מיקרופדיה תלמודית:חלב של גוי

הגדרה^[1] - חלב שחלבו גוי שלא בפני ישראל

איסורו

חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו נמנה במשנה בין הדברים של גוים האסורים באכילה ומותרים בהנאה (משנה עבודה זרה לה ב), ואיסורו מדרבנן (ראה להלן), ובטעם האיסור נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהוא משום חשש חלב בהמה טמאה (סתמא דגמ' שם; רבי ירמיה בירושלמי עבודה זרה ב ח), ולא שחששו שמא החליפו הגוי בחלב טמא, שהרי אין מראיהם דומה, שהטהור לבן והטמא ירוק (ראה ערך חלב: טבעו), אלא שחששו שמא עירב בו חלב טמא (גמ' שם; ירושלמי שם), כדי להרבות שיעורו (מאירי שם), או שלא נזהר הגוי שלא ישאר בכלי שחולב בו חלב טמא (באור הגר"א יו"ד קטו סק"ד, על פי הסמ"ק רכג, והמרדכי שם תתכו), ואינו ניכר כמראהו כיון שהוא מועט (פרי תואר שם סק"ד, בדעת הרשב"א; ערוך השלחן שם א).

• ויש אומרים שהוא משום גילוי (רבי בא בר רב יהודה ורבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי בירושלמי שם) - שמשקה שנתגלה אסור לשתותו, שמא שתה ממנו נחש והטיל בו ארס (ראה ערך גלוי) - ואין הגוים נזהרים ממנו (פני משה שם), ואף על פי שבשאר משקים של גוים לא גזרו משום גילוי, הרי זה לפי שמקפידים על נקיונם, אבל חלב שלרוב אינו נאכל כמות שהוא, וגם מסננים אותו, אף על נקיונו אינם מקפידים, והסינון אינו מועיל לארס (תוספות שם א ד"ה משום).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין שני הטעמים חולקים, שלטעם משום חלב טמא, אף כשאין לחוש לחלב טמא (ראה להלן: באין לגוי דבר טמא) אינו מותר אלא באופן שאין לחוש לגילוי (כן משמע מהתוספות שם לט ב ד"ה אי), וכן לטעם משום גילוי, אף כשאין לחוש לגילוי אסור משום חשש חלב טמא (כן משמע מהתוספות שם לה א ד"ה משום).

• ויש אומרים שלטעם משום חלב טמא לא חששו כלל לגילוי (כן משמע מהתוספות רבנו אלחנן שם; פני משה שם, ויפה עינים עבודה זרה לט ב, בדעת הירושלמי).

להלכה כתבו ראשונים הטעם של חלב טמא בלבד, ולא הזכירו הטעם של גילוי (רי"ף שם; רא"ש שם ב כו; רמב"ם מאכלות אסורות ג יג; טוש"ע יו"ד קטו א).

גדר האיסור

בגדר איסור חלב של גוי, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהוא כאיסור גבינת-גוים (ראה ערכו), שנאסרה במנין משום גזירה (ראה ערך גבינת גוים), ואף כשבטל הטעם לא בטל האיסור (ר"י ברונא עח, בשם רבנו יונה; שערי דורא פב, בשם רש"י, וכסף משנה מאכלות אסורות ג טו, לפי שו"ת חתם סופר יו"ד קז), אלא שבישראל רואהו מותר (ראה להלן: בישראל רואהו), לפי שעיקר הגזירה לא היתה אלא בחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו (חקקי לב יו"ד כו, בשם מעיל שמואל). וכל הדברים של גוים שאסרו חכמים במשנה, נאסרו במנין, ואף חלב גוי בכלל (כן משמע מתורת הבית הארוך ג ו). ואף על פי שעיקר הטעם הוא משום חשש תערובת חלב טמא, כוונתם היתה להיות ישראל עם קדוש לה', כשם שאסרו פתם ובישוליהם (ראה ערך בשולי גוים וערך שמנה עשר דבר), אלא שבחלב הקילו כל שישראל רואהו בלבד (ספר הזכרונות ג ג).

• ויש אומרים שחלב גוי אינו כגבינה ולא נאסר במנין, אלא כל האיסור הוא משום חשש חלב טמא בלבד, לפיכך כשאין חשש לחלב טמא, כגון שישראל רואהו וכיוצא, בטל האיסור (שו"ת הרדב"ז ד אלף קמז; רשב"ש תקנד).

ודין איסור חלב גוי ככל איסור דרבנן (ראה ערך אסור דאוריתא; אסור דרבנן. רמב"ם מאכלות אסורות ח יז-יח ויג י; איסור והיתר הארוך מה ז; טוש"ע יו"ד קיח א), שאף על פי שחששו לחלב טמא שאיסורו מן התורה (ראה ערך חלב: בבהמת איסור), הרי רוב חלב המצוי בידינו הוא חלב טהור, ומן התורה הולכים אחר הרוב (ראה ערך רוב), אלא שחששו חכמים לתערובת חלב טמא (איסור והיתר הארוך שם; דרכי משה יו"ד קטו סק"ג, בשמו)^[2]. ומכל מקום אין זה ספק איסור אלא ודאי איסור, שאסרוהו מחשש תערובת שבו ועשו ספיקו כודאי, שכל שגדרו להרחיק מאיסורים של גוים החמירו בו יותר מבאיסורי תורה (שו"ת הרשב"א א קי)^[3].

מכת מרדות

האוכל חלב של גוי באופן שאסור, מכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו), כמו בכל איסור דרבנן (רמב"ם שם ג טו, ומגיד משנה שם).

עבדים ושפחות

אף עבדים ערלים, או שפחות, הקנויים לישראל למלאכתם, הרי הם בכלל גוים לענין זה (כנסת הגדולה יו"ד קטו, הגהות טור סק"א, על פי שו"ת הרשב"א א סח, ושערי דורא פב).

ישראל מומר

ישראל מומר לחלל שבת בפרהסיא (ראה ערך מומר), נחלקו בדינו הפוסקים:

• יש אומרים שדינו כגוי (שבילי דוד יו"ד קטו סק"א).

• ויש אומרים שלטעם שאמרו באיסור חלב גוי שחכמים רצו להרחיק מאכליהם (ראה לעיל), כיון שאין טעם זה שייך בישראל אף שמחלל שבת בפרהסיא, אין לאסור אלא כשיש חשש ממש לחלב טמא (אגרות משה יו"ד א מו)^[4].

בישראל רואהו

חלב שחלבו גוי וישראל רואהו - מותר (משנה עבודה זרה לט ב), ורואהו לאו דוקא, אלא שיכול לראותו (תוספות שם ד"ה תנינא, על פי גמ' שם), ולכן יושב ישראל בצד עדרו של גוי, והגוי חולב לו ומביא לו, ואינו חושש, ואפילו שיש לגוי דבר טמא בעדרו, אין חוששים שמא יביא חלב טמא ויערב (גמ' שם), שאף על פי שכשיושב אינו רואהו, כיון שכשעומד יכול לראותו - מאיזו בהמה הוא חולב (פירוש המשניות לרמב"ם שם) - מותר, לפי שהגוי מתיירא לחלוב מן הטמאה, שמא יעמוד ויראהו (גמ' שם; רמב"ם מאכלות אסורות ג יז: טוש"ע יו"ד קטו א) ויפסיד מקחו (מאירי שם לה ב). ואף אם הגוי חולב בביתו, וישראל יושב מבחוץ, אם יכול לראותו כשהוא עומד - מותר (תורת הבית הקצר ג ו; טוש"ע שם), ודוקא כשחולב לצורך ישראל ויודע שחלב טמא אסור לישראל (תורת הבית הקצר שם; מגיד משנה שם; איסור והיתר הארוך מה ג, בשם הסמ"ג; טוש"ע שם), שאם לא כן אינו חושש שהישראל יראהו (ב"י שם), ואינו מותר אלא אם רואהו ממש בשעה שחולב (ש"ך שם סק"ג).

יוצא ונכנס

אף כשישראל יוצא ונכנס ויושב בצד עדרו, מותר אפילו שיש לו דבר טמא בעדרו (סמ"ק רכג; איסור והיתר הארוך שם ב; פרישה שם סק"ג; ט"ז שם סק"ג; ש"ך שם סק"ד), שהגוי מתיירא בכל שעה ואומר עתה יבא ויראני, וכל שכן אם יוצא ונכנס למקום החלב (פרישה שם; ש"ך שם).

בתחילת החליבה

צריך הישראל להיות שם בתחילת החליבה, ויראה שלא יהיה בכלי שחולבים בו דבר טמא (סמ"ק שם; מרדכי עבודה זרה תתכו, בשם רבנו פרץ; איסור והיתר הארוך שם א; רמ"א שם), שמא יערב או ישים הגוי חלב טמא בכלי קודם שיבא הישראל (מרדכי שם). ונהגו להחמיר שלא יחלוב בכלי שדרכו של הגוי לחלוב בו, שמא נשארו בו צחצוחי חלב של גוי (איסור והיתר הארוך שם ב; רמ"א שם), ובדיעבד מותר אף בכלי שדרכו לחלוב בו, רק שיראה הישראל תחילה בכלי (איסור והיתר הארוך שם; ש"ך שם סק"ח, בדעת הסמ"ק והטור ושאר פוסקים)^[5].

גילוי

אף לדעת הסוברים שטעם איסור חלב גוי הוא משום גילוי (ראה לעיל: איסורו), כשישראל יושב בצד עדרו, אין לחוש לגילוי, כיון שכל שעה תופס החלב בידו (תוספות עבודה זרה לט ב ד"ה אי)^[6].

קטן

אם קטן מועיל להיות ישראל הרואה ומתיר החלב, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שישראל רואהו שאמרו, היינו גדול ובן דעת, ששמירת קטן בשל גוי אינה שמירה כלל (ריטב"א עבודה זרה לט ב); ויש שכתבו שצריך להיות גדול מבן י"ח שנה ומעלה (ארחות חיים ב עמ' 332, בשם ר"י מקורבל).

• ויש אומרים שאף קטן או קטנה מועילים, לפי שהגוי מתיירא מפניהם (איסור והיתר הארוך מה ח), וכן הלכה (רמ"א שם), ואפילו קטן יוצא ונכנס - מותר (ש"ך יו"ד קיח ס"ק לג). ודוקא בני הבנה, היינו בני תשע (איסור והיתר הארוך שם; ט"ז יו"ד קטו סק"ה; ש"ך שם ס"ק יב)^[7].

באין לגוי דבר טמא

בחלב שחלבו גוי, וידוע שאין לו דבר טמא בעדרו, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שמותר אפילו שאין שם ישראל כלל (עבודה זרה לט ב, לגירסת שערי דורא פב, בשם בני רומי; מרדכי שם תתכו, בשם יש מוכיחים; כן משמע מארחות חיים ב עמ' 330, בשם התוספתא)^[8].

• יש אומרים שלא חילקו חכמים בדבר, וכל חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו - היינו שיכול לראותו (ראה לעיל: בישראל רואהו) - אסור (הפרדס רמח; שערי דורא שם, בשם רש"י; סמ"ק רכג), שלא תצא תקלה מכך, ופורץ גדר ישכנו נחש (שערי דורא שם, בשם רש"י).

• ויש אומרים שאף על פי שצריך להיות ישראל יושב בצד עדרו, מכל מקום כשאין לו דבר טמא בעדרו מותר אפילו שאין הישראל יכול לראותו (תורת הבית הארוך והקצר ב ו; מרדכי שם, לפי הב"ח יו"ד קטו א; מאירי שם לה ב; רבנו ירוחם טו ה), שהרי באופן זה אין החשש אלא שמא יערב חלב טמא ממקום אחר, וכיון שישראל יושב מבחוץ מרתת הגוי לערב (פרישה שם סק"ב), ואפילו יוצא ונכנס - מותר (סמ"ק שם; איסור והיתר הארוך מה ב), שהרי רואה שאין הגוי יוצא מן העדר (ש"ך שם סק"ח), ומותר אפילו שהגוי חולב לצרכו (ב"ח וש"ך שם; פר"ח ס"ק ב. וראה לעיל ציון 55), וכן הלכה (טוש"ע שם).

ישיבת הישראל

כשישראל יושב בצד עדרו שמותר, צריך הוא להיות שם בתחילת החליבה, ויבדוק הכלים שחולב בהם הגוי שלא יהא שם חלב טמא, וכן לא יחלוב בכלי שדרכו של הגוי לחלוב בו, שמא נשארו בו צחצוחי חלב, כדרך שאמרו ביש לו דבר טמא בעדרו (ראה לעיל: בישראל רואהו. רמ"א שם). וכן צריך שיראה שאין לגוי דבר טמא בעדרו, שאם לא כן אפילו ראה שהגוי נושא החלב מן הרפת, וראה אחר כך שאין בו בהמה טמאה - אסור, שלא תצא תקלה מכך (איסור והיתר הארוך שם א).

ובדיעבד, שלא היה הישראל בתחילת החליבה, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שבדיעבד אף שלא היה הישראל בתחילת החליבה, בזמן הזה שאין חלב טמא מצוי כלל - מותר (רמ"א שם, לפי באור הגר"א שם סק"ט).

• ויש אומרים שיש להחמיר אף בדיעבד כל שאין הישראל רואה תחילת החליבה (ט"ז שם סק"ד).

וכשראה ישראל בתחילה ולא ראה בסוף, החלב מותר - ואין חוששים שמא החליפו (ראה ערך חשוד. איסור והיתר הארוך שם ז) - לפי שהגוי מתיירא שמא יבוא הישראל ויראהו (שערי דורא שם, בשם רבינו שמחה; איסור והיתר הארוך שם).

עיר שאין בהמה טמאה מצויה שם

בעיר שאין בהמה טמאה מצויה שם כלל, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא אסרו שם חלב גוי, כיון שאין לחוש לחלב טמא, וכיון שבטל הטעם בטל האיסור, שכן אמרו בכל איסור דרבנן, שבדבר שאינו מצוי לא גזרו חכמים (ראה ערך מילתא דלא שכיחא), והכל לפי העתים ולפי המקומות (כפתור ופרח ה, עמ' פא במהדורת המכון להלכה בהתישבות, בשם ספר העתים; תשב"ץ ד א לד; רשב"ש תקנד)^[9]. וכן במקום שמצוי שם דבר טמא, אלא שחלב טמא יקר יותר מחלב טהור, אין חוששים לתערובת חלב טמא, שבכל מקום שהאיסור ביוקר וההיתר בזול לא חששו לתערובת איסור (כפתור ופרח שם, בשם ספר העתים, על פי עבודה זרה לד ב; תשב"ץ שם, בדעת הרמב"ם מאכלות אסורות יז כו; רשב"ש שם).

• ויש אומרים שאין להתיר באופנים אלו (כפתור ופרח שם, בשם ספר העתים, שכתב בשם יש מחמירין; חכמת אדם סז א, שכן נראה מכל גדולי הראשונים והאחרונים; שו"ת חתם סופר יו"ד קז), שלא יתכן שיהיה מקום ועיר בעולם שלא יהיה שם שום דבר טמא, ואף אם חלב טמא דמיו יקרים, הרי הסיבה היא מפני שאין דרך לחלבו, לפי שאין קונים אותו, ויש לחוש שכשיהיה לגוי חלב טמא, יערבנו עם הטהור כדי למכרו, ועוד שדוקא באין לגוי דבר טמא בעדרו וישראל יושב בצד העדר אמרו שמותר, שהרי זה בכלל ישראל רואהו, שאין הבדל בין רואה בעיניו, או שיש לו ידיעה שהיא כראייה, ואין זה בכלל גזירת חכמים, מה שאין כן כשחלב טמא ביוקר, שאין זה בכלל ישראל רואהו, ואינו יוצא מכלל גזירת חכמים (בית מאיר קטו, על פי שו"ת הרשב"א א רמח).

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש שפסקו כדעה הראשונה (פרי חדש שם; פרי תואר שם סק"ב; דרכי תשובה שם סק"ו, בשם כמה אחרונים); ויש שפסקו כדעה השניה (חכמת אדם שם; שו"ת החתם סופר שם; דרכי תשובה שם, בשם כמה אחרונים).

כשרוב הגוים אינם חולבים אלא בהמות טהורות

אף במקום שרוב הגוים אינם חולבים אלא בהמות טהורות - החלב אסור, כיון שאין ברור שאין חולבים בהמות טמאות, ואין להתיר חלב שחלבו גוי בשום ענין (שלטי גבורים על המרדכי שם תתכו ה)^[10], ואפילו במקום שידוע שהגוים נזהרים מחלב טמא מחמת מיאוס, אין לחלק בין הגוים האלה לשאר גוים, מאחר שחכמים לא חילקו בדבר (שלטי גבורים שם, בשם רבנו תם).

כשיש פיקוח ממשלתי

במקום שיש פיקוח הממשלה על החלב הנמכר שלא יערבו בו חלב בהמה טמאה, וצפויים לעונש על כך, צידדו הפוסקים להתיר חלב של גוי (חזון איש יו"ד מא ד; אגרות משה יו"ד א מז), אלא שכתבו שראוי להחמיר בדבר (אגרות משה שם).

באין חשש לחלב טמא

גבינה - או חמאה (ראה להלן) - שנעשתה על ידי ישראל מחלב גוי, הרי הדבר תלוי בטעם שאסרו חכמים חלב של גוי (ראה לעיל: איסורו):

• לדעה שהוא משום חשש גילוי, הגבינה אסורה, למרות שאם היה בה ארס אינו מניחה לייבש, לפי שיש לחוש לארס הנתון בין הנקבים (ירושלמי עבודה זרה ב ח, לפי תוספות עבודה זרה לה א ד"ה לפי).

• ולדעה שהוא משום חשש עירוב חלב טמא, נחלקו לשונות התלמוד: ללשון הראשונה מותרת, שאין לחוש שמא נתערב בה חלב טמא, שהרי חלב טמא אינו עומד (ראה ערך חלב: טבעו. גמ' שם)^[11]; וללשון השניה אסורה, שיש לחוש שמא נשאר מן החלב הטמא עם הנסיוב בגומות שבגבינה (גמ' שם), וכל שכן חמאה, לפי שהיא לחה ואינה עומדת לגמרי כגבינה, שיש לחוש בה לצחצוחי חלב טמא (שו"ת הרשב"א א קי).

להלכה כתבו ראשונים שכיון שנאסר החלב נשאר באיסורו, וכל מה שנעשה ממנו אסור, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א שם, ותורת הבית הארוך ג ו; רבנו ירוחם טו ה; בית יוסף יו"ד קטו א; רמ"א שם)^[12].

חלבו לצורך עצמו

בחלב שחלבו גוי לצורך עצמו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא חששו לתערובת חלב טמא, אלא בחולב למכור, אבל בחולב לצורך עצמו, החלב מותר (מאירי עבודה זרה לה ב, בשם ספר חתום, שכתב בשם אחרוני הרבנים; תשב"ץ ד א לב, בשם יש סוברים).

• ויש אומרים שאין חילוק בדבר, ולעולם החלב אסור (סמ"ק רכג; הגהות סמ"ק שם; חוט המשולש שם, בדעת הרמב"ם, ובשם מהרי"ק, שכתב בשם הסמ"ג), וכן הלכה (טור שם).

בכלים ותערובת

בכלים

חלב גוי אוסר הכלים שנתבשל בהם, כשאר איסורים, אף על פי שאינו אלא ספק שמא עירב בו דבר טמא (שו"ת הרשב"א א קמג; איסור והיתר הארוך מה ד; רמ"א יו"ד קטו א)^[13].

ואסור לבשל לכתחילה בכלי שבישלו בו חלב גוי, אפילו שיש בתבשיל רוב נגד הכלי, שאסור להוסיף על שום איסור ולבטלו (ראה ערך אין מבטלין אסור לכתחילה. ש"ך שם ס"ק טו), ובדיעבד אם נתבשל בו, נחלקו ראשונים: יש אומרים שאף על פי שבשאר איסורים צריך ששים נגד הכלי (ראה ערך בטול בששים), כאן אם יש רוב בתבשיל - מותר (איסור והיתר הארוך מז ז, לפי הש"ך שם); ויש מן אומרים שאף כאן צריך ששים (נמוקי יוסף יבמות פב ב), וכן הלכה (חכמת אדם סז ה, בדעת הרמ"א).

בתערובת

חלב גוי שנתערב במאכל, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שצריך ששים כנגד כל החלב לבטלו, לפי שבחלב גוי יש חשש איסור דאורייתא בכל החלב (איסור והיתר הארוך מז ד)^[14].

• ויש אומרים שלא גזרו כלל על תערובת חלב גוי, כשם שלא גזרו בתערובת דמאי (כן משמע מהמרדכי חולין).

האפוי יחד עמו

דבר שנאפה בתנור אחד עם דבר שיש בו חלב גוי, כתבו ראשונים שאינו נאסר משום ריח (ראה ערך ריחא מילתא), כיון שאין החלב בעצמו אסור אלא מחשש תערובת איסור, שלענין איסור אכילתו בלבד הוא שנחשב כגוף האיסור, אבל לא לאסור דבר אחר בריחו (איסור והיתר הארוך מח ה).

חמאת גוי

חמאה של גוי, נחלקו בה גאונים:

• יש המתירים אותה (רמב"ם מאכלות אסורות ג טו, בשם מקצת גאונים; מרדכי עבודה זרה תתכו, בשם תשובות הגאונים בני בבל), שהרי לא גזרו על החמאה (רמב"ם שם; טור יו"ד קטו), שאף על פי שהחמאה נעשית מחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, לא גזרו אלא על החלב בעין ועל הגבינות (ב"ח שם ג). ולחלב טמא אין לחוש, שחלב טמא אינו עומד להיעשות ממנו חמאה (כן משמע מהרמב"ם שם, ושערי דורא עח), ואפילו אם היה מעורב בו חלב טמא, הרי נפרד ממנו, ואין החמאה אלא מן הטהור (שערי דורא שם). ועוד שהחולב לעשות חמאה מן הסתם אינו מערב בו חלב טמא, מאחר שאינו עומד (תשובת רבנו תם בשערי דורא שם, ובאיסור והיתר הארוך מח ב, ול"ו שערים כז; תשב"ץ ג י)^[15].

• ויש האוסרים אותה (רמב"ם שם, בשם מקצת גאונים; מרדכי שם, בשם אנשי ארץ ישראל)^[16], משום צחצוחי חלב שישארו בה (רמב"ם שם), והיא בכלל גזירת הגבינה שאמרו בה טעם זה (מאירי עבודה זרה לה א), וכל שכן חמאה שהיא לחה ואינה עומדת לגמרי כגבינה, שיש לחוש בה יותר (שו"ת הרשב"א א קי), וכל חלב שלהם חוששים לו שמא עירבו בו חלב בהמה טמאה (רמב"ם שם). וכן הטעם של גילוי נאמר אף בחמאה (המנהיג קלד).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאם לקח חמאה מן הגוי, ובישלה עד שהלכו להם צחצוחי החלב - היינו שניתכו על ידי האש ולא נשארו בה כלל (רמב"ם שם טז, לפי כסף משנה שם, ובית יוסף שם) - הרי זו מותרת, שאם תאמר נתערבו עמה ונתבשלו כולם, בטלו במיעוטם (רמב"ם שם). ואף לכתחילה מותר לעשות כן, אף על פי שאין-מבטלים-אסור-לכתחילה (ראה ערכו), שהרי אינו מוסיף עליו היתר, אלא שממסמס את האיסור (איסור והיתר הארוך שם א; כסף משנה שם; ש"ך שם ס"ק כח), אלא שמכל מקום אין נכון לכתחילה ליקח חמאה מן הגוי כדי לבטל האיסור (ט"ז שם ס"ק יב).

ואפילו לדעת הסוברים שגבינה או חמאה שעשה אותה ישראל מחלב גוי אסורה אף על ידי בישול (ראה לעיל: כשאין חשש חלב טמא), הרי זה לפי שגזרו על חלב גוי ולא חילקו בגזירתם, אבל על חמאה לא גזרו (כסף משנה שם, ובית יוסף שם; ב"ח שם; ט"ז שם).

• יש אומרים שהחמאה מותרת אף בלא בישול (רבנו פרץ בהגהות סמ"ק רכג; טור שם, בשמו; מאירי עבודה זרה לה א). אלא שבאופן זה יש סוברים שאינה מותרת אלא כשהיא יבשה, היינו לאחר ארבעה ימים - ויש שכתבו לאחר שלשים יום (איסור והיתר הארוך שם) - שאז אין לחוש לתערובת נסיוב החלב, אלא שאם יודע בודאי שלא נתערב בה נסיוב החלב מותרת מיד, ואף אם יש ספק בדבר, הרי ספק דרבנן להקל (תשובת רבנו תם שם ושם ושם); ויש סוברים שאף אם יש בה נסיוב החלב מותרת, שאין נסיוב החלב מצוי אלא מחלב טהור (שערי דורא שם; איסור והיתר הארוך שם).

• יש אומרים שכל האיסורים הנוהגים בגבינת גוים נוהגים בחמאת גוי, ואף אם בישלה אסורה, שאף על פי שהלך האיסור ונתמעט, כמה מכוער הדבר שנסתלק ממנו חשש איסור מפני ביטולו ברוב (ראב"ד שם; הרשב"א בתורת הבית ג ו; טור שם, בשמו), ועוד שאיסורים אלה הלכו בהם להחמיר, להתרחק מאיסורי גוים, ואין להם תקנה לעולם (הרשב"א שם ובשו"ת א קי)^[17].

• ויש אומרים שאין טעם ברור לאסור חמאת גוי, אלא שנהגו בה איסור, לפיכך אין מוחים באנשי המקום שנהגו בה היתר, אלא שאם רוב בני המקום נוהגים בה איסור - אין לשנות (ראה ערך מנהג. טור שם, בשם הרא"ש), ורבותינו הקדמונים הניחו לעשות בזה כל מדינה ומדינה כמנהגה (איסור והיתר הארוך שם ג). וכן הלכה, שהולכים אחר המנהג (שו"ע ורמ"א שם), ובמקום שאין מנהג, אם בישלה עד שהלכו צחצוחי החלב - מותרת (שו"ע שם) אף לכתחילה (רמ"א שם)^[18]. וכתבו הפוסקים שהמנהג ברוב המקומות להחמיר ולא לאכול החמאה, ומכל מקום במקום שישראל מועטים יכולים לאכול חמאת גוים בלי פקפוק כלל (ערוך השלחן שם כז).

כלים ותערובת

אף במקום שנהגו איסור בחמאת גוי, אינה אוסרת את הכלים שנתבשלה בהם, ולא תערובת שלה, שאם נתערבה בהיתר הכל מותר (כן משמע מאיסור והיתר הארוך שם ה; רמ"א שם), אם יש רוב בהיתר (ט"ז שם סק"ח; ש"ך שם ס"ק יז), שהרי לא נתערב בה איסור ודאי כלל, אלא שמחמירים באותו מקום לכתחילה מחשש תערובת נבלה, או קערות שנשתמשו בהם איסור (ראה לעיל), אבל בדיעבד אין מחזיקים האיסור וסומכים שהאיסור בטל בששים, ואף משום מראית עין אין כאן, שהרי לא נתפשט האיסור ברוב המקומות (איסור והיתר הארוך שם)^[19].

מרגרינה

גם מרגרינה, שהיא בחזקת צמחונית, יש שמערבים בה ממיני בעלי חיים, אלא שהאחוזים הם נמוכים, ולכן הממשלה מרשה לרשום עליו שהיא נקייה מתערובת, ולכן כל שנעשית בידי גוים אין לאכלה ללא הכשר. ובשעת הדחק ניתן להקל לאכלה, אלא אם כן לא ידוע בבירור שנעשה מצמחים, שאז כולו בחזקת איסור (דעת כהן רכד).

הנעשה מחלב

יוגורט

יוגורט שנעשה בידי גוים אסור באכילה (שו"ת הרדב"ז ו ב אלפים רצא; חקקי לב יו"ד לב, בשם כמה אחרונים), שהרי גבינת גוים נאסרה במנין אף על פי שהיא יבשה ואין בה צחצוחי חלב, ואפילו העמידו אותה בשרף האילנות (ראה ערך גבינת גוים), כל שכן זה שעדיין הוא רך קצת, ואפילו נתייבש אסור, כי מה לי אם העמיד החלב בשרף האילנות ומה לי אם העמידו בדבר המחמיץ (שו"ת הרדב"ז שם). ונחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שבכלל חמאה הוא, ואינו אסור אלא לדעת האוסרים חמאת גוי (ראה לעיל: חמאת גוים. מהריט"ץ פא; פרח מטה אהרן ב לג).

• ויש אומרים שהכל מודים בו שאסור, שחמאה לא נקפה בה אלא שומן החלב בלבד, לפיכך לא חששו לחלב טמא שאין בו שומן הנקפה, מה שאין כן בזה שהחלב כולו נקפה מחמת הדבר המעמידו, ויש לחוש שמא יש בו חלב טמא (כנסת הגדולה יו"ד קטו, הגהות טור ס"ק יד, בשם הר"א ן' יעיש).

אבקת חלב

אבקת חלב, שנעשית על ידי שמייבשים את החלב, נחלקו בה הפוסקים:

• יש אומרים שהכל מודים בה שהיא אסורה, שאין דינה כחמאה לדעת המתירים (ראה לעיל: חמאת גוים), שהרי אפשר לייבש חלב טמא כחלב טהור (חזון איש יו"ד מא ד).

• ויש אומרים שהיא מותרת, שאין זה בכלל גזירת חלב גוי, כיון שנשתנה (הר צבי יו"ד קג, על פי ריטב"א עבודה זרה לח ב).

העשוי ממי חלב

מאכל של גוי הנעשה ממי חלב (ראה ערך חלב: מי חלב), על ידי שמרתיחם ומקפיאם, נסתפקו ראשונים אם דינו כחמאה או כגבינה, שאפשר שמי חלב אינם בכלל חלב, ואין לאסרם משום חלב גוי, ומשום תערובת חלב טמא אין לחוש, שהרי חלב טמא אינו נקפה, כדרך שאמרו בחמאה לדעת המתירים, ואף על פי שיש בו פירורי גבינה שצפים למעלה בעת עשייתו ונקפאים עמו, אין אותם פירורים אסורים משום צחצוחי חלב, כיון שהם קטנים ואין בהם גומות, או שאפשר שאינו דומה לחמאה שעושים אותה בצונן, מה שאין כן מאכל זה שנעשה על ידי הרתחת החלב, ויש לחוש שמא היה בו חלב טמא ונתן טעם בחלב הטהור, אף על פי שאינו נקפה עמו (שלטי גבורים עבודה זרה טז א מדפי הרי"ף, ב; איסור והיתר הארוך מח ז, בשם הסמ"ק).

חלב שהועמד

חלב שהועמד יום או יומיים עד שנעשה עב, והעליון הוא שמן והתחתון הוא חמוץ, החלב השמן אם הוא עב דינו כחמאה (חכמת אדם סז ג; ערוך השלחן שם כח), וקל ממנה, לפי שאין לחוש לצחצוחי חלב לפי שמעורבים בה ובטלים ברוב (חכמת אדם שם), לפיכך במקום שנוהגים היתר בחמאה, מותרים אף בזה (חכמת אדם וערוך השלחן שם); אבל אם הוא רך, שיש בו חלב הרבה - אסור (חכמת אדם שם), ומכל מקום החלב החמוץ אסור משום חשש תערובת חלב טמא (פרי חדש שם), אם לא בשעת הדחק, שאז ישפוך הנסיובי ויאכל (ערוך השלחן שם).

הערות שוליים