מיקרופדיה תלמודית:חתן וכלה

הגדרה^[1] - איש ואשה בזמן שמחת נישואיהם^[2]

בשבת שלפני החופה

נהגו ישראל להכין סעודה ושמחה בשבת שלפני החופה (משמרת הבית ז ב; צמח צדק, פסקי דינים יו"ד קצה וחוות יאיר ע, שכן מנהג האשכנזים), וקוראים בשבת זו לחתן לעלות לתורה ומזמרים לפניו, והוא בכלל ה"חיובים" לעלות לתורה, שהם קודמים לאחרים (לבוש או"ח רפב ז). אף אביו של החתן ושאר קרובי החתן והכלה, נוהגים לקרותם לעלות לתורה בשבת זו, אבל אינם דוחים שום חיוב (שערי אפרים ב ג)^[3].

שבת חזון

בשבת חזון - והיא השבת שלפני תשעה באב, או שבת שחל בה תשעה באב (ראה ערך בין המצרים) - אף לנוהגים לשנות בה כמה דברים להראות קצת סימני אבלות (ראה ערך הנ"ל), נחלקו ראשונים ואחרונים:

• יש שהתירו לעשות שמחה זו (מהרי"ל, הלכות שבעה עשר בתמוז ט; מגן אברהם תקנא סק"ו, בשמו; לקט יושר ב עמ' 100, ששמע שכן עושים בריינוס), וכן למנהג שלא ללבוש כל בגדי שבת בשבת חזון (ראה ערך הנ"ל) התירו כשיש לו נישואין בשבת זו (מהרי"ל שם; רמ"א שם א), ואף אבי החתן ואבי הכלה לובשים בגד עליון של שבת לכבוד החתן והכלה (דגול מרבבה שם, על פי מהרי"ל שם), אבל לא בגדים חדשים (מגן אברהם שם), ואף בתשעה באב שחל בשבת יש שכתב להתיר לחתן ללבוש בגדי שבת, אבל לא לאביו (דגול מרבבה שם ,על פי דרכי משה שם ס"ק יא).

• ויש שלא התירו לעשות שמחה זו בשבת חזון, או ללבוש כל בגדי שבת (לקט יושר שם, בשם התרומת הדשן).

ומכל מקום תספורת לכבוד שבת זו אסורה אף לחתן (דגול מרבבה שם).

בימי הספירה

בימי הספירה, שנוהגים שלא להסתפר (ראה ערך בין פסח לעצרת), חתן בערב שבת שלפני חתונתו מותר לו להסתפר (דגול מרבבה או"ח תצג).

ביום החופה

לילה שלפני החופה

בלילה שלפני החופה, יש שנהגו לעשות סעודה (מהר"ם מינץ קט, שכן המנהג באשכנז; מגן אברהם תמד סק"ט, בשמו; בית הלל אה"ע לה א; בית שמואל שם סק"ב, בשמו), וקוראים לה סעודת סבלונות, לפי שהחתן משלח סבלונות - מגדנות ודורונות (רש"י כתובות עג ב, וקדושין נ א ד"ה סבלונות) - לארוסתו קודם אכילה, והיא בכלל סעודת-מצוה (ראה ערכו. מהר"ם מינץ שם)^[4].

תפילה ביום החופה

ביום החופה, יש נוהגים להתפלל בבית החתן (אבודרהם, ברכת נשואין), ואף אם מתפללים בבית הכנסת שיש בו חתן כתבו ראשונים שאין נופלים על פניהם כלל (שבלי הלקט, תפילה ל; אבודרהם שם; תרומת הדשן, פסקים פ), ואפילו אם אינו נכנס לחופה עד הערב (תרומת הדשן שם, ורמ"א או"ח קלא ד, לפי פרי חדש שם; ערוך השלחן שם יג), הואיל ובאותו יום נכנס לחופה כל היום ענין אחד הוא (תרומת הדשן שם); ומהאחרונים יש הסוברים שנופלים על פניהם כל זמן שלא נכנס לחופה (שו"ת הרדב"ז א קעט, שכן המנהג; פרי חדש שם; דרך החיים, דיני תחנון ט; משנה ברורה קלא ס"ק כא, בשמו), אלא שהחתן עצמו אינו אומר תחנון (שו"ת הרדב"ז שם), ומכל מקום אין נופלים על פניהם בתפילה הסמוכה לחופה, בין שחרית בין מנחה (ברכי יוסף שם סק"ה, שכן המנהג בארץ ישראל; משנה ברורה שם).

בשני וחמישי, שיש בהם קריאת-התורה (ראה ערכו), נהגו שהחתן ביום חופתו עולה לתורה, והוא קודם לכל החיובים (לבוש או"ח רפב ז).

תענית ביום החופה

נהגו - האשכנזים וחלק מקהילות הספרדים (ראה רמ"א אה"ע סא א, וכנסת הגדולה או"ח תקנט, הגהות בית יוסף ז, ושדי חמד, חתן וכלה ד) - שהחתן והכלה מתענים ביום חופתם (מהר"ם מינץ קט; שלה, האותיות, סדר ברכת נשואין; רמ"א שם), ומספר טעמים לדבר:

• שהמצוה חביבה עליהם, כדרך שעשו חסידים הראשונים שהיו מתענים על מצוה חביבה, כגון לולב (רוקח צג).

• שבני ישראל התענו ביום מתן תורה (תשב"ץ קטן תסה).

• לפי שהוא יום סליחה וכפרה שלהם, שכן אמרו שחתן מוחלים לו עוונותיו (מהר"ם מינץ שם, על פי ירושלמי בכורים ג ג), ואף הכלה מוחלים לה כל עוונותיה (של"ה שם; סידור היעב"ץ, דיני ברכות ארוסין).

• שחתן דומה למלך (פרקי דרבי אליעזר טז), ומלך נידון בכל יום, והרי זה כיום הדין אצלו (מהר"י ברונא צג).

• משום חשש שמא ישתכרו, ולא תהא דעתם מיושבת עליהם בשעת הקידושין (מהר"ם מינץ שם).

• שלא יאמרו שנשתכרו, וקידושי טעות הם (מהר"י ברונא שם).

• שאין כתובה שאין בה מחלוקת (ראה שבת קל א), לפיכך מתענים לבטל הפורעניות (מהר"י ברונא שם).

במקום שנהגו להתענות, אין רגילות לקבל עליו התענית במנחה שלפניו (ראה ערך תענית יחיד) כיון שנהגו כן (משנה ברורה תקסב ס"ק יא; ערוך השלחן אה"ע סא כא), ומכל מקום טוב לקבלו בלבו בשומע תפילה (חופת חתנים ו א).

סוף התענית

אם עשו את החופה מבעוד יום אינם משלימים התענית, אלא עד לאחר החופה, ויתפללו "עננו" בתפילת מנחה קודם החופה, ואז יוכלו לשתות מכוס של ברכת אירוסין ונישואין (תרומת הדשן קנז; רמ"א או"ח תקסב ב), ואף על פי שלא התנו קודם שאינם משלימים התענית, אלא שהמחמיר להתנות בפירוש תבוא עליו ברכה (ב"ח שם, בדעת תרומת הדשן), וגם לטעם שהוא יום סליחה וכפרה, ואין צורך להשלים התענית, שמכל מקום קצת כפרה הוא, ויום טוב שלהם הוא (פרי מגדים או"ח תקעג, אשל אברהם, בתחילת הסימן; חכמת אדם קכט ב)^[5].

ואם איחרו את החופה עד הלילה, כתבו אחרונים שיש לסמוך על הטעם שהוא משום סליחה וכפרה, ואין צריכים להתענות אלא עד צאת הכוכבים, כי לא קיבלו עליהם להחמיר בזו יותר מבשאר תעניות, אלא שיש להם להיזהר ממשקה המשכר קודם החופה (חכמת אדם שם; ליקוטי מהרי"ח, סדר נשואין, שכן הורה הדברי יחזקאל)^[6].

כשחל בתענית צבור

היה יום החופה בתענית-צבור (ראה ערכו), אסור לחתן לשתות מכוס של ברכה מבעוד יום, ונותנים אותו לתינוקות (מגן אברהם תקנ סק"ו), ומכל מקום בתענית ציבור שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, לא ישלים תעניתו אחר החופה, אף על פי שהיה בידו לדחות את החופה ליום אחר (כנסת הגדולה או"ח תקנט, הגהות בית יוסף סק"ז; מגן אברהם שם ס"ק יא, בשמו)^[7].

כשחל בימים שאסור להתענות בהם

בימים האסורים בתענית מצד הדין, כגון ראש-חדש (ראה ערכו), וחנוכה (ראה ערכו), ופורים - היינו יום י"ד וט"ו באדר, בין בראשון בין בשני, בין לפרזים בין למוקפים (ראה ערך פורים) - כתבו הפוסקים שאף חתן ביום חופתו אינו מתענה בהם (מהר"י ברונא צג; רמ"א או"ח תקעג א, וט"ז שם סק"א, ומשנה ברורה שם סק"ו). וכן באסרו-חג (ראה ערכו), וחמשה-עשר-באב (ראה ערכו), וחמשה-עשר-בשבט (ראה ערכו) - אף על פי שאינם אסורים בתענית מצד הדין - אין חתן מתענה בהם, כיון שמוזכרים בתלמוד (מגן אברהם שם סק"א). אבל בימים שאינם אסורים בתענית אלא מצד המנהג, כגון בימי ניסן (ראה ערכו) - מתענה (רמ"א שם), והוא הדין בל"ג-בעומר (ראה ערכו), ומראש חדש סיון עד שבועות, ובימים שבין יום כפור לסוכות (מגן אברהם שם). וכן בראש חדש ניסן חתן מתענה בו, לפי שהוא אחד מהימים שקבעו אותם לתענית מפני הצרות שאירעו בהם (רמ"א שם)^[8]; ויש מקילים בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון (ראה ערכו), שאין מתענים בהם (אליה רבה שם סק"ב, בשם נחלת שבעה; משנה ברורה שם סק"ז). ומכל מקום אף כשאינם מתענים, כתבו הפוסקים שלא יהיו החתן והכלה רודפים אחר מותרות מאכל ומשתה (בית שמואל סא סק""ו), וכן יזהרו ממשקה המשכר (ראה לעיל. חכמת אדם קכט ב)^[9].

בזיווג שני

אף אלמן ואלמנה - וכן גרוש וגרושה - מתענים ביום חופתם (אליה רבה תקעג סק"ב, על פי ירושלמי בכורים ג ג).

כשאין חופה

וכן בקידושין לבד בלא חופה (ראה ערכו), לטעם שאמרו שמתענים שמא ישתכרו, ולא תהא דעתם מיושבת עליהם בשעת הקידושין (ראה לעיל), צריכים להתענות, מה שאין כן לטעם משום סליחה וכפרה, שאינו אלא בנישואין על ידי חופה (כנסת הגדולה אה"ע סב, הגהות טור טו; פרי מגדים או"ח שם, אשל אברהם ד"ה טעם).

וידוי

בתפילת שמונה עשרה שלפני החופה, נוהגים - האשכנזים (עצי ארזים אה"ע סא סק"ח) - שהחתן והכלה מתוודים (של"ה, האותיות, סדר נשואין; עצי ארזים שם) כסדר הוידוי של תפילת מנחה בערב יום הכפורים (כרם שלמה סה; פתחי תשובה שם סק"ט, בשמו), ואם החופה בלילה מתוודים במנחה ולא בערבית (שלחן העזר ב יז ב) - ויעשו תשובה, לפי שהוא יום מחילת עוונותיהם (של"ה שם), ואף בימים שאין מתענים בהם (ראה לעיל) - מתוודים (פתחי תשובה שם).

בכניסה לחופה

שושבינים

נהגו להיות לכל חתן שושבינים - המשתדלים בחופתו ובזיווגו (כן משמע מרש"י ברכות סא א ד"ה שושבין), וכשמוליכים אותו לחופה - שני שושבינים מוליכים אותו, אחד מימין ואחד משמאל (מטה משה ג, בהכנסת כלה א ב), שכן חתן דומה למלך, מה מלך חיילים מקיפים אותו, אף חתן שושביניו מקיפים אותו (תשב"ץ קטן תסה), וכן דרשו מה שנאמר בחוה: וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם (בראשית ב כב), מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם הראשון, מכאן למדה תורה דרך ארץ שיחזור גדול עם קטן בשושבינות ואל ירע לו (ברכות סא א).

לבוש החתן

בכניסה לחופה, נחלקו המנהגים:

• יש נוהגים שהחתן לובש לבנים ומתעטף לבנים (כן משמע מרי"ץ גיאת, אבל, עמ' רנו במהדורת המכון ע"ש החתם סופר; כלבו עה), לקיים מה שנאמר: בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים (קהלת ט ח. כלבו עה), ויש שכתבו ביחוד שהחתן לובש בגד לבן הנקרא "קיטל", לרמז שעוונותיו נמחלים וחטאיו כשלג ילבינו (מטה משה ג, בהכנסת כלה ב), או לפי שהוא בגד מתים, והשושבינים מלבישים אותו בו, להזכיר לו יום המיתה, ויתעורר לתשובה (סידור היעב"ץ, דיני ברכות ארוסין ונשואין).

• יש נוהגים לעטוף את החתן בטלית מצוייצת, כדי לזרזו במצוות, והרמז לזה: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כב יג), וסמוך לו: גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ (דברים כב יב. כלבו שם). ומהראשונים יש שהזכירו שנהגו להניח לו תפילין, ולהשים נזר על ראשו במגבעת של משי, לקיים מה שכתוב: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר (ישעיהו סא י. כלבו שם).

• ויש נוהגים שהחתן לובש בגדי שבת, וכן כל קרובי החתן והכלה, והמברך ברכת חתנים, לובשים בגדי שבת לכבודם (מהרי"ל, הלכות נישואין ב), וכן אמרו: חתן דומה למלך, מה המלך לובש בגדי כבוד, אף חתן לובש בגדי כבוד כל שבעת ימי המשתה (פרקי דרבי אליעזר טז)^[10].

המצוה לשמחם

מצות עשה של דבריהם לשמח החתן והכלה ולסעדם בכל צרכיהם (רמב"ם אבל יד א; טוש"ע אה"ע סה א), והיא בכלל גמילות חסדים שבגופו שאין לה שיעור (רש"י סוכה מט ב ד"ה גמילות חסדים; רמב"ם שם). ואף על פי שמצוה זו מדבריהם, הרי היא בכלל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח), שכל הדברים שאתה רוצה שיעשו לך אחרים, עשה אתה אותם לאחיך בתורה ובמצוות (ראה ערך אהבת ישראל. רמב"ם שם), ומצוה לרקוד לפניהם ולומר שהכלה נאה וחסודה, אפילו אינה נאה (טוש"ע שם, על פי כתובות יז א)^[11]. ועיקר קיבול שכר בשמחת נישואין היא לשמח את החתן בדברים (ברכות ו ב, ורש"י ד"ה מילי).

המשמח את החתן ומי שאינו משמחו

כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמשה קולות (גמ' שם; סמ"ג עשין מח; טור אה"ע סה) - היינו שמזלזל בחמשה קולות שבירך בהם הקדוש ברוך הוא את ישראל (רש"י שם ד"ה עובר), ולא יזכה לחמשה קולות אלו בנחמת ירושלים (לבוש שם סד א) - שנאמר: עוֹד יִשָּׁמַע וגו' בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם וגו' קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ (ירמיהו לג י-יא). ואם משמחו מה שכרו, זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, שנאמר: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וגו' וְקֹל שֹׁפָר וגו' וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר וגו' וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל (שמות יט טז,יט. רבי יהושע בן לוי בגמ' שם), וכאילו הקריב תודה, שנאמר: מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' (ירמיהו שם. רבי אבהו בגמ' שם), וכאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה' (ירמיהו שם. רב נחמן בר יצחק בגמ' שם)^[12].

הנהנה מסעודת חתן שאמרו, הוא שאוכל בסעודה שבמקום החופה, מה שאין כן הנהנה ממה ששלחו לו לביתו מגדנות, או אפילו לחם ותבשילים שהוכנו לסעודה זו. וכן לא אמרו שעובר אלא כשאינו משמחו כלל, מה שאין כן מי שאומר ברכה של סידור קידושין, או קצת מהברכות שתחת החופה, שמקיים בזה מצות שמחת חתן וכלה, וכן יוצא ידי חובתו על ידי שמברך ברכת המזון בסעודה, או על ידי שיחה קלה עם החתן לעוררו לשמחה של מצוה, או שמושיט לו מאכל או משקה, או שמשבח לפניו את זיווגו (עזר מקודש אה"ע סה א)^[13].

נרות

בכלל שמחת חתן וכלה מצינו אף אור נרות, כמו שנאמר: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר (ירמיהו כה י), וכן אמרו: אור הנר בברור חיל משתה שם (סנהדרין לב ב; ירושלמי כתובות א א), ופירשו ראשונים שבימי הגזירה היה להם סימן, וכל מי שהיה רואה נרות דולקים באסקופה יודעים שבאותה חצר סעודת הכנסת כלה (רבנו חננאל שם ד"ה קול רחיים; ערוך, אור; תשובות הגאונים (הרכבי) שסא), ואף על פי שבטלה הגזירה לא בטל המנהג (תשובות הגאונים שם), ומטעם זה נוהגים להוליך אבוקת שעוה לפני החתן (חידושי הר"ן שם).

כלי זמר

כלי זמר, כתבו ראשונים שאין שמחת חתן וכלה בלעדם (ראבי"ה יום טוב תשצו; מרדכי ביצה תרצו, בשמו; מהרי"ל, עירובי חצרות ז), ושלא יעשו הנישואין בלא כלי זמר שהוא עיקר השמחה שלהם, ושאם אי אפשר במקומם ילכו למקום שאפשר (מהרי"ל שם; מגן אברהם שלח סק"ד, בשמו), וכן מוליכים אותם לחופה בכלי זמר (מהרי"ל, נישואין כ).

לצורך שמחת נישואין מותר לומר לגוי לנגן בכלי זמר בשבת (ראבי"ה שם; מרדכי ביצה שם, בשמו; טוש"ע או"ח שלח ב), או אפילו לומר לו לתקנם (דרכי משה שם סק"א, ורמ"א שם), ומכל מקום אותה שאמרו שאין מטפחים ביד, ואין מספקים על ירך, ואין מרקדים ברגל לשמחה ולשיר בשבת ויום טוב, גזירה שמא יתקן כלי שיר (ראה ביצה לו ב; טוש"ע או"ח שלט ג), אף בשמחת חתן וכלה אסור (שלחן ערוך הרב שם ב; משנה ברורה שם שם סק"ח).

התקנה בירושלים שלא לנגן בכלי זמר

אף לאחר החורבן שגזרו שלא לנגן בכלי שיר (ראה ערך זכר לחרבן: עטרות וזמרה), בבית חתן וכלה מותר, שהוא צורך מצוה (תוספות גיטין ז א ד"ה זמרא; רמ"א או"ח תקס ג). ומכל מקום בירושלים גזרו - לפני קרוב למאתיים שנה^[14] - חרם (ראה ערך חרם ב) שלא לנגן בתזמורת בשמחת חתן וכלה אלא בתופים בלבד (אות חיים ושלום, אות שלום מילה רסה יב ס"ק כט; ירושלים במועדיה, בין המצרים, עמ' רמ), מפני שהחורבן נמצא לפני בני ירושלים, והרי הם כמי שמתו מוטל לפניו (שלמת חיים א עז; ציר נאמן, שערי תפילה, בסופו; ירושלים במועדיה שם עמ' רלח); ועוד, שחששו שלפעמים על ידי שמחת התזמורת יבואו לידי הרגל עברה (בית אהרן וישראל סה עמ' קה; ירושלים במועדיה שם), ואין חרם זה חל אלא על אשכנזים בלבד, ולא על שאר העדות, שלא קיבלוהו עליהם (בית אהרן וישראל שם עמ' קח; ירושלים במועדיה שם). ומקודם לכן בכל ארץ ישראל לא ידעו בכלי נגינה (שערי ירושלים, מנהגי הארץ ט; בית אהרן וישראל שם עמ' קו, בשמו), וכתבו אחרונים שלא כתבו הפוסקים שחייבים בשמחה בכלי זמר, אלא בארצותם, ובארצותינו - ארץ ישראל ודמשק ומצרים (כן משמע משו"ת הרדב"ז ד קלב) - יש שמחה בבשר ויין ושיר בפה בשירים וקרובות שתיקנו הראשונים (שו"ת הרדב"ז שם). ובאותו הדור באו עולים מחוץ לארץ וחידשו המנהג לנגן בכלי זמר, ובירושלים החרימו שלא לעשות כן (בית אהרן וישראל שם, על פי שערי ירושלים שם), ומכל מקום בתופים היה נהוג כבר קודם לכן לנגן בחתונה (שערי ירושלים שם), והותירו המנהג על כנו (בית אהרן וישראל שם)^[15].

קלות ראש

שמחת חתן וכלה הרי היא בכלל הדברים שנאמר בהם: וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ (מיכה ו ח), שצריך לשמוח במידה נאה, ולא להנהיג קלות ראש בעצמו (רש"י סוכה מט ב ד"ה הוצאת). וכן דרשו: עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה (תהלים ב יא), במקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל ב), שאם שמח יותר מדי נראה כפורק עול (רש"י שם ד"ה דהוה), וכן מצינו באמוראים שראו תלמידיהם שמחים יותר מדי בשמחת נישואין, והביאו כוס של זכוכית יקרה ושברוה לפניהם כדי שיתעצבו (ברכות ל ב - לא א), וכתבו ראשונים שמכאן נהגו לשבור זכוכית בנישואין (תוספות שם לא א ד"ה אייתי)^[16].

החיוב בכבודם

בכמה דברים מצינו שחייבים בהם בכבוד חתן, לפי שמכבדים את האדם בזמן שמחתו (מאירי מועד קטן כח ב):

• מנין לחתן שמיסב בראש, שנאמר: כחתן יכהן פאר (ישעיהו סא י) מה כהן בראש - שנאמר בו: וקדשתו (ויקרא כא ח), לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון (ראה ערך כהן) - אף חתן בראש (גמ' שם; רי"ף שם; רא"ש שם ג צט).

• בבציעת הפת לשם ברכת המוציא, שהדין הוא שהגדול בוצע (ראה ערך בציעת הפת: הבוצע), בסעודת נישואין החתן בוצע, אף על פי שיש גדול ממנו (מגן אברהם קסז ס"ק נט, על פי ברכות מז א, ורש"י ד"ה קדים; באר שבע נ, שכן המנהג באשכנז וצרפת).

• בשעה שהחתן מהלך בדרך, עומדים העם על רגליהם, וכן כשמברכים לו ברכת אירוסין ונישואין (ראה ערך ברכת חתנים), וכשעולה לקרות בתורה (ראה לעיל: בשבת שלפני החופה, וראה לעיל: בסיום החופה, וראה להלן: בשבת שלאחר החופה. ארחות חיים ב, קידושין, עמ' 66, שכן המנהג; שיירי כנסת הגדולה או"ח רפב, הגהות בית יוסף יא, שכן המנהג בקושטא, ושכן ראוי לנהוג)^[17].

• חתן אינו עומד בפני תלמיד חכם או נשיא (תשב"ץ קטן תסה).

• החתן דומה למלך, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו (ראה להלן: בשבעת ימי המשתה), מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד כל שבעת ימי המשתה, מה המלך הכל מקלסים אותו, כך החתן מקלסים אותו כל שבעת ימי המשתה (פרקי דרבי אליעזר טז)^[18].

בשבעת ימי המשתה

הנושא בתולה

הנושא בתולה, תקנת משה רבנו (ירושלמי כתובות א א; רמב"ם אבל א א) שיהיה שמח עמה שבעת ימים, אינו עוסק במלאכתו, ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח (רמב"ם אישות י יב; טוש"ע אה"ע סד א), והרי הימים הללו כרגל (רש"י כתובות ד א ד"ה ופורש; רמב"ם אבל יא ז), והוא יום טוב שלהם (סוכת שלום יצחק א ו; שלחן העזר יב ו, בשמו). וחתן דומה למלך, מה מלך משתה ושמחה לפניו, כך החתן משתה ושמחה לפניו (ילקוט שמעוני שופטים ע; רמב"ן שם, בשם פרקי דרבי אליעזר), מה מלך אינו עושה מלאכה, אף חתן אינו עושה מלאכה (ר"ן שם, בשם פרקי דרבי אליעזר ואגדה).

וביום הראשון נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף הוא תקנת משה רבנו הוא (רמב"ם אבל א א), ואינו מן התורה (כן משמע מהרא"ש כתובות א ה).

• ויש אומרים שיום ראשון של שמחה הוא מן התורה, שנאמר: בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג יא. רא"ש שם, בשם הרמ"ה; מאירי שם ה א), ואף במלאכה יש מן האחרונים שכתב שאסור ביום ראשון מן התורה, לדעתם, כדרך שאמרו כן באבל (מנחת פתים אה"ע סד).

הנושא אלמנה וגרושה

הנושא בעולה - היינו אלמנה או גרושה שנבעלה (ב"ח אה"ע סד ב, על פי הרמב"ם אישות י יב, וטוש"ע שם; בית שמואל שם סק"ג) - אין לו אלא שלשה ימים לשמחה (רמב"ם שם, על פי כתובות ה א; טוש"ע שם). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שאמרו כן בין בבחור בין באלמון (רמב"ם שם, על פי כתובות ז א; רמב"ן ורא"ה שם; טור שם; שו"ע שם, בסתם), שאף על פי שבברכת-חתנים (ראה ערכו) אמרו שבחור שנשא אלמנה מברכים כל שבעה (ראה ערך הנ"ל: בשבעת ימי משתה), הרי זה לפי שהברכה היא על שמחת הלב של החתן, ולפיכך בחור שלא נשא עדיין, ששמחתו מרובה, מברך כל שבעה אפילו שנשא אלמנה, מה שאין כן שמחה וביטול מלאכה בימי המשתה, שהוא משום תקנת האשה, אף אם הוא בחור אין לו אלא שלשה ימים, שכיון שאלמנה היא אינה צריכה פיתוי כל כך (ר"ן ושיטה מקובצת שם)^[19].

• ויש מפרשים שנחלקו בדבר שתי לשונות בתלמוד אם הדברים אמורים אף בבחור, ושהלכה כלשון אחרון, שלא אמרו כן אלא באלמון, אבל בחור שנשא אלמנה יש לו שבעה ימים, בין לברכה בין לשמחה, שאינו בדין שיהיו מברכים לו ברכת חתנים כל שבעה, וארבעה ימים אחרונים משכים למלאכתו וחבילתו על כתפיו (רמב"ן ור"ן שם, בשם איכא מאן דאמר; מגיד משנה שם, וריטב"א שם, בשם הרשב"א; מאירי שם, בשם חכמי האחרונים של ספרד; שו"ע שם, בשם יש אומרים)^[20].

ואם הנושא בעולה אסור במלאכה, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שמותר במלאכה (כן משמע מהתוספתא כתובות (ליברמן) א א, לגירסתנו; מאירי שם ה א; רמב"ן שם, שכן משמע בגמ'), מלבד ביום הראשון שיש בו ברכת חתנים (מאירי שם).

• ויש אומרים שתיקנו חכמים שיהא אסור במלאכה (כן משמע מהתוספתא שם, לגירסת הרמב"ן שם; רמב"ן שם, שכן נראה; ר"ן ונמוקי יוסף שם).

המחזיר גרושתו

המחזיר גרושתו, נחלקו בו אחרונים:

• יש סוברים שאינו חייב כלל בשמחתה (שו"ת הרדב"ז ז סד; שו"ת מהרי"ט א סד), כדרך שאמרו בחוזרים מעורכי המלחמה: כי יקח איש אשה חדשה וגו' (דברים כד ה), יצא מחזיר גרושתו שאינה חדשה לו (סוטה מד א), וכן באיסור לשאת נשים במועד לפי שאין-מערבין-שמחה-בשמחה (ראה ערכו) אמרו שמותר להחזיר גרושתו (משנה מועד קטן ח ב. שו"ת הרדב"ז שם).

• ויש סוברים שאף המחזיר גרושתו חייב בשמחתה (דבר שמואל (אבוהב) ערה; טיב קדושין סב אות ט; בן איש חי א שופטים טז).

מחילת האשה

האשה יכולה למחול על שמחתה (רבנו ירוחם כב ב; דרכי משה אה"ע סד סק"א, בשמו; רמ"א שם ב; ים של שלמה כתובות א יב), שכיון שהוא משום תקנתה, יכולה היא לומר אי-אפשי-בתקנת-חכמים (חלקת מחוקק שם סק"ב; בית שמואל שם סק"א)^[21].

ובמלאכה, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאין מחילתה מועלת אלא על חובתו לאכול ולשתות עמה, אבל במלאכה, אף שהיא מוחלת אסור מטעם שאמרו שחתן דומה למלך (ראה לעיל. חלקת מחוקק שם, ובית שמואל שם סק"ב, בדעת הרמ"א).

• יש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, ושלדעת הסוברים בבחור שנשא אלמנה שיש לו שבעה ימים בין לברכה בין לשמחה, לפי שאינו בדין שיהיו מברכים לו ברכת חתנים והוא משכים למלאכתו (ראה לעיל), הוא הדין שאינה יכולה למחול מטעם זה (בית שמואל שם סק"א; ערוך השלחן שם ה, בשמו, ודחה).

• ויש מחלקים: בחור שנשא בתולה, שאסור במלאכה מצד עצמו לפי שהוא דומה למלך, אין מחילתה מועילה, אבל בנושא בעולה, שאינו אסור אלא מצד שמחתה, מחילתה מועילה (מקנה, קונטרס אחרון שם א; פתחי תשובה שם סק"ג, בשמו), וכן מסקנת הפוסקים האחרונים (חכמת אדם קכט יא; ערוך השלחן שם ה, שכן עיקר).

איסור מלאכה

איסור מלאכה שאמרו, כל מלאכה בכלל (חיים שאל ב לח ס, ושיורי ברכה אה"ע סד; בית דוד (הספרדי) יו"ד קעו), שכל מלאכה מונעת שמחה (חיים שאל ושיורי ברכה שם), ואף במלאכת דבר-האבד (ראה ערכו) המותרת בחול המועד (ראה ערך דבר האבד, וע' חול המועד) אסור מטעם שדומה למלך (בית דוד שם), ומכל מקום אם רוצה לכתוב חידוש שנתחדש לו בתורה, הדבר מותר (ציץ אליעזר יא פה). וכתבו אחרונים שאף לסוברים שאין מחילת הכלה מועילה במלאכה (ראה לעיל), מכל מקום אם מוחלת על מלאכת דבר האבד, מותר במלאכה זו (מנחת אלעזר ב נז; דובב מישרים ג מז).

גיהוץ ותספורת

בגיהוץ ותספורת, החתן מותר, שנאמר: מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ (ישעיהו לג יז. תורת האדם לרמב"ן, מי שמתו; רא"ש כתובות א ו; מאירי שם ד א; טוש"ע יו"ד שמב א)^[22].

לימוד תורה בעיון

הרגיל לעסוק בתורה בעיון גדול, יש מן האחרונים שכתב שלא יעשה כן בשבעת ימי המשתה, כדי שלא ישכח לשמח כלתו (חיים שאל שם ושיורי ברכה שם), ואף בדבר זה, כמו דבר האבד (ראה לעיל) מועילה מחילת הכלה (ציץ אליעזר יב עג).

איסור מלאכה בכלה

בכלה, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שאסורה במלאכה בשבעת ימי המשתה (ים של שלמה כתובות א יב; שער המפקד, קידושין, בסופו), שהרי האיסור הוא מטעם שהוא יום טוב שלהם (סוכת שלום יצחק א ו; שלחן העזר יב ו, בשמו), וכן שנינו: כלה זו כשמלאו ימי חופתה חוזרת למלאכתה (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים), שוש אשיש. מנחת פתים אה"ע סד א)^[23].

• ויש אומרים שלא אסרו במלאכה אלא לחתן בלבד (מנחת פתים שם, בדעת הרמ"א), שכן איסור מלאכה הוא מפני שחתן דומה למלך (ראה לעיל. מנחת פתים שם); וכל שכן לדעת הסוברים שהרשות בידה למחול לחתן על שמחתה (ראה לעיל) לא שייך לאסור עליה מלאכה (סוכת שלום יצחק שם)^[24].

יציאה לשוק יחידי

חתן וכלה צריכים שימור מן המזיקים (ברכות נד ב, ורש"י ד"ה שימור; מגן אברהם רלט סק"ז), וחתן אסור לצאת יחידי לשוק (רמ"א אה"ע סד א, על פי ר"ן כתובות ה א; לבוש שם א) כל שבעת ימי המשתה (פרישה שם סק"ב; בית שמואל שם סק"ב), ואף אם הכלה מוחלת - אסור (חלקת מחוקק שם סק"ב). וכן אמרו: חתן דומה למלך, מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו, אף חתן אינו יוצא לשוק (פרקי דרבי אליעזר טז), שאין כבודו לצאת לבדו בלא לויית אחר (רד"ל לפרקי דרבי אליעזר שם, על פי מנחות צח א ורש"י ד"ה וירץ).

תחנון

נהגו שלא ליפול על פניהם בבית החתן (שבלי הלקט ל; טוש"ע או"ח קלא ד), ולא בבית הכנסת כשיש שם חתן (שו"ע שם)^[25]. ונחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שלא נקרא חתן לענין זה אלא ביום שנכנס לחופה (כן משמע מהגהות מימוניות תפילה ה טו; רמ"א שם, לפי ט"ז שם סק"י).

• ויש אומרים שנוהגים כן בכל שבעת ימי המשתה (רמ"א שם, לפי ערוך השלחן שם טז; ט"ז שם; כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף ז, שכן המנהג; מגן אברהם שם ס"ק יב, בשם יש נוהגין), היינו משעת החופה שבעה ימים מעת לעת (מגן אברהם שם) - וכן באלמון שנשא אלמנה כל שלשה ימים (משנה ברורה שם ס"ק כו) - לפי שנקראים מועד אצל החתן (ט"ז שם), או לפי שהחתן שרוי בשמחה, וכיון שהוא דומה למלך הולכים כל הקהל אחריו (שיירי כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף טו), או לפי שאין לעורר מידת הדין בזמן שמחתו (ערוך השלחן שם), וכן המנהג (ערוך השלחן שם; משנה ברורה שם, בשם האחרונים)^[26].

קריאת התורה

בקריאת התורה בשני-וחמישי (ראה ערכו), שהדין הוא שקוראים שלשה, ואין מוסיפים עליהם (ראה ערך קריאת התורה), כתבו ראשונים שאם יש שם שני חתנים ישראלים וכהן מותר להוסיף ולקרות ארבעה, כדי שיוכלו שני החתנים לעלות לתורה, שאצל חתן דין ימים אלו כמועד, שקוראים ארבעה (מרדכי מגילה תתח, בשם ריצב"א; הגהות מימוניות תפילה יב טז, בשם ריב"א; רמ"א או"ח קלה א). ומכל מקום אם אין שם אלא חתן אחד וקראו שלשה לפניו, אין קוראים ארבעה בשבילו, שאין שבעת ימי המשתה כרגל אלא אצל החתן עצמו, אבל לא אצל אחרים (מרדכי שם; לבוש שם א); וכתבו אחרונים שאין המנהג כן, ואין מוסיפים בשביל חתנים בשני וחמישי (בדק הבית לבית יוסף שם; לבוש שם א, לפי אליה רבה שם סק"א; תיקון יששכר נה א; כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף א, בשם בדק הבית ותיקון יששכר; מגן אברהם שם סק"ב, בשם לבוש וכנסת הגדולה; משנה ברורה שם סק"ג, בשם האחרונים)^[27].

בשבת שלאחר החופה

פיוטים

בברכת-המזון (ראה ערכו) שבשבת זו יש שנהגו בימי הראשונים לומר פיוטים בתוך הברכות (ראה מחזור ויטרי (הורוויץ) תצו); ואינו נהוג כלל בימינו (כן הוא בכל הסידורים).

וכן יש שנהגו בימי הראשונים לומר פיוטים בברכות-קריאת-שמע (ראה ערכו) של שחרית (מחזור ויטרי (הורוויץ) תעח-תפב; מהרי"ל, נישואין ט; המנהגים (טירנא) דיני יוצרות והפטרות), ורשויות מפויטות לעליות לתורה (מחזור ויטרי (הורוויץ) תפג-תפט; מהרי"ל שם; המנהגים (טירנא) שם), ופיוט "אלהיכם" לקדושה של מוסף (מהרי"ל שם; עבודת ישראל (אשכנז) עמ' 244), ובימינו נהוגים חלקם אצל מקצת קהילות ישראל (כן הוא במקצת סידורי האשכנזים).

שינויים בתפילה

הנוהגים לומר "אב הרחמים" (ראה ערך הזכרת נשמות) אינם אומרים זאת בשבת זו, מלבד בימי הספירה (רמ"א או"ח רפד ז), וכן הנוהגים לברך "מי שברך" למי שיתענה בה"ב (ראה ערכו) אין מברכים בשחרית אלא במנחה (מגן אברהם תצב סק"ג). ובמנחה כשהחתן בא לבית הכנסת, אין אומרים "צדקתך" (מהרי"ל שם).

קריאת התורה

בקריאת התורה בשבת זו, עולים לתורה החתן וכל שושביניו (ריטב"א מגילה כב א; מהרי"ל שם), ומכל מקום אינם בכלל "חיוב" אלא אם כן היתה החתונה מיום רביעי ואילך (לבוש או"ח רפב ז; מגן אברהם שם ס"ק יח, בשמו), ואף אם היתה החתונה לפני יום רביעי, שאינו דוחה חיובים אחרים, הוא קודם לאחרים (שערי אפרים ב ו).

מלבד הקריאה בסדר היום, יש שנהגו לקרוא לחתן - אם נשא בתולה, אבל לא לנושא אלמנה וגרושה (כנסת הגדולה או"ח רפב, הגהות טור יא; מגן אברהם קמד סק"ה, בשמו)^[28] - בשבת מספר פסוקים מפרשת חיי שרה (ערוך, חתן; ריטב"א יומא ע א, שכך נהוג מימות הגאונים; רבינו בחיי בראשית שם ג; אבודרהם, ברכת נשואין); ויש שלא נהגו בקריאה זו (דברי דוד (מילדולה) כז-כט, שכן המנהג באשכנז ופולין וחלק מקהילות הספרדים; ערוך השלחן או"ח קמד ה, שכן המנהג).

הנוהגים בקריאה זו קוראים מוְאַבְרָהָם זָקֵן (בראשית כד א) עד וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם (בראשית שם ז. אבודרהם שם; כנסת הגדולה שם)^[29], כדי להזכיר העם שיזהר בנישואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי, או לשם ממון, או לשם שררת קרובים ובני משפחות שיהא נעזר בהם, אלא תהא כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה (רבינו בחיי שם), או שהרגילו לקרות פרשה ידועה אפילו לעמי הארץ, ועוד שלפעמים אין בפרשה שקראו לחתן הפסקה טובה, כגון בפרשת האזינו (תשב"ץ ב לט).

וקוראים הפרשה עם תרגומה (ר"י הלוי פב; כנסת הגדולה שם), כדי שתבין הכלה (ר"י הלוי שם), או שהמנהג נשתרבב מזמן חכמי התלמוד שהיו רגילים לתרגם, ואף שעכשיו אין המנהג כן, לשמחת חתן וכלה הניחו המנהג כן בפרשת ואברהם זקן (כנסת הגדולה שם)^[30].

ונחלקו המנהגים בסדר הקריאה:

• יש שנהגו שאחרי שקראו בספר תורה בפרשת השבוע, גוללים ספר תורה, וקוראים בו פרשת 'ואברהם זקן' (רבינו בחיי שם; כנסת הגדולה שם, בדעת האבודרהם והר"י הלוי, ושכן המנהג בארץ ישראל), ואף על פי שאין גוללים ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור (ראה ערך גלילה), לכבוד חתן אין הציבור מקפידים ומוחלים על כבודם, לפי שחתן דומה למלך, ומצוה לשמחו (כנסת הגדולה שם), ובשבת שמוציאים בה שני ספרים או שלשה, קוראים תחילה הפרשיות המוטלות על הציבור, ואחר כך יקראו פרשת החתן, כי הראשונות חובה, וזאת רשות (אבודרהם שם).

• יש שנהגו להוציא ספר תורה אחר לפרשת 'ואברהם זקן', ואין החתן קורא כלל בפרשת היום (ריטב"א שם, בשם יש מקומות; כנסת הגדולה שם, שכן המנהג), וכמנין חתנים שבבית הכנסת כך מנין ספרי התורה שמוציאים לחתנים, וקוראים כל אחד בספר תורה שלו פרשת 'ואברהם זקן', זה אחר זה, וקורא החתן פסוק אחד, והמפטירים מתרגמים אותו, וכן שני וכן שלישי על זה הדרך, 'עד ולקחת אשה לבני משם' (כנסת הגדולה שם).

• יש שנהגו לקרוא קריאה זו בעל פה (ערוך שם; ריטב"א שם, שכן המנהג; תשב"ץ שם), היינו שמברך וקורא שלשה פסוקים מעניינו של יום, וגולל ספר תורה, וקורא מ'ואברהם זקן' על פה, ואחר כך מברך (ערוך שם).

• ויש שנהגו לקרותה מתוך החומש (תיקון יששכר פד ב; כף החיים או"ח קמד סק"י), וכן המנהג בימינו (כן הוא בסידורי הספרדים)^[31].

ההפטרה

בהפטרה של שבת זו, כתבו ראשונים שנהגו להפטיר מעין המאורע בהפטרת שוש אשיש (ישעיהו סא י)^[32] - מפני שנאמר בה: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ (ישעיהו סא י), וכן: כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיהו סב ה) - ונשאו ונתנו אלו הפטרות נדחות מפניה, ואלו דוחות אותה (ראה ראבי"ה מגילה תקנז, ואור זרוע ב שפט ושצג, ומאירי מגילה כג ב, ומהרי"ל טבת, שבט, אדר, ז); ויש הנוהגים להפטיר לאחר הפטרת השבוע שניים או שלשה פסוקים מ'שוש אשיש' (בית יוסף ושו"ע או"ח קמד ב). ואף שנהגו במנהג זה גם בתחילת ימי האחרונים, והובאה בפוסקים (ראה שו"ע או"ח קמד ב, ורמ"א שם תכה ב, ושם תכח ח, ושם תרפד ה, ולבוש שם קמד ב), מכל מקום אינה נהוגה בדורות האחרונים (שערי אפרים ט כו; ערוך השולחן או"ח קמד ה ורפה יא, ועוד; אגרות משה או"ח א קו)^[33].

במצוות שהחתן פטור

בכמה מצוות וחיובים מצינו שפטרו מהם חתן מפני שטרוד במצוה או מטעמים אחרים.

קריאת שמע

במצות קריאת-שמע (ראה ערכו) שנינו שחתן - שנושא בתולה ביום רביעי (ראה כתובות ב א. וראה ערך נשואין) - פטור מקריאת שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה (סתם משנה ברכות טז א; רמב"ם קריאת שמע ד א; טוש"ע או"ח ע ב)^[34], ואף מקריאת שמע של יום פטור (הגהות מיימוניות שם, בשם תוספות; רבינו מנוח שם, בדעת הרמב"ם; טור שם)^[35], ומשם ואילך חייב אף אם לא עשה מעשה, שהרי נתקררה דעתו ולבו גס בה (רמב"ם שם). טעם הפטור שהנושא את הבתולה טרוד במחשבת בעילת מצוה (רש"י ברכות יא א ד"ה הכונס, וסוכה כה א ד"ה ובלכתך), ואין דעתו פנויה, שמא לא ימצא לה בתולים (רמב"ם שם), או שמתיירא שלא ייעשה כרות שפכה (רבנו יונה ברכות שם טז א).

ומעשה באחד התנאים שקרא קריאת שמע בלילה הראשון שנשא, אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע, אמר להם איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפילו שעה אחת (רבן גמליאל במשנה שם טז א), ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שכל הרוצה להחמיר על עצמו ולקרות - קורא (תנא קמא במשנה שם טז ב).

• ויש אומרים שלא כל הרוצה ליטול את השם - כתר פרישות ויראת חטא (רש"י פסחים נה א ד"ה ליטול) - יטול (רבן שמען בן גמליאל במשנה ברכות שם), שאם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים אין זה אלא גאוה, שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו (רש"י שם יז ב ד"ה לא), אבל אם הוא גדול ובוטח בעצמו שיכול להתכוין - הרשות בידו (תוספות שם טז א ד"ה מעשה).

להלכה כתבו ראשונים שבזמן הזה שבשום פעם אין אנו מכוונים, כל חתן קורא קריאת שמע, שיהא נראה כיוהרא אם לא יקרא, שמראה כאילו בכל שעה הוא מכוין (תוספות שם יז ב ד"ה רב; טור שם, בשם מהר"ם מרוטנבורק; שו"ע שם).

תפילה

אף בתפילה (ראה ערכו) שנינו שחתן ושושביניו וכל בני החופה פטורים (תוספתא ברכות (ליברמן) ב י; סוכה כה ב; כן משמע מרמב"ם תפלה ו ט, וטוש"ע או"ח קו א) כל שבעת ימי המשתה (תוספתא שם) - וכן בנושא אלמנה כדינה, שלשה ימים (ראה לעיל: בשבעת ימי המשתה. כן משמע מהמאור ומלחמות סוכה שם) - מפני שתפילה צריכה כוונה (רש"י שם ד"ה פטורין) והם אינם בני כוונה (ריטב"א ומאירי ורא"ש ור"ן שם, בדעת רש"י), או משום שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (ריטב"א ור"ן שם), וכיון שתפלה צריכה כוונה יתירה, אי אפשר לקיים שניהם, ואינם חייבים ליישב דעתם, כיון שטרודים במצוה (ריטב"א שם).

להלכה כתבו הפוסקים שבזמננו שאין אנו מכוונים היטב, אף חתן ושושביניו חייבים בתפילה, כדרך שאמרו כן בקריאת שמע (ראה לעיל. שו"ת הרמ"א קלב; מגן אברהם לח סק"ז, בשמו), וכבר נתפשט המנהג שהחתן וכל סיעתו מתפללים בכל שבעת ימי המשתה (ברכי יוסף שם ה; משנה ברורה שם ס"ק כג).

תפילין

וכן בהנחת-תפלין (ראה ערכו) שנינו שפטורים (תוספתא שם; סוכה שם; כן משמע מרמב"ם קריאת שמע ד יג; טוש"ע או"ח לח ז ט), משום שמצויה בהם שיכרות וקלות ראש (רש"י שם ד"ה ומן התפילין; ר"ן שם; שו"ע שם), ותפילין צריך להיזהר בהן ביותר, ושלא יסיח דעתו מהן (מאירי שם), או משום שעוסקים במצוה (ב"ח שם, בדעת רש"י)^[36].

להלכה כתבו הפוסקים שכיון שבזמננו חייבים בקריאת שמע (ראה לעיל) ובתפילה (ראה לעיל), חייבים אף בתפילין, שהרי אמרו: הקורא קריאת שמע בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו (ברכות יד ב. שו"ת הרמ"א שם; מגן אברהם שם, בשמו), וכבר נתפשט המנהג שהחתן וכל סיעתו מניחים תפילין בכל שבעת ימי המשתה (ברכי יוסף שם; משנה ברורה שם)^[37].

סוכה

בישיבת-סוכה (ראה ערכו) נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שחתן ושושביניו וכל בני החופה פטורים כל שבעה (רבי אבא בר זבדא אמר רב בגמ' שם), שהרי צריך לשמוח עם חבריו, וחבריו עמו (גמ' שם, ומאירי שם), ואין שמחה אלא בחופה (גמ' שם) - היינו מקום עיקר ישיבת חתן וכלה (תוספות שם ד"ה אין) - שמא תאמר ישמח בחופה ויאכל בסוכה, אין שמחה אלא במקום סעודה (גמ' שם), וסעודת חתן אין לה זמן קבוע, שכל היום באים לשמח זה אחר זה, והוא רוצה להאכילם (מאירי שם). ושמא תאמר יעשה החופה בתוך הסוכה, אי אפשר, משום יחוד (ראה ערכו. אביי בגמ' שם), שסתם סוכה היו עושים בגגותיהם, ואין דרך ביאה ויציאה שם לרבים תמיד מפני הטורח, ושמא ירד החתן לעשות צרכיו ויתייחד אחר עם הכלה (רש"י שם ד"ה משום ייחוד), או שאי אפשר משום צער החתן (רבא בגמ' שם), שהמקום צר ופתוח, שאין לסוכה אלא שלש דפנות, ובוש לשחק עם כלתו (רש"י שם ד"ה צער חתן), או לפי שהחתן צריך מקום מרווח שיכנסו שם כל בני החופה (אור זרוע ב רצט; מגיד משנה סוכה ו ג, בשם רש"י; מאירי שם), ולכן פטורים לפי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (מאירי ור"ן שם; ב"ח או"ח תרמ ו), או לפי שמצטער פטור מן הסוכה (רא"ה שם; לבוש שם ו).

• ויש שהעידו על עצמם שבנישואיהם אכלו בסוכה ושמחו בחופה, ושמחו יותר בזה שעשו שתי מצוות (רבי זירא בגמ' שם), סוכה ונישואין (רש"י שם ד"ה תרתי), ויש שהורו לשושבינים לשבת בסוכה (רבי יוסי ורבי לעזר בירושלמי סוכה ב ה).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שחתן ושושביניו וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל שבעת ימי המשתה (רי"ץ גיאת, סוכה, עמ' קכא במהדורת המכון על שם החת"ם סופר, בשם אית דפסקי ורב נטרונאי, ושכן עיקר; רי"ף שם; רמב"ם סוכה ה ג; טור או"ח תרמ, בשמו; שו"ע שם ו), ושמעולם לא נחלקו על זה אמוראים, אלא שיש שהחמירו בדבר (רי"ץ גיאת שם) ממידת חסידות (ט"ז שם סק"ט; אליה רבה שם ס"ק טז).

• יש פוסקים שהחתן בלבד פטור, אבל השושבינים וכל בני החופה חייבים (רי"ץ גיאת שם, בשם אית דסבירא ליה).

• ויש פוסקים שאף החתן חייב בסוכה (העיטור, עשרת הדברות - סוכה, דף פו טור א במהדורת רמ"י; רא"ש שם ב ח, בשמו, ובדעת הירושלמי שם, ושכן עיקר; טור שם, בשם הרא"ש), לפי שאפשר לו לשמוח בסוכה (קיצור פסקי הרא"ש שם וטור שם).

למעשה כתבו ראשונים ואחרונים שהמנהג לשבת בסוכה (המכתם שם; מאירי שם; חיים שאל ב לה, שכן המנהג בירושלים; שערי תשובה שם סק"י, בשמו), וכן להלכה כתבו הפוסקים שבזמננו חתן וכל בני החופה חייבים בסוכה (מגן אברהם שם ס"ק יא; גינת ורדים ד יג; שערי תשובה שם, בשמו; ערוך השלחן שם יד), שיש לנו ארבע דפנות, ואינו בוש לשחק עם כלתו (ראה לעיל. מגן אברהם שם); ועוד שאין מדרך החתן לשמוח כל כך, וגם השושבינים אינם אצל החתן תמיד, ואי אפשר לנו לפטור ממצות סוכה; ועוד שאין עושים אצלנו סעודות בכל שבעת ימי המשתה (ערוך השלחן שם); ומכל מקום יש שכתבו לחוש לדעת הפוטרים, ושראוי לחתן להחמיר על עצמו ולישב בסוכה ולא לברך, וכן השושבינים כשאוכלים אצל החתן ומשמחים אותו בתוך שבעת ימי המשתה ויושבים שם בסוכה ראוי שלא יברכו, אבל כשאוכלים בביתם חייבים בסוכה ומברכים (דרך החיים, דין מי הם הפטורין מן הסוכה ח, בשם המגן אברהם והאליה רבה; משנה ברורה שם ס"ק לג, בשם אליה רבה ודרך החיים)^[38].

נגעים

בראיית נגעים (ראה ערכו) - שאדם שנראה בו נגע מצוה עליו לבוא אל הכהן, שנאמר: והובא אל אהרן הכהן (ויקרא יג ב. כן משמע מהחינוך קסט, ופירוש הרא"ש נגעים ב ב) - שנינו: חתן שנראה בו נגע נותנים לו שבעת ימי המשתה (משנה נגעים שם; תורת כהנים תזריע, נגעים פרק ה ב; מועד קטן ז ב, ובכורות לד ב; רמב"ם טומאת צרעת ט ח), שלא יראה הכהן את הנגע, וכל כמה שלא יראה אותו אינו טמא (רש"י בכורות שם ד"ה נותנין). וכן אם נראה נגע בבגדיו (ראה ערך נגעי בגדים) או בביתו (ראה ערך נגעי בתים) אין רואים אותו עד לאחר המשתה (כן משמע מהמשנה שם וגמ' שם ושם; רמב"ם שם) כדי שלא יעצב (פירוש המשניות לרמב"ם נגעים שם), שנאמר: וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ (ויקרא יג יד) - שהיה לו לכתוב ביום, וכתב וביום (אביי במועד קטן ח א), או שהיה לו לכתוב ובהראות בו (רבא שם) - יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאין אתה רואה בו (גמ' שם).

תענית

בתענית-צבור (ראה ערכו) - היינו שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, וצום גדליה, ועשרה בטבת (ראה ערכיהם וערך תענית צבור) - שבתוך שבעת ימי המשתה, חייב החתן להתענות (ריטב"א תענית ל ב; הר"ש הלוי או"ח ב; כנסת הגדולה או"ח תקנט, הגהות בית יוסף ז, בשמו; מגן אברהם תקנט ס"ק יא, בשמם; משנה ברורה תקנ ס"ק יב, בשם האחרונים), שאף על פי שהם ימי רגל ושמחה שלו (ראה לעיל: בשבעת ימי המשתה), ואין אבלות חדשה חלה בהם (ראה להלן: בדחיית דיני אבלות), ואין שמחה אלא באכילה ושתיה, מכל מקום אבלות של רבים דוחה רגל של יחיד מדרבנן, ועוד שביחיד מקרא מלא דבר הכתוב: אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תהלים קלז ו. ריטב"א שם)^[39].

ובתענית צבור שחל בשבת ונדחה ליום ראשון נחלקו הפוסקים אם חייב להתענות (כנסת הגדולה תקנט שם; מגן אברהם שם, בשמו); או שפטור ממנה (הר"ש הלוי שם, בדעת זקנו; שער הציון שם לד, בשם פתחי תשובה, שכתב בשם בית יהודה)^[40].

בדחיית דיני אבלות

חתן שמת לו מת - מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם (ראה ערך אבלות: על מי חייבים להתאבל) - אפילו אביו ואמו, משלים שבעת ימי המשתה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות (רמב"ם אבל יא ז, על פי כתובות ד א; מאירי שם), לפי ששבעת ימי המשתה הרי הם כרגל (ראה לעיל: בשבעת ימי המשתה. רש"י שם ד"ה ופורש; רמב"ם שם), ואין האבלות חלה עליו (רש"י שם), שאף ביום מיתה וקבורה אין אבלות נוהגת מן התורה אלא מדרבנן (ראה ערך הנ"ל: מצות האבלות ומקורה; רשב"א שם); ואף לדעת הסוברים שאבלות יום ראשון היא מן התורה, אין האבלות חלה עליו, לפי שאף יום ראשון של שמחת חתן הוא מן התורה (ראה לעיל: שם), שנאמר: בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג יא. רא"ש שם א ה, בשם הרמ"ה; מאירי שם), ואף שאר ימי המשתה שמחה כתובה בהם, שנאמר: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה (ירמיהו לג יא. מאירי שם), או לפי שאף אם ינהג אבלות יום ראשון הרי צריך להפסיק אבלותו ולנהוג שבעת ימי המשתה, ואחר כך ישלים אבלותו, הלכך צריך שינהג שבעת ימי המשתה תחילה, ואחר כך שבעת ימי אבלות כדי שיהיו רצופים (רמב"ן ורא"ש ור"ן שם), או שהטעם הוא לפי שבית דין מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (רמב"ן ורשב"א ומאירי ור"ן שם)^[41].

מיהו חתן

חתן שאמרו לענין זה, נחלקו בו ראשונים ואחרונים:

• יש סוברים שהיינו שנכנס לחופה אף על פי שלא בעל (רבינו ירוחם כב ב, בשם רי"ץ גיאת ורבי דוד כהן; שיטה מקובצת כתובות ג ב, בדעת התוספות; פרי חדש, ליקוטי יו"ד שמב וזרע אמת ב קמד, בדעת הרמב"ם; ערוך השלחן שם ז, במסקנתו).

• ויש סוברים שאם נכנס לחופה ולא בעל עדיין, ינהג אבלות תחילה, שלא חלה עליו השמחה עד שיבעל (רבנו ירוחם שם, בשם הרא"ש; חכמת אדם קנד ג).

כשמת קודם הנישואין

אף במת לו מת לפני הנישואין - שהדין הוא שאסור לישא בתוך ימי האבלות (ראה ערך אבלות: אבלות שלשים) - אמרו שאם הכין כל צרכי חופתו, והיתה פתו אפויה, וטבחו טבוח, ויינו מזוג, שאם תידחה החופה יפסיד מה שהכין (טור שם), ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסים את המת לחדר^[42], ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה - לפי שלא חלה עליו השמחה עד שיבעל (הגהות מיימוניות אבל ד ה, בשם הסמ"ק ורבנו ירוחם; שיטה מקובצת כתובות ג ב, בדעת רש"י)^[43] - ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות (כתובות שם; רמב"ם אבל יא הח; טוש"ע יו"ד שמב א ושפג ג)^[44].

תשמיש המיטה

בשבעת ימי המשתה, באופנים שאמרו שדוחים את האבלות (ראה לעיל), אף על פי שמותר בשמחה, שאם ימנע יהא ניכר שאבלותו מעכבתו (מאירי שם; שיטה מקובצת שם, בשם רבינו יונה), אסור בתשמיש (כן משמע מגמ' שם ד א, ורש"י ד"ה הוא), כדרך שאמרו כן במועד, שאף על פי שאין אבלות נוהגת בו, אבל דברים-שבצנעא (ראה ערכו) נוהג (גמ' שם); ואף לסוברים שבמועד אין אבלות נוהגת אף בדברים שבצנעא (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום בחתן נוהג, לפי ששמחת מועד היא מן התורה, ושמחת חתן אינה אלא מדרבנן (ריטב"א שם, לדעה זו); או לפי ששמחת הרגל היא שמחה של רבים, ושמחת חתן היא של יחיד (שיטה מקובצת שם)^[45].

ובמה אסור, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו אסור אלא בתשמיש, אבל לא בשאר מיני פרישות, כגון מזיגת הכוס, והצעת המיטה, והרחצת פניו ידיו ורגליו, ואפילו בחיבוק ונישוק וכיוצא בהם מותר (בעלי הנפש לראב"ד, הפרישה; רא"ש מועד קטן ג לו וטור יו"ד שמב, בשמו).

• ויש אומרים שחייב אף בשאר פרישות (רא"ש כתובות א ח; רבנו ירוחם כב ב, בשם רבי אברהם בן אסמעאל), וכן כתבו אחרונים שאסור אף בתלמוד תורה, וכן ברחיצה ונעילת הסנדל, שהם בכלל דברים שבצנעא (פרישה שם סק"ה).

ומכל מקום בגיהוץ ותספורת, אף לדעת הסוברים שהם בכלל דברים שבצנעא, כתבו ראשונים שמותר, לפי שחתן דומה למלך, שנאמר בו: מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ (ישעיהו לג יז. תורת האדם לרמב"ן, מי שמתו; רא"ש כתובות א ו; רבנו ירוחם שם; טוש"ע שם א)^[46].

יחוד

במת לו מת לפני הנישואין, באופנים שהתירו לו להינשא ולדחות את האבלות (ראה לעיל), שהדין הוא שלאחר שבעל בעילת מצוה אסור בתשמיש (כתובות ד א) אסור אף ביחוד (ראה ערכו), וכל אותם הימים - של ימי המשתה וימי האבלות - הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה בין הנשים (גמ' שם; רמב"ם אבל יא ח; טוש"ע שם), ואין מתייחדים זה עם זה שמא יבעל (רש"י שם ד"ה הוא). ואין זה דומה לפירסה אשתו נידה לאחר שבעל, שמותר להתייחד עמה (ראה ערך הנ"ל), שדוקא בנידה הבעל נאמן עליה, שלא יבא לזלזל באיסור כרת, מה שאין כן באבלות (גמ' שם, ורש"י ד"ה כי קאמר), וכן אין זה דומה לשאר ימי אבלות, שאף על פי שאסור בהם בתשמיש, אין בהם איסור יחוד (ראה ערך הנ"ל), לפי שכאן יש לחוש שכיון שהקלו עליהם לדחות את האבלות לאחר שבעת ימי המשתה, יבואו לזלזל בה (גמ' שם ב), ומכל מקום אם נכנס לחופה והתחילו ימי המשתה, ואחר כך מת לו מת, שהאבלות נדחית לאחר ימי המשתה (ראה לעיל) אף על פי שאסור בתשמיש - מותר להתייחד עמה (תורת האדם לרמב"ן, האבלות; רשב"א שם; טוש"ע יו"ד שפג ב), שלא אמרו שאסורים ביחוד אלא באופן שחלה עליו אנינות בתחילה, שכיון שהקלו עליו להיכנס לחופה ולנהוג שבעת ימי המשתה קודם, יש לחוש שמא יזלזל באבלות, מה שאין כן באופן זה, שמן הדין נדחית האבלות לאחר ימי המשתה, ולא יבא לזלזל בה (בית יוסף שם; ב"ח שם; ש"ך שם סק"ג), והוא שבעל, אבל אם לא בעל - אסור להתייחד עמה, בין בחול בין בשבת (טוש"ע שם)^[47].

בזמן הזה, שהדין הוא שהנושא בתולה בועל בעילת מצוה ופורש משום דם בתולים (ראה ערך דם בתולים: בזמן הזה), נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שמכיון שמלבד האבלות אסורה עליו משום דם בתולים, ואיסור זה חמור בעיניו כנידה, מותרים ביחוד אף במת לו מת לפני הנישואין (ב"ח יו"ד שמב א; ש"ך שם סק"ז, ונקודות הכסף שם).

• ויש אומרים שאף בזמן הזה אסור, שמכיון שבזמן התלמוד היו מחוייבים בשמירה, לפי שלא היו פורשים אחר בעילת מצוה, אין להקל בזה (ט"ז שם סק"ג)^[48].

אנינות

באופנים שהתירו לו לכנוס ולדחות את האבלות (ראה לעיל), אף אנינות (ראה ערכו) אינו נוהג, ומותר בבשר ויין (ריטב"א כתובות ג ב), וכן אינו קורע עד לאחר שבעת ימי המשתה (חכמת אדם קנד ד, בשם דרשות מהרי"ל; ים של שלמה כתובות א ה)^[49].

הטעם שאינם עולים למנין ימי אבלות שבעה

בטעם שנוהג אחר כך שבעת ימי אבלות, ואין אומרים שימי המשתה יעלו למנין ימי האבלות, פירשו ראשונים לפי שלא אמרו שיום טוב האחרון עולה לו אלא לפי שמקיים האבלות בשאר הימים, מה שאין כן בימי המשתה, שאם אתה אומר יעלו למנין ימי האבלות נמצא שלא קיים אבלות כלל, ואין לומר שהיום השביעי בלבד יעלה לו למנין שבעה שלאחריו, כיון שאין הימים הראשונים עולים לו, אף היום האחרון אינו עולה לו, שאין לחלק ביניהם (רמב"ן ורשב"א ומאירי כתובות ג ב)^[50].

ומכל מקום אם פגע בו רגל בתוך ימי המשתה, יש מן האחרונים שכתבו שהרגל מבטל גזירת שבעה, כדרך שאמרו כן בפגע בו רגל בתוך ימי האבלות (עדות ביעקב יא; כנסת הגדולה יו"ד, ליקוטים יז, בשמו); ויש שנסתפק בדבר, שכיון שעדיין לא חלה עליו אבלות אין הרגל מבטלה (חידושי רבי עקיבא איגר יו"ד שמב סק"א), וכדרך שאמרו כן בשני רגלים זה אחר זה, כגון סוכות ושמיני עצרת, שאם לא נהג אבלות שעה אחת לפני הרגל, אף שמיני עצרת אינו מבטל את האבלות (גליון מהרש"א שם).

אם עולים למנין ימי אבלות של שלושים

אם שבעת ימי המשתה אלו עולים לו למנין ימי אבלות של שלשים (ראה ערך הנ"ל: אבלות שלשים), נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאינו מונה שלשים אלא משבעת ימי האבלות ואילך (רמב"ם אבל יא ז; רא"ש כתובות א ו; מאירי שם ד א; טוש"ע יו"ד שמב א), ואין זה דומה לקובר מתו ברגל, שהדין הוא שהרגל עולה למנין שלשים, אף על פי שאינו מונה שבעה אלא לאחר הרגל (ראה ערך הנ"ל: אבלות בשבת וברגל), לפי שאבלות שלשים - היינו איסור גיהוץ ותספורת מחמת אבלות (ראה ערך הנ"ל) - נוהגת אף ברגל, מה שאין כן בשבעת ימי המשתה אלו, שמותר בהם בגיהוץ ותספורת (מאירי ורא"ש שם; טור שם).

• ויש סוברים שימי המשתה עולים לו למנין שלשים (ראב"ד אבל שם; מאירי שם, בדעת גדולי הרבנים).

תכשיטים

אין מונעים תכשיטים מן הכלה כל שלשים יום (יומא עח ב, וכתובות ד א; רמב"ם שם ח; טוש"ע יו"ד שפא ו), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהדברים אמורים כשאירעה לה אבלות באופנים שאמרו שנוהג שבעת ימי המשתה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות (ראה לעיל), שאין אוסרים עליה תכשיטיה כל שלשים יום, אף על פי שהם ימי אבלות לשאר בני אדם, וכל שכן משלשים ואילך (רש"י כתובות שם ד"ה כל שלשים).

• ויש מפרשים שהדברים אמורים בכלה שאירעה לה אבלות בתוך שלשים יום מחופתה, שמתקשטת ככלה אפילו בתוך שבעת ימי אבלה, לפי שכל שלשים של חופתה זמן שמחת חתן וכלה היא, וצריכה שלא תנוול עצמה, ולא חלה עליה אבלות כלל לענין זה (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ורא"ש כתובות שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

רחיצה כיבוס וסיפור

אף באופן שהתירו לאבל לישא אשה בתוך שלשים (ראה ערך אבלות: אבלות שלשים), מותר ברחיצה ובכיבוס בגדיו לפני הנישואין (שו"ת חתם סופר יו"ד שמח; פתחי תשובה יו"ד שצב סק"ב, בשמו), ומותר להסתפר ביום חתונתו (אליה רבה קלב סק"א; שו"ת חתם סופר שם), ומכל מקום אין הנישואין מבטלים גזירת שלשים, ולאחר הנישואין חוזר להשלים הימים הנשארים, וימי הנישואין עולים לו, ואין זה דומה לקובר מתו קודם הרגל שהרגל מבטל גזירת שלשים (ראה ערך אבלות: בשבת ויום טוב), שלא אמרו כן אלא ברגל של רבים ולא בחתן (שו"ת חתם סופר שם; שמש צדקה או"ח יז)^[51].

בשנה הראשונה

מצות עשה שיתייחד החתן לאשתו שנה תמימה, שלא ילך בה למסעות (ספר המצוות לרמב"ם (קאפח) מ"ע ריד), ולא יצא בצבא, ולא יעבור עליו דבר מהדברים הדומים לאלו, אבל ישמח עמה עד מלאת לו שנה תמימה (ספר המצוות שם; סמ"ג עשין קכא; חינוך תקפב), וכן מצות לא תעשה שלא להוציא החתן מביתו שנה אחת (ספר המצוות לרמב"ם (העליר) ל"ת שיא; סמ"ג לאוין רל; חינוך תקפא), היינו שנמנע שר הצבא מלהוציאו בעל כרחו למלחמה, או לעשות מלאכות הצריכות למלחמה (חינוך שם), שאינו מספק מים ומזון, ולא מתקן דרך, ולא שומר בחומה, ולא נותן לצרכי העיר (רמב"ם מלכים ז יא), ואף החתן עצמו מוזהר מלצאת (ספר המצוות שם; חינוך שם), שנאמר: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח (דברים כד ה. רש"י עה"ת שם). ומנין שאינו מספק מים ומזון ומתקן הדרכים, שנאמר: ולא יעבר עליו לכל דבר (ספרי כי תצא רעא; סוטה מד א), ומאחר שכתב ולא יעבר, לא יצא בצבא למה לי, לעבור עליו בשני לאוין (גמ' שם; רמב"ם מלכים ז יא)^[52].

מלחמת מצוה ומלחמת רשות

מצוה זו אינה נוהגת אלא במלחמת רשות בלבד (ראה ערך מלחמה), הנוהגת בזמן הבית (חינוך שם), אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (ראה ערך הנ"ל); ויש מן האחרונים שכתב שלא נאמר הלאו שלא יצא בצבא אלא באירעה מלחמה לאחר שנשא, אבל נשא אשה בזמן מלחמה אינו נפטר מהצבא, שעל דעת כן נישאת לו (שו"ת חתם סופר אה"ע ב קנה).

שמחה וישיבה עמה

המצוה לשמח אשתו ולישב עמה שנה אחת, נוהגת בכל מקום ובכל זמן (חינוך שם); ויש מהראשונים שכתב שבכלל העשה של 'ושמח את אשתו', שבשנה הראשונה חייב לשמחה בכל דבר שהוא יודע שיש לה שמחה בו (יראים רכח).

סחורה

ליציאה לסחורה, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שמוזהר החתן מלצאת מביתו כל שנתו, אף לסחורה (כן משמע מספר המצוות שם, בתרגומנו; בינת אדם קכט, בדעת ליקוטי הפרדס).

• ויש אומרים שלא נאסר אלא לצאת מביתו בענייני מלחמה, אבל לסחורה מותר (כן משמע מספר המצוות (קאפח) שם; שו"ת הרדב"ז רלח, שכן הגירסא הנכונה בספר המצוות, ושכן דעת הסמ"ג; שו"ת חתם סופר שם, בדעת הסמ"ק), ולמה לא יצא להרויח לשמח את אשתו, שאם אין לו מה יאכל אין לך עצב גדול מזה (שו"ת הרדב"ז שם), וכן המנהג (שדי חמד, חתן וכלה כט).

לדבר מצוה

לדבר מצוה מותר לחתן לצאת (חינוך תקפב), וכן מצינו בכמה מן התנאים שיצאו ללמוד תורה מיד לאחר נישואיהם (שו"ת חתם סופר שם, על פי כתובות סב ב).

מחילה

ואם האשה מוחלת, נחלקו ראשונים: יש אומרים שמותר לחתן לצאת (חינוך שם, בשם יש אומרים); ויש אומרים שאף במחילתה ביטל עשה זו (חינוך שם, בסתם).

הנושא אלמנה וגרושה

אף הנושא אלמנה או גרושה בכלל מצוה זו, שנאמר: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה (דברים כד ה), אין לי אלא אשה חדשה (סוטה מד א) בתולה (ספרי כי תצא רעא; רש"י שם ד"ה אין לי), אלמנה וגרושה מניין, תלמוד לומר: וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ (דברים שם), מכל מקום (ספרי שם)^[53], אֲשֶׁר לָקָח (דברים שם), להביא יבמתו (משנה שם מג א; ספרי שם). אם כן מה תלמוד לומר 'אשה חדשה', מי שחדשה לו, יצא מחזיר גרושתו - מן הנישואין (כן משמע מהמנחת חינוך תקכו ז) - שאינה חדשה לו (גמ' שם מד א; ספרי שם). וכן חיבי-לאוין (ראה ערכו), כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר (ראה ערך חיבי לאוין) נתמעטו (ספרי), שנאמר: ושמח את אשתו, שמשמע אשתו הראויה לו, פרט לאלו שחייב לגרשן (רבינו הלל שם)^[54].

מהי שנה

שנה שאמרו לענין זה, יש שכתבו שהיא שנים עשר חודש אף בשנה מעוברת (שדי חמד, כללים נ נב, על פי זהר ג רעח ב וחינוך תקפב); ויש שנסתפקו בדבר, שאפשר שבשנה מעוברת צריכים שנה שלמה מיום ליום (שדי חמד שם, בשם כמה אחרונים).

הערות שוליים