מיקרופדיה תלמודית:חצות

הגדרה^[1] - הזמן החולק את היום או את הלילה לשני חלקים שוים

הזמן וגדרו

חצות היום הוא בחצי הזמן שבין זריחת החמה לשקיעתה (התכונה (ויטאל) ג), כמו שנאמר: וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם (יהושע י יג), היינו בחצי היום (רש"י עבודה זרה כה א ד"ה ויעמד), ובחצות היום החמה באמצע הרקיע וזריחתה תחתיה בראש כל אדם, שאין הצל נוטה לא לכאן ולא לכאן אלא צל כל אדם תחתיו (פסחים יב ב, ורש"י ד"ה אי הכי וד"ה בי קרנתא), היינו שאינו נוטה למזרח או למערב, אף על פי שנוטה לצפון או לדרום לפי מרחק המקום מקו המשוה (תוספות יום טוב פסחים ה א; סדר זמנים (חבר) דף יא), וכן בכותל המכוון מצפון לדרום, אין החמה נוצצת אלא בראש הכותל בעביו, ועובי הכותל מיצל על זקיפת הכותל (יומא כח ב, ורש"י ד"ה מכי משחרי).

חצות היום

זמן זה הוא בסוף שש שעות של היום (פסחים ה א, ורש"י ד"ה לא תשחט), היינו שעות זמניות, שיש מהן שתים עשרה ביום, בין ארוך בין קצר (ראה ערך שעה). ואף למה שנחלקו בכל מקום - לענין חישוב שעות זמניות - אם היום נחשב מעמוד-השחר (ראה ערכו) עד צאת-הכוכבים (ראה ערכו), או שנחשב מהנץ-החמה (ראה ערכו) עד שקיעת-החמה (ראה ערכו. ראה ערך יום וערך שעה), אין הבדל בזה לענין חצות היום, לפי מה שאמרו ששיעור הזמן שמעמוד השחר עד הנץ החמה שוה לזמן שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים, והוא מהלך ארבעה - או חמשה - מילים (פסחים צג ב - צד א)^[2].

חצות הלילה

זמן חצות הלילה הוא בסוף שש שעות - זמניות - של הלילה (ברכות ג ב, ורש"י שם ד"ה כנור), והוא חצי הזמן שבין שקיעת החמה לזריחתה (דברי יוסף (שוארץ), דרך מבוא השמש עמ' ס) באמצע חשכה של לילה (בכור שור ברכות ב, בשם ליקוטי האור). זמן זה כתבו אחרונים שהוא שתים עשרה שעות אחר זמן חצות היום (דרישה יו"ד קפד סק"ב, על פי נדה סה ב, ורש"י ד"ה בתקופת; שערי תשובה או"ח א סק"ו, בשם הרבה אחרונים). ואף לדעת הסוברים שזמן האשמורות נחשב מצאת הכוכבים עד עלות השחר (ראה ערך אשמורה) אין הבדל בזה לענין חצות הלילה (דברי יוסף שם), וכן אף על פי שהזמן שמעלות השחר עד הנץ החמה נחשב יום (ראה ערכו) לדיני התורה, אין לחשב את זמן חצי הלילה משקיעת החמה - או מסוף בין השמשות הסמוך לה - עד עלות השחר (לוח לארץ ישראל, דיני ליל הסדר)^[3].

הקדמה ואיחור לענין חצות

אין כל אדם בקי לכוין זמן חצות היום (יומא כח ב, ופסחים יב ב), לפי שהחמה קרובה לנטות למזרח ולמערב, ואין עומדים עליה (רש"י פסחים שם ד"ה בי קרנתא), וכל שכן ביום המעונן שאין החמה זורחת כלל (פסחים שם), לפיכך מצינו בכמה מצוות ודינים שזמנם עד חצות, או מחצות ואילך, שאמרו בהם להקדים או לאחר (פסחים יב ב, ושם נח א). וכן חצות הלילה אי אפשר לבשר ודם לעמוד עליו (מכילתא בא, פסחא יג; ברכות ג ב)^[4].

חצות היום בהלכה

תמיד של שחר ותפילת שחרית

בזמן תמיד של שחר נחלקו תנאים:

• יש אומרים שזמנו עד חצות (תנא קמא בתוספתא ברכות (ליברמן) ג א, וגמ' שם כו ב), שנאמר בו: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר במדבר כח ד), וחצות הוא סוף זמן בוקר לדעתם (גמ' שם כז א), או לפי שנאמר: שְׁנַיִם לַיּוֹם (במדבר שם ג), חלוק את היום (ירושלמי ברכות ד א) - חציו לבוקר וחציו לערב (מאירי ברכות כו א). ולכן אף זמן תפילת שחרית - שתיקנוה כנגד תמיד של שחר (ראה ערך שחרית) - עד חצות (תנא קמא במשנה שם כו א, ותוספתא שם, וגמ' שם).

• ויש אומרים שזמן הקרבת תמיד של שחר עד ארבע שעות (רבי יהודה בתוספתא שם, ובגמ' שם כו ב).

להלכה זמן תפילת שחרית עד ארבע שעות, ומכל מקום אם עבר או טעה והתפלל עד חצות, יצא ידי חובת תפילה, אלא שלא יצא ידי חובת תפילה בזמנה (רמב"ם תפלה ג א; טוש"ע או"ח פט א).

תמיד של בין הערבים ותפילת מנחה

חצות היום מצינו אף בקרבן תמיד של בין הערבים (ראה ערך תמיד), שזמן שחיטתו מן התורה הוא משינטו צללי ערב (פסחים נח א), היינו מתחילת שעה שביעית ואילך (רבנו חננאל שם ד"ה תמיד נשחט; רש"י שם ה א ד"ה לא תשחט, ושם צג ב ד"ה ט"ו מילין, ויומא כח ב ד"ה מכי משחרי), שהשמש מתחילה לנטות קצת לצד מערב והכתלים הפונים למזרח משחירים, והוא חצות היום (רש"י פסחים שם ויומא שם), ומשעה זו נקרא ערב (רש"י יומא שם), אלא שתיקנו חכמים שאין תמיד של בין הערבים נשחט אלא בשש ומחצה (פסחים נח א), אם מפני שאין כותלי בית המקדש משחירים לפני כן, לפי שאינם מכוונים בצמצום אלא רחבים מלמטה וקצרים מלמעלה (יומא שם, ורש"י ד"ה דלא מכווני), אם מפני שאין אנו בקיאים לכוין את השעה (גמ' שם), ובשש ומחצה הצל מאריך ונראה לכל שהאריך (רמב"ם תמידין א ג). וכן תפילת המנחה (ראה ערכו) - שתיקנוה כנגד תמיד של בין הערבים (ראה ערך מנחה) - זמנה מן הדין הוא מתחילת שבע, אלא שאין מקדימים אותה לפני שש ומחצה, לפי שאין אנו בקיאים בשיעור שעות היום (תוספות נדה סג ב ד"ה מן)^[5].

קרבן פסח

אף קרבן-פסח (ראה ערכו), שנאמר בו: וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ וגו' בֵּין הָעַרְבָּיִם (שמות יב ו), עיקר זמנו הוא משש שעות ולמעלה (מכילתא בא, פסחא ה), ואם שחטו קודם חצות פסול (משנה פסחים סא א; רמב"ם קרבן פסח א ד), אלא שיש לימוד מיוחד שאינו נשחט לכתחילה אלא אחר תמיד של בין הערבים (ראה ערך הנ"ל).

אכילת חמץ

וכן באכילת חמץ (ראה ערכו) בערב פסח משש שעות ולמעלה (ראה ערך חמץ) לתנאים הסוברים שעובר עליו בלאו (ראה ערך הנ"ל), הלימוד הוא מהכתוב בקרבן פסח: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ (דברים טז ג), היינו משעה הראויה לשחיטת הפסח שהיא בין הערבים, והוא חצי היום (רמב"ם חמץ א ח).

בעור חמץ

בעור-חמץ (ראה ערכו), שזמנו מן התורה הוא בערב פסח משש שעות ולמעלה (ראה ערך בעור חמץ), יש הלמדים אותו מהכתוב: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי (שמות לד כה), שלא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים, היינו בזמן שחיטה (פסחים ה א) שהוא מחצות ואילך (רש"י שם ד"ה לא; רמב"ם שם פ"ב ה"א); ויש הלמדים אותו ממה שנאמר: אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב טו) - שהוא בערב פסח (ראה ערך הנ"ל) - "אך" חלק (ראה ערך אכין ורקין. פסחים שם) - חציו לאיסור וחציו להיתר (רש"י שם ד"ה אך חלק, בסתם).

חגיגת ארבעה עשר

אף חגיגת-ארבעה-עשר (ראה ערכו) הבאה עם קרבן הפסח, לסוברים שמן התורה היא (ראה ערך חגיגת ארבעה עשר), זמן שחיטתה הוא אחר חצות היום, שנאמר בה: אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב (דברים טז ד. פסחים עא ב).

חדש

באיסור חדש (ראה ערכו), שרחוקים מירושלים שאינם יודעים אם כבר קרב העומר, מותרים בו בששה עשר בניסן מחצות היום - של ירושלים (פירוש המשניות לרמב"ם מנחות סח א) - ולהלן, מפני שהם יודעים שאין בית דין מתעצלים בו עד אחר חצות (משנה שם, ורש"י ד"ה הרחוקים; רמב"ם מאכלות אסורות י ב).

לקט שכחה ופאה

זמנים שקבעו חכמים שמחלקים בהם לקט (ראה ערכו) שכחה (ראה ערכו) ופאה (ראה ערכו) לעניים, אחד מהם הוא בחצות היום (פאה ד ה; רמב"ם מתנות עניים ב יז), מפני שיש עניים קטנים שאין נעורים בבוקר, ולא יגיעו לשדה עד חצי היום (רמב"ם שם, ובפירוש המשניות שם, על פי ירושלמי שם ד ג).

זמן סעודה

שעה ששית מאכל תלמידי חכמים, מכאן ואילך כזורק אבן לחמת (שבת י א, ופסחים יב ב), וזמן ישיבת הדיינים הוא מן הבוקר עד זמן סעודה (שבת שם), שהיא עד סוף שש שעות ביום (רמב"ם סנהדרין ג א), היינו עד חצות היום (מאירי סנהדרין לז א, ושם פח ב; טור חו"מ ה). וכן פירשו ראשונים אותה ששנינו: היו מתענים - תענית-גשמים (ראה ערכו) - וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו, לאחר חצות ישלימו (רבי אליעזר במשנה תענית יט א, ורבי יהודה בגמ' שם כה ב), לפי שמחצות ואילך חל התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודה (רש"י שם ד"ה קודם), וכן אמרו שמטעם זה אסור להתענות בשבת עד שש שעות (ירושלמי תענית ג יא; טוש"ע או"ח רפח א). וכן ביום-טוב (ראה ערכו), כתבו הפוסקים שיש לגעור בחזנים המאריכים בתפילה יותר מחצות (ים של שלמה ביצה ב ד; מגן אברהם תקכט סק"ז, בשמו), מלבד בראש-השנה (ראה ערכו), שמצוה להאריך בתפילה ובפיוטים לכל הפחות עד חצות (מהרי"ל, סדר מוסף של ראש השנה יא; רמ"א או"ח תקפד א), אם לא כשחל בשבת (ים של שלמה שם; מגן אברהם שם סק"ד, בשמו)^[6].

חצות הלילה בהלכה

אכילת פסח ומצה והנלמד מהם

אכילת בשר הפסח בליל פסח (ראה ערך אכילת פסחים), יש מהתנאים הסוברים שמצותה עד חצות, שנאמר: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה (שמות יב ח), ונאמר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (שם יב), מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות (רבי אלעזר בן עזריה בברכות ט א), וכן זמן אכילת-מצה (ראה ערכו) לדעה זו אינו אלא עד חצות (פסחים קכ ב, בדעת רבי אלעזר בן עזריה), והוא הדין לאכילת-מרור (ראה ערכו. פרי מגדים או"ח תעז, אשל אברהם סק"א), ואפיקומן (תוספות מגילה כא א ד"ה לאתויי; רא"ש פסחים י לח; טוש"ע או"ח תעז א); ויש סוברים שהוא הדין להלל (ראה ערכו) של ליל פסח (רשב"א ברכות ט א; רמ"א שם), והגדה (ראה ערכו. משכנות יעקב או"ח קלט). וכן אכילת פת בסוכה בלילה הראשון של סוכות, שלמדוה מאכילת מצה (ראה ערך ישיבת סוכה וערך סוכות) זמנה עד חצות (מהר"י וייל קצא; רמ"א או"ח תרלט ג).

עשיית סייג

ויש שמצותם מן התורה עד שיעלה עמוד השחר, אלא שאמרו בהם חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, כגון קריאת-שמע (ראה ערכו) של ערבית (משנה ברכות ב א), וכן קדשים שזמן אכילתם הוא ביום הזביחה עם הלילה שלאחריו עד שיעלה עמוד השחר (ראה ערך אכילת קדשים) אמרו בהם חכמים שאין נאכלים אלא עד חצות (משנה שם). והוא הדין קרבן פסח, לתנאים החולקים וסוברים שמן התורה נאכל כל הלילה (רבי עקיבא בברכות ט א), מדרבנן אינו נאכל אלא עד חצות (זבחים נז ב), וכן בהקטרת אימורים ואיברים, שמצותם עד שיעלה עמוד השחר (משנה ברכות שם ומגילה כ ב) יש מן הראשונים סוברים שגזרו בהם חכמים עד חצות (רמב"ם מעשה הקרבנות ד ב, ותמידין א ו; תוספות פסחים קכ ב ד"ה אמר)^[7]

וידוי

במוצאי שבת או יום טוב - והוא הדין מוצאי ראש חודש וחנוכה (כף החיים או"ח קלא ס"ק יד) - כתבו המקובלים שעד חצות הלילה נמשכת קדושת היום, לפיכך אין לומר וידוי עד חצות (מהר"ם זכות ל, בשם האר"י), וכן אין ראוי לאחר סעודת מוצאי שבת לאחר חצות (משנה ברורה ש סק"ב).

הנותן לשכוי

בברכת הנותן לשכוי בינה, יש מן האחרונים סוברים שמברכים אותה אף בשמע קול תרנגול מיד אחר חצות (מגן אברהם מז ס"ק יג; חיי אדם ח א; פרי חדש שם יג; שלחן ערוך הרב שם ט), שמחצות לילה ואילך הדרך לקום כמו שנאמר: חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם וגו' (תהלים קיט סב), ושכן מצינו בתנאים שהיו להם תרנגולים להקיצם משנתם (פרי חדש שם, על פי ברכות ס ב).

עת רצון

חצות לילה עת רצון היא (יבמות עב א), וכן האריכו המקובלים בענין תפילת חצות לילה, והיא הנקראת "תקון חצות" (ראשית חכמה, הקדושה ז; סידור התניא, סוף סדר תיקון חצות; ועוד); ויש שכתבו שראוי להימנע מלישון ברגע חצות, והקילו בכמה פרטים בדיני נטילת-ידים (ראה ערכו) שחרית, במי שלא ישן בחצות (ראה נהר שלום לרש"ש עמ' פה, וכף החיים ד ס"ק נב-נג).

במדינות הצפון

במדינות הצפון, שבהן אין החמה מתרחקת בקיץ מתחת לאופק ואורה ניכר כל הלילה, זמן עלות השחר הוא בחצות הלילה (באור הגר"א או"ח רסא ב; סידור התניא, סדר ספירת העומר).

הערות שוליים