מיקרופדיה תלמודית:חכמים עשו חזוק לדבריהם

הגדרה^[1] - יש שעשו חכמים סייג לדבריהם כמו שיש סייג בשל דברי תורה, ויש שעשו סייג לדבריהם אף יותר ממה שהוא בשל דברי תורה^[2]

ברוב המקומות לא עשו חכמים דבריהם חזקים כשל תורה, אבל בהרבה מקומות עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ויש מקומות שעשו אף יותר משל תורה (מאירי בבא מציעא נה ב, על פי גמ' שם ויבמות לו ב), ואין להשיב מאלו על אלו, שמידת חכמים כך היא, הם-אמרו-והם-אמרו (ראה ערכו. מאירי שם). וכתבו ראשונים שנראה שמה שעשו דבריהם חזקים, זהו דוקא במקום שהיתה מצויה בו פירצת הגדר מצד קולת הענין, או מצד דברים אחרים שההיזק מצוי בהם, וחששו שאילו היה נידון כשאר דברי סופרים לא היו חוששים בו (מאירי שם).

סוגי מקומות שבהם לא נאמר כלל זה

ומכל מקום אמרו בתלמוד שני סוגי מקומות שבהם לא נאמר כלל זה:

• לא עשו חיזוק לדבריהם אלא בדבר השכיח, אבל בדבר שאינו שכיח לא עשו (כתובות נו ב, בדעת רבי יהודה; תוספות שם פג ב ד"ה וקסבר, בדעת רב)^[3].

• לא עשו חיזוק אלא בודאי של דבריהם, אבל בספק של דבריהם, כגון בדמאי (ראה ערכו), שלא נתקן אלא על הספק, לא עשו (אביי בכתובות שם, בדעת רבי יהודה).

וראשונים הוסיפו שלא עשו חיזוק לדבריהם אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה, אבל בדבר שאין כמוהו בתורה לא עשו חיזוק (תוספות בבא בתרא מט ב ד"ה וכדרב, בתירוץ השני, בדעת רב); ויש שכתב בדעת גאונים וראשונים להיפך, שלא עשו חיזוק אלא בדבר שאין לו שום סמך בתורה, אבל בדבר שיש לו קצת סמך בתורה לא עשו חיזוק, שלא מזלזלים בו ואינו צריך חיזוק (כסף משנה נדרים ג ט, בדעת הרמב"ם, ובית יוסף או"ח תריג ו, בדעת הלכות גדולות).

כשלא מפורש כן

כשלא מפורש בתלמוד שעשו חכמים חיזוק לדבריהם בדין מסויים, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאין אומרים חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, אלא במקום שמפורש כן (חוט השני יח; יד מלאכי רפז).

• יש אומרים שאפילו עשו כשל תורה אין אומרים כשלא מפורש כן (מקור ברוך (קלעי) נח).

• ויש אומרים שאומרים שעשו חכמים חיזוק לדבריהם, אפילו יותר משל תורה, אף במקום שלא מפורש כן בתלמוד (עין זוכר ח טו, בדעת האחרונים; שדי חמד, כללים ח קכד, בדעת הבית יוסף).

עקירה בהוראת שעה

כשם שיש לבית דין רשות לעקור בהוראת-שעה (ראה ערכו) דברי תורה, כן יש להם לעקור בהוראת שעה אף דברים שגזרו ואסרו בית דין הקודם כדי לעשות סייג לתורה, שלא תהיינה גזירות אלו חמורות מדברי תורה עצמה (רמב"ם ממרים ב ד), ואין אומרים שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה אפילו בזה (כסף משנה שם).

בתורת קנס

יש שעשו חכמים חיזוק לדבריהם בתורת קנס על שעברו על דבריהם, כגון מי שנשא שניה לעריות (ראה ערך שניות), שקנסו לאשה שאין לה כתובה (ראה ערכו), אף על פי שבנשא אחת מחיבי-לאוין (ראה ערכו) יש לה כתובה (משנה כתובות ק ב, ויבמות פד א), לפי שחייבי לאוין הם מן התורה ודברי תורה אינם צריכים חיזוק, ושניות הן מדברי סופרים, ודברי סופרים צריכים חיזוק (רבי ביבמות פה ב; רמב"ם אישות כד ד).

בתורת סייג

ויש שעשו חכמים חיזוק לדבריהם שלא במקום עבירה, ולא שייך בו קנס, אלא בתורת סייג, שלא יבואו לזלזל בגוף דבריהם, כגון שאסרו לאדם להעמיד בהמתו בשבת על גבי מוקצה, אף על פי שמותר לאדם להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים בשבת, ואין חוששים שמא יתלוש מהם בידים (ראה ערכו. שבת קכב א), לפי שאיסורו חמור עליו וזהיר בו, אבל מוקצה שאיסורו קל - שהוא מדרבנן - חוששים שמא יתן לה ממנו בידים (רש"י עירובין עט א ד"ה והא אמר).

בממון

אם חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה בדבר שבממון, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהמקדש את האשה על מנת שיפחות לה מכתובתה, תנאו בטל (כתובות נו א-ב), משום שכתובה היא מדרבנן, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, ולכן אף על פי שהמקדש על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה, בדבר שבממון - היינו שאר וכסות - תנאו קיים, מכל מקום בכתובה שהיא מדרבנן תנאו בטל (רבי יהודה בגמ' שם א).

• יש אומרים שהמקדש את האשה על מנת שיפחות לה מכתובתה תנאו בטל, לא משום שהכתובה היא מדרבנן, אלא משום שהיא מדאורייתא (רבי מאיר בגמ' שם ב), ואף המקדש על מנת שאין לך עלי שאר וכסות, כיון שהם מדאורייתא, אף על פי שהם דברים שבממון, תנאו בטל (גמ' שם א, לדעת רבי מאיר), ואילו היתה כתובה מדרבנן, לא היו עושים בה חיזוק אפילו כשל תורה, שכתובה אינה לא איסור ולא קנס, אלא ממון בעלמא (תוספות שם ב ד"ה הא, ויבמות לו ב ד"ה חיזוק)^[4].

• ויש אומרים שהמקדש את האשה על מנת שיפחות לה מכתובתה, תנאו קיים (רבי יוסי בכתובות שם ב), אם מפני שסוברים שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים (פני יהושע שם), או שכתובה היא מדרבנן, ולא עשו בה חיזוק (מלא הרועים, חכמים עשו חיזוק לדבריהם ט, בדעת הרא"ה והרמב"ן שם).

להלכה נחלקו ראשונים אם תנאו בטל (רמב"ם אישות יב ו,ח), וכן הלכה (טוש"ע אה"ע סו ט וסט ז); או שתנאו קיים (רמב"ן ורא"ה ור"ן כתובות נז א). ובביאור הדעה הראשונה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שההלכה כדעה הראשונה שכתובה דרבנן, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם אפילו בדבר שבממון, יותר משל תורה (רמב"ן ורא"ה ור"ן שם, בדעת הרמב"ם). וכן כתבו ראשונים שהיורש את אשתו, שאינו מחזיר ביובל (משנה בכורות נב ב), אף על פי שלדעתם ירושת הבעל היא מדרבנן (ראה ערך ירושת הבעל), ומדאורייתא כיון שאינו יורש צריך להחזיר ביובל, כדרך שהלוקח מחזיר (ראה ערך יובל) עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה (רמב"ם שמיטה יא כא).

• ויש אומרים שההלכה כדעה השניה, שלא עשו חיזוק לדבריהם בדבר שבממון, אלא שמכיון שכל הפוחת מכתובתה בעילתו בעילת זנות מדרבנן, ואם כן הרי זה דבר איסור ולא דבר שבממון, ולכן עשו בזה חיזוק לדבריהם, כמו בדבר איסור של תורה (לחם משנה שם ו, בדעת הרמב"ם).

בביטול מצוה

ויש שעשו חכמים חיזוק לדבריהם, אף שעל ידי זה תידחה מצוה דאורייתא, כגון שופר של ראש השנה, שאין מעבירים עליו את התחום (משנה ראש השנה לב ב), ששופר הוא מצות עשה, ומלאכה ביום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה (ראה ערך עשה דוחה לא תעשה. גמ' שם), ואף על פי שתחומין ביום טוב אינו אלא שבות מדבריהם (ראה ערך תחומין), עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, וכשם שאין שופר דוחה מלאכה דאורייתא, כך אינו דוחה שבות (ר"ן שם).

מצוה דאוריתא ומצוה דרבנן המזדמנות יחד

אף על פי שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, מכל מקום כשמזדמנות לאדם מצוה דאורייתא ומצוה דרבנן ואין לו שהות לעשות שתיהן, נדחית המצוה שהיא מדרבנן מפני זו שהיא מן התורה (פרי חדש או"ח תרפז ב)^[5].

הערות שוליים