם רבנו יונה, ורמ"א בשו"ע אהע"ז סח ז, וראה ערך טענת בתולים וערך סוטה, ושם שכן דעת רוב הראשונים), והסבירו אחרונים שאנו מעמידים אותה בחזקת כשרות (פני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות ל ולא; נודע ביהודה תניינא אהע"ז כא בדעת הרמ"א בשו"ע שם).
- ויש חולקים וסוברים שאף אם טענה נאנסתי, אינה נאמנת, שאונס אינו שכיח ויש לו קול, ומאחר שאין כאן קול שנאנסה יש כאן רוב ורוב עדיף מחזקה (רא"ש שם).
אשת איש שנשבתה בידי גויים
האשה שנחבשה בידי גויים על ידי נפשות - שנידונה למות (רש"י במשנה כתובות כו ב ד"ה על ידי), או שבעלה נידון למות והפקירה המלכות את אשתו (גמרא שם כז א) - שהיא אסורה על בעלה (ראה משנה שם כו ב, רמב"ם איסורי ביאה יח ל, וטוש"ע אהע"ז ז יא), יש מהראשונים סוברים שהדברים אמורים אפילו שבעלה ישראל - ולא כהן - שחוששים שמא נבעלה ברצון כדי למצוא חן שלא יהרגוה (תוספות שם ד"ה על ידי; טור ורמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים), ואין מעמידים אותה על חזקת כשרות לומר שלא תיבעל אלא באונס (חידושי מהרי"ט כתובות ט א ד"ה ורבנו נסים); ויש מהראשונים סוברים שדוקא לכהונה היא אסורה, אבל לבעלה ישראל מותרת (רמב"ם שם; המחבר בשו"ע שם), שחזקה על אשת איש שאינה נבעלת ברצון (ריטב"א כתובות שם ד"ה ורבינו), או שהריצוי גופו מחמת אונס הוא (רמב"ן הנדפס על שם הרשב"א כתובות שם ד"ה ושוב. וראה ערך אנוסה).
על חזקת כשרות במקום מיגו, ראה ערך מגו וערך ירושה.
באיסורים
המתארח אצל אדם שאינו מכיר
המתארח אצל בעל הבית, בכל מקום ובכל זמן, והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג, הרי זה מותר לאכול, ואינו צריך לשאול עליו אף על פי שאינו מכירו, אלא יודע שהוא יהודי בלבד (רמב"ם מאכלות אסורות יא כו, על פי עבודה זרה לט ב; טור יו"ד קיט, ורמ"א בשו"ע שם א), שסתם כל אדם הוא בחזקת כשר, ומותר לאכול עמו (טור שם).
ואפילו הוא חשוד למכור דברים אסורים, מותר להתארח אצלו ולאכול עמו (טוש"ע שם ב), כיון שאינו חשוד אלא למכור, שאינו חושש על לפני עור לא תתן מכשול (ראה ערך לפני עור), אבל הוא בעצמו אינו אוכל איסור, ולכן מותר לאכול עמו ממה שהוא אוכל (רש"י עבודה זרה שם ד"ה אין, והובא בבית יוסף שם, וש"ך סק"ה. וראה ערך חשוד).
הוחזק שאינו כשר ואינו מדקדק בדברים אלו, אסור לאכול עמו (רמב"ם שם, וראה ערך הנ"ל).
הרוצה לקנות מאדם שאינו מכיר
במה דברים אמורים כשמתארח אצלו ובא לאכול משל בעל הבית, אבל כשבא לקנות ממנו, נחלקו בכך ראשונים:
- יש סוברים שבארץ ישראל, בזמן שכולה היא לישראל, מותר לקנות מכל אדם מישראל, ואין חוששים לו, ובחוץ לארץ אין קונים אלא ממי שהוחזק בכשרות (רמב"ם מאכלות אסורות ג כא, ושם ח ז בבשר, ויא כה), ובזמן הזה - היינו בזמן שארץ ישראל לא היתה רובה ישראל - אין קונים בכל מקום אלא ממי שהוחזק בכשרות (רמב"ם יא שם; טוש"ע יו"ד סה יד, בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים; רמ"א בשו"ע שם קיט א, בשם יש אומרים בסתם[6]).
- יש חולקים וסוברים שלא נאמרו הדברים אלא במי שנחשד למכור דברים אסורים, אבל סתם ישראל, אפילו עם הארץ, אינם חשודים למכור דבר האסור (ראב"ד בהשגות יא שם; בית יוסף יו"ד א, בשם המרדכי), שסתם ישראל בחזקת כשרות הם (בית יוסף שם).
- ויש שכתבו שבזמננו שאנו רואים קלקול הדורות אין לנהוג כן (ט"ז שם קיט סק"ב, וכתב שלכן לא הביא הרמ"א בשו"ע מנהג זה).
בשחיטה
אותה שאמרו רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם (ראה חולין ג ב, ורמב"ם שחיטה ד ז, וטוש"ע יו"ד א א, וראה ערך רוב וערך שחיטה), יש מן הראשונים שכתבו שגדרו הוא שאין אדם מישראל נזקק לשחוט אלא אם כן יודע הלכות שחיטה, שכבר מפורסם הדבר בישראל, ואפילו אצל עמי הארץ, שהנבילה אסורה (בדק הבית להרא"ה א א), והסבירו אחרונים לפי שכל ישראל בחזקת כשרות הם (שו"ת בית הלוי ב ד, וראה שם א ב[7]. וראה ערכים הנ"ל).
בעדות
עדים שבאו והעידו בבית דין, ציוותה תורה לחתוך את הדין על פיהם, ואף שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הם אצלנו, מעמידים אותם על כשרותם (רמב"ם יסודי התורה ז ז).
וכתבו ראשונים שאפילו הם אנשים ריקים ופוחזים האמינתם תורה כמו שהם, וכן בעד אחד במקום שהוא נאמן (מרדכי חולין א תקעט, והגהות אשרי שם יד, וראה ערך הנ"ל), ואפילו הוא עם-הארץ (ראה ערכו), כל שיש לו דרך ארץ, והוחזק שהוא עוסק במצוות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי ישרים, כשר לעדות (רמב"ם עדות יא ב; טוש"ע חו"מ לד יז. וראה ערך דרך ארץ).
נמצאת אומר כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, וכל עם הארץ בחזקת פסול, עד שיוודע לך שהוא הולך בדרכי הישרים (רמב"ם שם ג, וטוש"ע שם), ודוקא כשידוע שהוא עם הארץ, אבל אם אין ידוע, כל ישראל בחזקת כשרים הם (לחם משנה קדוש החודש ב ב[8]).
בקידוש החודש
עדות לקידוש החודש, בשעה שהיו מקדשים על פי הראייה (ראה ערך קדוש החודש), היו בראשונה מקבלים מכל אדם מישראל (משנה ראש השנה כב א; רמב"ם קידוש החודש ב ב), שכל ישראל בחזקת כשרות עד שיוודע לך שזה פסול (רמב"ם שם), ומשקלקלו המינים והיו שוכרים אנשים להעיד שראו, והם לא ראו, התקינו שלא יקבלו בית דין עדות החודש אלא מעדים שמכירים אותם בית דין שהם כשרים (משנה וברייתא שם ב; רמב"ם שם. וראה ערך הנ"ל).
וכתבו אחרונים שאף לאחר שקלקלו המינים כל ישראל בחזקת כשרים מדין תורה, וכי מפני שוטה אחד נוציא כל ישראל מחזקת כשרות, אלא תקנת חכמים היא (טורי אבן ראש השנה שם ד"ה משלחין).
כשיש אומדנא שהסיתו אותם לשקר
חזקת כשרות שיש לכל אחד מישראל מועילה להאמין לעדים אף במקום שיש אומדנא (ראה ערכו) שהבעל דבר שהביא אותם לבית דין מסית עדים לשקר, כגון שקודם לכן הביא עדים אחרים והוכחשו, שאם הוא הוחזק לחזר אחר עדי שקר, כל ישראל מי הוחזקו לשמוע לו (רבי יוחנן ורבי אלעזר במכות ה ב, ורש"י שם, והלכה כמותם, ראה רמב"ם עדות כב ה, וטוש"ע חו"מ לא ד, וראה כסף משנה שם הטעם שסתם ישראל בחזקת כשרים).
בממונות
הלוה מחבירו ואמר לו דור בחצרי
מי שלוה מחברו מעות ואמר לו דור בחצרי, שאם ידור בחינם הרי זה אבק ריבית כשאין החצר עומדת להשכיר (ראה ערך אבק: אבק רבית), אין אומרים שכוונתו היתה שידור בחינם, ובודאי נתכוין לומר דור בחצרי בשכר, שכל מה שאנו יכולים לתלות כדי להעמידו בחזקת צדקות - תולים (בית יוסף יו"ד קסו ד"ה ובחצר דקיימא כו').
בעסקא
מי שקיבל עליו עסקא (ראה ערכו), ויצא עליו שטר על כך, והיה כתוב בו מחצה שכר ומחצה הפסד, שהוא אבק רבית (ראה ערך אבק: אבק רבית, וערך עסקא וערך רבית), אם היה המקבל - או הנותן (טוש"ע יו"ד קעז כה) - אדם גדול, וידוע שלא היה עובר על איסור רבית, אנו מפרשים את הכתוב בשטר שיטול מחצה בשכר, ויהיה עליו שני שליש בהפסד, או שיטול שליש בריוח, ויהיה עליו מחצה בהפסד (בבא מציעא סח ב ורש"י; טוש"ע יו"ד שם[9]).
ואף שכל ישראל הם בחזקת כשרות, ואין מחזיקים אותם לרשעים, כאן אין חזקה זו אלא באדם גדול, ששאר בני אדם יתכן שאינם יודעים שזהו דבר של איסור (שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' שי); ויש שכתבו הטעם לפי שלשון השטר מוכיח שיש שם רבית, ואין מוציאים אותו מפשוטו משום חזקת כשרות אלא באדם גדול (שו"ת תורת אמת להר"א ששון קפז).
בהלואה
לוה שהחזיר למלוה את חובו, ומצא המלוה יותר מכדי שהדעת טועה, כתבו ראשונים שאינו חייב להחזיר, שאין אומרים שנתן לו בתורת רבית מאוחרת, אלא תולים שנתן לו בתורת מתנה, לפי שאין מחזיקים את הלוה שהוא רשע (מגיד משנה מלוה ולוה ד י, וראה ערך אחזוקי אינשי ברשיעי כו'); ויש סוברים שכל שאפשר לתלות ברבית ולתלות במתנה - אסור, לפי שנראה כרבית (ש"ך יו"ד קס סק"ד. וראה ערך רבית).
שארית ישראל לא יעשו עולה
הבטחה בדיבור
מי שהבטיח לחברו בדיבור איזה דבר, אין חוששים שמא שינה דעתו ועבר על הבטחתו, שכן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב (צפניה ג יג. וזה קרוב למושג חזקת כשרות, אבל לא הזוכר בפירוש חזקת כשרות, אלא שארית ישראל וגו'), ולכן מי שהיה חבוש בבית האסורים של ישראל והבטיחוהו להוציאו, שוחטים עליו את הפסח בפני עצמו (משנה וגמרא פסחים צא א; רמב"ם קרבן פסח ה ט), שכיון שהבטיחוהו ודאי יוציאו אותו, ששארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב (גמרא שם, וראה ערך קרבן פסח).
וכן ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי, לוי זה יכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, ואינו חושש שמא חזר בו ישראל ונתן ללוי אחר (בבא מציעא מט א; רמב"ם מעשר ז ח), ויש לו לסמוך על מה שכתוב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב (רש"י שם ד"ה משום).
אמר לקרובו שישיא לו בתו
מעשה באחד שאמר להשיא בתו הקטנה לקרובו, ואשתו אמרה להשיאה לקרובה והכריחתו בדברים עד שהסכים להשיאה לקרובה, ועד שלא הספיק האב לקבל קידושיה מקרובה, בא קרובו וקידשה בסתר, ונחלקו אמוראים:
- אביי אמר שאף לסוברים קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה חוששים שמא נתרצה האב (ראה ערך קדושין וערך קטנה[10]), כאן אין חוששים, לפי ששארית ישראל לא יעשו עולה וגו', ולא חזר בו מדיבורו (קדושין מה ב, ורש"י ד"ה לא).
- ורבא אמר טעם אחר שאין חוששים שנתרצה, שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, וכיון שאבי הבת טרח לעשות סעודה לשם נישואי הקרוב שלה לא מפסידה (גמרא שם ורש"י. וראה ערך אין אדם טורח כו').
יש מהראשונים שכתב הלכה כרבא (תוספות ר"י הזקן שם[11]), ומכל מקום סומכים בקרבן פסח ובמעשר על שארית ישראל וגו' (ראה לעיל), ואף רבא יודה שם, ודוקא כאן אינו סובר כך, לפי שגם קודם לכן רצה להשיאה לקרובו אלא שעל ידי הכפייה בדברים נתרצה (ראה ספר עינים למשפט קידושין שם, וראה שם עוד חילוקים[12]).
בשליחות
מי שעשה שליח לקנות לו קרקע מסויימת - לא סתם קרקע - והלך וקנאה סתם, שלא פירש לשם מי הוא קונה, כתבו ראשונים שאין השליח יכול לומר אחר כך לעצמי קניתי, שהעושה כן הרי נהג מנהג רמאות (ראה קדושין נט א. וראה ערך עני המהפך בחררה), ובודאי קנה למשלח, ואינו יכול לחזור בו (ר"ן קדושין נא ב; רמ"א בשו"ע חו"מ קפג ב), כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב (ר"ן שם).
בספק קידושין
מי שיש לו שתי בנות קטנות, שביד האב לקדשן למי שירצה, ושידך אחת מהן לאיש אחד, ולאחר זמן קיבל מאותו איש קידושין, והמקדש אמר סתם בתך מקודשת לי, ולא פירש איזו מהן קידש, כתבו ראשונים שיש לנו לומר שדעתם היה לזו ששידך, לפי ששארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב (רבינו תם בתוספות קדושין נב א ד"ה והלכתא; ר"ן קדושין נא ב[13], וראה ערך קדושין שאין מסורים לביאה).
הערות שוליים
- ↑ יד, טורים כו-לט.
- ↑ חזקה דכשרות בכתובות יג ב ורש"י שם, ובקידושין עח ב, וחזקת כשרות שבקדושין עב ב ועו ב אינה ענין לכאן, כי שם הכוונה כשרות לייחוס בניגוד לפסלות לייחוס [ובקדושין עב ועו יש לומר שהניקוד הוא כ' שוואית וש' צרויה וכן משמע ברש"י שם עב ב ד"ה זו: בחזקת מיוחסות]. וראה ערך יוחסין.
- ↑ וראה ישועות יעקב אהע"ז ז סק"ה, ושו"ת חתם סופר שם א ו בד"ה העולה שכתבו גם כן שזו חזקה מכח רוב. וראה שו"ת נחלת דוד שם שהאריך לדחות סברא זו, והוכיח שחזקת כשרות היא חזקה דמעיקרא. וראה שו"ת בית הלוי ב ד שחזקה זו עדיפה מרוב, והוא ודאי בלא שום ספק.
- ↑ וראה נחלת דוד שם שכתב שהנודע ביהודה בתניינא יט חזר בו מסברא זו של רוב. וראה שערי תורה ח, ודעת תורה שחיטה א ס"ק יח ויט שהאריכו בב' טעמים אלה.
- ↑ ראה פני יהושע בקונטרס אחרון לכתובות ל, ושם מצדד לומר דווקא כשטוענת ברי ומצטרפת טענתה לחזקת כשרות.
- ↑ ולא הזכיר ארץ ישראל וחוץ לארץ מפני שבזמנו לא היתה ארץ ישראל רובה ישראל.
- ↑ וכן כתב בדרכי תשובה א ס"ק יב בדעת הפליתי שם סק"ז שזהו חזקת כשרות.
- ↑ על מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ שפסול לעדות, ראה ערך עם הארץ וערך פסולי עדות.
- ↑ וראה ערך עסקא וערך רבית בטעם האיסור של מחצה בשכר ובהפסד, ובטעם ההיתר כשהשכר פחות מההפסד.
- ↑ וראה שם שיש פוסקים להלכה שאין חוששים שמא נתרצה האב, אלא שכאן החשש הוא שמא אביה אמר לה בחשאי שתתקדש ונתקדשה לדעתו.
- ↑ הרמב"ם וטוש"ע ושאר פוסקים לא הזכירו כל עיקר דין זה, וראה ספר עינים למשפט למסכת קדושין שם בטעם הדבר שסוברים שלעולם אין חוששים לשמא נתרצה האב, וראה ערך קטנה וערך קדושין.
- ↑ וראה מחנה אפרים שלוחין כא שהקשה למה בפסח ובמעשר סומכים על שארית ישראל, והרי הלכה כרבא.
- ↑ וראה תוספות ור"ן שם שלמעשה לא סמך רבינו תם על זה להתיר את השניה בלא גט.