מיקרופדיה תלמודית:חשוד על השבועה

הגדרה^[1] - עובר עבירה שנתחייב שבועת הדיינים, שאנו חוששים שמא ישבע לשקר

חשוד על השבועה מצינו בשני אופנים:

• אדם שיש לנו עדים או ראיה שהוא חשוד להישבע לשקר, שאין משביעים אותו אלא שכנגדו נשבע ונוטל;

• כשאין לנו ראיה לפסלו, אלא שאילו טענתו שקר נפסל מלהישבע. על אופן זה ראה להלן: "מיגו שחשוד וכו'".

גדרו

נשבע לשקר או עבר עבירה

החשוד על השבועה פירושו מי שידוע שנשבע לשקר (ראה שבועות מד ב, ורש"י מה א ד"ה אחת), ובמובן הרחב כולל אף את מי שעבר עבירה אחרת, שאנו חוששים בו שישבע לשקר (ראה להלן. ראה שם מה א, ובבא מציעא ה א, ורש"י ד"ה לשכנגדו, ועוד; רמב"ם טוען ונטען ב ב; טוש"ע חו"מ צב ג).

וכתבו ראשונים שכל הפסול לעדות מחמת עבירה (ראה ערך פסולי עדות), חשוד על השבועה (רמב"ם טוען ונטען ב ב; טוש"ע צב ג. וראה תוספות בבא מציעא ה ב), ויש שכתבו שמצינו הרבה פסולים לעדות שאינם פסולים לשבועה (תוספות רי"ד בבא קמא קה ב ד"ה תדע: כגון פסולים דרבנן).

מחמת שבועת שקר

חשוד על השבועה מחמת שבועת שקר, כיצד, בין שנשבע שבועת העדות (ראה ערכו), ובין שנשבע שבועת הפקדון (ראה ערכו. שבועות שם; רמב"ם טוען ונטען ב ב; טוש"ע חו"מ צב ב), ואף באופן שאינו נפסל מחמת כפירת הממון (בבא קמא קה ב, ראה שם).

מחמת שבועת שוא

אפילו נשבע שבועת שוא - כגון שנשבע על אבן שהוא זהב (שערי שבועות לרי"ף כ ד"ה והרביעי), או על אבן שהוא אבן (סמ"ע צב סק"ד), או על דבר שאינו יכול להיות, או לבטל את המצוה (שערי שבועות שם) - הרי זה חשוד על השבועה (שבועות מה א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אף על פי שאין בשבועתו כפירת ממון (שבועות מו ב), ואינו רע לבריות, אלא לשמים בלבד (רש"י שם מה א).

מחמת שבועה דרבנן

וכן אם נשבע לשקר שבועת הסת (ראה ערכו) - שהיא בלא נקיטת חפץ (ראה שם) - הרי זה חשוד על השבועה (רמב"ם טוען ונטען ב יא; טוש"ע פז כח ולא, ועוד), ואף על שבועת התורה (מאירי שבועות ו, וכן כתב בשם הרמב"ם. וראה שער משפט צב סק"ו שהדבר פשוט), אף שאינה אלא מדרבנן (ראה ערך הנ"ל), כיון שפסולו אינו משום שכופר ממון, אלא משום שנשבע לשקר, וכדרך שפסול העובר על שבועת ביטוי, אף על פי שאינה שבועת ממון (ראה להלן. שו"ת רדב"ז א קעד).

ויש סוברים שאינו חשוד על שבועה דאורייתא (מאירי שם בשם יש מי שאומר, ודחה).

מחמת שבועת ביטוי

נשבע שבועת ביטוי לשקר, כגון שנשבע שלא אכלתי ואכל, וכיוצא, הרי זה חשוד על השבועה (שבועות מו ב; רמב"ם טוען ונטען ב ב; טוש"ע צב ב), והוא בכלל שבועת שוא (ראה לעיל. שבועות מז א).

מוציא שם שמים לבטלה

אדם הרגיל להוציא שם שמים לבטלה, כתבו גאונים שהוא פסול לשבועה (בעל הלכות גדולות, הובא בהגהות מרדכי בבא מציעא תמג; רב יהודאי גאון בתשובות הגאונים שערי צדק ד ה כח; מאירי כתובות פה ב, בשם קצת גאונים), שכיון שעובר על לֹא תִשָּׂא (שמות כ ז, וראה ערך אזכרות), הרי זה כנשבע שבועת שוא (הגהות מרדכי שם, בשם רבנו יהודה).

יש שכתבו שהדברים אמורים כשהוא רגיל בכך (ברכי יוסף חו"מ לד יז), ויש שכתבו בסתם שהמזכיר שם שמים לבטלה פסול לשבועה (שו"ע חו"מ פז לט, בשם יש מי שאומר).

ויש חולקים וסוברים שאינו נפסל לשבועה (תומים חו"מ פז ס"ק לד, בדעת תוספות שבועות מו ב).

גזלן דאורייתא ודרבנן

גזל ממון חברו, הרי זה חשוד על השבועה (בבא מציעא ה א, וראה בבא בתרא לד א; רמב"ם טוען ונטען ב ב; טוש"ע חו"מ צב ג), וכן המלוה בריבית (שבועות מה א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), בין ריבית דאורייתא (רמב"ם שם; סמ"ג עשין צה; טוש"ע שם), ובין ריבית דרבנן (סמ"ג שם; גר"א שם סק"ו, בדעת תוספות).

וכן המשחקים בקוביא ומפריחי יונים וסוחרי שביעית - שפסולים לעדות מדרבנן (ראה ערך פסולי עדות) - חשודים על השבועה (שבועות שם; רמב"ם וטוש"ע שם, והשמיטו סוחרי שביעית) מדרבנן (ראה שבועות מז א). וכן הרועה בהמות של עצמו, פסול לשבועה (בבא מציעא ה ב), שחזקת רועה שהכניס בהמותיו לרעות בשדות אחרים (רש"י שם), וכתבו אחרונים שאינו אלא ספק (שער משפט צב סק"ד).

וכן העובר על גזל של דבריהם, כגון שגזל מציאת חרש שוטה וקטן (ראה ערכו וערך גזל וערך דרכי שלום), והמוכסים, שגובים יתר על הראוי ונוטלים לעצמם (ראה סנהדרין שם), פסולים לשבועה מדרבנן (משפטי שבועות שם), ויש מפרשים שממונים להעריך כמה ישלם כל אחד, והם נושאים פנים למקצתם ומכבידים על אחרים, והרי הם גזלנים (אור זרוע סנהדרין ג כה וכו, בשם רבינו חננאל; רמ"א חו"מ לד יד).

האוכל נבילות והעובר עבירות

וכן האוכל נבילות חשוד על השבועה (רמב"ם טוען ונטען ב ב; טוש"ע חו"מ צב ג), ואף לדעת רבא שכשר לעדות, שרע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות (ראה סנהדרין כז א, וראה ערך פסולי עדות), לענין שבועה מודה שהרע לשמים חשוד על השבועה (ראה לעיל לענין נשבע שבועת שוא).

ויש שכתבו שלדעת רבא אף לשבועה הוא כשר, אלא שהלכה שפסול (קונטרס הראיות לריא"ז שבועות מו ב), וכן כתבו ראשונים שעובר עבירה דרבנן שאין בה חימוד ממון כשר, שלדעתם לא אמרו שרשע להכעיס פסול לעדות, אלא בעבירה של תורה (מאירי שבועות מה א).

הכופר בפיקדון

הכופר בפקדון, שנעשה עליו גזלן וחייב באונסין (ראה בבא קמא קה ב), הרי זה חשוד על השבועה (שם; טוש"ע חו"מ צב ד, ושם רצד א. הרמב"ם השמיט) משעת כפירתו (בבא קמא שם, ורש"י ד"ה ואם איתא; תוספות בבא מציעא ה ב ד"ה ההיא; רמב"ן שם ו א ד"ה ותו; טוש"ע שם ושם).

כשהיה ברשותו באותה שעה

אין הכופר בפקדון נעשה גזלן וחשוד על השבועה, אלא כשבאו עדים שבאותה שעה היה הפקדון בביתו וידע ממנו (בבא מציעא ה ב, בפסול עדות, וראה בבא קמא קה ב, ורש"י שם ד"ה דקאי; טוש"ע חו"מ רצד א. וראה רמב"ם גזילה ג יד), או שהיה הפקדון בידו וטען שהוא שלו (בבא מציעא שם; טוש"ע חו"מ צב ד). אבל אם היה הפקדון באגם אין זו כפירה, לפי שרצה להשתמט ממנו עד שיביאנו (בבא קמא שם), לפיכך אם לא באו עדים שהיה הפקדון ברשותו, כשר לשבועה, שמא כפר בו עד שימצאנו ויחזיר לו (טוש"ע חו"מ רצד א, על פי בבא מציעא שם).

כופר במלוה

הכופר במלוה, אינו חשוד על השבועה, לפי שלא נתכוין לגזול אלא להשתמט ממנו (ראה בבא מציעא ה ב, בעדות; טוש"ע חו"מ צב ד. וראה רמב"ם טוען ונטען ד י, וטוש"ע שם עה ד) עד שתשיג ידו לפרוע (רש"י בבא קמא קה ב; סמ"ע צב ס"ק יב).

כופר במלוה ונשבע

הכופר במלוה, אם נשבע על כפירתו, כתבו ראשונים שנעשה חשוד משום שבועת שקר (רי"ף בבא מציעא ה ב; רש"י ותוספות בבא קמא קה ב; תוספות בבא מציעא ה ב ד"ה ההיא; טוש"ע חו"מ צב ד, וכן משמע ברמב"ם טוען ונטען ב יב).

ויש שכתבו שאינו חשוד (שערים דרב אלפס כ ד"ה והרביעי; שו"ת מהרי"ל החדשים חו"מ קמה, בשם איכא מרבותינו), שאפשר שמשתמט (תרומת הדשן פסקים רלו; מהרי"ל שם), היינו שהיה צריך למעות, והרי זה כמו אנוס (מהרשד"ם חו"מ קצה), ויש שכתבו הטעם, לפי שתולים ששכח שהוא חייב (תשובות מהר"א הלוי שם).

ויש שכתבו שכשר, מאחר שהדרך להשביעו שאינו חייב לו, ושמא מלוה ישנה יש לו עליו, מה שאין כן בפקדון שהדרך להישבע שלא הפקיד אצלו (בית יוסף לד מחודש כח, בדעת הריב"א), אבל אם נשבע בפירוש שלא לוה, הרי זה חשוד על השבועה, שהרי נשבע לשקר (מהרשד"ם שם, וקצות החושן שם).

עוברת על דת משה

אשה שעברה על דת משה (ראה ערכו), יש שכתבו שהיא חשודה על השבועה (ב"ח אהע"ז קטו ד"ה ומ"מ);

ויש שכתבו שדוקא אם שימשתו נדה (ראה ערך דת משה), אבל בשאר עוברת על דת משה, שהיא עצמה לא עברה איסור, אלא שהכשילתו ועברה על לפני עור (ראה ערכו), אינה נפסלת לשבועה, וכל שכן כשעברה על דת יהודית (ראה ערכו. חלקת מחוקק שם סק"ל, בדעת מגיד משנה אישות כד יד).

החובל בחבירו

החובל בחברו במזיד, חשוד על השבועה (ב"ח חו"מ לד יב, בשם מרדכי הארוך). יש שכתבו שפסול אף כשיש בהכאתו שוה פרוטה, שמשלם ואינו לוקה (ראה ערך חובל. שו"ת בית יוסף קדושין ב); ויש מכשירים, כיון שניתן לתשלומים (שו"ת מהרי"ט אהע"ז מג ד"ה ולפי, לענין עדות).

מזיק

המזיק ממון חברו, הרי זה "רשע של חמס" (ראה ערך פסולי עדות), ואף על פי שמשלם - רשע הוא (ראה בבא קמא ס ב), ולכן פסול לשבועה (מרדכי ארוך הובא בב"ח לד יב). אבל אם הדליק אש בתוך שלו, ופשע בה והזיקה בשדה חברו, אינו חשוד כיון שלא הזיק בידים (השלמה בבא קמא ו). ויש שכתבו שאף המדליק בשל חברו, והמזיק ממון חברו בידים - כשר (ים של שלמה בבא קמא ו ל בעדות).

מוסר

המוסר ממון חברו לאנסים, אין לך פסול גדול מזה (רמב"ם חובל ח ח; טוש"ע חו"מ שפח ח). ויש שכתבו שכיון שחיובו משום גרמי (ראה ערך גרמא בנזקין; גרמי), אינו פסול אלא מדרבנן, לסוברים שחיוב גרמי מדרבנן (ראה ערך הנ"ל. שו"ת פנים מאירות ב צא).

פסולו לשבועה

איזו שבועה אינו נשבע

החשוד על השבועה, אין משביעים אותו לא שבועת התורה, ולא שבועה שמדבריהם (רמב"ם טוען ונטען ב א; טוש"ע חו"מ צב א), ולא שבועת היסת (רמב"ם שם; שו"ע שם יא), שחוששים שמא ישבע לשקר (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן בבא מציעא ה ב, בשם רבינו תם), ואינו נאמן בשבועתו (שבועות מו ב; רמב"ם שם ג).

עשה תשובה

החשוד פסול לשבועה לעולם, עד שילקה בבית דין, ואם באו עדים שלקה ועשה תשובה, חוזר לכשרותו (רמב"ם טוען ונטען ב י; טוש"ע חו"מ צב יד).

נודע החשד לאחר שבועתו

נשבע, ואחר כך באו עדים שהוא חשוד, אין שבועתו כלום (רמב"ם טוען ונטען ב ט; טוש"ע חו"מ צב יג; רמ"א שם פז יד), ושכנגדו נשבע ונוטל (ראה להלן. רמב"ם וטוש"ע ורמ"א שם). ויש שכתבו שתקנת הגאונים היא (הגהות מרדכי סוף שבועות), אבל מן הדין פטור (ש"ך חו"מ פז סק"מ).

חשוד בדין טוען טענת גנב

הנשבע לשקר ונעשה חשוד על השבועה, וטען על פקדון שברשותו שנגנב ונשבע על כך, נעשה טוען טענת גנב (ראה ערכו) וחייב כפל (בבא קמא קח א, ותוספות ד"ה ותרי; רמב"ם גנבה ב ה), ואף על פי שאין דין טוען טענת גנב אלא כשהשביעוהו בית דין (ראה ערך טוען טענת גנב), הדברים אמורים כשלא ידעו בית דין שהוא חשוד והשביעוהו (מגיד משנה שם).

שכנגדו - התובע - נשבע ונוטל

חכמים הפכו את השבועה על התובע

החשוד על השבועה שהתחייב שבועה דאורייתא, כגון שבועת עד אחד ושבועת השומרים (ראה ערך שבועת הדיינים), שכנגדו, היינו התובע, נשבע ונוטל (שבועות מא א, ופירוש המשניות שם; רמב"ם טוען ונטען ב ד; טוש"ע חו"מ צב ז), אם היה תובע בטענת ברי (רמב"ם וטוש"ע שם).

שבועה זו תקנת חכמים היא (בבא מציעא ה ב, ושבועות מא א; רמב"ם שם), שהפכו את השבועה המוטלת על החשוד ושמוה על התובע (שבועות שם), ונשבעים אותה בנקיטת חפץ, לסוברים כן בשאר שבועות המשנה (ראה ערך שבועת הדיינים וערך שבועת המשנה. רמב"ם שבועות יא ח; טוש"ע חו"מ פז יג).

גדר התקנה

יש שכתבו שלסוברים בדין כל המחוייב שבועה ואינו יכול להישבע, שפטור מלשלם (ראה שבועות מז א, וראה ערך מחויב שבועה ואינו יכול להשבע), החשוד פטור לגמרי, וחכמים תיקנו שישבע שכנגדו ויטול - שלא יהא חוטא נשכר (רשב"א שבועות מז ב) - ולהלכה במחוייב שבועה ואינו יכול להישבע, שמתוך שאינו יכול להישבע משלם (ראה שבועות שם, וראה ערך הנ"ל), חייב החשוד מן הדין, אלא שתיקנו שלא יטול התובע אלא בשבועה (עליות דרבנו יונה בבא בתרא לד א; רמב"ן שבועות מד ב ועוד), שכיון שהכל יודעים שאינו יכול להישבע, יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו (תוספות בבא מציעא צח א).

ויש שכתבו שהטעם שאינו משלם בלא שישבע התובע, לפי שברצון היה נשבע, אלא שאנו איננו מניחים לו להישבע (תירוץ ב' בתוספות בבא מציעא ה א). לדעה זו מן הדין פטור החשוד בלא כלום, ותיקנו חכמים לתובע שיהא נשבע ונוטל (ריטב"א כתובות פח א; ב"ח חו"מ צב יא, וקצות החושן עה ס"ק יא, ועוד), כדי שלא יהא חוטא נשכר (חמדת שלמה בבא מציעא ג ב ד"ה ולפי זה).

שבועת עד אחד

התחייב החשוד שבועת עד אחד, שכנגדו נשבע ונוטל (שבועות לב ב), ואין העד פוטר את התובע מלהיישבע, שאם כן נמצא שהעד מחייב את החשוד לשלם, ואין עד אחד קם לחייב ממון (מהר"ם ב"ב בתשובות מיימוניות משפטים סא).

ויש שכתבו טעם אחר, שכיון שהעד חייב את החשוד להישבע, אין הוא יכול להועיל עוד לפטור את התובע משבועה (ש"ך חו"מ צב סק"ח, והגר"א ס"ק טז), שאין העד יכול לעשות שתי פעולות, לחייב את החשוד שבועה, ולפטור את התובע מאותה שבועה שנהפכה עליו (תומים חו"מ פז סק"ט, ורבי עקיבא איגר שם, וראה ערך עד אחד).

שבועת היסת

התחייב החשוד שבועת היסת, אין שכנגדו נשבע ונוטל (בבא מציעא ה א, ושבועות מא א; רמב"ם טוען ונטען ב ז; טור חו"מ פז כא; שו"ע שם צב יא), אלא הנתבע פטור (רמב"ם וטור ושו"ע שם), ששבועת היסת תקנת חכמים היא (ראה ערך שבועת הסת), ואין עושים תקנה לתקנה (בבא מציעא ושבועות שם; רמב"ם שם), ובשבועה דרבנן לא תיקנו חכמים להפוך את השבועה על התובע (שבועות שם), שמן הדין היה פטור, לסוברים כן (ראה לעיל), וחכמים תיקנו שהתובע ישבע ויטול, ולא תיקנו כן בשבועת היסת (תומים צב סק"י; קצות החושן עה ס"ק יא, ושם צב סק"י).

מחרימים אותו

חשוד שהתחייב שבועת היסת, שהוא פטור (ראה לעיל), אם רצה התובע, מחרימים סתם על כל מי שכפר ממון חברו ואינו משלם (משפטי שבועות לרב האי גאון א שער שבועת היסת; טור חו"מ פז כא וצד בשם הר' ישעיה; שו"ע שם צב יא), או שאף מחרימים אותו אם הוא מעכב ממון התובע בידו, ו"חרם סתם" היינו שאין מזכירים בו לשון שבועה (ט"ז שם, בדעת הרמ"א שם).

אמר הנתבע לתובע: הישבע אתה וטול, שומעים לו, ופטור הנתבע מקבלת חרם (רמ"א חו"מ צב יא), אבל אם אין התובע רוצה אלא לחייב את הנתבע בקבלת חרם, שומעים לו (סמ"ע שם ס"ק לב; נתיבות המשפט חידושים ס"ק יב); ויש שכתבו שאין שומעים לו (בית אפרים חו"מ עא, הובא בפתחי תשובה ס"ק יב).

חשוד מפורסם

רועה (ראה ערכו), שהוא חשוד על השבועה (ראה לעיל: גדרו), שנתחייב שבועת התורה, יש שכתבו שאין שכנגדו נשבע ונוטל (תוספות רבנו פרץ בבא מציעא ה ב, ועוד), וכן בכל חשוד, אם ידע התובע בעת שהתעסק עמו שהוא חשוד (דעה א' ברמ"א חו"מ צב ז), שלא היה לו לעשות בלא עדים, כיון שידע שהוא חשוד (תוספות רבנו פרץ שם), והוא הפסיד על עצמו (רבינו ירוחם שם בשם הראב"ד, הובא בבית יוסף צב מחודש ד).

ויש חולקים (שו"ת הרא"ש יא א; רמ"א חו"מ צב ז, בשם יש חולקים; שער משפט צב סק"י, בדעת רמב"ם גניבה ה ה, וטוש"ע שנו ד), שאין לומר שהתובע הפסיד על עצמו, שאדרבה החשוד היה לו לפרוש ממשא ומתן, שמא יתחייב שבועה דאורייתא וישבע שכנגדו ויטול (שו"ת הרא"ש שם).

כשהתובע אינו יכול להישבע

שניהם חשודים

היה גם התובע חשוד על השבועה, נחלקו תנאים: רבי מאיר אומר חזרה שבועה למקומה, ורבי יוסי אומר יחלוקו (שבועות מה א, ושם מז א), ועשה רב נחמן מעשה כדברי רבי יוסי (שם).

חזרה שבועה למקומה

בפירוש "חזרה שבועה למקומה" נחלקו אמוראים:

• רבותינו שבבבל, שהם רב ושמואל, אמרו חזרה שבועה לסיני (שם), היינו שחזר הדין לקדוש ברוך הוא שאמר בהר סיני וְלֹא תִגְזֹל (ויקרא יט יג), והוא ייפרע מהעושק את חברו, אבל בטל דינם מידי בני אדם (משפטי שבועות לרב האי גאון ב יא. וכעין זה ברש"י שם).

• רבותינו שבארץ ישראל, והוא רבי אבא, אמרו חזרה שבועה למחוייב לה (שם), והוא הנתבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול להישבע (ראה ערכו) - משלם (רש"י שם), לפי שמן הדין היה מחוייב לשלם בלא שישבע שכנגדו (ראה לעיל), אלא שלתקנת החשוד חייבו שכנגדו להישבע, ושבועה זו אינה כאן (רמב"ן במלחמות מח א).

לדעת רב ושמואל המחוייב שבועה ואינו יכול להישבע אינו משלם (ראה שבועות מז א וב, וראשונים דלהלן), וכיון שמן הדין פטור הוא לגמרי, מעמידים הדבר על הדין, ונשאר הממון אצל הנתבע המוחזק בו (רשב"א שבועות מז א ד"ה ורב וד"ה ואם תאמר. וראה ר"ן שם).

ויש שכתבו שלדברי הכל מחוייב שבועה שאינו יכול להישבע משלם, אלא שלדעת רבי אבא בשבועה דאורייתא אמרו כן, ולכן הנתבע משלם שחיובו בשבועה מן התורה, ולדעת רב ושמואל שאף בשבועה דרבנן - כגון הבא להיפרע מנכסי יתומים - מתוך שאין יכול להישבע מפסיד (ראה לעיל), אף בחשוד שמדרבנן נהפכה השבועה על התובע, והוא אינו יכול להישבע, הרי זה מפסיד (הגר"א צב ס"ק יח, בדעת תוספות בבא מציעא צז ב, ושבועות מז א).

יחלוקו

בטעם הסוברים שיחלוקו, יש שכתבו שלדעתם מחוייב שבועה ואינו יכול להישבע - משלם, וכיון ששניהם אינם יכולים להישבע, לפיכך יחלוקו (תוספות בבא מציעא צז ב, בשם רבינו תם), שאף שבשבועה דרבנן לא אמרו מתוך שאינו יכול להישבע מפסיד, כיון ששבועתו מחמת הנתבע שהיה חייב שבועה דאורייתא, אף שבועתו דינה כשבועה דאורייתא (תוספות בבא מציעא שם), או שכיון שהוא חשוד קנסוהו (תוספות בבא בתרא לד א, בשם רבינו תם. וראה תוספות בבא מציעא שם תירוץ א החולק).

ויש שכתבו שלדעתם הדבר ספק בכל מחוייב שבועה שאינו יכול להישבע אם משלם, ולכן בשניהם חשודים חולקים מספק (ראה ערך ספק ממון. רשב"א וריטב"א שבועות מז א).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שחולקים (טור שם, בשם הרא"ש; רמ"א חו"מ צב ז, בשם ויש אומרים, ועוד). ויש פוסקים שחזרה שבועה למחוייב לה, ומתוך שאינו יכול להישבע - משלם (רמב"ם טוען ונטען ב ד; טור שם, בשם הרי"ף והרמב"ם, ועוד); ויש שכתבו שמאחר שמחלוקת הראשונים היא - יחלוקו (דרכי משה שם, וכעין זה ברמ"א שם).

בשבועת הנוטלים

התחייב התובע שבועת המשנה, להיות נשבע ונוטל (ראה ערך שבועת המשנה), והוא חשוד על השבועה, דנים אם נוטל בלא שבועה, או שאינו נוטל; וכן דנים על הנתבע כשהוא פטור, אם חייב להישבע שבועת המשנה ,או שבועת היסת, או שאינו חייב להישבע כל עיקר (ראה להלן).

דיונים אלה מצינו בשבועות שמהדין היה התובע נוטל בלא שבועה, ותיקנו חכמים שיטול בשבועה, כגון בשטר חוב שהודה המלוה שנפרע מקצתו (ראה ערך הנ"ל), ובשבועות שמהדין הנתבע פטור, ותיקנו חכמים שישבע התובע ויטול, כגון בשכיר התובע מבעל הבית שכרו, והוא אומר נתתי (ראה ערך שכיר).

כשהשבועה מתקנת חכמים

באופן שמן הדין היה נוטל בלא שבועה, וחכמים תיקנו שיטול בשבועה, והוא חשוד, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שנוטל בלא שבועה (ראב"ד טוען ונטען ב ה; רמ"ה הובא במגיד משנה שם, ובטור פב יא ושם צב יג; רמב"ן ועוד ראשונים כתובות פח א; דעה ב' בטוש"ע חו"מ פב ח; דעה ב' בטוש"ע חו"מ צב ט), ואין הופכים את השבועה על הנתבע (ראה לעיל; שכנגדו נשבע ונוטל), לפי שאין עושים תקנה לתקנה (ראה לעיל, בשבועת היסת. ראב"ד על הרי"ף כתובות שם), וכן אין אומרים שיפסיד התובע, כיון שמן הדין שיטול בלא שבועה (רמב"ן שם).

• ויש סוברים שכיון שאינו יכול להישבע, אינו נוטל (שו"ת הרי"ף פה, ובראשונים שבועות מח ב, וכתובות פח א, ועוד, בשמו; רמב"ם שם; דעה ב' בקונטרס הראיות שבועות שם; דעה א' בטוש"ע חו"מ פב ח, ושם צב ט), שאף בשבועה דרבנן מתוך שאינו יכול להישבע מפסיד (העיטור מלוה על פה; שו"ת נודע ביהודה קמא אהע"ז לה. וראה ערך מחויב שבועה ואינו יכול להשבע).

ולדעה זו הנתבע נשבע היסת ונפטר (שו"ת הרי"ף פה; דעה א' בטוש"ע פב ח וצב ט), ואין אומרים שנהפוך עליו את השבועה שהתחייב התובע, וישבע בנקיטת חפץ, שלא עשו תקנה לתקנה (שו"ת הרי"ף שם; קצות החושן פב סק"ד, בדעת הרמב"ם).

נטל ונודע שהוא חשוד

נשבע שבועת הנוטלים ונטל, ואחר כך נודע שהוא חשוד על השבועה, שאין שבועתו כלום (ראה לעיל), חייב להחזיר לנתבע מה שנטל ממנו (רמב"ם טוען ונטען ב ט; טוש"ע חו"מ צב יג), באופן שאם היה ידוע שהוא חשוד לא היה נוטל (ראה לעיל. סמ"ע ס"ק לז; ש"ך ס"ק טו).

הראיה לפסלו

על פי עדים

אין אדם נעשה חשוד על השבועה עד שיעידו עליו עדים שעבר עבירה שנפסל בה (רמב"ם טוען ונטען ב ג; טוש"ע חו"מ צב ה), ואינו נפסל על פי עדותם של פסולי עדות (ראה ערכו. מאירי כתובות פה א). וכתבו אחרונים שצריך להעיד עליו בפניו, שאין מעידים לחייב אדם אלא בפניו (ראה ערך עדות. ש"ך חו"מ לח).

על פי עצמו

המודה מעצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה, אם נתחייב שבועה להפטר, משביעים אותו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע (ראה ערכו. משפטי שבועות לרב האי גאון ב ד; ריטב"א בבא מציעא ו א, בשם הרא"ה; שו"ת הרא"ש קז ו ד"ה והנה); ויש מחלקים, שאם לא היה סבור לעשות עצמו חשוד, כגון שנשבע שבועת העדות, ואחר כך הודה שראה את העדות, הרי זה נעשה חשוד מאליו (מאירי בבא קמא קה ב).

ויש שכתבו שאם טען שכנגדו אני אשבע ואטול, כיון שהודית שאתה חשוד, הרי זה נשבע ונוטל (טור חו"מ צב, בשם הרמ"ה; שו"ע שם ה, בשם ויש מי שאומר), שכיון שמחייב את עצמו ממון בהודאתו, הודאת בעל דין היא כמאה עדים לענין ממון (ר"ן שבועות מו ב; סמ"ע ס"ק יח; ט"ז ה).

ויש ראשונים חולקים וסוברים שאף אם רצה להישבע וליטול, אין שומעים לו, שאין אדם נעשה חשוד על פי עצמו (משפטי שבועות וריטב"א ורא"ש שם).

עד אחד

העיד עליו עד אחד שגזל את חברו, ונתחייב שבועת עד אחד, הרי זה נשבע (רש"י שבועות לב ב, ושם מז א; תוספות שם לב ב, ובבא בתרא לד א; שו"ע חו"מ עה ח), שאין נפסל לשבועה על פי עד אחד (תשובות הרשב"א, הובא בבית יוסף לד מחודש כט; סמ"ע ס"ק כא).

ידיעת הדיין

היה הדיין עצמו יודע שפלוני חשוד על השבועה, יש לו להפוך השבועה על שכנגדו, אף על פי שאין לו ראיה ברורה בדבר (רמב"ם סנהדרין כד א; טור חו"מ טו בשם הרמב"ם, וראה שו"ע שם ה), וכן אם העידה אשה על כך, והיא נאמנת אצל הדיין (כתובות פה א; רמב"ם שם; טור שם, וראה שו"ע שם), אבל אם אין הדבר ברור לו, אינו נעשה חשוד על פי אחד, אפילו היה העד גדול שבגדולים (מאירי כתובות שם).

ויש חולקים וסוברים שלא נאמרו הדברים אלא כשהיה מן הנשבעים ונוטלים, שהופכים את השבועה על הנתבע, ונשבע ונפטר (ראה לעיל: בשבועת הנוטלים. רא"ה וריטב"א שם בשם רבנו פרץ אחי הרא"ה).

משרבו בתי דינים שאינם הגונים או שאינם חכמים כראוי ואינם בעלי בינה, הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה (רמב"ם שם, וטוש"ע שם, על פי גאון. וראה ערך אומדנא^[2]).

כובש עדותו

עדים היודעים במי שנתחייב שבועה שהוא חשוד על השבועה, צריכים לבוא להעיד על כך, כמו בשאר עדויות (רמ"א חו"מ צב ו), ואם לא העידו הם גורמים איסור לבית דין, ומפסידים ממונו של התובע, וחייבים בדיני שמים (שו"ת הרשב"א ג צג).

כשנוכל לתרץ עבירתו

אין מחזיקים אותו לחשוד על השבועה כל זמן שנוכל לתרץ עניינו ולומר שלא התכוין לעבירה (סמ"ע צב ס"ק יב), וכן אמרו שהכופר במלוה כשר, לפי שאומרים שלא התכוין לגזלו אלא להשתמט ממנו עד שיהיו לו מעות לפרוע (ראה לעיל).

תלייה באונס

הנשבע לפרוע לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרע, אינו חשוד על השבועה, שמא אנוס היה, שלא היו לו מעות לפרוע (שו"ת הרשב"א א אלף ויח; ריב"ש תקטו; ים של שלמה בבא קמא ט מז). ויש שנראה מדבריהם שדוקא כשטוען אנוס הייתי, אינו נפסל (ראה ים של שלמה שם).

יש שכתבו במי שבאו עליו עדים שעבר על שבועתו, שאינו יכול לומר אנוס הייתי (רמ"א חו"מ לד ה לענין עדות), ויש מהאחרונים שכתבו שאף לדעה זו, דוקא כשנשבע על דבר שבידו לעשותו, וטען אנוס הייתי, אינו נאמן (כנסת הגדולה לד הגהות בית יוסף כט).

כשאין ראיה ברורה שלשקר נשבע

הנשבע לשקר אינו נעשה חשוד אלא אם כן יש עדות או ראיה ברורה שלשקר נשבע, אבל אם אין, אף על פי שלא היה נאמן בשבועתו, אינו נעשה חשוד בכך, שאפשר שהאמת כמו שנשבע (ראה להלן). וכן בשאר עבירות, אם טוען שאין זו עבירה, יש שכתבו שאף על פי שלענין ממון אינו נאמן - כגון שחטף חפץ מחברו וטוען שלי חטפתי (ראה ערך חזקת מטלטלים) - אינו נעשה חשוד על השבועה בכך (ראה להלן, מחלוקת בדבר).

לווה שטען שפרע חובו ונשבע בבית דין, והוציא המלוה שטר חוב מקויים (ראה ערך שטר חוב), אין הלווה חשוד על השבועה, שהרי לא העידו עדי השטר שלא פרע (רמב"ם טוען ונטען ב יב; טוש"ע פז לא), ואף על פי שאינו נאמן לומר פרעתי, שחזקה שלא היה משאיר שטרו אצל המלוה (ראה ערך הנ"ל), אינו נפסל לשבועה על ידי חזקה זו, שאף על פי שמן הסתם לא פרע, הרי אפשר שפרע (קצות החושן כח סק"ח).

"מיגו שחשוד וכו'"

גדרו

"מיגו - מתוך - שחשוד על הממון חשוד על השבועה", נאמר באדם שאין עליו עדים או ראיה שהוא חשוד על השבועה, אלא שהתחייב שבועה באופן שאם שקר הוא טוען אין כוונתו להשתמט, אלא בא לגזול את הממון (ראה לעיל: גדרו).

לסוברים שחשוד הוא על השבועה (ראה להלן), הרי זה לפי שאם אנו חושדים בו שגוזל הממון, הרי גזלן חשוד הוא להישבע לשקר (ראה רש"י בבא מציעא ה ב ד"ה ונימא), וכשם שבחשוד ודאי אפילו רצה התובע להשביעו אין שומעים לו, לפי שאסור להשביעו (ראה לעיל: פסולו לשבועה. שער משפט צב סק"ו); ויש שכתבו שאין משביעים אותו, לפי שאין תועלת בשבועתו, שאם רוצה הוא לגזול אף ישבע על כך לשקר (ראה סמ"ע חו"מ צב ס"ק יא, ומהר"ם שי"ף כתובות יח ב, וקצות החושן צב סק"א, ורבי עקיבא איגר בדרוש וחדוש בבא מציעא ג ב); ויש חולקים, שכן החשוד על דבר אחד אינו חשוד על דבר אחר (ראה ערך חשוד. שער משפט שם).

פטורו מהשבועה

אף על פי שהחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל (ראה לעיל: שכנגדו נשבע ונוטל), ואם הוא מהנשבעים ונוטלים - מפסיד (ראה לעיל: בשבועת הנוטלים), כשאינו חשוד ודאי אלא מיגו שחשוד על הממון, פטור בלא שבועה (ראה תוספות בבא מציעא ו א ד"ה ספק, ועוד), ואם הוא מהנשבעים ונוטלים, נוטל בלא שבועה (תוספות שם).

מחלוקת האמוראים

אם אומרים מיגו שחשוד על הממון חשוד על השבועה, נחלקו אמוראים:

• לדעת רבי יוחנן אין אומרים (ראה בבא מציעא ב א, ושם ה ב, וראה ערך שנים אוחזים), ומטעם זה כופר הכל שמשביעים אותו שבועת הסת (ראה ערכו), אף על פי שהוא חשוד על הממון אינו חשוד על השבועה, וכן השומר שמשביעים אותו (ראה ערך שבועת השומרים), אף על פי שהוא חשוד על הממון, אינו חשוד על השבועה (שם).

• לדעת אביי אומרים מיגו שחשוד על הממון חשוד על השבועה (רש"י ו א ד"ה אביי), אלא שאף על פי כן חייבו שבועה בשבועת השומרים וכיוצא, לפי שאומרים שאפשר שספק מלוה ישנה יש לו על חברו ותפס הממון, או תובעו כדי לגבות ספק חוב זה (בבא מציעא שם ורש"י), ונמצא שאינו חשוד לגזול, וכשנטיל עליו שבועה יפרוש (רמב"ן ושאר ראשונים שם), שאדם פורש מספק שבועה אף על פי שאינו פורש מספק ממון, שכן ממון אפשר בחזרה מה שאין כן שבועה שאינה בחזרה (בבא מציעא שם), שאם נשבע שלא כדין אין לו תקנה (רא"ש שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כאביי שאומרים מיגו שחשוד על הממון חשוד על השבועה, אלא שכל שאפשר לתלות בספק מלוה ישנה, משביעים אותו (רי"ף בבא מציעא ו א, ורא"ש שם בדעתו; שו"ת הרשב"א ב רלא; טוש"ע חו"מ צב ג).

• ויש פוסקים שאין אומרים מיגו שחשוד וכו' (הגהות מיימוניות טוען ונטען ט ז, ובית מאיר אהע"ז קטו ז, בדעת הרמב"ם; דרוש וחדוש לרבי עקיבא איגר בבא מציעא ג ב, בדעת תוספות שם).

הערות שוליים