מיקרופדיה תלמודית:חרסת

הגדרה^[1] - תערובת של פירות או ירקות כתושים, עם תבלין ויין או חומץ, שמטבלים בה הדברים הטעונים טיבול בליל ראשון של פסח^[2]

באכילת מרור

חרוסת הוזכרה בדברי התנאים בין שאר הדברים שמביאים על השולחן בליל ראשון של פסח (משנה פסחים קיד א; תוספתא שם (ליברמן) פרק י ט; גמ' שם קטז א; רמב"ם חמץ ז יא, ושם ח א; טוש"ע או"ח תעג ד), וכן אמרו באכילת-מרור (ראה ערכו), שכשאוכלים את המרור מטבלים אותו בחרוסת (רב פסחים קטו ב; רמב"ם שם ח ח; טוש"ע או"ח תעה א). ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שאין חרוסת מצוה (תנא קמא במשנה שם קיד א, ותוספתא שם), ואין מביאים אותה אלא משום "קפא" (גמ' שם קטז א), ונחלקו גאונים אם פירושו שרף החזרת - אחד ממיני המרור (ראה ערך מרור) - שיש בו ארס (ערוך, קף טז, בשם רבנו גרשום; רש"י שם קטו ב ד"ה צריך, ושם קטז א ד"ה משום קפא; רשב"ם שם קטו ב ד"ה צריך, ושם קטז א ד"ה משום קפא) כדרך הבצלים (רש"י שם קטו ב ד"ה צריך לשקועיה; רשב"ם שם ד"ה צריך לשקועיה), או שהוא תולעת הנמצאת בחזרת (רבנו חננאל שם; רשב"ם שם, ותוספות ד"ה קפא, בשמו; ערוך שם, בשמו ובשם אביו רבי יחיאל), ויש בה סכנה (תוספות שם), והחרוסת ממיתה אותה (גמ' שם); או שהוא רוח האוחזת במעיים, והחרוסת טורדת אותו (ערוך שם, בשם רב האי).

• ויש אומרים שהחרוסת מצוה (רבי אלעזר ברב צדוק במשנה שם קיד א, ותוספתא שם, וגמ' שם קטז א), וכן הלכה (רבי יוסף טוב עלם באזהרות לשבת הגדול; תוספות שם ד"ה תגרי, בשמו, והסכימו עמו; רמב"ם חמץ ז יא, לפי מגיד משנה שם; מאירי שם), שהחרוסת מצוה מדברי סופרים (רמב"ם שם; סמ"ג עשין מא; ארחות חיים ליל פסח ט; כלבו נ)^[3]. ונחלקו בתלמוד אם המצוה היא זכר לתפוח (רבי לוי בגמ' שם), שכשהיו ישראל במצרים היו יולדות שם - בשדה תחת התפוח (ראה סוטה יא ב) - בלא עצב שלא יכירו בהן המצריים, כמו שנאמר: תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח ה. רש"י פסחים שם ד"ה זכר לתפוח; רשב"ם שם ד"ה זכר לתפוח)^[4]; או שהיא זכר לטיט (ברייתא שם, ורבי יוחנן בגמ' שם; ירושלמי שם י ג, בדעת רבי יהושע בן לוי; רמב"ם שם; מהרי"ל, סדר ההגדה ו), שנאמר: וימררו את חייהם וגו' בחמר ובלבנים (שמות א יד. תוספות שם קיד א ד"ה מטבל), והחרוסת דומה לטיט (מאירי שם); או שהיא זכר לדם (ירושלמי שם, בדעת ברייתא אחת), שמכת דם היא הראשונה שבאה על המצרים (פני משה שם); או שהיא זכר ללבנה, שהיא מעשה חרסית (רוקח רפג וראבי"ה פסחים תקכה ומרדכי, הסדר בקצרה, בשם הירושלמי).

טיבול ונטילת ידים

בטיבול המרור בחרוסת נחלקו בתלמוד:

• יש אומרים שצריך להשקיעו - כולו (טוש"ע או"ח תעה א) - בחרוסת (רב פפא בפסחים קטו א; טוש"ע שם), ולפיכך צריך נטילת-ידים (ראה ערכו), ככל דבר שטיבולו במשקה (גמ' שם, לפי המאירי שם), היינו שנטילת ידים שנוטל לסעודה באה אף לצורך טיבול המרור (תוספות שם ד"ה צריך).

• ויש אומרים שאין צריך אלא לטבל מקצתה, לפי שריח החרוסת דיו לבטל הארס, או להמית התולעת (דחיית הגמ' שם; בית יוסף שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש; פרי חדש שם, ומשנה ברורה שם ס"ק יג, בשם יש מקומות).

ולא ישהה המרור בחרוסת, שלא יתבטל טעם מרירותו (רב פפא בפסחים שם; רמב"ם שם ח ח; טוש"ע שם), ולכן צריך לנער החרוסת מעליו (טור שם, בשם רבנו יונה; שו"ע שם), אבל אין צריך לנערה לגמרי (משמרת שלום (קיידנוב), הוספה ללה, שכן משמע מהטור שם, ועוד)^[5].

ברכה

לדעת הסוברים שחרוסת מצוה (ראה לעיל) יש מן הראשונים שכתב שמברכים עליה ברכת-המצות (ראה ערכו): אשר קדשנו במצותיו וציונו על אכילת חרוסת, אלא שאין הלכה כן (פירוש המשניות לרמב"ם שם), אף על פי שלענין שהיא מצוה הלכה כדבריו (ברכי יוסף שם). וכן כתבו ראשונים שאין מברכים על אכילתה (המנהיג פסח פ; כלבו נ; טור שם), לפי שאינה אלא לזכר (ראה לעיל. כלבו שם, בתירוץ הראשון), או לפי שאינה עשויה אלא לטיבול, לפיכך מברך על העיקר שהוא המרור, ופוטר את הטפילה (כלבו שם, בתירוץ השני), או לפי שהברכה על אכילת מרור פוטרת אף את החרוסת, שדומה למרור, שאף הוא זכר לשיעבוד עבודת פרך בחומר ובלבנים (המנהיג שם).

שיעורה

אף לענין שיעור החרוסת, יש שכתב בדעת ראשונים שלהלכה שחרוסת מצוה, צריך כזית (מרדכי סדר של פסח, בגירסא הישנה, לפי בגדי ישע שם יט), שאף על פי שאמרו שלא ישהה המרור בחרוסת, וצריך לנער החרוסת מן המרור (ראה לעיל), מכל מקום צריך להשקיע המרור בחרוסת שיש בה שיעור כזית, שכל דבר אכילת מצוה בכזית (בגדי ישע שם); ויש חולקים וסוברים שלדברי הכל אין צריך כזית, כיון שאין מברכים עליה, וטפילה היא למרור (מרדכי שם, לגירסת הרמ"א; מרדכי שם, לגירסת הבגדי ישע שם, בשם המהרש"ל; פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ז).

כורך

בכריכת מצה ומרור ביחד, לדעת הלל הזקן שהיה עושה כן בזמן שבית המקדש היה קיים (ראה ערך אכילת: כריכת מצה ומרור), כתבו ראשונים שהיה מטבל בחרוסת (ראה רמב"ם שם ו; הגהות מיימוניות שם, בשם מהר"ם), שזו היתה אכילת מרור שלו (הגהות מיימוניות שם, בשם רבנו תם), וכן בזמן הזה, שלאחר שאוכל מצה בפני עצמה, ומרור בפני עצמו, חוזר וכורך מצה ומרור ביחד ואוכל, זכר למקדש כהלל (גמ' שם).

יש סוברים שמטבל המרור בחרוסת (רמב"ם שם ח; טור שם, שכן כתב רבנו שמעיה בשם רש"י, ובשם הרא"ש; שו"ע שם), וכן הכרעת האחרונים (ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"ז, ועוד); ויש סוברים שאין צריך (רבי יוסף טוב עלם באזהרות לשבת הגדול; ראבי"ה פסחים תקכה; טור שם, בשמו; רמ"א שם, שכן המנהג), ששני טיבולים מצינו בזמן הזה, שלשה לא מצינו (טור שם, בשם הראבי"ה), ואף משום "קפא" שבמרור אין לחוש, כיון שאוכלו יחד עם המצה (הגהות מיימוניות שם).

בכרפס

בירק שאוכלים בליל פסח לפני הסעודה בשביל היכר לתינוקות כדי שישאלו - והוא הנקרא כרפס (ראה ערכו) - נחלקו ראשונים אם צריך טיבול בחרוסת:

• יש סוברים שצריך, שכן שנינו מטבל בחזרת (משנה פסחים קיד א), היינו שמטבל החזרת - אם אין לו ירק אחר לכרפס (רש"י שם ד"ה מטבל; רשב"ם שם ד"ה מטבל) - בחרוסת (רבי יוסף טוב עלם באזהרות לשבת הגדול; רבנו חננאל שם; ערוך, פרפרת; רש"י שם; תוספות שם ד"ה מטבל, בשם רבי יוסף טוב עלם ורש"י וה"ר שמעיה; רמב"ם חמץ ח ב; טור או"ח תפג, בשם רי"ץ גיאת), ואף בטיבול זה אמרו שחרוסת מצוה, זכר לתפוח או לטיט (מאירי שם).

• ויש סוברים שטיבול ראשון, שהוא הכרפס, אינו בחרוסת (רשב"ם שם; סמ"ג עשין מא; רא"ש שם י כה, בשם רבנו תם; טוש"ע שם ו) אלא בחומץ (תוספות שם ד"ה מטבל; טוש"ע שם), או ביין (ב"י שם), או במים ומלח (תוספות שם; בית יוסף שם). שכיון שהלכה שחרוסת מצוה (ראה לעיל: באכילת מרור) אין ראוי לטבל בו אלא המרור, שהוא טיבול של מצוה, ולא שלאחר שמילא כריסו ממנו בטיבול ראשון, יביאנו למצוה (התרומה רמב, בשם רבנו תם ור"י; רא"ש שם, בשם רבינו תם)^[6]. ומכל מקום, אף לדעתם, יש מן הראשונים שכתבו שאם רצה לטבל בחרוסת הרשות בידו (הגהות מיימוניות שם, בשם מהר"ם, בדעת רבנו תם), ויש שנהגו לתת מעט חרוסת בחומץ שמטבל בו הכרפס, כדי לצאת ידי כולם (אגור תת, בשם האגודה; דרכי משה שם ס"ק טו, בשמו, ושכן המנהג).

באכילת מצה

מצה שאוכלים בליל פסח לשם מצות אכילת-מצה (ראה ערכו), אם אף היא צריכה טיבול בחרוסת, נחלקו הדעות:

• יש סוברים שמטבל המצה בחרוסת ואוכל (סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר פסח; טור או"ח תעה, בשמו; רמב"ם חמץ ח ח; הגהות מיימוניות שם, בשם תשובות הגאונים), ופירשו כן אותה ששנינו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת (משנה שם קיד א), שהוא טיבול המצה בחרוסת, והטעם הוא, משום חובת הבוצע לטבל הפת במלח או בלפתן (ראה ערך בציעת הפת), וכאן אין לפתן לפניו אלא החרוסת (רבנו מנוח שם). ובלבד שלא ישהה אותה בה, שלא יבטל טעם המצה (רבנו ירוחם ה ב), וכן צריך לנער את החרוסת מעליה, כדרך שאמרו במרור (ב"ח או"ח תעה ט, לדעה זו).

• ויש סוברים שאין מצה צריכה טיבול בחרוסת (ראב"ד שם; מגיד משנה שם, בשם הרבה חולקים, ושכן המנהג; טור ובית יוסף שם), שהרי יכול לטבל אותה במלח (ראה ערך אכילת מצה: סדר אכילתה. טור שם). ואי אפשר לומר שמצה צריכה טיבול בחרוסת, שהרי מצה זכר לחירות, וחרוסת זכר לטיט ולשיעבוד, ואיך יתחברו זה עם זה (טור שם, בשם המנהיג; רבנו מנוח שם, בשם יש שתמהו, ודחה).

עשייתה

באופן עשיית החרוסת אמרו שכיון שהיא זכר לתפוח או לטיט (ראה לעיל: באכילת מרור) צריך להקהות אותה - היינו להטיל בה תפוחים ויין (רש"י שם ד"ה צריך לקהוייה), או תפוחים חמוצים וחומץ (העיטור, עשרת הדיברות - מצה ומרור, דף קלד טור א במהדורת רמ"י; ר"ן שם) - זכר לתפוח (אביי בפסחים קטז א, לגירסתנו).

ונחלקו תנאים ואמוראים:

• יש אומרים שתהיה עבה (רבי יהושע בן לוי בירושלמי פסחים י ג; אביי בגמ' שם) זכר לטיט (ירושלמי שם, לדעת רבי יהושע בן לוי; אביי בגמ' שם).

• ויש אומרים שתהיה רכה (אית תניי תני בירושלמי שם, לגירסת התוספות שם ד"ה צריך, והטור או"ח תעג), זכר לדם (ירושלמי שם, בדעת האית תניי תני).

וצריכים לחוש לשניהם, לפיכך עושים אותה מתחילה עבה, ובשעת אכילה מרככים אותה ביין וחומץ (ירושלמי שם, לגירסת רבי שמואל מפלייז באור זרוע ב רנו; תוספות שם, שכן המנהג), ושמטעם זה יש לחרוסת דין משקה לענין טיבול (תוספות שם). וכתבו הפוסקים שנותנים בה יין אדום, זכר לדם (רמ"א שם)^[7].

זמן העשייה

החרוסת יש לעשותה מערב יום טוב, ואם שכח מותר לעשותה ביום טוב (משנה ברורה תעג ס"ק מז, על פי רוקח רסז), אבל בפסח שחל בשבת, יש סוברים שאסור ליתן את המשקה לתוך החרוסת, אלא אם כן עושה אותה רכה (ראה ערך לש. כלבו נ, בשם רבנו פרץ). חל ערב פסח בשבת, יש מן הראשונים שכתב שיעשה אותה מערב שבת, ואם ירצה לעשותה במוצאי שבת שהוא יום טוב, הרשות בידו, שהרי אמרו חרוסת מצוה, ואינה מכשירי מצוה, ואם בתבלין אמרו שנידוכים ביום טוב (ראה ערך יום טוב), כל שכן חרוסת (רוקח שם).

פירות שעושים מהם חרוסת (ראה לעיל) יש נוהגים שלא לאכלם בערב פסח, כדי שיאכלו בלילה החרוסת לתיאבון, כדרך שאמרו כן באכילת מצה (דרכי משה ורמ"א בשו"ע תעא ב. וראה ערך אכילת מצה, וע' ערב פסח, ושם שי"א שהוא הדין במרור), שהרי הלכה שחרוסת מצוה (באור הגר"א שם), וכתבו הפוסקים שאין לחוש למנהג זה, שאין החרוסת באה לאכילה שנצטרך לאכלה לתיאבון (ד"מ ורמ"א שם. וראה לעיל ציון 72). ויש מן הראשונים שכתב שאין החרוסת נאסרת קודם זמנה כמצה, שהרי אמרו שמתחילה עושים אותה עבה, ובלילה מרככים אותה ביין וחומץ (ראה להלן: עשייתה), וכל זמן שלא נתן בתוכה משקה לא נגמרה מצותה (ר"ש מפלייש באו"ז שם).

הערות שוליים