מיקרופדיה תלמודית:טומאת משקים

הגדרה^[1] - משקים שנטמאו, דינם לענין טומאת עצמם ולענין לטמא אחרים

הטומאה

טומאתם מהתורה או מדרבנן

משקים טהורים שנגעו באב הטומאה, או בראשון לטומאה - נטמאו, ונחלקו תנאים ואמוראים אם טומאתם מן התורה או מדרבנן:

• לדעת רבי עקיבא ורבי יהודה ורבי טמאים מן התורה (תורת כהנים שמיני ח), וכן דעת רבי מאיר ורבי יוסי ורבי שמעון (ברייתא וגמרא פסחים טז א), שנאמר: וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא (ויקרא יא לד. רבי בתורת כהנים שם; שבת יד ב^[2]), מלמד שהכלי - שנטמא בשרץ (ראב"ד בתו"כ שם) - מטמא את המשקים (תורת כהנים שם). וכל שכן שנטמאים בשרץ עצמו (פסחים יח ב).

• ורבי אלעזר חולק ואומר אין טומאה למשקים - מן התורה - כל עיקר, שכן העיד יוסי בן יועזר על משקים של מקדש שהם טהורים (ברייתא שם טז א; תורת כהנים שם), ואם היתה טומאתם מן התורה איך יכלו חכמים לטהרם (רש"י שם ד"ה ועל).

ונחלקו בכך אמוראים: לדעת רב המשקים טהורים אף מטומאת עצמם - והכתוב וכל משקה וגו' יטמא, לא בטומאת המשקה נאמר אלא בהכשר (ראה ערכו) אוכלים לטומאה (גמרא שם. וראה ערך הכשר) - ולדעת שמואל טהורים מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמם יש להם (גמרא שם), מהכתוב וכל משקה וגו' (רש"י שם טז א).

הלכה שמשקים נטמאים מן התורה (רמב"ם אבות הטומאה ז א, על פי הכתוב הנ"ל), ואם נגעו המשקים באב הטומאה נעשים ראשון לטומאה (רמב"ם שם. וראה טבול יום ב א), ואם נגעו בולד-הטמאה (ראה ערכו) בין אדם בין כלים - נטמאים (רמב"ם שם).

אינם נעשים אב הטומאה

המשקים שנטמאו מאחרים אינם נעשים אב הטומאה (תורת כהנים ויקרא חובה יב, שהנוגע בהם אינו חייב על ביאת מקדש, ראה ערך טומאת מקדש וקדשיו; טבול יום ב א; תוספתא טבול יום א; ירושלמי שבת ז ב), בין שנטמאו בטומאת זיבה (ירושלמי שבת ז ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ו ו), כגון במשכב-ומושב (ראה ערכו) הזב, לפי שאינם ראויים למשכב ומושב (ראה רמב"ם שם), בין שנטמאו במת שהוא אבי אבות הטומאה (ראה חולין פח א, ורבינו גרשום שם; שיטה מקובצת בבא קמא כה ב, בשם הר"ר יעקב), שהמשקים אין להם טהרה במקוה (ראה ערך טהרה), וכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה (רש"י סוטה כט ב ד"ה שכן וכמה מקומות. וראה בשיטה מקובצת שם עוד טעמים).

האם מטמאים אוכל מהתורה

משקים טמאים אם מטמאים אוכל, נחלקו תנאים:

• רבי עקיבא סובר טומאת משקים לטמא אחרים מן התורה (רבא פסחים יד ב, ושם יח א שכן אמר רבי יוסי בשיטת רבי עקיבא), לפי שדורש הכתוב וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי יִטְמָא (ויקרא יא לד), שאינו אומר "טמא" אלא "יטמא", לומר שמטמא אחרים (פסחים יח א כאילו נכתבה י' שוויה^[3]), וכן דעת רבי יהודה ורבי שמעון (תוספתא טהרות ה, וברייתא בגמרא שם טז א בספק).

• ורבי מאיר חולק וסובר משקה אינו מטמא אחרים מדאורייתא (תוספתא שם, וברייתא שם, ורש"י; טהרות ד ז וט בסתם, וראה ר"ש שם שהוא כרבי מאיר), לפי שאינו דורש "יטמא" הנאמר במשקים בלשון יטמא (רש"י שם טז א ד"ה טהור), אבל מדרבנן גזרו שיטמאו אחרים (גמרא שם טו ב לדעת רבי מאיר). וכן כתבו ראשונים להלכה (רמב"ם אבות הטומאה ז א, ובפירוש המשניות פסחים סוף פרק א שהלכה כרבי מאיר).

אינם מטמאים כיוצא בהם מהתורה

המשקים אינם מטמאים משקים כיוצא בהם מדאורייתא (פסחים יח א), אלא מדברי סופרים (רמב"ם אבות הטומאה ז א. וראה להלן: הגזרה מדרבנן), שנאמר באוכל שנטמא בשרץ: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא (ויקרא יא לח), ודרשו: "הוא" טמא, ואינו עושה כיוצא בו טמא (ברייתא בגמרא שם יד א, ושם יח ב), והוא הדין למשקים (גמרא שם יח ב, ורש"י ד"ה חד. וכן כתבו תוספות שם א ד"ה לא בשם ר"י).

ואפילו לסוברים שמשקים מטמאים אוכל ודרשו "יטמא" לטמא אחרים (ראה לעיל בסמוך), משקים כיוצא בהם אינם מטמאים, שלכך נאמר יטמא (ויקרא שם לד. פסחים יח ב לגירסא שלפנינו) [י' חרוקה] בבנין קל, ללמדך שאינם מטמאים כיוצא בהם (רש"י שם ב ד"ה יטמא והגהות הב"ח), כשנטמאו המשקים מחמת כלי שנטמא משרץ (גמרא שם ורש"י ד"ה וחד).

אינם מטמאים אדם וכלים

משקים שנטמאו, אינם מטמאים אדם (רמב"ם אבות הטומאה א ד), ולא כלים (פסחים יח א, ושם יט ב; רמב"ם שם ופרק ז א).

משקים שנטמאו אין להם טהרה

משקים שנטמאו אין להם טהרה (תוספתא טבול יום א; רמב"ם טומאת אוכלין ב כא) במקוה (מכשירין ד ח), לפי שלא פירשה תורה טהרת טבילה אלא באדם וכלים (רש"י שבת פד ב ד"ה והא, ועוד; שו"ת הרי"ד קיא).

מניינה במנין המצוות

טומאת משקים, יש מהראשונים שמנו את דיניה במנין המצוות, כשם שלדעתם מונים כל דיני טומאה (ראה ערכו. רס"ג במנין המצוות עשה קסז; ספר המצות לרמב"ם עשה צח; סמ"ג עשין רמו; החינוך מצוה קס); ויש שאינם מונים דיני הטומאות במנין המצוות (רמב"ן בהשגות לספר המצות שם. וראה זוהר הרקיע לרשב"ץ סח).

הגזרה מדרבנן

בטומאת משקים חכמים גזרו טומאה, וחומר טומאה שאין בהם מדאורייתא: השני אף על פי שמדאורייתא אינו עושה שלישי בחולין (ראה ערך ולד הטמאה: בחולין תרומה וקודש), גזרו חכמים שיהיה מטמא את המשקים אפילו של חולין (ראה טהרות ב ו, ופרה ח ז, והקדמת הרמב"ם לסדר טהרות במלאכת שלמה כד וכמה מקומות), וכן שלישי שבתרומה וקודש שמדאורייתא אינו מטמא את הרביעי בקודש אלא פוסלו בלבד (ראה ערך הנ"ל), גזרו חכמים שיטמא משקה קודש (ראה טהרות שם, ופרה שם, ורמב"ם שם), ואף לסוברים אין טומאה למשקים כל עיקר (ראה לעיל: הטומאה), מודים שמדרבנן מקבלים טומאה (ראה פסחים טז א, ורש"י ד"ה ועל).

מטמאים אוכלים משקים וכלים מדרבנן

אף על פי שמן התורה משקה שנטמא אינו מטמא דבר אחר (ראה לעיל: הטומאה, מחלוקת לענין טומאת אוכלים, ושכן הלכה), מדברי סופרים גזרו שיטמא אוכלים, או משקים, או כלים שנגעו בו (ראה זבים ה יב, ושם נתבאר; רמב"ם אבות הטומאה ז א).

וכבר גזרו שמטמא אוכלים או משקים בימי חגי הנביא שהיה מאנשי כנסת הגדולה (רש"י פסחים יז א ד"ה אישתבש; רשב"א ור"ן (ריטב"א) שבת יד ב), כאמור: הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וגו' וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל וגו' (חגי ב יב), כלומר שהיין הטמא נגע בשמן או במאכל וטמאהו (ראה רש"י פסחים שם), וגזרו שמטמא את הכלים, גזרה משום משקה הזב (שבת יד ב, ובכורות לח א, ונדה ז ב; רמב"ם שם ב), שהוא אב הטומאה (ראה ערך מעינות. רש"י ורמב"ם שם) ומטמא כלים מדאורייתא (ראה ערך אבות הטמאה א וערך מעינות. רמב"ם שם).

חומר הגזרה

גזרו חכמים על המשקים שייעשו תחילה אפילו נטמאו בראשון - שמן התורה הם שניים (ראה ערך ולד הטמאה) - או בשני (ראה פרה ח ז, ותוספתא טבול יום א; רמב"ם אבות הטומאה ז ה), שטהורים מן התורה (ראה ערך הנ"ל), כלומר שדינם כדין הראשון לטמא אחרים מדבריהם (רמב"ם שם י י), אף שאינם ראשון באמת (הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות כד), ואפילו היה המטמא שני, והמשקה הנטמא חולין (טהרות ב ו; רמב"ם אבות הטומאה יא ז, ובהקדמה לטהרות שם).

וכן שנינו: כל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחילה (פרה שם ושם נתבאר), בין שנטמאו בטומאה של תורה (ראה רמב"ם אבות הטומאה שם), בין שנטמאו בטומאה מדרבנן, ואפילו בדברים שגזרו עליהם תלמידי שמאי והלל בגזרת שמנה-עשרה-דבר (ראה ערכו) שיהיו שניים לטומאה לפסול את התרומה (רא"ש פרה שם).

נגעו באחורי הכלי

נגעו המשקים באחורי כלים שטומאתם מדרבנן (ראה בסמוך) - טמאים (טהרות ח ז; רמב"ם אבות הטומאה ז ה), אפילו היו המשקים חולין (נדה ז ב; רמב"ם שם), אף על פי שאחורי הכלים אינם פוסלים אוכלי תרומה (ראה טהרות שם מחלוקת בדבר, וראה ערך טומאת כלים שכן הלכה); ויש חולקים וסוברים שאין אחורי כלים מטמאים אלא משקים של תרומה (שמעון אחי עזריה טהרות שם לפירוש ר"ש טבול יום ב ב).

האופן שגזרו בטומאת משקים לכלים

כשגזרו על המשקים שיטמאו את הכלים גזרו שיהיו מטמאים את הכלים מתוכם (כלים כה ו; ברייתא בגמרא פסחים יז ב; רמב"ם אבות הטומאה ז ג, וכלים כח א). כיצד, אם נפלו לאויר כלי חרס (תוספתא טבול יום א; רמב"ם אבות הטומאה שם), או נגעו בשאר כלים מתוכם, נטמאו כולם ונעשו שניים (רמב"ם אבות הטומאה שם, וכלים שם), אבל אם נגעו באחורי הכלי שיש לו תוך, נטמאו אחוריו בלבד, ולא נטמא תוכו (תורת כהנים שמיני ח; כלים שם; ברייתא בפסחים שם; רמב"ם שם ושם), ומשקה תרומה שבתוכו טהור (רבינו חננאל חגיגה כב ב, על פי משנה שם כ ב; רמב"ם אבות הטומאה יב ב), ואף אוגנו - והוא מה שבולט מן הכלי ולחוץ וראוי לתשמיש (רש"י ברכות נב ב ד"ה תוכו) - ואוזניו וידיו של הכלי - טהורים (כלים שם; רמב"ם כלים שם), שעשו חכמים טומאת שאר כלים ככלי חרס, שאם נטמא גבו לא נטמא תוכו (ראה ערך טומאת כלים), ולא עשו טומאתם כטומאה של תורה כמשקה זב וזבה שאם נטמא מגבו נטמא אף תוכו (ראה ערך הנ"ל), כדי לעשות בהם היכר שטומאה זו מדרבנן היא, שלא יבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים (בכורות לח א).

בקודש

לקודש, אין לכלים חילוק בין אחוריים לתוך (כלים כה ט, וכעין זה במשנה חגיגה כ ב), ואם נטמאו אחוריו נטמא תוכו (ראה גמרא שם כב ב; פרה יב ח), והרי הוא כולו שני לטומאה (רמב"ם אבות הטומאה ז ג, ושם יב ב), וקודש שהיה בו - או שבא לתוכו אחר כך (טורי אבן חגיגה כ ב) - נטמא (רבינו חננאל חגיגה שם), ומעלה היא שעשו חכמים בקודש (ראה חגיגה שם, וגמרא שלהלן שם, וראה ערך מעלות).

בטומאת אדם

אף על פי שגזרו חכמים על המשקים שמטמאים את הכלים, כתבו ראשונים שאין מטמאים אדם (רמב"ם מטמאי משכב ומושב א טז, וראב"ד בהשגות שם; תוספות הרשב"א פסחים יד ב ד"ה באב; ברטנורא טהרות י ב), אף שטעם הגזרה שמטמאים את הכלים משום משקה זב וזבה (ראה לעיל: מטמאים אוכלים משקים וכלים מדרבנן) שייך אף לענין שיטמאו אדם, שהרי משקה זב מטמא אדם (ראה ערך מעינות), כתבו אחרונים שלא גזרו בו כדי שלא יבואו לשרוף עליו תרומה וקדשים (צל"ח שבת יג ב), או לפי שהאדם יש בו דעת לשמור עצמו מלהיטמא, ובדבר שאינו מצוי לא גזרו חכמים (ראה ערך גזרה. תפארת ישראל ביבקש דעת נג; משנה אחרונה טהרות י ב).

המשקים

שבעה משקים הם - לטומאה כמו להכשר (ראה ערכו) - הטל, המים, היין, הדם, השמן, החָלָב, ודבש דבורים (תורת כהנים שמיני ח; מכשירין ו ד).

בשאר מי-פירות (ראה ערכו) נחלקו תנאים: רבי אלעזר מטמא משום משקה, ורבי יהושע אומר שבעה משקים טמאים, ושאר כל המשקים טהורים (תרומות יא ב).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים ששאר מי פירות אין מקבלים טומאה כלל, כדרך שאין מכשירים (רמב"ם טומאת אוכלין א ד. וראה מרכבת המשנה שם שכן דעת ר"ש וכל מפרשי המשנה), שאינם לא אוכל ולא משקה (רמב"ם שם כא. וכן הוא בתוספתא טהרות ה), ואפילו אם סחטם לשם משקים (משמעות רמב"ם הנ"ל, ראה כסף משנה שם).

• ויש פוסקים דוקא אם נסחטו מעצמם, שאז הם כזיעה בעלמא, אבל אם סחטם למשקים הרי הם כעיקר הפירות וטמאים (ראב"ד בהשגות שם מכמה ראיות, וראה כסף משנה שם שדחה הראיות).

השיעור

המשקים מקבלים טומאה אפילו בכל שהוא (רש"י פסחים יז ב ד"ה אבל, על פי טהרות ג ב, וכן הוכיחו תוספות עבודה זרה ל ב ד"ה ומטמא, ור"ש מכשירין ו ז, ועוד ראשונים מכמה ראיות; רמב"ם טומאת אוכלין ד ב), מדאורייתא (תוספות הרשב"א פסחים יד א, ותוספות רבינו פרץ שם), שנאמר: וְכָל מַשְׁקֶה (ויקרא יא לד. תוספות חכמי אנגליה פסחים יז ב).

ויש מהראשונים שכתב ששיעורם ברביעית (רש"י עבודה זרה לא א ד"ה ומטמא^[4]), וכתבו ראשונים שאפשר שאף הוא לא כתב כן אלא במשקים של חולין, אבל של תרומה וקודש מודה שמקבלים טומאה אפילו בכל שהוא (ר"ש מכשירין שם).

לטמא אחרים

לטמא אחרים, נחלקו ראשונים בשיעורם:

• יש סוברים שגם מטמאים בכל שהוא ואפילו מדאורייתא (תוספות ותוספות רבי אלחנן ורשב"א עבודה זרה ל ב, וכמה מקומות; תוספות פסחים יד א ד"ה דאיכא, בשם ריב"א ובשם ר"י, ותוספות רבינו פרץ שם).

• ויש סוברים שאינם מטמאים אלא ברביעית (רש"י פסחים יז ב ד"ה אבל; מיוחס לרש"י נזיר לח א; תוספות פסחים שם בשם רבינו תם), שנאמר: אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה (ויקרא יא לד. תוספות חכמי אנגליה פסחים יז ב). ומדרבנן, יש סוברים שמטמאים בכל שהוא (תוספות פסחים שם, בשם רבינו תם), אף את האוכלים (תוספות פסחים שם, בשם רבינו תם; רמב"ם טומאת אוכלין ד ב) והמשקים (מאירי מקואות עמ' 4).

במקדש

משקה בית המטבחיים

המשקים שבכל מקום טמאים בטומאת משקים, חוץ ממשקה בית-המטבחיים (ראה ערכו. כלים טו ו; חכמים בברייתא פסחים יז א), שבעזרה (ראה ערך בית המטבחים), והם דם הקרבנות, והמים (ברייתא שם) שמשתמשים בהם בעזרה (רמב"ם טומאת אוכלין י טז). וכן העיד יוסי בן יועזר איש צרידה (עדיות ח ד, ופסחים טז א). רבי שמעון אומר לא העיד יוסי בן יועזר אלא על המים שבקרקע העזרה כשיש בהם רביעית, שיש עליהם שם מקוה (ראה להלן: בקרקע), אבל דם שבעזרה ומים שבכלים - טמאים (גמרא ורש"י שם יז ב).

ונחלקו אמוראים בעדות הטהרה:

• רב אמר - משקה בית המטבחיים (גמרא שם יז א) - טהור ממש (גמרא שם טז א), אף מטומאת עצמו (רש"י שם), לפי שלדעתו אין למשקים טומאה אלא מדרבנן (ראה לעיל: הטומאה), ובמשקה בית המטבחיים לא גזרו (גמרא שם), כדי שלא להרבות טומאה בעזרה (פירוש הרא"ש והר"ן נדרים יט א, בדעתו של יוסי בן יועזר), משום הפסד קדשים (רש"י פסחים שם ד"ה ועל).

• ושמואל אמר משקה בית המטבחיים אינו טהור אלא מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמו יש לו (גמרא שם), לפי שלדעתו טומאת משקים לטמא אחרים אינה אלא מדרבנן (ראה לעיל שם), ולא גזרו חכמים במקדש (גמרא שם), אבל טומאת עצמם מן התורה היא (ראה לעיל שם. גמרא שם), ולא יכלו חכמים לטהרם (רש"י שם).

משקה המזבח

דוקא משקה בית המטבחיים, אבל משקה המזבח - והם דם לזריקה, ומים, ויין לנסך, ושמן למנחות, שהם של קודש ונקראים על שם המזבח (רש"י שם יז א ד"ה משקי) - טמא (גמרא פסחים יז א, על פי נבואת חגי) אף לטמא אחרים (גמרא שם לדעה זו), לפי שחששו חכמים יותר לקלקול משקה בית המטבחיים, לפי שהוא מצוי יותר ממשקה המזבח (מהר"ם חלאוה שם), ורב פפא אמר שאף אם טומאת משקים מן התורה, נתקבלה הלכה לטהרם במקדש (רב פפא שם ב), ולוי אמר משקה המזבח טהור - מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמו יש לו (גמרא שם) - אבל משקה בית המטבחיים טמא, שלדעתו יותר יש לחשוש לקלקול המזבח מאשר לקלקול משקה בית המטבחיים (מהר"ם חלאוה שם). בברייתא שנינו: הדם והיין והשמן והמים, שהם משקה המזבח - טהורים (ברייתא בגמרא שם יז א. וכן שנה לוי בעדותו של יוסי בן יועזר).

ויש תנאים החולקים וסוברים שמשקה בית המטבחיים טמא, ודם הקרבנות שנטמא נפסל לזריקה (ברייתות בגמרא שם טז ב, החולקים על יוסי בן יועזר לדעת רב הנ"ל), ואף אם טומאת משקים מדרבנן, גזרו טומאה אף במשקה בית המטבחיים (גמרא ורש"י שם טז, בדעת ברייתא החולקת על יוסי בן יועזר לדעת רב הנ"ל, וראה תוספות שם ד"ה מדרבנן).

המשקים הנ"ל להלכה

להלכה כתבו ראשונים שמשקה בית המטבחיים טהור לעולם ואינו נטמא (רמב"ם טומאת אוכלין י טז, ופסולי המוקדשין א לו, בדם), בשום טומאה מן הטומאות כלל (פירוש המשניות לרמב"ם עדיות ח ד), ודם הקדשים טהור, שנאמר: עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם (דברים יב טז), ודרשו: דם הנשפך כמים הוא הנחשב כמים לקבלת טומאה, והיינו דם חולין, אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים, שהרי צריך לקבלו בכלי לצורך הזאה, אינו מקבל טומאה (רמב"ם פסולי המוקדשין שם, על פי דרשת הגמרא פסחים טז א וב לענין הכשר).

נטמא בחוץ והכניסו לפנים

לא אמרו משקה המזבח - ומשקה בית המטבחיים (ראה מאירי שלהלן. וכן הוא בתוספתא שלהלן לגירסא שלפנינו) - טהור, אלא כשנטמא במקומו (רבי יהושע בן לוי פסחים יז א. והרמב"ם השמיט, ראה שפת אמת פסחים שם, וצל"ח שם אות קג), אבל נטמא בחוץ והכניסו לפנים - טמא (תוספתא כלים בבא מציעא, וברייתא בגמרא פסחים יז א), לפי שירדה עליו טומאה קודם שנקרא עליו שמו של מזבח, ומי הפקיעה (רש"י שם ד"ה אבל).

נטמא במקדש אף על פי שהוציאו לחוץ - ונפסל בפסול יוצא (ראה ערכו) שאין ראוי עוד למזבח (ראה ערך יוצא. רש"י בגמרא שם) - טהור (תוספתא שם וברייתא שם), שהרי לא ירדה עליו תורת טומאה מתחלה לטמא אחרים (רש"י שם), ובטהרתו הוא עומד (רבינו חננאל שם).

בקרקע

מים שבקרקע טהורים (ראה דעת רבי שמעון בברייתא בגמרא פסחים יז ב; רמב"ם טומאת אוכלין טו א) מלקבל טומאה מן התורה (רש"י ורשב"ם ורמב"ן ורא"ם על התורה בפסוק שלהלן), אף לסוברים טומאת משקים מן התורה היא (ראה לעיל: הטומאה. ראה רש"י פסחים שם בדעת רבי שמעון), שנאמר: מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר (ויקרא יא לו, בטומאת שרץ. רבינו חננאל ורש"י פסחים שם ד"ה בקרקע על פי גמרא שם טז א. וכן פירשו רש"י ורשב"ם ורמב"ן ורא"ם על התורה שם). ודוקא מים, לפי שהם ראויים למקוה, אבל דם - ושאר משקים חוץ מן המים (רמב"ם שם י, על פי תוספתא מקואות א) - לא (רב פפא פסחים יז ב, ורש"י ד"ה אבל), והרי הם בקרקע כאילו הם בתוך כלי (רמב"ם שם).

ואף מים אינם טהורים אלא כשיש בהם שיעור רביעית שראוי להטביל בהם - מדין תורה (רש"י שם) - מחטים וצינוריות, אבל פחות מרביעית - טמאים (רב פפא שם), לפי שאינם ראויים למקוה (רש"י שם. וכעין זה בהשגות הראב"ד טומאת אוכלין שם א).

מים כשהם באויר

גל שנתלש מן הים כשהוא באויר, וכן מי גשמים כל זמן שהם באויר, כתבו אחרונים שקודם שמתחברים לארץ דינם כתלושים, ואם נפל עליהם שרץ - נטמאים, ואחרי שנפלו לארץ נעשים כזרועים, ונטהרים מטומאתם (שו"ת חתם סופר יו"ד קצח יב. וראה ערך מקוה שפסולים לטבול בהם).

השלג כל זמן שמונח ומחובר בארץ וחישב עליו למשקה, ונגעה בו טומאה, כתבו אחרונים שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם שלג כזה כשר לטבילה (ראה ערכו) - לסוברים שכשר לטבילה (ראה מרדכי שבת שלב, בשם רבינו שמחה קודם שחזר בו, וראה ערך הנ"ל), לפי שלדעתם דינו כמחובר, אף לענין טומאה דינו כמחובר; ולסוברים שאינו כשר לטבילה (ראה מרדכי שם שחזר בו, וראה ערך הנ"ל), לפי שלדעתם דינו כתלוש, לפי שהוא מלא אויר, הוא הדין לענין קבלת טומאה (שו"ת חתם סופר שם, וראה ערך שלג).

בבלועים

חרסים שבלועים בהם משקים טמאים - טומאה קלה שאינה מאבות הטומאה (רש"י בגמרא שלהלן) - ונגבו, ונפלו לאויר התנור, אם לא הוסק התנור - אינו נטמא (נדה סב ב, על פי כלים ט ה; רמב"ם כלים יד ו), אם לפי שטומאה-בלועה (ראה ערכו) היא שאינה מטמאה (ראה ערך טמאה בלועה; טהרה בלועה. רש"י שם בדעת רבי יוחנן), או שאפילו אם אין דינם כטומאה בלועה לפי שיכולים לצאת על ידי היסק, מכל מקום אינם מטמאים, לפי שטומאת משקים לטמא כלים אינה אלא מדרבנן (ראה לעיל: הטומאה; הגזרה מדרבנן. רש"י שם בדעת ריש לקיש), ולא גזרו בהם חכמים כשהם טמונים (ראה משנה אחרונה כלים ט ה).

הוסק התנור - טמא, שסוף משקה לצאת (משנה בכלים שם, הובאה בנדה שם; רמב"ם כלים שם). ופירשו ראשונים שהדברים אמורים שיצאו המשקים ונטמא התנור מאוירו, לפי שהיו החרסים בתנור בשעת היסקו (רש"י וריטב"א [מצגר] נדה שם; תוספות כריתות טו ב ד"ה מצד; ברטנורא כלים שם).

ספוג שבלע משקים טמאים

ספוג שבלע משקים טמאים ונגוב מבחוץ, ונפל לאויר כלי חרס - טמאהו, שסוף משקה לצאת (כלים ט ד. וראה ערך טמאה בלועה).

נבלעו המשקים הטמאים בחתיכה של לפת או של גמי, נחלקו תנאים:

• חכמים סוברים שדינם כספוג (כלים שם), לפי שמשתמשים בו לבדוק את היין (רבי מאיר שם), או שהרופא נותנו על גבי מכה שיהא מוצץ את הליחה (רבי יוסי שם), ועשוי להכניס בתוכו ולהוציא (ברטנורא שם בדעת רבי מאיר), לפיכך הרי הוא ככלי שמצניעים בתוכו משקים (ראב"ד שם).

• ורבי שמעון מטהר (כלים שם).

בתוספתא שנינו: אין התנור נטמא מן המשקים שבגמי (גירסת מים טהורים בר"ש כלים ט ד בדעת חכמים בתוספתא שם), אלא בשעת היסקו (תוספתא שם), שמדוחק ההיסק המשקים נפלטים ומטמאים את התנור (ר"ש שם).

להלכה כתבו ראשונים שחתיכה של לפת ושל גמי שבלעה משקים טמאים - מטמאה כלי חרס מאוירו כספוג (רמב"ם כלים יד ו).

עצים שבלעו משקים טמאים

עצים שבלעו משקים טמאים והסיקם בתנור, נחלקו תנאים: חכמים מטהרים את התנור, ורבי שמעון אומר אם היו לחים ורבו המשקים היוצאים מהם על המשקים שבלעו - התנור טהור (מכשירין ד י), וכתבו ראשונים שלדעת חכמים - וכן להלכה (רמב"ם טומאת אוכלין ט ו, ובפירוש המשניות שם) - אין מטמאים, לפי שהמשקים הטמאים בטלו בעצים (רמב"ם שם).

הערות שוליים