מיקרופדיה תלמודית:טומאת כלים

הגדרה^[1] - דיני טומאה הנוהגים בכלים

המקור בתורה

בתורה מפורש שהכלים מקבלים טומאה, שנאמר בטומאת שרץ: וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם (ויקרא יא לב); ובטומאת זב נאמר: וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם (שם טו יב); ונאמר בטומאת מת: וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא (במדבר יט טו); ובטומאת שכבת זרע נאמר: וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (ויקרא טו יז).

וכן מצינו בכמה טמאים שבגדיהם נטמאים וטעונים טבילה, כמו בנושא נבלת בהמה, שנאמר בו: וְכָל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו (ויקרא יא כה), ועוד (ראה ויקרא טו ה - יא בנטמא במשכב הזב ובבשר הזב; במדבר יט ז - י במתעסק בשריפת הפרה ובאפרה, ועוד)^[2].

במנין המצות

יש שמנה בטומאת כלים שלש מצוות עשה: טומאת כלים; טומאת כלי חרס הטעונים שבירה לטהרתם (ראה להלן: טהרתם); טומאת תנור וכיריים הטעונים נתיצה לטהרתם (ספר המצות לרס"ג עשה קסד,קסה,קסט, וראה בבאור הר"י פרלא שם).

ויש שלא מנאום כמצוות בפני עצמם (ראה רמב"ם בספר המצות), אלא כללום בכלל מצות טומאת אוכלים ומשקים (סמ"ג עשין רמו; חינוך קס)^[3].

מיני הכלים

שבעת הכלים

ישנם שבעה מיני כלים שמקבלים טומאה מן התורה, ואלו הם:

הבגדים, והשקים, וכלי עור, וכלי עצם, וכלי מתכות, וכלי עץ, וכלי חרס (רמב"ם כלים א א, ובהקדמה לסדר טהרות); שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם (ויקרא יא לב. רמב"ם שם); ובכלי מתכת נאמר: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ וגו' אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא (במדבר לא כב – כג ורש"י. וראה רמב"ם שם); ובכלי חרס נאמר: וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ וגו' וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ (ויקרא יא לג. רמב"ם שם), ונאמר בתנור וכירים: תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם (ויקרא יא לה), וטומאתם וטומאת כלי חרס שוה (רמב"ם כלים א יג. וראה ערך כלים על המקור לטומאת כלי עצם).

וכן כלי נתר מקבלים טומאה מן התורה, ודינם, להלכה, ככלי חרס לכל דבר (ספרא שמיני ז; כלים ב א; רמב"ם שם יג).

כלי שטף

כלי עץ קרויים אף "כלי שטף" על פי האמור: וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם (ויקרא טו יב. בכורות לח א, ורש"י ד"ה כנגדו; רבינו הלל לספרא שמיני ז); ויש שכתבו שאף כלי מתכת קרויים כלי שטף, שנאמר בהם: וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם (ויקרא ו כא. תוס' בכורות שם ד"ה כנגדו; ראב"ד לספרא שם).

וכתבו הראשונים שכל הכלים מלבד כלי חרס, קרויים כלי שטף, על שם שיש להם טהרה במקוה (ראה להלן: טהרתם. רש"י חולין כה א ד"ה כלי שטף).

כלי זכוכית

מדברי סופרים שאף כלי זכוכית מקבלים טומאה (שבת יד ב; רמב"ם כלים א ה), הואיל ותחילת ברייתם מן החול, עשאום חכמים ככלי חרס (שבת טו ב); או שמאחר שאם נשברו יש להם תקנה להתיכם ולחזור ולעשותם כלים ככלי מתכת, עשאום ככלי מתכת (שבת טז א, ורש"י ד"ה יש להן)^[4].

הכלים הטהורים

כלי גללים שהם כלים העשויים מגללי בהמה (ערוך ערך גלל; רש"י שבת נח א ד"ה כלי; תוס' מנחות סט ב ד"ה כלי), וכן כלי אבנים וכלי אדמה, דהיינו כלים העשויים מאדמה ונתייבשו בחמה ולא נצרפו בכבשן (תוס' ביצה לב א ד"ה אין, מנחות סט ב ד"ה כלי אדמה; פירוש המשניות לרמב"ם כלים ד ד; רא"ש כלים ג ב; כסף משנה כלים א ו. וראה ערך כלים פירושים אחרים), אינם מקבלים טומאה, לא מדברי תורה, ולא מדברי סופרים (שבת נח א; רמב"ם כלים א ו)^[5].

כלי עצם

כלי עצם מקבלים טומאה, בין אם היו של חיה, ובין אם היו של בהמה (ספרא שמיני ט; חולין כה ב; רמב"ם כלים א ב), אחת חיה טהורה, ואחת חיה טמאה (שבת כח א). וכן עצמות של אדם, או של שרץ מקבלים טומאה, וכן כלים העשויים מעורותיהם מקבלים טומאה (ר"ש ורא"ש ורבי עובדיה מברטנורא כלים יז יד).

אבל כלים העשויים מעצמות העוף, אינם מקבלים טומאה (ראה כלים שם; חולין שם; רמב"ם שם), שנאמר: עִזִּים (במדבר לא כ) - פרט לעופות (ספרא שם; חולין שם), חוץ מכלים העשויים מכנף העזניה המוזכרת בתורה, ומביצת הנעמית המצופה שמקבלים טומאה, מפני שגזרו חכמים בהם הואיל והם דומים לעצם, שיקבלו טומאה ככלי עצם (כלים יז יד, ופירוש המשניות לרמב"ם רבי עובדיה מברטנורא; רמב"ם שם).

בריות שבים

כל הנעשה ממה שגדל בים - טהור, וכן ממה שגדל בנהרות ונחלים (כלים יז יג, ומשנה אחרונה ותפארת ישראל; רמב"ם טומאת מת ו ו, ושם כלים א ג) שנאמר: בֶגֶד אוֹ עוֹר (ויקרא יא לב), מה בגד מן הגדל בארץ, אף עור מן הגדל בארץ (ספרא שמיני ו; רמב"ם כלים א ג); ובכלי עצם נאמר מַעֲשֵׂה עִזִּים (במדבר לא כ), ואין דגים בכלל (רש"י שבת קח א ד"ה והתנן; פירוש המשניות לרמב"ם כלים י א; ר"ש כלים יז יד).

ולכן כלים העשויים מעצמות חיה שבים ומעורה טהורים, ואין מקבלים טומאה מן הטומאות, ולא טומאת מדרס; ואף בגד הארוג מצמר הגדל בים אינו מקבל טומאה (ראה כלים י א; רמב"ם שם).

וכן כלים העשויים מעצמות הדג ומעורו אינם מקבלים טומאה, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, וכן העשויים מירוקה שעל פני המים וכיוצא בה (ראה כלים יז יג,יד; רמב"ם טומאת מת ו א,ו).

טומאתם

כלי חרס

כלי חרס אינו מקבל טומאה אלא מאוירו, שאם נכנסה הטומאה לאויר הכלי נטמא אף על פי שלא נגעה בו, אבל אם נגעה בו הטומאה מגבו טהור. ושאר כל הכלים שנגעה בהם הטומאה ואפילו מגבם - נטמאו, ואם נכנסה הטומאה לאוירם ולא נגעה בהם - טהורים (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) א כ; חולין כד ב; רמב"ם כלים יג א).

וכן נטמא כלי חרס בהסט [נדנוד והזזה של דבר על ידי אדם, שנחשב כאילו האדם נושא את הדבר] הזב (ראה ערכו. ספרא מצורע זבים ג; גיטין סא ב; רמב"ם שם), שההיסט נידון כאילו נגע הזב בפנים הכלי (תוס' שבת פד ב ד"ה מי).

טומאת אויר כלי חרס למדים מהאמור בטומאת שרצים: וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ וגו' (ויקרא יא לג), ודורשים: "תוכו" - אף על פי שלא נגע בו (חולין כד ב).

כלי נתר טומאתו שוה לטומאת כלי חרס, ואין לו טומאה אלא מאוירו או בהסט הזב (כלים ב א; רמב"ם א יג).

כלי זכוכית

כלי זכוכית, אף על פי שזה שגזרו עליהם טומאה הוא משום שדומים לכלי חרס (ראה לעיל: מיני הכלים), גזרו בהם חכמים שנטמאים מגבם, אף על פי שכלי חרס אינם נטמאים מגבם (כלים ב א; שבת טז א; רמב"ם כלים א ה); והטעם לפי שנראה תוך הכלי מבחוץ דרך דפנותיו, ולכן אינו חשוב גב אלא תוך (שבת טז ב, ורש"י ד"ה הואיל).

אם נכנסה הטומאה לאויר כלי זכוכית ולא נגעה בו, כתבו הראשונים שהכלי טהור (רמב"ם וראב"ד כלים א ה); ויש שנראה מדבריהם שלרב אשי כלי זכוכית מקבל טומאה אף מאוירם (ראה תוס' שבת שם ד"ה אלא מעתה, ומלאכת שלמה כלים שם).

טומאת משקים

משקים טמאים שמטמאים כלים מדרבנן (ראה להלן: חומר הטומאה), מטמאים את הכלים מתוכם, כיצד: אם נפלו לאויר כלי חרס נטמא כולו; וכן בכלי משאר המינים, אם נגעו מתוכו נטמא כולו, אבל אם נגעו המשקים בגב הכלי שיש לו תוך, נטמאו אחוריו בלבד, ולא נטמא תוכו (כלים כה א–ו; רמב"ם אבות הטומאות ז ג), שעשו חכמים היכר ואמרו שלא יטמא הכלי כולו כדרך שהוא מתטמא בטומאה דאורייתא, כדי להודיע שטומאת כלים שנטמאו במשקים טמאים אינה אלא מדרבנן, ולא יבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים (בכורות לח א; רמב"ם שם ד).

לטמא אחרים

כלי חרס שנטמאו, וכן שאר כל הכלים הטמאים, אם אחר כך נגעו בהם אוכלים או משקים טהורים, בין מתוכם בין מגבם - נטמאו (בכורות לח א, ותוס' ד"ה הרי; רמב"ם כלים יג ד); ואף שכלי חרס אינו נטמא מגבו, מכל מקום מטמא אחרים מגבו (כלים ב א, ור"ש ורא"ש; ספרא שמיני ז). ויש מהראשונים שכתב שאין כלי חרס מטמא מגבו כלל (תוס' בכורות שם, בשם רבינו שמואל; מרכבת המשנה כלים א יג, בדעת רב ניסים גאון שבראב"ן א נו).

כלי חרס הטמאים מטמאים מה שנכנס באוירם, שאם שנכנסו אוכלים או משקים טהורים לאויר כלי חרס -טמא, אף על פי שלא נגעו בו - נטמאו; אבל שאר הכלים הטמאים אינם מטמאים אוכלים ומשקים עד שיגעו בהם (כלים ב א; חולין כד ב; רמב"ם יג ב).

חומר הטומאה

מאב הטומאה

כלים שנטמאו, פעמים שנעשים אבי אבות הטומאה [הדרגה הגבוהה ביותר של טומאת מת, שעושה את הנטמא בה לאב הטמאה], והם כלים שנטמאו במת, שנעשים כמת עצמו, ש"חרב הרי הוא כחלל", והנוגע בהם נעשה אב הטומאה (ראה ערך טומאת מת: "חרב כחלל"); ופעמים שנעשים אב הטומאה, כגון משכב הזב (ראה ערך מדרס), וכלים הנוגעים בכלים שנטמאו במת (ראה ערך טומאת מת); ויש שנעשים ראשון לטומאה, כגון כלים שנטמאו באב הטומאה (ראה רמב"ם טומאת מת ה ח, ואבות הטומאות י א).

וכלל גדול הוא בטומאות, שכל אב הטומאה מטמא בגדים וכלים, בין כלי מתכות, בין כלי שטף, בין כלי חרס, וכל המטמא כלים בנגיעה הרי זה אב הטומאה או למעלה ממנו; אבל ולד הטומאה [טומאה הבאה מכח אב הטומאה ודרגתה למטה ממנו] אינו מטמא כלים מהתורה (וראה להלן על גזירת חכמים במשקים שמטמאים כלים), לא כלי חרס ולא שאר כלים ובגדים (בבא קמא ב ב; רמב"ם טומאת מת ה ז. וראה ערך ולד הטומאה).

במשקים טמאים

משקים טמאים שאינם אלא ראשון לטומאה, ומן הדין אינם מטמאים כלים (ראה ערכים: טומאה; טומאת משקים), גזרו בהם חכמים שיטמאו כלים שנגעו בהם, גזירה משום משקה הזב כגון רוקו שהוא אב הטומאה ומטמא כלים דין תורה (שבת יד ב, ורש"י ד"ה משקה; נדה ז ב; רמב"ם אבות הטומאות ז א,ב).

כלים שנטמאו במשקים נעשים שני לטומאה מדבריהם, ולא יהיו הכלים לעולם לא שלישי ולא רביעי, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים (ראה ביצה יח א; רמב"ם אבות הטומאות י ז,ח).

כלי חרס

כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה לעולם, לא במת ולא בשאר טומאות, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, ואינו מטמא אדם, ולא כלי חרס אחר, ולא שאר כלים (פרה ח ו; כלים ח ד; עירובין קד ב; ספרא ויקרא דיבורא דחובה יב; רמב"ם טומאת מת ה,ו, אבות הטומאות י ח. וראה ערך אבות הטומאות). והטעם שאין כלי נעשה אב הטומאה אלא מדרס הזב או מגע המת (ראה לעיל), וכלי חרס אינו נטמא במדרס הזב (ראה ערך מדרס), וכשנטמא במת אינו נעשה אב הטומאה, שנאמר: וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו' (במדבר יט יט), וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב (שם שם כב), כל שאנו קוראים בו: וחטאו, שיש לו טהרה במקוה, אנו קוראים בו: והנפש הנוגעת תטמא וגו', דהיינו שמטמא אדם, אבל כלי חרס שאין לו טהרה בטבילה (ראה ערך טבילה) אין אנו קוראים בו: והנפש הנוגעת תטמא, ואינו נעשה אב הטומאה (רש"י עירובין קד ב ד"ה לא).

טהרתם

כלים

כל הכלים הטמאים, בין אם נטמאו בטומאה חמורה של תורה, ובין אם נטמאו בטומאה של דבריהם, אין להם טהרה אלא בטבילה. וכל הכלים שנטמאו יש להם טהרה במקוה, חוץ מכלי חרס והמפץ שאין להם טהרה אלא בשבירה (רמב"ם מקואות א א,ג).

כלי זכוכית, יש אומרים שאין להם טהרה במקוה (רמב"ם מקואות א ג); ויש אומרים שיש להם טהרה במקוה (ר"ח שבת טז ב; מאירי עבודה זרה עה א, בשם הראב"ד; שו"ת הרשב"א א תקמז; פירוש הרא"ש כלים ב א).

אוכלים

אוכלים שייחדם לתשמיש, שמקבלים טומאת מדרס ככלים, כגון גוש בצק שהחמיץ שייחדו לישיבה ונטמא במדרס הזב (ראה חולין קכט א, ורש"י ד"ה כופת. וראה ערך מדרס), אין להם טהרה בטבילה (תוס' שבת פד א ד"ה לאפוקי).

הערב שמש

כלי טמא שהוטבל, הרי הוא טבול יום [אדם או כלי טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו, שהוא טמא לקדשים ולתרומה, והוא טהור לחולין ולמעשר שני] עד הערב שמש, שנאמר בכלי שנטמא: בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר (ויקרא יא לב) הכתוב קראו טמא, ומכל מקום הוקלשה טומאתו (ראה ערך טבול יום, ושם על גדרי טומאתו).

בטומאת מת

כלים שנטמאו במת, שטמאים טומאת שבעה, אין להם טהרה אלא בהזאת מי חטאת בשלישי ובשביעי לטומאתם ובטבילה (ראה ערך טהרה).

שבירת הכלי

כל הכלים שבירתם מטהרתם, שאם נשברו לאחר שנטמאו ונפסדה צורתם ותשמישם, נטהרו בשבירתם, ואפילו הם ראויים עדיין לשמש בדוחק למלאכתם הראשונה (כלים ב א, ושם יא א; רמב"ם כלים ו א, ושם יא ט), שנאמר בכלי חרס: וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ (ויקרא יא לג), מלמד ששבירתו מטהרתו (ראה ספרא שמיני ז, וראב"ד שם; רש"י עירובין קד ב ד"ה דאין; רמב"ם מקואות א ג).

שנוי מעשה

כל הכלים אינם עולים מטומאתם אלא בשינוי מעשה (ראה כלים כה ט, ורמב"ם כלים א ז). ופירשו הראשונים שהדברים אמורים כשנטמאו שאין נטהרים אלא על ידי מעשה, שינקבם או ישברם, אבל אינם נטהרים על ידי מחשבה לעשות כן (רש"י קידושין נט א ד"ה אלא).

מהותם וצורתם

מיני הכלים המקבלים טומאה, לענין צורתם, מתחלקים לשלשה סוגים: כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכן הבגד והשק; כלי מתכת; כלי חרס וכלי נתר (ראה להלן).

כלי עץ ועור ועצם

כלי עץ, וכלי עור, וכלי עצם, שאין להם בית קיבול, כגון הלוחות, והכסא, והעור שאוכלים עליו וכיוצא בהם - טהורים (כלים ב א, ושם טו א; רמב"ם כלים א י). ואפילו אם יש להם תוך, כגון חבית של עץ שאין לה שוליים והיא מפולשת מעבר אל עבר, כיון שאינם יכולים לקבל דבר בתוכם - טהורים (רבי עובדיה מברטנורא כלים ב א).

ואם יכולים לקבל דבר בתוכם, כגון הקערה והחמת וכיוצא בהם - מקבלים טומאה (כלים ב א, ושם טו א; רמב"ם שם). שהוקשו כלי עץ וכלי עור לשק, שנאמר: מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק (ויקרא יא לב), שאין כלים הללו מקבלים טומאה אלא כשדומים לשק שמיטלטל מלא וריקן (בכורות לח א, ורש"י ד"ה דומיא; רמב"ם שם), וכלי עצם הוקשו לעור ועץ (רש"י שבת טז א ד"ה פשוטיהן; ר"ש כלים שם).

כלי מתכות

כלי מתכות, בין אם יש להם בית קיבול, כגון היורות והקומקומים, ובין אם אין להם, כגון הסכינים והמספרים, מקבלים טומאה, שכלי מתכת לא הוקשו לשק (כלים יא א, ור"ש ורא"ש; רמב"ם כלים א ט).

כלי חרס וזכוכית

כלי חרס שיש לו תוך מקבל טומאה, ושאין לו תוך - טהור, שנאמר: אֶל תּוֹכוֹ (ויקרא יא לג. ספרא שמיני ז. וראה כלים ב ג, ורשב"א ביצה לב א). והראשונים כתבו שלמדים שאין כלי חרס טמא אלא כשיש לו תוך, מהאמור: וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ וגו' טָמֵא (במדבר יט טו), שיש לו פתח במשמע (רש"י ביצה לב א ד"ה טהורות).

וכן כלי זכוכית שאין להם בית קיבול - טהורים (כלים ב א, טו א, ל א; רמב"ם כלים א ה).

העשויים למדרס

כל פשוטי כלי עץ העשויים לישיבה, או לשכיבה, או לרכיבה, כגון המיטה והכסא וכיוצא בהם, שהם נטמאים במדרס הזב (ראה בכורות לח א, ורש"י ד"ה בהנך, ורמב"ם כלים כה א. וראה ערך מדרס), נטמאים אף בטומאת מת ובשאר טומאות, שכל הנטמא מדרס נטמא גם בטמא מת (נדה מט א; רש"י סוכה כ א ד"ה והתנן; רמב"ם שם כג א, כז טז).

תשמישם

כלי תשמיש

כלי מתכת אינו מקבל טומאה אלא כשהוא כלי תשמיש (ראה שבת ס א, ושם קכג א. וראה רש"י שם נח א ד"ה וזה וזה, ושם סג ב ד"ה תחת), שלמדים מהאמור: כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה (במדבר לא נא), וכלי תכשיט העשוי לנוי שנתרבה שאף הוא מקבל טומאה (ראה להלן) הרי זה לפי שאף הוא בכלל "כלי מעשה" (חידושי רבי חיים הלוי כלים י טו).

כלי תכשיט

כל תכשיטי האדם, כגון הנזמים והטבעות וכיוצא בהם, מקבלים טומאה (ראה כלים יא ח,ט, ושם יב א; רמב"ם כלים ח ו), אף על פי שאינם עשויים למלאכה אלא לנוי (ר"ש רא"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם יא ח), שנאמר בשלל מדין בקרבן שהקריבו שרי האלפים: אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז (במדבר לא נ. רש"י שבת נח ב ד"ה טמאה, ושם סג ב ד"ה ואילו; תוס' הרא"ש ורשב"א וריטב"א שם סג ב), ונאמר שם: תִּתְחַטְּאוּ וגו' אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם (במדבר שם יט. רש"י שם ושם).

טומאה במחשבה

כל הכלים יורדים לידי טומאה במחשבה (כלים כה ט; שבת נב ב; רמב"ם כלים ח י), כגון טבעת בהמה, או טבעת כלים, שאינם מקבלים טומאה, שחשב עליה להיות טבעת אדם, הרי זו מקבלת טומאה במחשבה זו, וכאילו נעשית לאדם מתחילת עשייתה (רמב"ם שם). מחשבה שמורידה לידי טומאה אינה אלא מחשבה של הבעלים, אבל חשב עליהם אדם שאינם שלו - טהורים (תוספתא כלים בבא בתרא (צוקרמאנדל) ב ג, הובאה בר"ש כלים כו ח; רמב"ם כלים כה יא).

אין כלי יורד לידי טומאה במחשבה אלא במקום שאין בו חסרון מלאכה, אבל במקום שיש בו חסרון מלאכה, דהיינו שצריך לעשות מעשה כדי שיהא הכלי ראוי למה שהוא מחשב, אין המחשבה מורידתו לידי טומאה עד שתיגמר מלאכתו, אלא אם כן הוא דבר שאין מקפידים בחסרון מלאכתו (כלים כו ז, ופירוש המשניות ור"ש ורא"ש ורבי עובדיה מברטנורא; בבא קמא סו ב; רמב"ם כלים כד ו).

עשוי לנחת

כלי עץ העשוי לנחת, דהיינו שאינו מיטלטל, אינו מקבל טומאה (יומא כא ב, ורש"י ד"ה עשוי; רמב"ם כלים ג א), שהוקש כלי עץ לשק, מה שק מיטלטל מלא וריקן, אף כל כלי עץ אינו נטמא אלא אם כן הוא מיטלטל מלא וריקן, יצא העשוי לנחת שאינו מתטלטל מלא וריקן (חגיגה כו ב, ורש"י ד"ה מה; רמב"ם שם), והוא הדין לכלי עור וכלי עצם (ראה רמב"ם כלים ג ב). ולכן כלי עץ המחזיקים ארבעים סאה בלח, דהיינו שהם בגודל של אמה על אמה ברום שלש אמות - טהורים (תוספתא כלים בבא מציעא (צוקרמאנדל) ה א; רמב"ם כלים ג ד).

כלי חרס העשויים לנחת מקבלים טומאה, ואפילו אם הם גדולים הרבה (שבת פג ב; תוספתא כלים בבא קמא (צוקרמאנדל) ג ה; ספרא שמיני ז, וראב"ד שם; ראב"ד כלים יג ה).

כלי זכוכית העשויים לנחת, יש מהראשונים שכתבו שאינם מקבלים טומאה (ראה ראב"ד בהשגות כלים ג ג).

בכלי העשוי משני מינים

כלי שמקצתו מתכת ומקצתו מין אחר, כגון טבעת של מתכת שחותמה עשוי מעצי אלמוגים (רש"י שבת נב ב ד"ה אלמוג; ר"ש כלים יג ו), נחלקו תנאים אימתי נדון ככלי מתכת:

• ר' נחמיה אומר שבטבעת הלך אחר חותמה, שהולכים אחר תשמיש הכלי, ולכן אם הטבעת של מתכת וחותמה של אלמוג - טהורה, ואם הטבעת של אלמוג וחותמה של מתכת - טמאה (תוספתא כלים בבא מציעא (צוקרמאנדל) ג יג; שבת נט ב, ס א; תוס' שבת פא א ד"ה חפי).

• וחכמים אומרים שהכל הולך אחר המעמיד, ולכן אם הטבעת של מתכת וחותמה של אלמוג, הרי זו טמאה, שהטבעת עיקר, והרי היא פשוטי כלי מתכת (שבת ס א, ורש"י שם נט ב ד"ה טמאה), ואם הטבעת של אלמוג וחותמה של מתכת הרי זו טהורה, כדין פשוטי כלי עץ (כלים יג ו; שבת נט ב, ורש"י ד"ה היא), ואף החותם אינו מקבל טומאה, כיון שמחובר לעץ והוא טפל לו (מאירי שבת שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם כלים ד ו).

במחובר לקרקע

כלי שחיברו לקרקע, כגון דף של נחתומים של מתכת שקבעו בכותל, וכן צינור של מתכת הקבוע בקרקע, נחלקו תנאים בדינו:

• ר' אליעזר מטהר, שאף על פי שהיתה עליו תורת כלי בתלוש מועיל חיבורו להוציאו מתורת כלי.

• וחכמים מטמאים, שכלי המקבל טומאה, כאשר נקבע בכותל או בארץ מקבל הוא טומאה כמו שהיה, אבל כלי המחובר לקרקע מתחילת עשייתו, אף לדעת חכמים הרי הוא כקרקע, ואינו מקבל טומאה (כלים טו ב; בבא בתרא סו א–ב, ורמ"ה אות מה; פירוש המשניות לרמב"ם כלים כ ד).

ויש סוברים שמחלוקת ר' אליעזר וחכמים היא אף אם לא היתה עליו תורת כלי בתלוש, כגון שקבע את הדף בקרקע ואחר כך תיקנו, שלדעת חכמים המחובר לקרקע אינו כקרקע, ולכן הדף מקבל טומאה שאינו מתבטל לגבי הקרקע (רשב"ם בבא בתרא סו ב ד"ה אלא וד"ה א"ה).

להלכה נחלקו הראשונים:

• יש שפסקו שכל כלי מתכות, בין מקבליהם ובין פשוטיהם, שקבעם בקורה או בכותל, מקבלים טומאה כשהיו (רמב"ם כלים יא כד); אבל אם עשאם מתחילתם מחוברים לקרקע, אינם מקבלים טומאה (פירוש המשניות לרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא כלים כ ד).

• ויש שפסקו שאפילו קבעום בתחילה ואחר כך תיקנום והחליקום, אינם בטלים לגבי הקרקע, ומקבלים טומאה (מאירי בבא בתרא שם).

• ויש פוסקים כר' אליעזר, שכל שחיברו, ואפילו אם תיקנו ולבסוף קבעו, אינו מקבל טומאה (רשב"ם בבא בתרא סז א ד"ה אגבה; נימוקי יוסף שם. וראה שו"ת תורת חיים למהרח"ש ג כא, שכך דעת הרבה ראשונים).

תשמישם על הקרקע

כלים המחוברים עם הקרקע, ותשמישם עם הקרקע (שו"ת הרא"ש לא ז), שלאחר שנתחבר לקרקע עיקר תשמישו הוא בסיוע המחובר לקרקע (שו"ת נודע ביהודה תניינא יו"ד קט), כגון הדלת והציר וכיוצא בהם, אינם מקבלים טומאה (כלים יא ב; רמב"ם כלים ט א).

גמר מלאכה

ראוי לשימוש

כל הכלים אינם מקבלים טומאה עד שתגמר מלאכתם (רמב"ם כלים ה א) ויהיו ראויים כבר לשימוש (ראה ר"ש ורא"ש ורע"ב כלים טז א), שלענין טומאה כתוב " כְּלִי מַעֲשֶׂה" (במדבר לא נא), שגמר כל מעשהו (רש"י שבת נב ב ד"ה בגלמי).

וכן כלי זכוכית אינם מקבלים טומאה עד שתגמר מלאכתם, ככל הכלים (רמב"ם כלים יב יח).

במחשבה

כל הכלים יורדים לידי טומאתם במחשבה, שאחר שחישב עליהם שיניחם כמו שהם עכשיו ולא יוסיף תיקון אחר הוא גמר מלאכתם ומקבלים טומאה (כלים כה ט; שבת נב ב, ורש"י ד"ה יורדין). כגון המיטה והעריסה, שגמר מלאכתן משישופן בעור הדג (ראה ערך כלים), אם גמר בלבו שלא לשופן, הרי הן מקבלות טומאה מהתורה, שירדה להן תורת טומאה במחשבתו כאילו נגמרו מלאכתן (כלים טז א, ור"ש ורא"ש; רמב"ם כלים ה א).

ויש מהראשונים שחולקים וסוברים שכל שאין דרך להשתמש בכלים אלא על ידי תיקון וגמר מלאכה, אף על פי שאותו אדם גמר בדעתו להשתמש בהם בלא תיקון וגמר מלאכה, בטלה דעתו אצל כל אדם, ואין זה גמר מלאכה, ולא אמרו שהכלים יורדים לידי טומאה במחשבה אלא כשהם עומדים לתשמיש שבשבילו צריך עוד תיקון, וחישב עליהם לתשמיש אחר שדרך השימוש בו הוא כמות שהם (מאירי קידושין נט ב ד"ה כל, וסותר לדבריו בסנהדרין כ ב).

בכלים שנפסדה צורתם

ראוי למלאכתו

כל הכלים שנשברו ונפסדה צורתם, ואינם יכולים לעשות מעין מלאכתם הראשונה, שבריהם אינם מקבלים טומאה (כלים ב א; רמב"ם כלים ו א, ושם יח י, ומרכבת המשנה); ואפילו כשאותם השברים ראויים לתשמיש שאינו מעין תשמישם הראשון (רמב"ם כלים יח י, ושם יב י; חזון איש כלים יח סק"ו), שכלי לענין טומאה צריך להיות "כלי מעשה", דהיינו שהמעשה שלו קיים (שבת קכג א, ורש"י ד"ה כלי מעשה).

וכן כלי שנתרועע, אם יכול לעשות מעין מלאכתו הראשונה, מקבל טומאה שעדיין כלי הוא ונחשב כלי שלם; ואם אינו עושה מעין מלאכתו הראשונה אינו מקבל טומאה (תוספתא בבא מציעא כלים (צוקרמאנדל) ד א; רמב"ם כלים יא ב; ראב"ד בהשגות שם יח י); ואפילו ראוי הוא לתשמיש והתקינו לכך, אלא שלא עשה בו מעשה (ראה רמב"ם כלים יב י).

ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאין חילוק בין כשהוא יכול לעשות מעין מלאכתו הראשונה לבין כשאינו יכול, אלא הדבר תלוי אם ייחדו לתשמיש או לא, שאם ייחדו לתשמיש אפילו אינו מעין מלאכתו הראשונה, הרי זה מקבל טומאה, ואם לא ייחדו, אפילו ראוי הוא לתשמיש מעין מלאכתו הראשונה, אינו מקבל טומאה (תוס' שבת נט א ד"ה ורבי; רשב"א וריטב"א שם, בשמם)

ויש ראשונים שכתבו שכל הכלים שנשברו מקבלים טומאה אם הם עושים מעין מלאכתם הראשונה, וכלי עץ שנשברו אם יש להם בית קיבול (ראב"ד בהשגות כלים יח י).

גיסטרא

כלי חרס שנשברו, ויש בשבריהם חרס הראוי לקבלה כשהוא יושב בלא סמיכה, ויש לו באופן זה תוך לקבל בו משקים, ונקרא גיסטרא (ראה כלים ב ב, ד א; רמב"ם כלים יח י; רש"י נדה מט א ד"ה גיסטרא), מקבל טומאה (כלים ב ב, ופירוש המשניות ור"ש ורא"ש; רמב"ם כלים יח י).

ודוקא אם נשברו אחר שנצרפו בכבשן ונגמרה מלאכתם (ראה ערך כלים), אבל אם נשברו קודם לכן, ובשעה שנגמרה מלאכתם לא היתה עליהם תורת כלי, אינם מקבלים טומאה (ראה כלים ב ו, ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא).

הערות שוליים