מיקרופדיה תלמודית:חסיד

הגדרה^[1] - זריז במצוות ומחמיר על עצמו לפנים משורת הדין, ומוותר משלו בכל דבר שיש בו צד איסור

עושה לפנים משורת הדין

החסיד הוא העושה לפנים-משורת-הדין (ראה ערכו. רש"י אבות ו א ורבינו יונה שם ב ח), והעושה כן נדבק במידותיו של ה', שנאמר: לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ (דברים יא כב), מה הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד - שעושה לפנים מן השורה (רש"י ראש השנה יז ב ד"ה חסיד, ותהלים קמה יז) - שנאמר: כִּי חָסִיד אֲנִי (ירמיהו ג יב), אף אתה היה חסיד (ספרי עקב מט).

אף בכמה הלכות שנשנו סתם, פירשו שלא נאמרו על דרך חיוב לכל, אלא מידת חסידות שנו כאן (שבת קכ א ובבא מציעא נב ב, ועוד), וכן מצינו שאמרו על דבר שמותר מן הדין, שמכל מקום אין רוח חסידים נוחה הימנו (שבת קכא ב), או שאין זו משנת חסידים (ירושלמי תרומות ח ד), שהחסידים מחמירים על עצמם (מנחות מא א).

זריז במצוות

מלבד זאת אמרו בכמה מקומות: חסידים הראשונים היו עושים כן (משנה ברכות ל ב, וגמ' נדרים י א, ובבא קמא ל א, ועוד), שחסידים זריזים הם במצוות (רש"י מנחות מ ב ד"ה חסידים), שהחסידות היא הרחבת קיום כל המצוות בכל הצדדים והתנאים שראוי ושאפשר (מסילת ישרים יח)^[2].

הדרך לחסידות

כיצד יהיה האדם חסיד, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שיקיים ענייני נזיקין (רב יהודה בבבא קמא ל א), כאותה ששנינו: חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהם, ומעמיקים להם שלשה טפחים, כדי שלא תעכב המחרישה (רבנו חננאל ורשב"א ומאירי שם); ויש מפרשים שיקיים הדינים האמורים בשלש הבבות של סדר נזיקין, והם נזקים וגזל והשבת אבדה ואונאה ורבית (נמוקי יוסף שם; דרכי משה חו"מ שעח סק"א, וסמ"ע שם סק"א, בשמו).

• יש אומרים שיקיים ענייני אבות (רבא בגמ' שם), כלומר הנאמר במסכת אבות (רבנו חננאל ומאירי שם; רשב"א שם, בפירוש הראשון); ויש מפרשים שיקיים מה ששנינו באבות: האומר שלי שלך ושלך שלך -חסיד (אבות ה י. רשב"א שם, בפירוש השני).

• ויש מפרשים שיקיים ענייני ברכות (אמרי לה בגמ' שם), היינו מה שאמרו: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים (משנה ברכות ל ב. רשב"א בבא קמא שם), או מה שאמרו: אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה (ברכות לה א) וכיוצא (רבנו חננאל שם)^[3].

ומידת חסידות נמנית בברייתא בין המידות שאדם בא לידיהן על ידי שעוסק בתורה, כגון זהירות וזריזות ונקיות ופרישות וטהרה וקדושה וענוה ויראת חטא (עבודה זרה כ ב), וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ (תהלים פט כ. גמ' שם). ולכן אמרו: לא עם-הארץ (ראה ערכו) חסיד (אבות ב ה), לפי שלא יוכל להגיע אל מעלת החסידות כי אם גדול בתורה (רבנו יונה שם). ואמרו: כל העוסק בתורה לשמה מכשרתו להיות צדיק וחסיד (אבות ו א).

הנאה ממה שאינו שלו

חסיד אינו נהנה מממון שאינו שלו, אפילו שהפקידו אותו הבעלים, כשיודע שלא הפקירוהו (כן משמע משבת קכ א, ורש"י ד"ה דלא), וכן מוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה (רש"י שם ד"ה חסידי), ובזה הוא גדול מירא שמים (רבנו חננאל שם ד"ה ואם). וכן אין חסיד לוקח שכר פעולתו, אף על פי שאין זה שכר-שבת (ראה ערכו) גמור (כן משמע מרש"י שם ד"ה חסידי), שאינו נקרא חסיד אלא אם כן מוותר משלו (גמ' שם, ורש"י ד"ה חסידי)^[4].

הרחקת נזקיו

חסיד מחמיר בהרחקת נזקיו, אף במקום שגורם נזק לעצמו, שכן אמרו לענין צפרנים - שאסור לזרקם שמא תעבור עליהם אשה עוברה ותפיל - שהשורפם חסיד (מועד קטן יח א ונדה יז א), שמחמיר לעשות כן שלא יארע נזק לאחרים, אף על פי ששריפת דבר הבא מן האדם מזקת לאדם (ערוך, שלש; תוספות נדה שם ד"ה שורפן, בשמו).

חסיד מעיקרו

יש שחסיד בלשון חכמים, נאמר על חסיד מעיקרו, שכן אמרו בברייתא שבשמחת-בית-השואבה (ראה ערכו) היו חסידים ואנשי מעשה אומרים: אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו (סוכה נג א, לגירסתנו, ורש"י ד"ה אלו חסידים), ויש שנאמר אף על בעל תשובה (בבא קמא קג ב).

חסיד שוטה

בכמה דברים שאדם מחמיר על עצמו שלא כדין, אמרו שהרי זה בכלל חסיד שוטה, כגון שהיתה אשה טובעת בנהר, ואומר שאין דרך ארץ להסתכל בה ולהצילה (סוטה כא ב), או שראה תינוק מבעבע בנהר ואומר לכשאחלוץ תפילין אצילנו - שמתיירא שיתמסמסו במים - ועד שהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו (ירושלמי סוטה ג ד), והוא הדין המונע עצמו מחילול שבת במקום פקוח- נפש שהוא חסיד שוטה (ראה ערכו. מלחמות לרמב"ן סנהדרין עד א; שו"ת הרדב"ז ג תתפה, ושם ד אלף קלט). וכן המקדיש או המחרים כל נכסיו (ראה ערך הקדש) אין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו, ויצטרך לבריות, ואין מרחמים עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים: חסיד שוטה בכלל מבלי עולם (משנה סוטה כ א), אלא יהיה כמו שציוו נביאים, מכלכל דבריו במשפט, בין בדברי תורה בין בדברי עולם (רמב"ם ערכין ח יג)^[5].

הערות שוליים