מיקרופדיה תלמודית:חמסן
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - הלוקח דבר שלא ברצון בעליו ונותן את דמיו
מהותו ואיסורו
בלשון חכמים ישנו חילוק בין גזלן (ראה ערכו) לחמסן (רא"ש ב"ק ו יז)[2], שגזלן אינו נותן דמים, וחמסן נותן דמים (בבא קמא סב א) אלא שלוקח בכח (רש"י ביצה טו ב ד"ה נחמסת), על כרחו של בעל החפץ (רש"י קדושין נב א ד"ה חמסן) קרקע או מטלטלין (רמב"ם עדות י ד; טוש"ע חו"מ לד יג), והמוכר אומר שלא מכר מרצונו אלא מחמת אונס (ב"ח שם; כנסת הגדולה שם, הגהות טור מ), והוא שלא אמר לבסוף רוצה אני, שאם אנסו עד שאמר רוצה אני, כיון שנותן דמים אינו נקרא חמסן, שהרי מכירה באונס מכירה היא (בבא קמא שם).
אף שומר שנתן עיניו בפקדון שבידו, וטוען שנגנב או אבד בפשיעה ורוצה לשלם, בכלל חמסן הוא (תוספות בבא מציעא ה ב ד"ה בלא), וכן המזיק ממון חברו במזיד ומשלם לו, יש מן האחרונים שצידד שבכלל חמסן הוא (פני יהושע בבא קמא סב א).
מהו האיסור
כל הגוזל את חברו שוה פרוטה - ואפילו נותן דמים (כן משמע מבבא קמא קיט א) - כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם (יואל ד יט. גמ' שם). ונחלקו ראשונים:
- יש אומרים שהחמסן עובר על איסור לא-תחמוד (ראה ערכו. תוספות בבא קמא שם ד"ה חמסן, וסנהדרין כה ב ד"ה מעיקרא, בתירוץ השני; כן משמע מהרמב"ם וראב"ד גזלה א ט; ריטב"א (החדשים) בבא מציעא שם), ונחלקו לדעה זו כשנתרצה המוכר לבסוף אם עובר על לאו זה (רמב"ם שם, לפי המגיד משנה שם); או לא (ראב"ד שם; תוספות סנהדרין שם, בתירוץ השני).
- ויש אומרים - שאמנם הדבר אסור, אבל אינו עובר כלל בלא תחמוד כשנותן דמים (תוספות שם, בתירוץ הראשון; סמ"ג לאוין קנח)[3].
לעדות ולשבועה
חמסן פסול לעדות מדרבנן (סנהדרין כה ב; רמב"ם עדות י ד; טוש"ע חו"מ לד יג), והוא הדין שפסול לשבועה, ככל פסולי עדות (תוספות בבא קמא סב א ד"ה חמסן, ובבא מציעא ה ב ד"ה בלא). ונחלקו ראשונים:
- יש מפרשים שאף על פי שלא אמר המוכר רוצה אני אין חמסן פסול אלא מדרבנן (תוספות בבא קמא שם; רשב"א ומאירי שם; רא"ש שם ו יז), לפי שעבר על גזל מדבריהם (רמב"ם שם). ואין לפסול חמסן מן התורה משום שעבר על לא תחמוד (ראה לעיל; מהותו ואיסורו), שכיון שלפי דעת בני אדם לא נאמר איסור זה אלא בלא דמים, אינו נפסל מן התורה (סמ"ג לאוין קנח, בשם ר' משה ור"א ממיץ; הגהות מיימוניות גזלה א ט, בשם ריב"ם), לפי ששוגג הוא (באור הר"א שטין לסמ"ג שם); או שלא נאמר לאו זה לדעתם אלא כשאינו נותן דמים (ראה לעיל: מהותו ואיסורו. תוספות סנהדרין שם ד"ה מעיקרא, בתירוץ הראשון; סמ"ע לד ס"ק לב).
- ויש מפרשים שאם לא אמר רוצה אני פסול החמסן מן התורה, לפי שעבר על לא תחמוד, אלא שחכמים הוסיפו לפסול אף באמר רוצה אני (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם תוספות שנץ; תוספות הרא"ש בבא מציעא שם, בפירוש השני).
שלבי הפסול
בראשונה לא פסלו את החמסנים, שהרי נותנים דמים, וכיון שראו חכמים שחוטפים גזרו בהם (סנהדרין שם), לפי שבאים לידי גזלנות, שהיה קשה לבעלים למכור ובעל כרחם חוטפים וזורקים המעות לפניהם (רש"י שם ד"ה כיון דחזו).
או שבראשונה היו מפייסים את הבעלים עד שיאמרו רוצה אני, ולא היו עוברים על איסור לא תחמוד, וכיון שראו שלוקחים בעל כרחם, ולא היו חוששים אם יתפייסו - פסלום (תוספות שם ד"ה מעיקרא); או לפי שראו שנוטלים על דעת שלא יתנו דמים, ואחר כך היו נותנים דמים, ונפסלים על כוונתם הראשונה (חידושי הר"ן שם, בפירוש הראשון)[4].
הנותן עיניו בפקדון
שומר שנתן עיניו בפקדון שבידו וטוען שנגנב או אבד בפשיעה, ורוצה לשלם (ראה ערך שומרים), אף על פי שהוא בכלל חמסן (ראה לעיל: מהותו ואיסורו) אינו נפסל לעדות ולשבועה, שלא פסלו חכמים אלא חמסן שחצוף לחטוף בידיעת הבעלים (תוספות בבא קמא קיט א ד"ה חמסן, ובבא מציעא ה ב ד"ה בלא; רמ"א חו"מ צב ד)[5].
הממון שבידו
כשאמר המוכר רוצה אני
חמסן שנתן דמי החפץ, ואמר המוכר רוצה אני - המכר חל, שהלכה כדעת הסוברים שמכירה באונס הרי זו מכירה (ראה ערך אונס: במכר ומתנה. בבא מציעא מז ב - מח א); אבל אם לא אמר רוצה אני - אין המכר חל (הגהות מיימוניות מכירה י א, על פי קדושין עד א, ובבא מציעא ב ב; נמוקי יוסף סנהדרין כה ב). ואפילו אם לא אמר בפירוש רוצה אני, אלא שעשה מעשה המוכיח שנתרצה, כגון שמסר החפץ ביד החמסן, או שקיבל המעות מידו - נתקיים המכר (בית יוסף וב"ח חו"מ רה א; דרישה שם סק"א).
כשלא אמר המוכר רוצה אני
לא אמר המוכר רוצה אני, באופן שאין המכר חל (ראה לעיל), הרי החמסן כגזלן שחייב בהשבה (ראב"ד גזלה א ט), ואין החפץ שלו (בית שמואל אה"ע כח סק"ב; באור הגר"א שם סק"ג). ולפיכך המקדש את האשה בחמס - אינה מקודשת (קדושין יג א, ושם נב א; רמב"ם אישות ה ז; טוש"ע אה"ע כח א), אלא אם כן נתייאשו הבעלים (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שיש כאן יאוש ושינוי רשות (מגיד משנה שם). וכן אם חמס את האשה, וחזר וקידשה בחמס שלה - אינה מקודשת, אלא אם כן קדמו ביניהם שידוכין ונטלה ושתקה (כן משמע מהגמ' שם יג א; רמב"ם שם י; טוש"ע שם ב)[6]. וכן החמסן יכול להקדיש ולתרום ולהפריש מעשר מהחמס רק אם נתייאשו הבעלים, שאז בעצם ההקדש וההפרשה נעשה שינוי שם (גמ' בבא קמא סז א, ושם קיד א, ורש"י שם ושם ד"ה אנס).
חיוב באחריות
חמסן דינו כגזלן לענין תשלומים בתורת מזיק, כשאבד החפץ או נשתנה (ראה ערך גזל. מגילת ספר לסמ"ג לאוין קנח, על פי גיטין מט ב), או כשלא נתן אלא מקצת דמיו (גרש ירחים גיטין שם), או שאבדו הדמים מבעל החפץ, שהרי אינו חייב באחריותם (מחנה יהודה גיטין שם).
הערות שוליים
- ↑ טז, טורים נב-נז.
- ↑ אבל כתבו ראשונים שבלשון הכתוב אין חילוק בין גזל לחמס (תוספות בבא קמא סב א ד"ה חמסן; רא"ש שם).
- ↑ במקום סכנת נפש, שמותר לגזול על דעת לשלם, וכן על הגוזל על מנת לשלם דבר יפה ממנו, ראה ערך גזל: איסורו.
- ↑ על הכרזה שהצריכו לפסולי עדות מדבריהם, ראה ערך הכרזה; אם חמסן נפסל משעה שגזל או משעה שהעידו עליו בבית דין, וכן על האופנים שחמסן חוזר לכשרותו, ראה ערך גזלן וערך פסולי עדות.
- ↑ ויש מן הראשונים הסובר שאף באופן זה פסלו חכמים (כן משמע מנמוקי יוסף סנהדרין כה ב).
- ↑ לסוברים שאף בלא אמר רוצה אני אינו חמסן אלא מדרבנן (ראה לעיל: לעדות ולשבועה) אף חיוב ההשבה אינו אלא מדרבנן (תומים לד ס"ק יג; באור הגר"א חו"מ רה סק"א).