מיקרופדיה תלמודית:חמץ נקשה

הגדרה^[1] - חמץ שמתחילת חימוצו אינו ראוי לאכילה, או שאינו חמץ גמור

מהותו וגדרו

כמה מיני חמץ שאין דינם כחמץ גמור נמנו במשנה, ונקראו בתלמוד חמץ נוקשה (פסחים מג א ומנחות נד א, ועוד), ונחלקו ראשונים במובן המילה:

• יש מפרשים שמובנו חמץ רע (רש"י פסחים לו א ד"ה אין, ושם מג א ד"ה מאן; רי"ד וריטב"א ומאירי שם מב א; סמ"ג לאוין עט), שקשה ונמאס מלאכול (סמ"ג ומאירי שם), והמינים הללו אינם ראויים לאכילה (רש"י שם מג א ד"ה מאן וד"ה כותח; ר"ן ומאירי שם מב א) מעולם, שדבר שהיה ראוי לאכילה מתחילה, הרי זה חמץ גמור עד שיפסל מאכילת כלב (מגן אברהם תמב סק"א).

• ויש מפרשים שמובנו חמץ רעוע, כלומר שפל (רש"י מנחות נד א ד"ה נוקשה), מלשון נוֹקַשְׁתָּ (משלי ו ב), כלומר נכשלת (תפארת ישראל, קופת הרוכלים, חמץ ונוקשה), שאינו לא חמץ ולא מצה (רבנו גרשום שם ד"ה נוקשה), ונקרא נוקשה לפי שאינו חמץ גמור (טור או"ח תמב), שמינים אלו אין חימוצם חימוץ ברור (ירושלמי פסחים ג א).

המינים במשנה

ואלו שנמנו במשנה:

• זומן של צבעים (משנה פסחים מב א), דהיינו מי סובין שצובעים בהם עור אדום (רש"י שם ב ד"ה מיא וד"ה צבעו, על פי הגמ' שם, וריטב"א שם א, בשמו).

• ועמילן של טבחים (משנה שם), דהיינו פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה על פי קדירה ושואבת הזוהמא (גמ' שם ב).

• וקולן של סופרים (משנה שם א), דהיינו דבק העשוי מקמח ומים שמדבקים בו הרצענים את עורותיהם והסופרים את ניירותיהם (מסקנת הגמ' שם ב, ורש"י ד"ה פירורא).

• ויש מהתנאים המוסיפים: אף תכשיטי נשים (רבי אליעזר במשנה שם א), דהיינו טיפולי הנשים, העשויים מסולת להשיר את השיער (גמ' שם ב).

שיאור

אף בצק שלא החמיץ כל צרכו, והוא הנקרא שיאור (ראה ערך חמץ: חימוץ בבצק) דנו בו משום חמץ נוקשה (פסחים מג א), אם משום שאינו ראוי לאכילה, הואיל והחמיץ קצת ולא גמר, ולהחמיץ עיסות אחרות כשאור אינו ראוי (רש"י שם ד"ה חמץ, ופסחים מג א ד"ה שיאור, וחולין כג ב ד"ה חמץ); או לפי שאינו חמץ גמור (רבנו חננאל פסחים שם), שיצא מכלל מצה ולכלל חמץ לא בא (רש"י חולין שם ד"ה שיאור).

נילושה במי פירות

עיסה שנילושה במי-פירות (ראה ערכו), אף לדעת הסוברים שאינה נעשית חמץ גמור (ראה ערך חמץ: המשקים המחמיצים) נעשית חמץ נוקשה (ראה להלן: במנחות).

אורז ודוחן

אף דברים שאין באים לידי חימוץ, כגון אורז ודוחן וכיוצא בהם (ראה ערך הנ"ל: איסור קטניות), יש מן הראשונים סוברים שמכל מקום באים לידי נוקשה (ראב"ד חמץ ה ב, לגירסת דפוס ונציה; ריטב"א פסחים לה ב, בשם יש מפרשים, ודחה).

חיטי קורדניתא

חטים הנקראות חיטי קורדניתא - שצומחות בהרי אררט, וקשות הן מאד (רש"י פסחים ז א ד"ה אפילו, על פי אונקלוס בראשית ח ד) - שכשנפלו עליהן מים אמרו שאסורות בהנאה משום חמץ (פסחים שם וכא ב), יש מן הראשונים מפרשים שהן חמץ נוקשה (תוספות שם ו ב ד"ה משש, בשם רבנו תם; מלחמות לרמב"ן שם ור"ן ורבנו יהונתן; רא"ש שם ב ב), שאף על פי ששאר חטים מתחמצות אף בלא ביקוע, לפי שהמים נכנסים דרך הסדק שבהן (ראה ערך חמץ: בלתיתה ובישול), חטים אלו שהן יבשות אין שרייתן במים מביאתן לידי חימוץ כל כך, כי אם לכעין חמץ (מאירי שם ז א)^[2].

נפלו מים על חיטים

אף שאר חטים שנפלו עליהן מים ואין ביקוען ניכר, יש סוברים שנעשות חמץ נוקשה (פרי מגדים, פתיחה להלכות פסח ג ד ב, בשם יש פוסקים).

סובין ומורסן

אף סובין ומורסן ששנינו שאין שורים אותם לתרנגולים לפי שבאים לידי חימוץ (ראה ערך הנ"ל: שם), כתבו אחרונים שאינם אלא חמץ נוקשה (פרי מגדים או"ח תסז, אשל אברהם ס"ק יד; פני יהושע פסחים לט ב), כיון שאינם ראויים לאכילת אדם (ראה לעיל. פני יהושע שם).

באיסור אכילה והנאה

באיסור אכילה

באיסור שעוברים באכילת מיני חמץ נוקשה שבמשנה (ראה לעיל: מהותו וגדרו), נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהרי אלו באזהרה - בלאו (פסחים מג א, לדעה זו) - ואין בהם משום כרת (סתם משנה פסחים מב א; רבי אליעזר במשנה שם, לפי תוספות שם ד"ה רבי; רבי אליעזר בגמ' שם מג א, לפי רב נחמן בגמ' שם; ועוד תנאים), שנתרבה מהכתוב: כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ (שמות יב כ. רש"י פסחים מג א ד"ה שיאור; המאור שם; תוספות שם כג ב ד"ה מאי, ושם מב א ד"ה ואלו, ומנחות נג א ד"ה אלא, וחולין כג ב ד"ה ואי), "כל" לרבות (רש"י פסחים מג א ד"ה שיאור; המאור שם)^[3], ובעה"מ שם), אבל אין בו כרת, כיון שנתמעט מהכתוב: כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה (שמות יב טו), שדוקא על חמץ גמור ענוש כרת (המאור שם, על פי הגמ' שם)^[4].

• ויש אומרים שאינם אסורים אפילו בלאו (רבי אליעזר בגמ' שם מג א, לפי רב יהודה בגמ' שם; רבי יהודה בגמ' שם, לפי מלחמות לרמב"ן שם מב א; ועוד תנאים), ואינו אסור אלא מדרבנן (ר"ש תרומות י ב).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאסור בלאו, ולוקה (המאור וכתוב שם לראב"ד ומלחמות לרמב"ן שם; רמב"ם חמץ ה יג, לפי רבנו מנוח שם).

• יש פוסקים שאסור בלאו, אך אינו לוקה, כיון שאינו ראוי לאכילה, ואין זו אכילה גמורה (מאירי שם, בשם גדולי הרבנים וגדולי המחברים; רמב"ם שם, לפי לחם משנה שם; טור או"ח תמב, לפי בית יוסף שם א).

• ויש פוסקים שאינו אסור אלא מדרבנן (רי"ף שם, לפי מלחמות לרמב"ן ורא"ש ור"ן שם; טור שם, בשם הרי"ף והרא"ש, ובאו"ח תנט, בסתם), וכן הלכה (שו"ע או"ח תמב א, ושם תמז יב, לפי מגן אברהם תמב סק"א, ושם תמז סק"ה).

באיסור הנאה

אם יש איסור הנאה מן התורה בחמץ נוקשה, לסוברים שאסור באכילה מן התורה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים, שלסוברים שכל איסור אכילה שבתורה כולל אף איסור הנאה, עד שיפרט לך הכתוב היתר הנאה (ראה ערך אסורי הנאה: האיסורים ומקורותיהם), אף חמץ נוקשה אסור בהנאה; ולסוברים שלמדים איסור הנאה של חמץ בפסח מלשון "לא יֵאָכֵל" שבכתוב: וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (שמות יג ג. ראה ערך הנ"ל: שם), אין חמץ נוקשה בכלל האיסור, שלא נתרבה בכתוב (תוספות פסחים כג ב ד"ה מאי).

• ויש אומרים שהכל מודים שאסור בהנאה מדאורייתא, שאף לדעה שחמץ נתרבה מכתוב מיוחד, כיון שנתרבה איסור הנאה בחמץ מלא יאכל, כל איסורי חמץ בכלל (חידושי הר"ן שם).

ומכל מקום להלכה חמץ נוקשה אסור בהנאה (משנה שם מח ב, וגמ' שם מג א), ואף לסוברים שאין איסור אכילתו אלא מדרבנן (ראה לעיל), אסרוהו אף בהנאה (נודע ביהודה תנינא או"ח ע; שלחן ערוך הרב או"ח תמב כ).

לפני זמנו

לפני זמנו, היינו בערב פסח משש שעות ולמעלה עד הלילה, אפילו לדעות שחמץ גמור אסור בו מן התורה (ראה ערך חמץ: בערב פסח), כתבו ראשונים שאין חמץ נוקשה אסור בו אלא מדרבנן, אף לסוברים שאיסורו בפסח מן התורה, לא נתרבה אלא לתוך זמנו (רא"ש שם ב ב), ומכל מקום מדרבנן גזרו עליו אף לסוברים שאיסורו בפסח מדרבנן (כן משמע מתוספות שם ו ב ד"ה משש). ואפילו לדעות שחמץ גמור אינו אסור בערב פסח אלא מדרבנן (ראה ערך הנ"ל: שם), ואף בשעה ששית, שלדברי הכל אין איסורו אלא מדרבנן (ראה ערך הנ"ל: שם), כתבו ראשונים שחמץ נוקשה אסור בה (תוספות חולין ד ב ד"ה מותר, לפי תוספות רעק"א פסחים ג, אות יא)^[5].

באיסור בל יראה

חמץ נוקשה הנמצא ברשות ישראל בפסח, נחלקו ראשונים אם עובר עליו בבל-יראה-וכל-ימצא (ראה ערכו):

• יש אומרים שעובר עליו, וזהו ששנינו: ואלו עוברין בפסח (משנה פסחים מב א), שכל אלו שמנו חכמים במשנה בכלל חמץ נוקשה, עוברים עליהם בבל יראה ובל ימצא (רש"י שם ד"ה ואלו עוברין; פירוש המשניות לרמב"ם ופסקי רי"ד ופסקי ריא"ז וריטב"א שם; רמב"ם חמץ ד יא, לפי ביאור הגר"א או"ח תמב סק"א), שאם איסור אכילתו הוא מן התורה (ראה לעיל: באיסור אכילה והנאה) נתרבה לכל דבר כחמץ גמור (מאירי ומהר"ם חלואה שם, על פי פסחים ה א); ואף אם איסור אכילתו מדרבנן (ראה לעיל: שם), הרי זה לפי שאינו כדרך אכילתו, אבל בבל יראה עובר עליו, אם לא נפסל מאכילת כלב (פני יהושע שם וביאור הגר"א שם, לפי מנחת ברוך מד ב).

• ויש אומרים שאינו עובר עליו (תוספות שם ד"ה ואלו, בשם רבנו תם; המאור שם, לפי המכתם שם; ר"ן שם), ואלו עוברין ששנינו היינו שעוברים מעל השולחן לפי שאינם בני אכילה (תוספות שם, בשם רבנו תם), או שמתבערים (המאור ומאירי ור"ן ומהר"ם חלאוה שם), שמדרבנן צריכים ביעור (תוספות שם ב א ד"ה אור; תוספות רבינו פרץ שם; ר"ן שם מב א ומח א; המאור שם מב א, לפי המכתם שם; ב"ח או"ח תמב א, בשם מרדכי הארוך; ריב"ש ג), וכן הלכה (שו"ע או"ח תמז יב, לפי מגן אברהם תמב סק"א).

במנחות

מנחות (ראה ערכו) הבאות מצה, שנאמר בהם: מַצּוֹת תֵּאָכֵל וגו' לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ (ויקרא ו ט - י), אם הביאן משיאור, שהוא בצק שלא החמיץ כל צרכו, שאף הוא בכלל חמץ נוקשה (ראה לעיל: מהותו וגדרו), נחלקו תנאים:

• לסוברים שאיסור אכילת חמץ נוקשה בפסח הוא מדאורייתא (ראה לעיל: באיסור אכילה והנאה) לא יצא ידי חובתו, מפני ששיאור הוא חמץ, ולכן נקרא חמץ אף לענין מנחות (רבי מאיר במנחות נג א).

• ולסוברים שאין איסור אכילתו בפסח אלא מדרבנן, הרי שיאור מצה הוא, ויוצא ידי חובה בהבאתו במנחות (רבי יהודה בגמ' שם)^[6].

לחמי תודה

לחמי-תודה (ראה ערכו) - שמביא עם קרבן התודה ארבעים חלות, ושלשים מהם של מצה ועשרה של חמץ (ראה ערך הנ"ל) - אם הביאם מבצק שלא החמיץ כל צרכו, הרי זה תלוי במחלוקת התנאים הנ"ל אם נחשבים של מצה או של חמץ (חולין כג ב).

מנחת נסכים

מנחת-נסכים (ראה ערכו), לדעת הסוברים שמגבלה במים וכשרה (ראה הנ"ל) - נתרבתה לאיסור חימוץ מהכתוב: כל המנחה וגו' לא תעשה חמץ (ויקרא ב יא. מנחות נז א), שאף על פי שמי פירות אין מחמיצים - והרי מנחת נסכים שמנה מרובה (רש"י שם ב ד"ה וקפריך; תוספות שם א ד"ה מנחת) - כיון שמגבלה במים יש בה חימוץ (גמ' שם ב, ורש"י שם), היינו חמץ נוקשה (תוספות שם נד א ד"ה (נג ב) אין ופסחים לה ב ד"ה ומי)^[7].

הערות שוליים