מיקרופדיה תלמודית:חצר הכבד

הגדרה^[1] - אחד מן האברים הפנימיים בבהמה, החוצץ בין הריאה לכבד, או: חלק ידוע של הכבד

שמה ומהותה

השם חצר הכבד הוזכר במשנה (יומא פג א, וחולין לח ב), וכן הכתוב בתורה: וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד (שמות כט יג; ויקרא ג ד) תרגומו: וית חצרא דעל כבדא (אונקלוס ויונתן שם), ונחלקו ראשונים במהותה:

• יש מפרשים שהיא דופן המסך (כן משמע מרבנו גרשום חולין שם ד"ה מחצר; רש"י ויקרא שם), היינו הבשר החוצץ בין הריאה לכבד (יראים מז, בדעת רש"י), והוא הנקרא בתלמוד טרפש הכבד (ערוך, טרפש; רש"י ברכות מד ב ד"ה יותרת, וחולין לח ב ד"ה חצר), שהכבד תלוי ומעורה בצד אחד עם הטרפש, ומצד אחד עם אחת משתי הכליות (חולין מו א, ורש"י שם ד"ה במקום).

• ויש מפרשים שחצר הכבד עיקרה הוא לשון ארמי, ומשמעה האצבע הקטנה שבכבד, שיש בכבד חתיכות גדולות הדומות לאצבעות גדולות, וזו היותר קטנה דומה לאצבע קטנה (רי"ץ גיאת, יום הכפורים, עמ' עח במהדורת המכון על שם החתם סופר, בשם רב), והיא הנקראת במשנה: אצבע הכבד (תמיד ד ג. ערוך, אצבע; מדרש הגדול שמות כט יג), היינו הקצה התחתון היוצא ממנו כמו הבוהן מן היד (הקדמת הרמב"ם לקדשים), והיא חתיכת כבד קטנה נכפלת על הכבד (יראים שם), ולפיכך נקראת יותרת הכבד, שהיא יתרה סביב הכבד, והיא מגוף הכבד ותלויה בו (ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות אלף פט).

באימורי הקרבנות

יותרת הכבד - חצר הכבד (ראה לעיל: שמה ומהותה) - היא בכלל האימורים הנקטרים על המזבח מן החטאות ומן האשמות ומן השלמים (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ט יד; רמב"ם מעשה הקרבנות א יח), שנאמר בהם: וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד וגו' (ויקרא ג ד, ג טו, ד ט, ז ד). והוא הדין בבכור ומעשר-בהמה (ראה ערכו) ופסח, שנאמרו בהם לימודים מיוחדים (ראה ערך הקטרה א: אימורים).

נתינת חלק מהכבד

כשמקטיר את יותרת הכבד, נוטל עמה מעט מן הכבד (רמב"ם שם), שכן דרשו: וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה (ויקרא ג ד), דבר שקול שיטול מן הכבד על היותרת, ומן היותרת על הכבד - שאין אנו יודעים אם כוונת הכתוב שיניח מעט מן היותרת על הכבד והשאר יסירנה, או שהיותרת עם מעט מן הכבד יסירנה, שאי אפשר לומר שעם הכבד כולו יסירנה, שאם כן היה לו לומר יסירם, אלא שיחתוך מן הכבד ויניחנו מחובר על היותרת (ראב"ד לתורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרשה יד ח) - כשהוא אומר וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד מִן הַחַטָּאת הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא ט י), שיטול מן הכבד על היותרת (תורת כהנים שם) מעט (ראב"ד שם). וביארו אחרונים, שכיון שלא נתפרש בו השיעור, צריך כזית, שהרי אמרו אין הקטרה פחותה מכזית (ראה ערך הנ"ל: שיעורה. פנים יפות ויקרא שם).

תנופה בשלמים

יותרת הכבד היא בכלל האימורים הטעונים תנופה (ראה ערכו) בקרבן שלמים, שנאמר: הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו וגו' יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה' וגו' יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה (ויקרא ז כט-ל). ואמרו: כיצד הוא עושה, יביא את החלבים על ידי הבעלים, וחזה-ושוק (ראה ערכו) למעלה מהם, שתי כליות ויותרת הכבד למעלה מהם (תורת כהנים צו פרק טז ג, לגירסתנו; רמב"ם מעשה הקרבנות ט ח)^[2].

מעילה

אף במעילה, שלמדו מן הכתוב: כָּל חֵלֶב לַה' (ויקרא ג טז) לרבות אימורי קדשים קלים למעילה (חולין קיז א), אמרו שיותרת הכבד היא בכלל האימורים, אף על פי שאינה נקראת חלב (ראה ערך חלב א: גדרו), ולמדו כן מהכתוב בפר-כהן-משיח (ראה ערכו): כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים (ויקרא ד י), מה פר כהן משיח יש בו מעילה - באימוריו, שהרי מחיים היה בו דין מעילה, לפי שקדשי קדשים הוא (רש"י חולין שם ד"ה מה פר) - אף שור זבח השלמים יש בו מעילה (גמ' שם)^[3].

היתר אכילתו

יותרת הכבד - שהיא חצר הכבד (ראה לעיל: שמה ומהותה) - אף על פי שהוזכרה בתורה בכלל החלבים הנקטרים על המזבח (ראה לעיל: באימורי הקרבנות), אין דינה כחלב, ומותרת באכילה (כן משמע מספרי ראה עה, ורמב"ם מאכלות אסורות ז ה, ורמב"ן ויקרא ג ט; ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות אלף פט), ולא הוזכרה בכלל חלבים אלא לענין קרבן בלבד, לפי שמרימים אותה מן הקרבן לשריפה לה', שאין דבר טוב אלא המורם לה', וכמו שנאמר: בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ (במדבר יח לב. רמב"ם שם)^[4].

שומן שעל היותרת

שומן שעל יותרת הכבד - לסוברים שהיא הבשר החוצץ בין הריאה לכבד (ראה לעיל: שמה ומהותה) - היינו מה שמונח תחת הקרום ומעורב בבשר, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שאינו בכלל חלב, ומותר לאכלו, הואיל ואינו דומה כלל לחלב, ואינו קרב על המזבח בתורת חלב, אלא אגב היותרת (תוספות חולין צב ב ד"ה אמר; רא"ש שם ז ג, ומרדכי שם תרס, בשם ר"י; סמ"ג לאוין קלח; מאירי חולין צג א, בשם חכמי הצרפתים), ואינו נקרא חלב בשום מקום (מאירי שם).

• ויש אומרים שבכלל חלב הוא, ואסור מן התורה, שהרי אף חלב דפנות לא נתמעט אלא לפי שאינו קרב על המזבח (ראה ערך חלב א: גדרו), אם כן חלב היותרת שהוא קרב על המזבח - אסור (יראים מז; תוספות שם, בשמו; מרדכי שם, בשמו ובשם רבנו תם; רמ"א יו"ד סד יב, בשם יש מחמירין עוד).

להלכה נחלקו הפוסקים: יש שכתבו שהמנהג להחמיר לנקר השומן שתחת הקרום שעל היותרת (בית יוסף שם, שכן מנהג הנשים)^[5]; ויש שכתבו שאין המנהג כן (רמ"א שם, וים של שלמה חולין ז ד, ולבוש שם טו, לפי כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף צט).

הקרום שלצד הכבד

הקרום שעל יותרת הכבד שלצד הכבד, כתבו ראשונים שצריך להסירו, לפי שהחלב המכסה את הקרב - שהוא אסור באכילה (ראה ערך חלב א: גדרו) - שוכב עליו (אור זרוע א תמח; התרומה מה; רמ"א שם, בשם יש מצריכין), אף על פי שלא נזכר בגמרא בכלל חמשה קרומים (ראה ערכו) האסורים משום חלב או משום דם (אור זרוע שם), אבל קרום היותרת מבפנים לצד הריאה, אין צריך להסירו, משום שבאותו צד אין חלב (אור זרוע שם; התרומה שם; רמ"א שם), אלא שאם נחתכה היותרת, ואינו מכיר איזה צד הוא מבחוץ, יקלוף משני צידי היותרת מספק (התרומה שם), והמנהג לנקר ולהסיר שני הקרומים, שמא יבוא לטעות (אור זרוע שם; רמ"א שם; ים של שלמה שם; לבוש שם)^[6].

בטריפות

בהמה שניקב בה טרפש הכבד - שלדעת הסוברים שהיא חצר הכבד (ראה לעיל: שמה ומהותה) - כתבו גאונים וראשונים שהיא טריפה (הלכות גדולות, טריפות, עמ' תרכא במהדורת מכון ירושלים; ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות אלף פט, בשמו ובשם הגאונים; אור זרוע א תכח, ומרדכי חולין תרלא, בשם הגאונים; הגהות אש"רי חולין ג מט, בשם האור זרוע ומרדכי; טוש"ע יו"ד מא ח)^[7], לפי שחוששים שסוף הכבד כולו להינטל (ראבי"ה שם; אור זרוע שם, ומרדכי שם, בשמו; הגהות אש"רי שם, בשם אור זרוע ומרדכי)^[8]; שהאויר שנכנס לכבד מזיקו (שו"ת ר"ח כהן י), וכדרך שאמרו בכבד שהוריק כנגד בני מעים (ראה ערך כבד) שאסרו תחילתו משום סופו (אור זרוע שם, ומרדכי שם; הגהות אש"רי שם, בשמם)^[9].

ולא נאסר אלא נקב מפולש (ראבי"ה שם; מרדכי חולין תרכ, בשם מספר גאונים; בית יוסף ושו"ע שם), ואפילו משהו (איסור והיתר הארוך נא לא; דרכי משה יו"ד נא סק"א), אבל נסרך בסרכא (ראה ערכו) לשומן הלב או לצלעות - כשרה (ראבי"ה שם), שכיון שאין הנקב פוסל מצד עצמו, אלא משום שסוף הכבד לינטל (ראה לעיל) יש לומר שאינו אלא במפולש (תרומת הדשן קסג), ולכן מועילה לו סתימה שעל ידי הסירכא (ט"ז יו"ד מא סק"ט).

מחט

בהמה שנמצא בה מחט בטרפש הכבד, הרי זו ספק-טרפה (ראה ערכו. הלכות גדולות שם; רמב"ן חולין מח ב, ותורת הבית הארוך ב ג, בשמו; טוש"ע יו"ד מא ט), ואסורה (הלכות גדולות שם; רמב"ן שם, ותורת הבית הארוך שם, בשמו), שחוששים שמא ניקב אחד מהאברים הפנימיים בכניסתו לשם (ש"ך שם ס"ק טו), והספק הוא באופן שנמצא המחט בתוך עובי הבשר וכולו מכוסה, שאם לא כן אינו עדיף ממחט שנמצא בחלל הגוף שהיא טריפה (פרישה שם ס"ק יג; ט"ז שם סק"י).

בדיקה

אין הבודק צריך לבדוק בטרפש הכבד אם יש בו נקב, לפי שסומכים על הרוב, כשם שאין צריך לבדוק אחר שאר טריפות, מלבד הריאה (ראה ערך בדיקת ריאה), לפי שהטריפות מצויה בה (ט"ז שם).

עוף

אף עוף שניקב בו הקרום הדק המפסיק בין הריאה ובין המעיים (ראה לעיל: שמה ומהותה), נראה מדברי ראשונים שהוא טריפה (מרדכי חולין תרלא); ויש מן האחרונים שנסתפקו בדבר (דעת קדושים שם סק"י; דרכי תשובה שם ס"ק נט, בשמו); ויש מהאחרונים שכתב שמעולם לא ראינו לחוש לזה (מקדש מלך שם ס"ק יט; דרכי תשובה שם, בשמו).

כשהטרפש מגן על סתימה

ניקב אחד מהאברים ונסתם על ידי טרפש הכבד, והמקום הלבן שבאמצעה - אף על פי שהוא חלב טהור, והדין הוא שחלב טהור סותם (ראה ערך בדיקת ריאה) - אינו כסתום, שאינו מגין, לפי שהוא קשה (רמב"ם שחיטה ו י, על פי חולין מט ב, לגירסתו), ואינו מתדבק יפה בנקב (בית יוסף שם).

הערות שוליים