מיקרופדיה תלמודית:חצי נזק

הגדרה^[1] - תשלומי נזק קרן של שור תם, היינו של בהמה שאינה רגילה בנזק זה

תשלומי חצי נזק מצינו בתשלומי נזק של שור תם, ובתשלומי נזק של "צרורות" (ראה ערכו), היינו כשבהמה הזיקה בכחה ולא בגופה. על חצי נזק של "צרורות" ראה ערך צרורות. בערך שלפנינו דנים על תשלומי חצי נזק של שור תם. על מהותו של תם, ראה ערך תם. על אופני ההיזק שמתחייב בהם חצי נזק של תמות, ראה ערך קרן.

מקורו וגדרו

מקורו

בעל חיים שהזיק באופן שאינו רגיל בו, כגון שור שנגח בקרנו - או שנגף, או נשך, או רבץ, או בעט, שהן תולדות קרן (ראה ערכו. משנה בבא קמא כד ב; רמב"ם נזקי ממון א ב ואילך; טוש"ע חושן משפט שפט ב ואילך^[2]) - משלם בעל השור חצי הנזק (משנה שם וטז ב; רמב"ם שם והלכה ז; טוש"ע שם וסעי' ט), שנאמר בשור תם: וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן (שמות כא לה. רמב"ם שם ב ושו"ע שם ב).

גדרו

בגדר תשלומי חצי נזק נחלקו אמוראים:

• רב פפא אמר חצי נזק ממון, שלדעתו סתם שוורים אינם בחזקת שימור (כתובות מא א, ובבא קמא טו א), שאינם בחזקת משתמרים מאליהם שלא יזיקו (רש"י כתובות שם ד"ה לאו), אלא דרכם להזיק (תוספות בבא קמא ה ב ד"ה שכן, בשם רבינו תם), ולדעתו מן הדין שיהא בעל השור משלם כל הנזק - שהרי היה עליו לשמרו שלא יזיק (רש"י כתובות שם) - אלא שחס המקום עליו כיון שעדיין לא הועד השור (גמרא שם ושם), ולכן תשלומי חצי נזק שהוא משלם אינם קנס, אלא מן הדין מתחייב לשלמם (רש"י שם ושם).

• רב הונא בריה דרב יהושע אמר חצי נזק קנס, שלדעתו סתם שוורים בחזקת שימור הם, ומן הדין היה שלא ישלם כל עיקר - שהרי הוא אנוס (נמוקי יוסף בבא קמא שם) - אלא שקנסו המקום כדי שישמור שורו (גמרא שם ושם).

הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע (כתובות שם ב; בבא קמא שם ב. רמב"ם נזקי ממון ב ז, ועוד; טור חו"מ א).

על תשלומי חצי כופר בתם שהרג את האדם (ראה ערך כופר, מחלוקת תנאים אם חייב), אם הם קנס, ראה ערך כופר.

אופנים שמשלם חצי נזק אף שיצא מחזקת שימור

שור שנגח שלש פעמים, ולא העידו עדים על כך עד לאחר הנגיחה השלישית, שהדבר ספק אם הוא מועד בנגיחה הרביעית, או שעדיין הוא תם (בעיא שלא נפשטה בבבא קמא כד א; רמב"ם נזקי ממון ו א), כתבו ראשונים שאף שכבר יצא השור מחזקת שימור אין המזיק משלם אלא חצי נזק - לצד הספק שעדיין הוא תם - שכן דרך הקנסות, שכלפי שהחמיר הכתוב לקנסו בתשלומי חצי נזק, הקל בדינו שאינו משלם אלא חצי נזק עד שיעידו בו בכל פעם, שאין לך אלא מה שכתוב בו (שיטה מקובצת שם בשם הר' ישעיה).

וכן שור שנגח שלש נגיחות של פטור, כגון שנגח שוורים של הפקר וכיוצא, שאינו נעשה מועד בכך, ואם חזר ונגח נגיחה רביעית אינו משלם אלא חצי נזק (ראה תוספות שם כד ב ד"ה במכירין, וראה ערך מועד), הרי זה קנס, אף שהורגל בנגיחה, לפי ש"אין חצי נזק חלוק" (חזון איש בבא קמא יא סק"ב).

המודה מעצמו ששורו נגח

המודה מעצמו ששור תם שלו נגח, לסוברים חצי נזק ממון הוא הרי זה משלם על פי עצמו, ולסוברים חצי נזק קנס אינו משלם על פי עצמו (כתובות מא א, ובבא קמא טו א), כדין שאר הקנסות (ראה ערך קנס), וכן הלכה (רמב"ם נזקי ממון ב ח וט ו).

ויש מן הראשונים שכתבו שקנס של חצי נזק אינו דומה לשאר קנסות, לפי שחצי הנזק מתשלומי הקרן הוא, ולכן אם הודה המזיק, אומרים לו בית דין: לך שלם (חידושי הראב"ד בבא קמא לה ב ד"ה גופא), וכל שכן שאם תפס הניזק, שאין מוציאים מידו (חידושי הראב"ד שם), אף שתפס לאחר שהודה המזיק (שער המלך עבדים ה יז, וקצות החושן פח ס"ק יד, ואור שמח נזקי ממון ט יא, ועוד, בדעת הראב"ד), ולא אמרו שאינו משלם חצי נזק על פי עצמו, אלא שאם אינו רוצה לשלם אין בית דין כופים אותו, ואין גובים ממנו (השלמה שם סוף פרק ג בשם הראב"ד; מאירי שם לדעת הראב"ד).

ויש חולקים וסוברים שדין חצי נזק כשאר קנסות הוא, ואין בית דין אומרים לו "לך שלם" על פי הודאת עצמו (השלמה שם; מאירי שם בשם יש חולקים), וכן אם תפס הניזק מוציאים מידו (נמוקי יוסף שם לה ב; ש"ך חו"מ ת ס"ק יג).

האם גובים חצי נזק בחוץ לארץ

להלכה שחצי נזק קנס, אין גובים אותו בחוץ לארץ (כתובות מא ב, ובבא קמא טו ב, בכלב שאכל כבשים; רמב"ם סנהדרין ה ט), שאין דנים דיני קנסות אלא בסמוכים, ובחוץ לארץ אין בית דין סמוכים (רש"י בבא קמא שם ד"ה ולא. וראה ערך דיני קנסות: בית הדין), וכן בזמן הזה שבטלה הסמיכה (ראה ערך סמיכה) אין דנים חצי נזק אף בארץ ישראל (ראה טוש"ע חו"מ א א).

וכתבו ראשונים שאף לסוברים חצי נזק ממון אין דנים אותו בחוץ לארץ, לפי שדרך בעל המזיק לשמור שורו, ואין הדבר שכיח שיזיק, ואין גובים בחוץ לארץ דבר שאינו שכיח (ראה ערך דיני קנסות. ריטב"א כתובות שם ד"ה והא), ויש שנראה מדבריהם שלסוברים חצי נזק ממון גובים אותו בחוץ לארץ (ראה שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם הר' ישעי', וכן כתב בתורת חיים בבא קמא שם).

תפס הניזק

תפס הניזק - על פי עדים שראו הנגיחה - אין מוציאים מידו (כתובות מא ב, ובבא קמא טו ב; רמב"ם סנהדרין ה יז, וטוש"ע חו"מ א ה, בכל הקנסות).

לסוברים שתפיסה בקנס מועילה אפילו תפס כל דבר (ראה ערך דיני קנסות: כשתפס, מחלוקת ראשונים), יש שכתבו שאף בחצי נזק יכול לתפוס כל דבר (רא"ש בבא קמא א כ, והובא בטור שם; שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם מהר"י כ"ץ, וכתובות שם, בשם ריב"ן); ויש שכתבו שבחצי נזק הואיל ואינו משתלם אלא מגופו (ראה להלן: מגוף המזיק), אין תפיסתו מועילה אלא אם כן תפס את השור המזיק עצמו (ריטב"א כתובות שם; מרדכי בבא קמא ג מ, בשם ה"ר ברוך ממגנצא).

הנזקים

שור תם שחבל באדם

שור תם שחבל באדם, נחלקו תנאים בדבר: לדעת חכמים משלם חצי נזק, ורבי עקיבא אומר נזק שלם (משנה בבא קמא לג א).

לדעת חכמים למדים מהאמור: אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ (שמות כא לא), כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם, מה שור בשור, תם משלם חצי נזק, אף שור באדם, תם משלם חצי נזק.

רבי עקיבא אומר: כמשפט הזה, כתחתון ולא כעליון (ברייתא בגמרא שם), "הזה", ללמד שדינו כשור מועד האמור למטה שמשלם נזק שלם (ראה ערך מועד), ולא כשור תם האמור לפניו (רבינו חננאל שם). הלכה שמשלם חצי נזק (רמב"ם נזקי ממון ז ג; טוש"ע חו"מ תה א).

נגח שור של הקדש

שור תם של הדיוט שנגח שור של הקדש, לדעת רבי שמעון בן מנסיא הסובר שחייב בתשלומי נזק (ראה ערך הקדש), משלם נזק שלם (בבא קמא לז ב. ראה ערך הנ"ל המקורות לזה, ושם שלהלכה פטור לגמרי).

ברשות הניזק

שור תם שהזיק ברשות השייכת לניזק, נחלקו תנאים: רבי טרפון אומר משלם נזק שלם, וחכמים אומרים חצי נזק (משנה בבא קמא כד ב. על טעמי המחלוקת, ראה ערך דיו לבא מן הדין. וראה ערך קרן). הלכה כחכמים (רמב"ם נזקי ממון א ז; טוש"ע חו"מ שפט יא).

בהמה שאכלה פירות באופן משונה

בהמה שאכלה פירות באופן משונה, שחיובה משום קרן, ואינה משלמת אלא חצי נזק (ראה בבא קמא טו ב, ושם כא א, ותוספות שם ד"ה דקיימא, וראה ערך קרן וערך שן), כתבו ראשונים שאם דמי הנאתה מרובים מחצי הנזק - משלמת דמי מה שנהנית (ראה ערך נהנה), ולא אמרו חצי נזק אלא כשהוא יותר מדמי מה שנהנית (תוספות רבינו פרץ שם כא א, ובשיטה מקובצת שם, בשמו ובשם הרא"ש).

מגוף המזיק

חצי נזק של שור תם אינו משתלם מן העלייה - מנכסי הבעלים - אלא מגופו של השור המזיק (משנה בבא קמא טז ב; רמב"ם נזקי ממון א ג,ז; טוש"ע חו"מ שפט ב ט), שנאמר: וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ (שמות כא לה. רמב"ם שם ג; שו"ע שם ב), לפיכך אם היה השור המזיק שוה פחות מחצי הנזק, נוטלו הניזק ומפסיד את השאר. כיצד שור שוה עשרים שהזיק שור שוה מאתים, והנבילה שוה מנה, אין בעל הנבילה יכול לומר למזיק תן לי חמישים, אלא אומר לו המזיק הרי השור שהזיק לפניך קחהו ולך, ואפילו אינו שוה אלא דינר (רמב"ם שם; טוש"ע שם ד), שחס עליו המקום שאם אין גופו שוה חצי הנזק, נוטלו הניזק ואינו משתלם מן הבעלים (שיטה מקובצת שם לט א, בשם ה"ר ישעי').

שחטו את השור המזיק

שחטו את השור המזיק, גובה הניזק מבשרו (בבא קמא לג ב; רמב"ם נזקי ממון ח ז; טוש"ע חו"מ תז ב) את כל חצי הנזק (מאירי שם), וכן שנינו: ומכרו את השור החי, אין לי אלא חי, שחטו מנין, תלמוד לומר: ומכרו את השור, מכל מקום (ברייתא שם^[3]).

פרה מעוברת שהזיקה

פרה מעוברת שהזיקה, גובה הניזק חצי הנזק ממנה ומוולדה מפני שהוא גופה (בבא קמא מז א; רמב"ם נזקי ממון ט א; טוש"ע חו"מ שצט א). היה הדבר ספק אם עדיין היתה מעוברת כשנגחה, או שילדה קודם לכן, גובה כל חצי הנזק מן הפרה (גמרא שם מו ב), שהיא עיקר - ודאי - והולד ספק (ראב"ד שם ובשיטה מקובצת בשמו), וכן כשהיתה מעוברת ודאי בשעת הנגיחה אלא שנאבד הולד, גובה כל חצי הנזק מן הפרה (ראה שיטה מקובצת שם מז א, בשם הרא"ה), ואם הפרה נאבדה - גובה כל חצי הנזק מן הולד (גמרא שם מז א, ורש"י ד"ה ליתא לפרה; טוש"ע שז), וכן אם הפרה קיימת אלא שאין בשוויה כדי חצי הנזק, משתלם אף מן הולד (מאירי שם; סמ"ע שם סק"ב).

תרנגולת שהזיקה האם גובה מביצתה

תרנגולת שהזיקה, אין הניזק גובה מביצתה (בבא קמא מז א; רמב"ם נזקי ממון ט א; טוש"ע חו"מ שצט א), לפי שהביצה אינה מגופה, אלא דבר המובדל ומופרש ממנה (רמב"ם שם ושו"ע שם, על פי הגמרא שם), או לפי שאינה בשר אלא פרש, ואין לה שום חיות להיחשב כאחד מאבריה (מאירי שם בביאור "פירשא בעלמא"; פסקי רי"ד שם, ופסקי ריא"ז שם ה א), ואינה מסייעת לנזק (שם ושם).

ודוקא שנגמרה הביצה בגופה בשעת ההיזק (רמב"ן חולין נח א ד"ה והא; שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם הרא"ה והר"מ מסרקסתא), כגון שנולדה מיד, שהדבר ידוע שכבר נגמרה אתמול (רמב"ן ורשב"א חולין שם), אבל אם היתה הביצה אגודה בגופה - גובה ממנה (רשב"א בבא קמא שם, וחולין שם; מגיד משנה שם, בשם קצת מפרשים, וצידד שכך סובר הרמב"ם; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים), והיינו כשידוע שבשעת הנזק היתה מעורה בגידים, שנמצאה אדומה במעי התרנגולת, והרי היא כגופה (תוספות בבא קמא שם ד"ה מ"ט), ויש שכתבו שאפילו הביצה מעורה בגידין אינו גובה ממנה (ר"ן חולין שם).

ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאינו גובה מביצתה שאמרו היינו שאינו גובה את כל חצי הנזק, אבל גובה לפי מה שתשוה הביצה, ומה שיגיע לה מן הנזק (חידושי הראב"ד שם^[4]); ויש סוברים שאינו גובה ממנה כלל, לפי שאינה מסייעת בנזק כלל (מאירי שם).

שור תם שהמית אדם וכן הזיק

שור תם שהמית אדם וכן הזיק, שדנים אותו דיני נפשות להיסקל (ראה ערך שור הנסקל), אין דנים אותו דיני ממונות (תוספתא בבא קמא ה, וברייתא שם צ ב; רמב"ם נזקי ממון יא ז), לפי שהתם אינו משלם אלא מגופו, והרי הוא נסקל (רש"י שם ד"ה ואין), ואין משהים את השור לחרישה, ויגבה הניזק ממנו תשלומי חצי נזק, ואחר כך ידינוהו דיני נפשות ויסקלוהו, לפי שהחרישה אינה חשובה מגופו של השור, אלא דינה כשאר נכסי הבעלים, ואין חצי נזק משתלם מהם (גמרא שם צא א, ורש"י ומאירי שם).

בשני מזיקים

שני שוורים תמים שהזיקו

שני שוורים תמים של איש אחד שהזיקו יחד, גובה הניזק מכל אחד מהם את חלקו, שהוא רביע הנזק (ראב"ד בבא קמא לו א, והובא בשיטה מקובצת שם; רמב"ן חולין נח א ד"ה אבל^[5]), ואם נאבד האחד אינו גובה מחברו אלא את החלק שלו (תוספות שם מז א ד"ה מאי; הגהות אשרי שם סוף פרק ג^[6]).

בספק מי מהשוורים הזיק

היה הדבר ספק איזה משני השוורים הזיק, אם היו של שני בעלים, שניהם פטורים - שכל אחד מהם יכול לדחות הניזק ולומר לו לא שורי הוא שהזיק (רש"י לה ב ד"ה שניהם) - ואם היו של איש אחד, שניהם חייבים (משנה בבא קמא לה ב; רמב"ם נזקי ממון ט ז; שו"ע חו"מ ת ב), והוא ששניהם קיימים, אבל אם נאבד אחד מהם אומר המזיק הבא ראיה שזה העומד הוא שהזיק ואשלם לך (גמרא שם לו א: רמב"ם שם; טוש"ע שם).

היה אחד גדול ואחד קטן

היה אחד מהם גדול - ויש בגופו כדי חצי הנזק (רש"י ומאירי בבא קמא לה ב) - ואחד מהם קטן - ואין בגופו כדי חצי הנזק (מאירי שם) - והניזק אומר גדול הזיק, והמזיק אומר קטן הזיק - וקח דמי הקטן, והמותר תפסיד (רש"י שם ד"ה קטן) - המוציא מחברו עליו הראיה (משנה שם; רמב"ם נזקי ממון ט ט; טוש"ע חו"מ ת ג. וראה ערך טוען ונטען, אם חייב המזיק לשלם לפחות כדבריו).

שור תם שדחף שור אחר לבור

שור תם שדחף שור אחר לבור, לדעת רבי נתן - וכן הלכה - משלם בעל הבור שלשה רבעים מהנזק, ובעל השור רביע הנזק (ברייתא וגמרא בבא קמא נג א; רמב"ם נזקי ממון יב יט; טוש"ע חו"מ תי לב), ואף לסוברים בשנים שהזיקו שכל אחד מהם נדון כעושה כל הנזק (ראה גמרא שם שני לשונות, וראה ערך נזיקין), אין התם משלם חצי הנזק, לפי שבעל השור אומר לבעל הבור: אם כן מה הועילה לי שותפותך, שאף בלא שותפותך הייתי משלם מחצה (גמרא שם, ורש"י ד"ה שותפותאי), ולכן תמותו מנכה לו עד חצי נזק, ושותפותו מנכה לו עד רביע הנזק (מאירי שם).

פרה מעוברת שהזיקה

פרה מעוברת שהזיקה וילדה, והיתה היא של אחד והעובר של אחר, כגון שמכר לו פרה חוץ מעוברה, גובה מן הפרה רביע הנזק, ומן הולד רביע הנזק (בבא קמא מו ב ורש"י), הואיל ואינם של אדם אחד (אור זרוע רכא, ומאירי שם).

הגבייה

חצי נזק, שאינו משתלם אלא מגוף השור המזיק (ראה לעיל: מגוף המזיק), נחלקו בו תנאים אימתי הוא נגבה:

• רבי ישמעאל אומר יושם השור בבית דין, שנאמר: וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ (שמות כא לה), לבית דין ציוה הכתוב למכרו (גמרא בבא קמא לג א), לפרוע את חובו של המזיק (רבינו חננאל שם).

• רבי עקיבא אומר הוחלט השור (ברייתא שם), היינו לא מדרך שעבוד, אלא שגוף השור מוחלט לניזק כשלו (מאירי שם ב), שנאמר: ומכרו את השור החי וגו', את הניזק ואת המזיק - שהם שותפים בשור (ראה להלן בסמוך) - ציוה הכתוב למכרו (גמרא שם), ומה שיגיע מנזקו יקח לו הניזק, וכמו שאר שותפים שאינם צריכים שומת בית דין ולא לחליטתם (ראב"ד שם).

לדעת רבי ישמעאל הניזק בעל חוב הוא, ומעות הלה חייב לו - וכאילו עשה לו את השור אפותיקי - היינו שייחדו לו לגבות ממנו את חובו - (ראה ערכו. גמרא שם ב, וראה לעיל: מגוף המזיק; אבד השור שהזיק. וראה ערך אפותיקי); ולדעת רבי עקיבא המזיק והניזק שותפים הם בשור שהזיק (גמרא שם א ולד א, וראה שם לו א), אם הוא שוה יותר מדמי חצי הנזק, כגון שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, שחצי הנזק הוא מאה זוז, נעשה הניזק שותף בשור המזיק (רש"י שם לג א ד"ה שותפין), ואם השור המזיק שוה מנה, נוטל את השור כולו (משנה שם), ואינו צריך לרשות בית דין (מאירי שם ב). הלכה כרבי עקיבא (רמב"ם נזקי ממון ט יב; טוש"ע חו"מ תא א).

הושבח השור המזיק או הוכחש

הושבח השור המזיק או הוכחש לפני שעמד בדין, לדברי רבי עקיבא ששניהם שותפים בו משלם כשעת ההעמדה בדין, ולדברי רבי ישמעאל שאין הניזק אלא כבעל חוב משלם כשעת הנזק (ברייתא וגמרא בבא קמא לד א). ופסקו ראשונים להלכה שמשלם כשעת ההעמדה בדין (טור חו"מ תד^[7]).

במה דברים אמורים כשהושבח מעצמו, אבל אם הושבח על ידי שפיטמו המזיק - והוציא עליו הוצאות (רש"י שם; טור שם) - אינו משלם אלא כשעת הנזק (גמרא שם; רמב"ם נזקי ממון ז יב; טוש"ע שם ב).

בניזק ובעל חוב

שור תם שהזיק, וקדם בעל חוב של המזיק וגבה את השור, לא עשה ולא כלום, בין אם היה חייב לו המזיק קודם שהזיק השור, ובין אם הזיק השור קודם שהתחייב לו המזיק, לפי שחצי נזק אינו משתלם אלא מגופו של השור (ברייתא בבא קמא לג ב; רמב"ם נזקי ממון ח ח; טוש"ע חו"מ תז ד), והרי הניזק אומר לבעל החוב: אילו השור היה שלך קודם ההיזק, שכבר היית גובה אותו מהמזיק קודם לכן, והיה השור מזיק אותי, לא מגופו הייתי גובה? אף עכשיו מהשור שהזיקני אגבה (גמרא שם לד א ורש"י; רמב"ם שם; שו"ע שם). ונחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שמטעם זה אין תפיסת בעל החוב מועילה, שכן אילו היה השור שלו בשעת ההיזק היה מוטל עליו לשמרו, ואין תפיסתו לאחר ההיזק עדיפה מתפיסתו לפני ההיזק, אבל זה שאין בעל החוב יכול לבוא בטענת קדימת חובו אינו מטעם זה, אלא לפי שאין קדימה במטלטלין (ראה ערך גביית מלוה. ראב"ד שם ולו א, והובא ברשב"א לו א).

• ויש שכתבו שאין עיקר הטעם משום שהניזק היה יכול לגבות את השור מבעל החוב אילו היה שלו לפני ההיזק, אלא עיקר הטעם הוא שאומר מהשור שהזיקני אגבה (תוספות שם לד א ד"ה אילו, ותוספות רבינו פרץ שם), שכיון ששעבודו של הניזק אינו אלא על שור זה, ושעבודו של בעל החוב הוא אף על שאר נכסים, נמצא שגוף השור משועבד לניזק יותר ממה שהוא משועבד לבעל חוב, ולכן אין קדימת בעל החוב בחיוב מועילה לו כלום (רש"י שם לו א ד"ה ראשון; תוספות לד א שם, ותוספות רבינו פרץ שם; טור שם^[8]).

נגח ארבעה וחמשה שוורים

שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים - ובכל נגיחה היה תם (רש"י בבא קמא לו א ד"ה שור^[9]) - לדעת רבי ישמעאל הסובר שיושם השור בבית דין (ראה לעיל: הגבייה) הניזק הראשון גובה חצי נזקו, ואם יש בו מותר, גובה זה שלאחריו, ולעולם ראשון ראשון נשכר (גמרא שם ורש"י ד"ה ראשון), לפי שאין הניזק הראשון שותף בו שתהא שמירתו עליו, ונמצא שכל הניזוקים באים לגבות מן המזיק שפשע בשמירת שורו, וכל הקודם להיזק קודם לגבות (רש"י שם, וכעין זה פירש רבינו חננאל שם).

לדעת רבי עקיבא שהוחלט השור לניזק (ראה לעיל שם), והוא והמזיק שותפים בו, וכן הלכה, שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים, אחרון אחרון נשכר, כיצד שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, נעשו ניזק ומזיק שותפים בשור; חזר ונגח שור שני, כערך זה, נתחייבו שניהם, הניזק האחרון נוטל בו שוה מנה, והראשון והבעלים נוטלים בו שוה חמישים חמישים כל אחד; חזר והזיק שור שלישי שוה מאתים, נתחייבו שלשתם, האחרון נוטל מנה, וניזק שלפניו חמישים זוז, והניזק הראשון עם הבעלים עשרים וחמש כל אחד, וכן על דרך זה חולקים והולכים (משנה שם לו א, וגמרא שם ב; רמב"ם נזקי ממון ט יב; טוש"ע חו"מ תא א).

וכתבו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא אם כן יש בידו של כל ניזק להביא עדים לאלתר, ולכן הוא מתחייב בשמירתו, אבל אם אין בידו להביא עדים אין שמירת השור מוטלת עליו, שמאין הוא יודע אם יזכה בשור, והראשון נשכר (תוספות שם א ד"ה שור, והובא בש"ך שם סק"א).

תפסו הניזק הראשון לגבות ממנו

תפסו הניזק הראשון לגבות ממנו, לדעת רבי ישמעאל נעשה עליו שומר שכר - בהנאה זו שיכול להשתלם מן השור, ולא הבריחו בעליו (רש"י ד"ה יחזיר. וראה רבנו יהונתן שם, והובא בשיטה מקובצת שם, שנהנה שאין המזיק יכול למכרו) - ונתחייב בנזקיו, וכשחזר ונגח משלם ניזק ראשון את חלקו לניזק שני, ואם תפסו ניזק שני לגבות ממנו וחזר והזיק משלם השני את חלקו לניזק שלישי, ולעולם אחרון נשכר, ואין הבעלים מפסידים חלקם שנשאר להם משעת היזק ראשון, כיון שלא היתה שמירתו עליהם אלא על הניזק שתפסו לגבות ממנו (גמרא בבא קמא לו ב ורש"י).

לדעת רבי עקיבא, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין תפיסת הניזק מחייבתו על חלק המזיק (תוספות שם ד"ה כגון; רא"ש שם ד א, וטור חו"מ תא בשמו; רמ"א בשו"ע שם ב, בשם ויש אומרים), שמאחר שלרבי עקיבא שותפים הם בו, וברשות שניהם עומד לענין כחש ושבח (ראה לעיל: הגבייה), לא נעשה שומר שכר על חלקו של מזיק, אלא על כל אחד מהם מוטל לשמור חלקו (תוספות שם; רא"ש שם. וראה רבנו יהונתן שם טעמים אחרים).

• ויש סוברים שאף לרבי עקיבא נתחייב הניזק הראשון בתפיסתו אף על חלקו של המזיק, ואחרון נשכר, ואם יש בו מותר יטול זה שלפניו, כדרך שאמרו לרבי ישמעאל (רש"י שם; רמב"ם נזקי ממון ט יג; טור שם, בשם רי"ף ורש"י; שו"ע שם).

בשומר, גזלן ואפוטרופוס

בשומר ובגזלן

מסר שור תם לשומר-חנם (ראה ערכו), ולשואל (ראה ערכו), לנושא שכר (ראה ערך שומר שכר), ולשוכר (ראה ערכו), שכולם נכנסו תחת הבעלים (משנה בבא קמא מד ב, וראה ערך נזקי ממון), אין הניזק גובה משל השומר אלא מגופו של השור (גמרא שם מ א, ורש"י ד"ה מגופו).

וכן אם נגזל שורו, ונגח כשהוא אצל הגזלן - שהגזלן עומד תחת הבעלים לשלם נזקי שור מועד (ראה ערך שמירת נזקין) - גובה הניזק מגופו של השור (תוספות בבא קמא נו ב, ורשב"א שם ד"ה פשיטא; מאירי שם).

הטעם שגובה מגופו של שור ולא מהשומר

נחלקו אחרונים בטעם שגובה מגופו של שור ולא מהשומר:

• יש שכתבו שלא משום חיוב השומר גובה הניזק מהשור, שהרי אין השור שלו, ואינו מפסיד בגביית הניזק, אלא החיוב הוא על הבעלים שמסרו לשומר ומכחם גובה הניזק (אור שמח נזקי ממון ד ח; חזון איש בבא קמא ז סק"ח. וראה אבן האזל ד ח שהאריך), ואין בעל השור יכול להפטר משום שהוא אנוס, שלא העלה על דעתו שיפשע השומר בשמירתו, לפי שלעולם אין מסירה לשומר נחשבת כשמירה וכאונס (אבן האזל שם, וע"ע נזקי ממון).

• ויש שכתבו שחיוב הנזקים הוא על השומר, שהוא נחשב המזיק ופשיעתו מחייבת, אבל חיוב תשלומין אין בתם כל עיקר, אלא חיוב חצי נזק חל על גופו של השור, אם מדין שותפים לרבי עקיבא, ואם מדין בעל חוב לרבי ישמעאל (ראה חידושי רבי חיים הלוי נזקי ממון ד ד, בדעת תוספות בתירוץ ב).

באפוטרופוס

שור תם של חרש שוטה וקטן, שאם הזיק פטור (ראה משנה בבא קמא לט א, וראה ערך קרן) כיון שאין לו בעלים בני חיוב (ראה נמוקי יוסף שם), וכן שור שהלכו בעליו למדינת הים (ראה ברייתא בגמרא שם לט ב, וראה ערך הנ"ל), נחלקו תנאים אם מעמידים אפוטרופוס להיות במקום בעלים, ויגבה הניזק חצי נזק מגוף השור: חכמים אומרים מעמידים אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, ויהודה בן נקוסא אמר בשם סומכוס שאין מעמידים (ברייתא שם לט ב, וגמרא שם בדעתם).

כמה טעמים נתנו ראשונים לדעה זו שאין מעמידים:

• לפי שחצי נזק קנס (ראה לעיל: מקורו וגדרו; גדרו, מחלוקת אמוראים בכך), ויתומים אינם בני קנס (רש"י שם לט א ד"ה שור, ורשב"א שם ד"ה אלמא, בשם יש מפרשים; ראב"ד שם טעם א; מאירי שם).

• לפי שהתם משלם מגופו, ואין בית דין נזקקים למטלטלים של יתומים (רש"י שם).

• מאחר שבתם חס המקום על המזיק שלא ישלם נזק שלם, ושלא ישלם אלא מגופו של השור, יש לנו לחוס עליו שלא להעמיד לו אפוטרופוס לחייבו (תוספות שם ד"ה אין; שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ה).

בדעת חכמים שאמרו שמעמידים אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, יש ראשונים שכתבו שסוברים כרבי עקיבא שהוחלט השור לניזק, ונתרוקנה רשות וזכות שור המזיק לניזק, ולכן אף שחרש שוטה וקטן אינם בני שמירה, כיון שיש להם אפוטרופוס גובה הניזק מגופו (שיטה מקובצת שם מ א, בשם הר"מ מסרקסתא).

להלכה, יש פוסקים שמעמידים אפוטרופוס לתם לגבות מגופו (שיטה מקובצת שם, בשם הר"מ מסרקסתא; רמב"ם נזקי ממון ו ג וד) כל מה שיזיק לאחר שהעמידו האפוטרופוס (ר"מ מסרקסתא שם), אבל לא לגבות מה שהזיק קודם לכן (תוספות שם לט א ד"ה אלמא, ותוספות רבינו פרץ שם); ויש חולקים ופוסקים שאין מעמידים אפוטרופוס לתם לגבות מגופו (מאירי שם לט א; אור זרוע ג קפח; ראב"ד בהשגות שם).

כשהזיקו זה את זה

שני שוורים תמים

שני שוורים תמים שהזיקו זה את זה משלמים במותר חצי נזק (משנה בבא קמא לג א; רמב"ם נזקי ממון ט יד; טוש"ע חו"מ תב). כיצד, שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והפסידו חמשים זוז, חזר האחרון והפסידו שבעים וחמשה זוז, האחרון משלם לראשון שנים עשר זוז ומחצה (תוספתא שם ג, והובאה ברי"ף שם, וראה רמב"ם שם, וטוש"ע שם), שיצאו חמשים בחמשים, והמותר משלם לו חציים (טוש"ע שם).

היה אחד תם ואחד מועד

היה אחד תם ואחד מועד, ונגחו זה את זה, מועד בתם משלם במותר נזק שלם (משנה בבא קמא לג א; רמב"ם נזקי ממון ט יד; טוש"ע חו"מ תב). ונחלקו בכך ראשונים:

• יש אומרים שאנו מחשבים כמה הנזק שהזיק המועד יתר על חצי הנזק שהזיק התם, ומשלם לו מותר זה, כגון שהזיק המועד חמישים והתם ארבעים, שהמועד משלם שלושים, שהוא המותר על חצי הנזק שנתחייב לו התם (רא"ש שם ג יג, בדעת התוספות; פסקי רי"ד שם; טור שם בסתם, ובשם הר"י; שו"ע שם).

• ויש סוברים שהדברים אמורים כשהזיק המועד את התם יותר ממה שהזיקו התם (רש"י שם ד"ה מועד; אור זרוע ג קסו), אבל כנגד כל הנזק שהזיקו התם אין המועד משלם כלום, ואינו משלם אלא עשרה - וכן אם הזיקו זה את זה בשוה אין המועד משלם כלום (פסקי ריא"ז ג ו; ב"ח שם לדעה זו) - שמותר בנזק אמרו, ולא מותר בחיוב התשלומים, ונמצא שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו, שמאחר שהתחילו שניהם כאחד אין כאן חבלה אלא במותר (רא"ש שם בדעת רש"י; טור שם בשם הרא"ש; פסקי ריא"ז שם).

תם במועד משלם במותר חצי נזק (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). כיצד, הזיק התם את המועד שוה מנה, והמועד הזיק את התם שוה ארבעים, משלם התם עשרה (רמב"ם שם, וכעין זה בנמוקי יוסף שם, ובטוש"ע שם).

שבח נבילה

השביחה הנבילה - כגון שנתייקרה (ראה רש"י בבא קמא לד ב ד"ה והנבילה, ובשיטה מוקבצת שם בשם הרא"ה) אחר הנזק לפני ההעמדה בדין (מאירי שם, וכן הוא ברמב"ם וטוש"ע להלן) - לדעת רבי יהודה הניזק והמזיק חולקים בשבח, ולדעת רבי מאיר אין למזיק בנבילה כלום, אלא הניזק נוטל השבח כולו, והמזיק משלם לו כל חצי הנזק (גמרא שם א וראה שם טעמיהם, וראה רש"י ופירוש המשניות לרמב"ם שם). הלכה כרבי יהודה שהמזיק חולק בשבח (רמב"ם נזקי ממון ז י; טוש"ע חו"מ תג ב).

הושבחה הנבילה יותר משוויה לפני הנזק

שור שוה עשרים שנגחוהו, והוקרה הנבילה ושוה שלשים, אין המזיק זוכה בשבח - חמשה מן העשרה שהשביחה יותר ממה שהיתה שוה לפני הנזק (רש"י שם ד"ה והנבילה, וכן הוא ברבינו חננאל שם: יטול זה כ"ה וזה כ"ה) - שנאמר: שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם (שמות כא לו), ודרשו: בעלים משלמים, ואין בעלים נוטלים (בבא קמא לד ב), שכל שאם יטול חצי השבח יעלה יותר מהזיקו, אינו נוטל השבח, שאין לו להרויח (טור חו"מ תג, ורמ"א בשו"ע שם ב).

שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והפחיתו חמישים, ובשעת ההעמדה בדין השביח השור הניזק והרי הוא שוה ארבע מאות, נותן לו כשעת הנזק (ברייתא וגמרא שם לד א; רמב"ם נזקי ממון ז יא, ושו"ע שם תד א) עשרים וחמש, ואין המזיק יכול לומר לא הפסדתיך שהרי עכשיו השור שוה יותר, לפי שהניזק אומר לו אילולא הנגיחה היה שוה שמונה מאות (רש"י שם ד"ה אימא בלשון א).

חצי שעור^[10]

מעשה איסור - או מצוה - בפחות מהשיעור הקבוע לו

האיסור, מקורו וטעמו

מקורו

חצי כזית של חֵלֶב אסור באכילה, אף ששיעורו לעונשין הוא בכזית, ודרשו כן מהפסוק כָּל חֵלֶב (ויקרא ז כג. יומא עד א) - אפילו כל שהוא (רש"י שם), ומשם למדו לשאר איסורים^[11].

יש ראשונים שכתבו שבאיסור דם למדים איסור חצי שיעור מהכתוב: וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ (ויקרא ז כו), ובאיסור נבילה מהכתוב: לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה (דברים יד כא. שו"ת הרשב"א א תלט), ולמדים כל האיסורים מחלב דם ונבילה (האשכול חלב ודם).

איסורו

נחלקו אמוראים באיסור חצי שיעור: רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, שכיון שחצי שיעור "חזי לאצטרופי", שאם יאכל עמו עוד חצי שיעור יצטרפו יחד לכשיעור, איסור הוא אוכל^[12]; ריש לקיש אמר מותר מן התורה, שלא אסרה תורה אלא אכילה, ואכילת חצי שיעור אינה אכילה (יומא עד א), שאין אכילה אלא בכזית (משנה למלך חמץ א ז. וראה ערך אכילה), ומודה ריש לקיש שאסור מדרבנן (יומא עג ב). הלכה כר' יוחנן (רמב"ם שביתת עשור ב ג, ומאכלות אסורות ג ו, ושם ז טז, ושם יד ב)^[13].

טעמו

מן האחרונים יש שכתבו בטעם שחצי שיעור אסור מן התורה שהוא לפי שעשה בו מעשה להחשיבו (חכם צבי פו דעה ב), שכשם שכתבו ראשונים בטעמו של ר' שמעון שאמר: כל שהוא למלקות (ראה ערך שיעורים), שהוא משום אחשביה (ראה ערכו), שכיון שאכלו החשיבו (ראה ערך אחשביה), כך אף להלכה שאין לוקים על פחות מכשיעור (ראה ערך שיעורים) אסור חצי שיעור באכילה מן התורה משום "אחשביה" (ישועות יעקב אורח חיים שא סק"ג).

נפקא מינה

לפיכך באיסורים שאין בהם מעשה, אין חצי שיעור אסור מן התורה, כיון שלא עשה מעשה שמראה שמחשיבו, ואין אומרים בו ש"חזי לאצטרופי" (חכם צבי שם).

לדעה זו אין חצי שיעור אסור מן התורה אלא במזיד, אבל אם היה שוגג לא עבר על איסור תורה, לפי שבשוגג לא שייך לומר "אחשביה" (ראה ערך אחשביה. ישועות יעקב תמב סק"ה).

אכל כזית שלם

אכל שיעור שלם של איסור, יש מהאחרונים שכתבו שעובר על כל משהו ומשהו שבו משום איסור חצי שיעור (מגן אברהם שכח סק"ט); ויש שכתבו שאין בו אלא לאו ומלקות על השיעור השלם, אבל אין עליו עונש בידי שמים על איסור חצי שיעור (חקרי לב אורח חיים צ (דף קצ), וראה קובץ שיעורים בבא בתרא אות שסז).

פחות מחצי שיעור

חצי שיעור שאמרו, הוא לאו דוקא חצי, אלא פחות מכשיעור (רש"י יומא עג ב ד"ה חצי), ואפילו לא אכל אלא כל שהוא - איסורו מן התורה (תוספות שבועות כג ב ד"ה דמוקי; רמב"ם מאכלות אסורות יד ב).

גדר "חזי לאצטרופי"

בטעם של "חזי לאצטרופי" שאמרו באיסור חצי שיעור, דנים על גדרו ומהותו, וכן אם איסורו של חצי שיעור תלוי בכך שהוא "חזי לאצטרופי".

• "חזי לאצטרופי" שאמרו, יש מפרשים שאפשר להשלימו לכשיעור בכדי-אכילת-פרס (ראה ערכו) (שאגת אריה פא בסופו; פרי מגדים יו"ד סה משבצות זהב סק"ד; מנחת חנוך קיז), ואסרה התורה חצי שיעור, כיון שאם ישלים לכשיעור יתגלה הדבר למפרע שהתחיל האיסור בתחילת האכילה (שאגת אריה שם; ברוך טעם שער התערובת דין ב ט), או שחששה התורה שמא ישכח ויאכל מעט מעט, ויסבור שהוא יותר מכדי אכילת פרס (פרי מגדים או"ח תמב משבצות זהב סק"ה). לפיכך אותם איסורים שאינם מצטרפים בכדי אכילת פרס, ואינו לוקה עליהם אלא כשאכלם בבת אחת, כגון גיד-הנשה (ראה ערכו), לסוברים כן (ראה ערך גיד הנשה) וכיוצא, אין חצי שיעור בהם חשוב "חזי לאצטרופי" (פרי מגדים יורה דעה שם).

• יש מפרשים "חזי לאצטרופי" שהיה אפשר לו לאכול בבת אחת שיעור שלם (דעה ב בפרי מגדים יו"ד בפתיחה לבב"ח; מנחת חנוך צב). וכתבו בטעם איסור חצי שיעור, שחששה התורה שמא יאכל שיעור שלם בבת אחת (פרי מגדים יו"ד סה משבצות זהב סק"ד). לדעה זו אף באיסורים שאינם מצטרפים כשעשאום בזה אחר זה, חצי שיעור חשוב "חזי לאצטרופי" (פרי מגדים שם ובפתיחה שם).

• ויש מפרשים "חזי לאצטרופי" שאותו חצי שיעור שאכל, הוא עצמו ראוי להיות שיעור שלם אם יקיאנו ויחזור ויבלענו, ור' יוחנן לשיטתו, שלדעתו אכל חצי זית, והקיאו וחזר ואכלו - חייב (ראה חולין קג ב, וראה ערך אכילה: הנאתה), ולכן חצי שיעור אסור מן התורה (מרחשת א נב ה).

כשאינו "חזי לאיצטרופי"

• חצי שיעור שאינו "חזי לאצטרופי", יש סוברים שאינו אסור מן התורה (ריב"ש רפח; פרי מגדים יורה דעה סה משבצות זהב סק"ד), כגון שנשבע שלא יאכל פירות מסויימים, ונאכלו מקצתם ולא נשאר מהם אלא פחות מכשיעור, מותר לאכלם אף לסוברים חצי שיעור בשבועה אסור מן התורה (שו"ת רבי עקיבא איגר קנד; חי' חת"ס שבועות כב ב וכח א), וכן האוכל חצי שיעור בסוף יום הכפורים, או עשה חצי שיעור במלאכת שבת בסוף היום, ואין שהות ביום כדי להשלים לכשיעור, אין איסורו מן התורה לפי שאינו "חזי לאצטרופי" (צל"ח פסחים מז א; נודע ביהודה תנינא אורח חיים נג; שו"ת חת"ס ו סה; שו"ת רבי עקיבא איגר קנד; ישועות יעקב אורח חיים תרח ס"ק א).

• ויש סוברים שחצי שיעור אסור מן התורה אף כשאינו "חזי לאצטרופי" (אבני מילואים שו"ת יד ד"ה עוד), ולכן אף חצי שיעור ביום הכפורים בסוף היום אסור מן התורה (אבני מילואים שם), לפי שאין צריך "חזי לאצטרופי" כל עיקר.

חצי שיעור שאינו "חזי לאצטרופי", לדעת הסוברים שאינו אסור מן התורה, אסור מדרבנן (נודע ביהדוה תנינא אורח חיים נג); ויש שכתבו שמותר לגמרי (שאגת אריה שם; שו"ת נפש חיה יורה דעה יב).

אף כשלא היה לפניו אלא חצי שיעור, ואי אפשר לו להשיג יותר, כתבו אחרונים שהרי זה "חזי לאצטרופי" (חקרי לב אורח חיים צ).

גדרו ודיניו

מלקות

חצי שיעור שאסור מן התורה לא נתרבה אלא לאיסור, אבל אין לוקים עליו (תוספות שבועות כא ב ד"ה כר"ש; רמב"ם מאכלות אסורות ז טז, ושם יד ב).

גדר האיסור

איסור חצי שיעור, יש ראשונים שכתבו שאין בו לא לאו ולא עשה, אלא איסור סתם (תוספות שבועות כג ב ד"ה דמוקי).

וכתבו אחרונים שאין הדברים אמורים אלא באיסורים שנאמרו בתורה בלשון אכילה, אבל איסורים שלא נאמרו בלשון אכילה, כגון בשר-בחלב (ראה ערכו) וכלאי-הכרם (ראה ערכו) יש בהם לאו על כל שהוא, אלא שאינו לוקה עליהם בפחות מכזית (פרי מגדים פתיחה לפסח ב ג ה); ויש חולקים וסוברים בכל האיסורים שעובר בלאו על כל שהוא (ביאור מהרש"ל על הסמ"ג חמץ), וכן כתבו ראשונים באיסור אכילה ושתיה ביום הכפורים, שאם אכל או שתה פחות מכשיעור עובר בלאו (הפרדס הגדול לרש"י קפו, והאורה השלם א צה).

האם מושבע מהר סיני על חצי שיעור

• יש סוברים שאף על פי שחצי שיעור אסור מן התורה, אין מושבעים עליו מהר סיני, כדרך שמושבעים על כל האיסורים שבתורה (ראה מכות כב א. תוספות שבועות כב ב, ושם כג ב, ורמב"ם שבועות ה ז, ושו"ע יורה דעה רלח ד, שלכן שבועה חלה על חצי שיעור).

• ויש סוברים שאף על איסור חצי שיעור מושבעים מהר סיני (רשב"א שבועות כג ב; מאירי יומא עג ב).

אם מאיסור חמור חמור מאיסור קל

חצי שיעור מאיסור חמור, יש סוברים שאיסורו חמור מחצי שיעור של איסור קל, ולפיכך חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל, ואין לפניו אלא מינים של איסור, שמאכילים אותו האיסור הקל הקל תחילה (ראה יומא פג א, וראה ערך חולה), כתבו ראשונים שאף כשמאכילים אותו פחות מכשיעור מאכילים אותו את האיסור הקל תחילה, שכיון שבשיעור השלם זה חמור יותר מזה, אף בפחות מכשיעור חומרו של זה גדול מחומרו של זה (רמב"ן בספר תורת האדם ענין הסכנה דעה א); ויש חולקים וסוברים שלא אמרו לתת לו איסור קל אלא כשהוצרך לאכול שיעור שלם בכדי אכילת פרס (רמב"ן שם דעה ב), אבל כשמאכילים אותו פחות מכשיעור אין הפרש בין איסור חמור לאיסור קל (שו"ת צפנת פענח רפח).

מכת מרדות על חצי שיעור

האוכל פחות מכזית מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם חמץ א ז). ונחלקו אחרונים: יש סוברים שאפילו אכל מעט מן המעט, מכים אותו מכת מרדות (תוספת יום הכפורים יומא עג ב); ויש שכתבו שדווקא אם היה דבר הראוי להנאת גרונו קצת, והוא שיעור הראוי להיקרא "פחות מכזית" (כסף משנה חמץ שם).

באיסורים דרבנן, כגון סתם יינם של גויים שלוקים על שתייתו מכת מרדות (ראה ערך מכת מרדות), כתבו ראשונים שלוקה אם שתה רביעית (רמב"ם מאכלות אסורות יא ג), אבל לא על פחות מכשיעור אף על פי שהוא אסור בכל שהוא (ראה לחם משנה מאכלות אסורות יא ב), שאין לוקים אלא באופן שאילו היה בו איסור דאורייתא היה לוקה עליו מלקות של תורה (פרי מגדים יורה דעה קי, כלל איסור חל על איסור). ויש סוברים שאף באיסורים דרבנן לוקה על חצי שיעור מכת מרדות (פרי מגדים או"ח משבצות זהב סק"ו).

האיסורים

אף באיסורי תורה שאינם איסורי אכילה, יש שכתבו שחצי שיעור אסור מן התורה (שו"ת חכם צבי פו. וכן הכריע המשנה ברורה בביאור הלכה שמ א ד"ה על). לפיכך אותה שכתבו ראשונים שאסור לגנוב מחברו פחות משוה פרוטה מדין תורה הרי זה משום שחצי שיעור אסור מן התורה (מגיד משנה גניבה א ב, וסמ"ע חושן משפט שמח סק"א). וכן על מה שכתבו ראשונים שאסור לתלוש שערה אחת (רא"ש מועד קטן ג צג; טוש"ע יורה דעה קפ ט), כתבו אחרונים בדעתם שאסור מן התורה שהוא חצי שיעור באיסור קרחה (חכם צבי הנוספות יא; הגר"א שם ס"ק יב).

ויש חולקים וסוברים שאין איסור חצי שיעור מן התורה אלא באיסורי אכילה, לפי שאין למדים שאר איסורים מחלב (חכם צבי שם דעה א; רי"ט אלגזי בקהלת יעקב תוספת דרבנן קלז), אך אף לדעה זו אסור מדרבנן (דגול מרבבה או"ח תמב, למגן אברהם סק"י, וצל"ח ברכות מא א; מנחת חנוך תפד); ויש שכתבו שאף מדרבנן מותר (ראה חכם צבי שם).

באיסורי הנאה

נהנה מאיסורי הנאה פחות מכשיעור (ראה ערך אסורי הנאה: חיובם ושיעורם, אם השיעור כזית או פרוטה) אסור מדין חצי שיעור (צל"ח פסחים כב ב; חלקת יואב יורה דעה ט. וראה פרי מגדים יורה דעה פתיחה לבשר בחלב ד"ה הנאה, ובפתיחה לפסח ב ג ד).

בירושלמי אמרו: מודה ריש לקיש באיסורי הנאה (ירושלמי תרומות ו א).

באיסור עשה

באסור-עשה (ראה ערכו), כגון תרומה-טמאה (ראה ערכו) - שעובר עליה בעשה (ראה ערך תרומה טמאה) - כתבו ראשונים שאסור מדין חצי שיעור (תוספות שבת צא ב ד"ה כגון). וכן בלאוין שאין בהם מלקות (ראה ערך חיבי מלקיות) חצי שיעור אסור מן התורה (מנחת חנוך ח).

ויש חולקים וסוברים שבאיסור עשה אין חצי שיעור אסור מן התורה (אור גדול למשניות יומא תחילת פרק ח), שכל איסור שאין בו מלקות או כרת, אין חצי שיעור ממנו אסור מן התורה (יד המלך שביתת עשור ב ה; ישועות יעקב אורח חיים תרח). אף לדעה זו מדרבנן אסור (יד המלך שם; אור גדול שם); ויש סוברים שמותר לגמרי (ישועות יעקב או"ח תריב סק"א).

באיסורי דרבנן

אף באיסורים דרבנן חצי שיעור אסור (שו"ת ריב"ש רפז; בית יוסף יורה דעה סח); ויש שכתבו שחצי שיעור באיסור דרבנן מותר לגמרי (תוספת שבת שו סק"ט)^[14].

באיסורי שבועה, נדר ונזירות

נשבע שלא יאכל, שלהלכה אינו חייב עד שיאכל כזית (ראה שבועות יט ב, וכב א, וראה ערך אכילה) נחלקו ראשונים: יש סוברים שמותר לאכול פחות מכזית (רמב"ן שבועות כב א); ויש חולקים וסוברים שחצי שיעור אסור מן התורה (רמב"ם שבועות ד א; רא"ש שבועות ג ה; טוש"ע יורה דעה רלח א)^[15].

לדעה זו, כתבו ראשונים שאף אם נשבע על ככר שלא יאכלנה, שאינו חייב עד שיאכל את כולה (ראה שבועות כז ב, וראה ערך שבועה) אסור לאכול ממנה כל שהוא (טוש"ע שם י), שחצי שיעור אסור מן התורה (ב"ח שם; הגר"א שם ס"ק יב. וראה ש"ך רלח ס"ק יב, ושו"ת חוות יאיר טו בסניף הד' שחולקים).

בנזיר

באיסורי נזיר כתבו ראשונים שחצי שיעור אסור מן התורה (תוספות שבועות כב ב; רמב"ן ורשב"א ורא"ש שבועות שם). מן האחרונים יש שכתב שלסוברים שבשבועה אין איסור חצי שיעור, הוא הדין בנזיר (חי' חתם סופר שבועות שם).

במצוות עשה

מצוה שנאמר בה שיעור, ועשה פחות משיעורה, יש סוברים שלא עשה כלום (משנה למלך חמץ א ז; מנחת חנוך קלד). לפיכך אם אין לו אלא פחות מכשיעור, כגון שיש לו מצה פחות מכזית, אינו זקוק לאכלה (שבות יעקב ב יח; רי"ט אלגזי בקהלת יעקב תוספות דרבנן קלז)^[16].

ויש חולקים וסוברים שכשם שחצי שיעור באיסורים אסור מן התורה, כך חצי שיעור במצוות יש בו קצת מצוה מן התורה (רי"ט אלגזי בכורות ה פא בסופו; שו"ת מהר"י אסאד אורח חיים קמח), ואם אין לו אלא פחות מכשיעור, חייב מן התורה לאכלו (מחזיק ברכה תעה, ורי"ט אלגזי שם. וכן כתב בברכי יוסף אורח חיים תפב אות ד).

לסוברים שיש מצוה באכילת מצה פחות מכזית, נסתפקו אחרונים אם מברכים עליה, שהרי אף על מצוה דרבנן מברכים (ראה ערך ברכת המצוות); או שמא כיון שאין דין חצי שיעור מפורש בתורה, ואין עוברים עליו משום לא תסור (ראה ש"ך יורה דעה רלט סק"כ, בשם רלב"ח), אינו דומה למצוה דרבנן, ואין מברכים עליה (דברי מרדכי אורח חיים נב); ויש שכתבו שמברכים (שו"ת מהר"י אסאד אורח חיים קלז).

כעין חצי שיעור

איסורים קלושים שאיסורם נלמד מן המקרא, ואין לוקים עליהם, יש שהוזכר בהם שהם כעין חצי שיעור, כגון חוטים וקרומים הנמצאים בגוף הבהמה, שמהם אסורים משום חלב, ומהם אסורים משום דם (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ז י, וראה ערך חוטין, וערך קרומים), כתבו ראשונים שאפילו אם אסורים הם אין לוקים עליהם אלא מכת מרדות, כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה, ואין לוקים עליו מלקות של תורה (רמב"ם שם טז). והסבירו אחרונים שאינם חלב ודם גמור - שיש בהם קצת איכות של בשר, וקצת איכות של חלב או דם (שיח השדה שער הכללים כלל יא בהג"ה) - והרי הם חצי שיעור באיכות (חתם סופר על סוגיות (בלומנטאהל) מג ד"ה דחזי; שיח השדה שם)^[17].

באיסורים מסויימים שאין לנו מקרא לאסור ואין לוקים עליהם, מצינו שאסורים מסברא, שהם כחצי שיעור, כגון קריבה לעריות בלא ביאה, יש ראשונים שכתבו שאסורה מן התורה אף על פי שלדעתם לא נתרבתה מן המקרא בפירוש (ראה ערך גלוי עריות), שכל שהוא נהנה מן האיסור הרי זה אסור, כענין חצי שיעור שאסור מן התורה (רמב"ן בספר המצות לא תעשה שנג)^[18].

הערות שוליים