מיקרופדיה תלמודית:יבום

הגדרה^[1] - המצוה המוטלת על מי שאחיו מת בלא בנים, לבא על אשת המת ולקחתה לו לאשה, כדי להקים לאחיו שם

המצוה וגדרה

אשה שמת בעלה ולא הניח זרע, מצות עשה מן התורה על אחי המת שְׁיְּיַבֵּם אותה - יבא עליה (רמב"ם יבום א א) ויקחנה לו לאשה (ספר המצות לרמב"ם רטז; ספר החינוך תקצח) - שנאמר: כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ וגו' יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ (דברים כה ה. רמב"ם שם; טוש"ע אבן העזר קנו א).

לא רצה היבם לייבמה, הרי זה חולץ לה (משנה יבמות לט א, ושם קו ב ועוד; רמב"ם יבום א ב ועוד; טוש"ע אבן העזר קסה א ועוד. ראה ערך חליצה), שנאמר: וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וגו' וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וגו' (דברים כה ז - ט).

היבם הוא שמצווה במצות יבום ולא היבמה (ספר החינוך תקצח). ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף היבמה מצווה על היבום (ערוך לנר יבמות כ א).

מצות יבום יש סוברים שמברכים עליה, כדרך שמברכים על שאר מצוות, ואומר: אשר קדשנו במצוותיו וציונו על בעילת יבמה (העיטור אות כ כתובת יבמין, והובא בטור אבן העזר קסו; רמ"א קסו ט)^[2]. ויש סוברים שאין מברכים על מצות יבום כל עיקר (אור זרוע קמ; שו"ת הרשב"א א יח).

כנס היבם את יבמתו, הרי היא כאשתו לכל דבר (יבמות לח א), שמגרשה בגט ומחזירה (יבמות לט א; טוש"ע אבן העזר קסח א. וראה רמב"ם יבום ה יא,יז,כא).

גדר המצוה

בגדר מצות יבום נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שעיקרה של המצוה היא בהקמת שם לאחיו, שנאמר: מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל (דברים כה ז. ראה רמב"ן ורשב"א יבמות כ ב, וקידושין י א).

• יש שכתבו שעיקרה של מצות יבום הוא משום פריה-ורביה (ראה ערכו. שו"ת הרשב"א א יח).

• ויש חולקים וסוברים שאין צריך שתהא הביאה ראויה להקמת שם, שאף בהעראה ובביאה שלא כדרכה שאינה ראויה להתעבר בהן, קיים מצות יבום (תוספות יבמות כ א ד"ה יבא), שמצות יבום היא שיקח היבם את יבמתו לו לאשה (ספר המצות לרמב"ם רטז, וספר החנוך תקצח).

המייבם את יבמתו ונולד לו ממנה בן, אין צריך לקרותו על שם אחיו המת (יבמות כד א; טוש"ע אבן העזר קסו ה).

בא עליה ביאה אחת קיים מצות יבום, ואין מצוה בביאה שניה (ראה יבמות כ ב: גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה), ואף אם בשעת ביאה ראשונה מתכוין לגרשה מיד, כבר קיים את המצוה (בית שמואל קסה ס"ק יא).

התרת איסור אשת אח

אף על פי שאשת אחיו אסורה לו, וחייב עליה כרת (ראה ערך אשת אח), ואין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת (ראה ערך עשה דוחה לא תעשה), התירה תורה איסור אשת אח במקום יבום (ראה יבמות ז א,ב, ושם ח א, ורש"י ז ב ד"ה הואיל).

בגדר ההיתר, נחלקו ראשונים:

• יש שנראה מדבריהם שההיתר הוא מדין עשה דוחה לא תעשה, שגזירת הכתוב היא שהעשה של יבום ידחה את הלאו של אשת אח (ראה תוספות יבמות ד א ד"ה לא).

• ויש סוברים שאין ההיתר מדין דחייה, שכיון שלא מצינו יבום אלא באשת אח, אנו למדים שלא אסרה תורה אשת אח אלא שלא במקום יבום, כגון כשיש לו בנים, אבל כשמת בלא בנים לא אסרתה תורה כל עיקר (יד רמה סנהדרין נג ב).

יבמה מחייבי לאוין שנפלה ליבום, שמן התורה מצות עשה של יבום דוחה לא תעשה, ומותרת להתייבם (ראה ערך יבמה שאינה עולה ליבום: בחייבי לאוין או עשה), אינה מותרת אלא בביאה ראשונה, אבל בביאה שניה - אסורה (ראה יבמות כ ב שמטעם זה אינה מתייבמת מדרבנן).

הבא על יבמתו כשהיא נדה - קנאה (תוספות יבמות ב א ד"ה ואחות; טוש"ע אבן העזר קסד ד) [- אף על פי שאסור לו לבא עליה, שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת (ראה ערך יבמה שאינה עולה ליבום וערך עשה דוחה לא תעשה)] וקיים מצותו. וכתבו אחרונים שאף על פי שבכל מקום שמקיים מצוה על ידי שעושה עבירה, אינה מצוה (ראה ערך מצוה הבאה בעברה), ביבום קיים המצוה, שדוקא במקום שתכלית המצוה היא המעשה שנצטוה לעשותו, אינו מקיים המצוה כשהיא באה בעבירה, מה שאין כן ביבום, שאף על פי שהמצוה על ידי ביאה היא, תכלית המצוה היא שיקנה אותה ותיעשה אשתו, ולכן אף כשהביאה באה בעבירה, קיים המצוה (חי' רש"י הכהן יבמות ב ה, וכעין זה בשו"ת חמדת שלמה או"ח לא, ובברכת שמואל יבמות ב, ובקובץ הערות יא א)^[3].

קדימתו לחליצה

מצות יבום קודמת למצות חליצה (משנה בכורות יג א; רמב"ם יבום א ב; טוש"ע אבן העזר קסה א), שנאמר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כה ה), שמצוה עליו לייבמה יותר מלחלוץ לה (יבמות לט ב, ורש"י ד"ה יבמה). ואמרו: וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וגו' (דברים כה ז), מכלל שאם חפץ, מצוה ביבום יותר מבחליצה (יבמות נד א ורש"י).

כשאין היבם רוצה

אף על פי שמצות יבום קודמת, אם היבם אינו רוצה לייבם, אין כופים אותו (יבמות לט ב, וכפירוש התוספות שם ד"ה אמר; רמב"ם יבום ב ז).

לא רצה לא לייבם ולא לחלוץ:

• יש סוברים שכופים אותו או לכנוס או לחלוץ (תוספות כתובות סד א ד"ה תבע, על פי יבמות לט א), אבל אין כופים אותו לייבם, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת (בית יוסף אבן העזר קסא, בשם הר"ש בן הרשב"ץ).

• ויש שנראה מדבריהם שכופים אותו לייבם (ראה מלאכת חרש ב דף ט ע"א בהגהה).

ויש מהאחרונים מצדדים ביבם שאינו יכול לחלוץ ליבמתו, כגון שרגלו עקומה ואינו יכול לעמוד עליה (ראה ערך חליצה), שכופים אותו עד שתצא נפשו לייבמה, כדרך שכופים על כל מצות עשה שבתורה (ראה ערך כפיה. בית מאיר אבן העזר קסט לד).

כשהיבם מוכה שחין

יבמה שנפלה לפני יבם מוכה שחין אין חוסמים אותה, כלומר שאין סותמים טענותיה (רש"י ומאירי יבמות ד א). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שאין כופים אותה להתייבם לו (רש"י ורשב"א ומאירי יבמות שם; רשב"א וריטב"א שם לט ב), או שאין גוערים בה שלא תאמר אי אפשי בו ((רש"י) [ריב"ן] מכות כג א).

• ויש מפרשים שאין סותמים טענותיה, היינו שכופים אותו לחלוץ לה (ראה תוספות שם ד א ד"ה דכתיב).

וכתבו ראשונים בכל יבמה שאם רצה היבם לייבם ולא רצתה היא, אין כופים אותה להתייבם לו, שאין מאכילים לו לאדם דבר שנפשו קצה בו (אור זרוע אבן העזר קס א)^[4].

כשאינם ראויים זה לזו

אף על פי שמצות יבום קודמת למצות חליצה, פעמים שמצות חליצה קודמת (שו"ת ריב"ש שב, וכעין זה במגיד משנה יבום ב י), שאם היה הוא ילד והיא זקנה, או הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו מה לך אצל זו, לך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך (יבמות קו ב, ושם קא ב; רמב"ם יבום ד א; טוש"ע אבן העזר קסו א), אם שומעים להם - מוטב, ואם לאו - עושים לפי מה שירצו, אם ליבום ואם לחליצה (מאירי שם קא ב).

נפלו לפניו כמה יבמות מכמה אחים שמתו, הרשות בידו לייבם את כולן (משנה מג ב; רמב"ם יבום א יא; טוש"ע קסא ח), ודוקא כשהוא עשיר וסיפק בידו לזון את כולן, אבל אם איננו עשיר, מונעים אותו לכתחילה מלייבם יותר ממה שיש בידו לזון, וחולץ למי שירצה מהן, ומייבם למי שירצה (יבמות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

וכתבו ראשונים שאם היבם נשוי, משיאים לו עצה הוגנת שלא יכניס קטטה לתוך ביתו, ומצות חליצה קודמת (שו"ת ריב"ש שב, והובא בבית יוסף קסה, ובבית שמואל שם סק"א)^[5], ויש שכתבו שאין משיאים לו עצה לחלוץ אלא אם אין לו כדי לפרנס את שתיהן לפי כבודו וכבודן (שו"ת ריב"ש א, הובא בבית יוסף שם).

האם עכשיו יבום קודם

בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה - שהיו האנשים כשרים (רבנו גרשום בכורות יג א; פסקי ריא"ז יבמות ד ג) - אמרו שמצות יבום קודמת, אבל עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה, מצות חליצה קודמת (בכורות יג א, יבמות לט ב, כתובות סד א), שהמייבם את יבמתו שלא לשם מצוה, פוגע באיסור אשת אח (ראה להלן. רש"י בכורות שם ד"ה עכשיו). וכתבו ראשונים שזה שעכשיו מצות חליצה קודמת מחמת חשש דרבנן הוא, שחששו חכמים שמא מתכוונים לשם נוי, או לשם ממון (ראה להלן הביאה והקנין. אור זרוע א תשלח), ויש שכתבו שאף עכשיו רובם מתכוונים לשם מצוה, שישראל בחזקת כשרים הם, אלא שכיון שיש מיעוט אנשים שאינם מתכוונים לשם מצוה, אמרו שמצות חליצה קודמת (תשובת הר' יצחק קארו (בסוף שו"ת בית יוסף) ד"ה ועוד אומר), וחשש רחוק הוא שיתכוונו שלא לשם מצוה (שו"ת שבות יעקב ג קלה).

חזרו לומר שמצות יבום קודמת (יבמות לט ב), ולא משום שנתכשרו הדורות, אלא שבתחילה סברו שהלכה כאבא שאול האומר שהבא על יבמתו שלא לשם מצוה, הרי זה כפוגע בערוה, ולבסוף חזרו לומר כדעת חכמים הסוברים שאף אם בא עליה שלא לשם מצוה אין בכך איסור (ראה להלן הביאה והקנין), ולפיכך מצות יבום קודמת (יבמות שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שמצות יבום קודמת, שהלכה כחכמים שאין איסור ביבום שלא לשם מצוה (מרדכי יבמות לא; רי"ף יבמות לט ב; רמב"ם יבום א ב; דעה א בשו"ע קסה א).

• יש פוסקים כ"משנה אחרונה" שמצות חליצה קודמת, שהלכה כאבא שאול שהרי זה כפוגע בערוה (תוספות יבמות לט ב ד"ה אמר בשם ר"ת; טור קסה בשם רש"י ור"ת ורא"ש; שו"ע קסה א בשם ויש אומרים, וראה רמ"א שם).

• ויש שכתבו שהמנהג הוא כדעה הראשונה, שאין כופים אותו לחלוץ אף כשידוע שנתן עיניו בממון (רמ"א שם), לפי שלדעת רוב הפוסקים הלכה כחכמים (הגר"א שם ס"ק יג. וראה שו"ת שבות יעקב ג קלה שהביא חבל תשובות ראשונים ואחרונים שהלכה כחכמים).

וכתבו אחרונים שבמדינות אירופה לא ראינו שנהגו למעשה ביבום, אבל במדינות המזרח נוהגים לייבם (ערוך השולחן קסה טו)^[6].

רצו היבם והיבמה לייבם - לסוברים שמצות חליצה קודמת - נחלקו ראשונים: יש שכתבו שמניחים להם לייבם, ואין כופים אותם לחלוץ (רש"י וראב"ן ופסקי רי"ד יבמות לט ב; טור אבן העזר קסה בשם רש"י). ויש שכתבו שאין מניחים אותם לייבם (תוספות יבמות לט ב ד"ה אמר; טור ורמ"א קסה א). אף לדעה זו, אם ניכר הדבר וידוע שהם מתכוונים לשם מצוה, אומרים לו שאם הוא רוצה יכול הוא לייבם (תוספות שם. וראה ים של שלמה יבמות ד יז. וראה שבות יעקב ג קלה).

יבם שאינו יכול לחלוץ, כגון שהיה חרש או אילם (ראה ערך חליצה: הפסולים לחליצה), ואין ליבמה תקנה אלא ביבום, יש מהאחרונים שכתבו שמותר לו לייבם (ראה שו"ת שבות יעקב א קכז, ושם ג קלה), ורבים מהאחרונים כתבו שמי שאינו מתכוין לשם מצוה, אף כשאי אפשר לחלוץ, אסור לו לייבם (קרית חנה טו; ישועות יעקב אבן העזר קסט ס"ק יז).

ג. ביבמות וביבמים רבים

יבמות רבות

אף כשהיו למת כמה נשים, נוהגת בהן מצות יבום (יומא יג ב; יבמות מד א), ומייבם אחת מהן, איזו שירצה (תוספתא ד ג; רמב"ם יבום א י), וביאתה פוטרת את צרותיה מלהתייבם (משנה יבמות מג ב; רמב"ם שם ט; טוש"ע אבן העזר קסא א). וכן ביאתו ביבמה אחת פוטרת את צרותיה מן החליצה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

במה דברים אמורים כשנפלו כל היבמות מאח אחד, אבל אם היו כמה אחים שמתו, הרי זה מייבם אחת מכל בית ובית (משנה יבמות מג ב; רמב"ם יבום א יא; טוש"ע קסא ח).

וכן אם היו למת כמה אחים, אחד מהאחים מייבם אחת מן היבמות, ויותרו שאר הצרות (רמב"ם יבום א ט; טוש"ע קסד ג), וכן זו שנתייבמה נפקעת ממנה זיקת שאר האחים, ואם גירשה היבם בגט, או שמת ולו בנים, אינה צריכה חליצה משאר האחים (ראה יבמות נו א, ורש"י ד"ה ולפוטרה, ועוד).

יבמים רבים

מת והניח אחים רבים, מצוה על הגדול ליבם (משנה יבמות כד א, ושם לט א; רמב"ם יבום ב ו; טוש"ע אבן העזר קסא ד). ולאו דוקא בכור ממש, אלא הגדול שבאחים (יבמות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ד).

לא רצה הגדול אלא לחלוץ, והקטן ממנו רוצה לייבם, נחלקו אמוראים בדבר (יבמות לט א), הלכה שביאת קטן עדיפה על חליצה הגדול (טוש"ע אבן העזר קסא ו, וראה רמב"ם יבום ב ז).

תבע הגדול את יבמתו ליבום, והיא אינה רוצה בו אלא באחיו, אין שומעים לה, שמצוה בגדול לייבם (רמב"ם יבום ב יא ובטור אבן העזר קסה בשמו).

הניח המת כמה נשים, מייבם היבם את איזו מהן שירצה, שמצוה בגדול לייבם, ולא בגדולה להתייבם (תוספתא יבמות ד ג. וראה רמב"ם יבום א י,יא, ומגיד משנה שם ב י), וכל מי מהן שהיבם תבע אותה ליבום ולא רצתה, היא המורדת – לדעת הסוברים שיבמה שאינה רוצה להתייבם, דנים אותה כמורדת (ראה כתובות סד א, וראה ערך מורדת) - וחולץ לה, ותצא בלא כתובה, ושאר צרותיה שלא נתבעו נוטלות כתובתן כשאר אלמנות (רמב"ם יבום ב י).

ד. ביטול מצות יבמין

אמר רב הונא אמר רב: היבם אסור באמה של יבמתו בחיי היבמה (יבמות יז ב), אף על פי שאין זקה (ראה ערכו) - לדעתו, ואם מתה היבמה מותר באמה, שאין לאסרה משום קרובת זקוקתו (ראה ערך זקה: בקרובת זקוקתו, ושם שלהלכה יש זיקה) - לפי שאסור לבטל מצות יבמין (יבמות שם), שאם ישאנה תצא היבמה לשוק משום שנעשית ערוה עליו (רש"י שם ד"ה ה"א. ראה ערך יבמה שאינה עולה ליבום: כשנאסרת לאחר נפילתה), ונמצא מבטל המצוה לגמרי, מיבום ומחליצה (רש"י שם ד"ה דאסור).

בדעת רבן גמליאל אמרו שסובר שמותר לבטל מצות יבמין (יבמות יח א). יש סוברים שהבא לקדש אחות יבמה, מודה רבן גמליאל שאסור לו לעשות כן לכתחילה, הואיל ויבמתו כבר היתה לפניו נראה זה כבא לעקור מצות יבמין (ריטב"א יבמות יז ב ד"ה משום), ואין הדבר מסתבר שיהא שום תנא מיקל לבטל מצות יבמין בחינם (תוספות יבמות כט א סוד"ה אלא).

האיסור לבטל מצות יבמין הוא לאחר שבאה לכלל מצות יבמין (מאירי יבמות כו א ד"ה לענין), אבל קודם שבאה היבמה לכלל מצוה, אין בה איסור משום ביטול מצות יבמין, ומותר לאדם לישא אחות אשת אחיו בחיי אחיו, אף על פי שאם ימות אחיו תהא אשתו פטורה מיבום וחליצה משום ערוה (כן משמע בכמה משניות יבמות פרק ג' שאין איסור בנישואי שתי אחיות לשני אחים). וכן מותר לאדם העומד למות לתת גט לאשתו כדי שלא תיפול לפני היבם, שמותר לבטל את המצוה קודם שחלה (ראה כתובות ב ב, וגיטין עה ב).

יש מהראשונים שכתבו שאף על פי שאמרו שמצוה לישא בת אחותו (ראה יבמות סב ב, וראה ערך נשואין הטעמים על זה), אין מצוה כל כך לישא בת אחיו, כיון שהוא מבטל מצות יבמין בכך (ריב"ן, הובא בתוספות יבמות צט א ד"ה ספק); ויש סוברים שאף מצוה לאדם לישא בת אחיו (תוספות יבמות סב ב ד"ה והנושא).

ה. הביאה והקנין

היבמה נקנית ליבם, להיות כאשתו, בביאה (משנה קדושין ב א ורש"י; רמב"ם יבום א א, ב ג; טוש"ע אבן העזר קסו ב), שנאמר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ (דברים כה ה. קידושין יד א), ונעשית כאשתו לכל דבר, שמגרשה בגט, ואינה צריכה חליצה (רש"י קידושין ב א), ושאם מתה - יורשה ומיטמא לה (ראה רש"י שם, ותוספות יבמות נו א ד"ה לדברים, וראה ערך ירושת הבעל וערך טומאת כהנים), וכן מיפר הוא את נדריה (ראה תוספות שם, וראה ערך הפרת נדרים), ואם היה כהן אוכלת היא בתרומה (יבמות נו א; רמב"ם תרומות ח ו. וראה ערך אכילת תרומה).

הכונס את יבמתו, הרי זה זוכה בנכסי אחיו המת (יבמות מ א; רמב"ם נחלות ג ז; טוש"ע אבן העזר קסג א. ראה ערך ירושת היבם), וכן עומד הוא במקומו ליטול חלקו בנכסי אביהם (טוש"ע שם, על פי בבא בתרא יב ב), שנאמר: יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו (דברים כה ו), לנחול נחלתו, ולא יחלקו אחיו עמו (יבמות מ א, כד א וברש"י), ואפילו גירשה מיד (רש"י שם מ א; רמ"א קסג א).

כסף ושטר אינם מועילים מן התורה לקנותה (קידושין יד א, וראה רמב"ם יבום ב ב, וטוש"ע אבן העזר קסו ב, קע ב ואילך. וראה ערך מאמר).

קידושין

כתבו ראשונים בטעם שמן התורה אינו צריך לקדש את יבמתו (ראה להלן), שזו אשתו היא שהקנוה לו מן השמים (ראה יבמות לט א; רמב"ם יבום א א; טוש"ע אבן העזר קסו ב), ולכן הבא על יבמתו אפילו באונס - קנאה (ראה להלן).

מן התורה אינו מקדש את יבמתו קודם שבא עליה (רמב"ם יבום א א, וטוש"ע קסו ב, על פי יבמות נב א), ואמר רב הונא: מצות יבום מדברי סופרים היא שמקדש, ואחר כך בועל (יבמות נב א, והובא ברי"ף ורא"ש שם), וכתבו ראשונים שמדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדשנה בפני שני עדים בפרוטה או בשוה פרוטה, וזהו הנקרא מאמר (ראה ערכו. רמב"ם יבום ב א; טוש"ע שם. וראה ערך מאמר). ואם בא עליה בלא מאמר, קנה קנין גמור ואין צריך לחזור ולקדשה, אלא שלוקה מכת-מרדות (ראה ערכו. יבמות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), כדרך שמצינו בכל קידושין, שהמקדש בביאה לוקה מכת מרדות (יבמות שם; טור שם), שאף על פי שצריך לבא על היבמה כדי לקנותה, פריצות הוא להתחיל קנינו בה בביאה (תוספות יבמות נב א ד"ה דמקדש). ויש שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים, ושלהלכה אף על פי שהדבר מכוער אינו בן מכת מרדות (מאירי יבמות נב א).

יבם העושה מאמר ביבמתו, מברך עליו ברכת אירוסין (העיטור כ, הובא בטור אבן העזר קסו), ומכניסה לחופה כמו כל אשה (הגהות מרדכי יבמות קיט; רמ"א קסו ב); ויש ראשונים שכתבו שאינה צריכה מסירה לחופה (רבנו ירוחם כה ג, וראה אמרי משה ה ד). וכשם שהוא מקדש את יבמתו, כך מברך הוא עליה ברכת נישואין (ראה ערך ברכת חתנים) בעשרה, וכותב לה כתובה, כמו לכל אשה (ראה ערך כתובה. רמב"ם יבום ב ב)^[7].

עדים

ביאת יבום אם צריכה היא להיות בפני עדים, נחלקו בה ראשונים: יש סוברים שצריכה עדים (תוספות הרא"ש יבמות נא ב ד"ה אי; רמ"א קסו ב, וראה בית שמואל קסו סק"ב), כמו ביאת קידושין (פסקי ריא"ז יבמות יג בסופו. ראה ערך דבר שבערוה וערך קדושין) - היינו שצריך להתייחד עמה בפני עדים, שעדי היחוד חשובים הם כעדי ביאה (ראה ערך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וערך יחוד וערך קדושין). ומהם יש שכתבו שאם בא עליה בלא עדים לא קנאה קנין גמור, ואינו יכול לפטרה בגט בלא חליצה (ריא"ז שם), אלא צריכה גט וחליצה, שהדבר ספק אם קנאה או לא (דרכי משה קסו ג, ופתחי תשובה סק"ו), או שמדרבנן קנאה (ראה בית שמואל סק"ב); ויש חולקים וסוברים שאף כשבא עליה בינו לבינה - קנאה (שו"ת הרשב"א ד שכח; הגר"א אבן העזר קסו סק"ט, ראה חידושי הגר"ח הלוי יבום ד).

הביאה

המערה ביבמתו - שלא גמר ביאתו (ראה ערך ביאה: העראה, שלהלכה היא הכנסת עטרה) - קנה (יבמות נג ב; רמב"ם יבום ב ג; טוש"ע אבן העזר קסו ז).

אף הבא על יבמתו שלא כדרכה קנאה (יבמות נג ב, נד א; רמב"ם יבום ב ג; טור אבן העזר קסו. ובשו"ע השמיט).

הדביקוהו ביבמתו באבר מת בלא קישוי - לא קנאה (תוספות יבמות נג ב ד"ה שאנסוהו; טוש"ע אבן העזר קסו ח).

אף הבא על יבמתו בעל כרחה - קנאה, והרי היא כאשתו לכל דבר (יבמות נד א, ושם ח ב ורש"י). וכן אם בא עליה בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס ובין ברצון, ואפילו הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת, הוא אנוס והיא אינה אנוסה, היא אנוסה והוא אינו אנוס - קנה (יבמות נג ב; רמב"ם יבום ב ג; טוש"ע אבן העזר קסו ז).

אף אם נתכוין בפירוש שלא לקנותה - קנאה (שו"ת רבי עקיבא איגר רכב יד ואילך). ויש מצדדים בדעת ראשונים לומר שאף על פי שקונה יבמתו אפילו שלא מדעתו, אינו קונה אותה בעל כרחו (רבי שלמה איגר בשו"ת רבי עקיבא איגר רכב ה).

אין היבם קונה את יבמתו אלא אם כן נתכוין לבעול, אבל אם נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו, או שנתקשה לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו - לא קנה (יבמות נד א; רמב"ם יבום ב ד; טוש"ע אבן העזר קסו ז, וראה ט"ז סק"ו).

בא על יבמתו ישן - לא קנה (יבמות שם). וכן אם היה שכור שאינו מכיר כלום - לא קנה (רמב"ם שם; טוש"ע שם. ראה ערך שכור).

היתה היבמה ישנה והוא ער - קנאה (ראה יבמות שם; בית שמואל קסו סק"ז). ויש ראשונים שכתבו שצריך ששניהם יתכוונו לשם ביאה (רבנו חננאל בבא קמא כז א).

ביאה גרועה

בא עליה "ביאה גרועה" (ראה רש"י ותוספות וריטב"א יבמות נו א), כגון שהיה שוגג או אנוס, שאמרו שקנה (ראה לעיל)^[8], נחלקו אמוראים: לדעת רב קנאה לכל דבר, ולדעת שמואל לא קנה אלא לדברים המפורשים בפרשת יבום, היינו לירש בנכסי אחיו (ראה ערך ירושת היבם), ולפטרה ואת צרתה מן היבום (יבמות נו א).

אם אוכלת בתרומה, נחלקו בגמרא (שם). להלכה יש פוסקים שאוכלת אם נפלה מן הנישואין, כיון שכבר אכלה אצל אחיו המת (רמב"ם תרומות ח ו; טוש"ע אבן העזר קסו ט); ויש פוסקים אף בנפלה מן הארוסין (פסקי ריא"ז ו א א).

בא עליה לשם דבר אחר

הכונס את יבמתו לשם נוי, או לשם אישות [- שרוצה שייצא לו עליה שם אישות (תוספות יבמות לט ב ד"ה ולשום)], או לשם דבר אחר (ברייתא בירושלמי יבמות א א, ובבלי יבמות לט ב), היינו לירש נכסי אחיו (ראה ערך ירושת היבם. פסקי רי"ד יבמות שם. ובתוספתא יבמות ו י: ולשום נכסים), נחלקו תנאים: אבא שאול אומר הרי זה כאילו פוגע בערוה, וקרוב בעיני להיות הולד הנולד ממנה ממזר (תוספתא יבמות ו י, הובא ביבמות לט ב), שהמייבם את יבמתו שלא לשם מצוה פגע באיסור אשת אח (רש"י יבמות לט ב ד"ה אמר רב); וחכמים אומרים שקיים מצות יבום (ברייתא יבמות לט ב)^[9].

להלכה נחלקו ראשונים (ראה לעיל קדימתו לחליצה): יש שפסקו כחכמים (מרדכי יבמות לא; רי"ף יבמות לט ב; רמב"ם יבום א ב; דעה א בשו"ע קסה א); ויש סוברים שהלכה כאבא שאול (תוספות יבמות לט ב ד"ה אמר בשם ר"ת; טור קסה, בשם רש"י ור"ת ורא"ש; שו"ע קסה א, בשם ויש אומרים, וראה רמ"א שם).

ביאה שניה - לאחר שבא עליה ביאה ראשונה לשם מצוה - כתבו אחרונים שמותרת אף לדעת אבא שאול, אף על פי שאינו מתכוין בה למצוה, שהרי כבר נעשית כאשתו לכל דבר בביאה ראשונה (דעה ב בקרבן העדה לירושלמי א א). ומדברי ראשונים נראה שאף בביאה שנייה אסור לבא עליה לשם הנאתו (ראה ספר התרומה קלג).

זקן וזקנה

זקן - שפסק מלידה (רש"י יבמות כ ב) - שבא על היבמה, קנאה (יבמות כ ב; רא"ש יבמות א ט בסופו; טוש"ע אבן העזר קעב י), שאף על פי שאינו בר לידה מרוב זקנה, ביאתו ביאה היא (ר' אברהם מן ההר יבמות שם). ונחלקו ראשונים: יש סוברים שלכתחילה אינו מייבם (ר"א מן ההר שם; ראה טוש"ע אבן העזר קעב י, ובית שמואל ס"ק יב, והגר"א ס"ק כא בדעתו) מדרבנן (בית שמואל שם); ויש מן הראשונים חולקים, וסוברים שהזקן מייבם (מאירי יבמות כ; ראה הגר"א שם).

זקנה ועקרה הרי הן כשאר כל היבמות, שאם רצה חולץ, ואם רצה מייבם (תוספתא יבמות ב ד; רמב"ם יבום ו ז; טוש"ע אה"ע קעב טז), ואינן כזקן שאינו מייבם מפני שאינו ראוי להקמת שם, לדעת הסוברים כן (ראה לעיל), שאפשר שלבסוף תלדנה, שמצינו כמה עקרות וזקנות שנפקדו (לחם משנה יבום ו ז).

ו. במעוברת

היבמה אינה מתייבמת עד שתמתין שלשה חדשים ממיתת הבעל (יבמות מא א; רמב"ם יבום א יט; טוש"ע אבן העזר קסד א) - והם תשעים יום, חוץ מיום המיתה ומיום היבום (רמב"ם וטוש"ע שם, על פי יבמות מג א, וראה ערך הבחנה) - שמא מעוברת היא מבעלה, ושמא יהא הולד בן קיימא, ונמצא שפוגע באיסור אשת אח שלא במקום מצוה (יבמות מא ב). ואפילו יבא אליהו ויאמר שאינה מעוברת, אין משגיחים בו, וחייבת להמתין שלשה חדשים (יבמות שם).

אף יבמה בתולה שנתאלמנה מן האירוסין, שודאי אינה מעוברת, צריכה להמתין שלשה חדשים עד שתתייבם (יבמות מא א,ב, ורש"י שם ד"ה הי), וכן קטנה (יבמות מא ב) - או זקנה ועקרה שאינן ראויות לילד (אור זרוע א תרלג; ים של שלמה יבמות ד כח) - גזירה משום יבמה גדולה (רשב"א וריטב"א יבמות מא ב).

בא היבם על יבמתו בתוך שלשה חדשים, ונמצא שאינה מעוברת - קנאה (רמב"ם יבום א יט; טוש"ע אבן העזר קסד א). וכתבו ראשונים שהבא על יבמתו בתוך שלשה חדשים חייב לפרוש ממנה ולהמתין עד שלשה חדשים (מאירי יבמות לו ב ד"ה ולענין; בית מאיר קסד ה); ויש מהאחרונים שכתבו שאין מפרישים אותם (בית שמואל קסד ג).

ואם הפילה - נחלקו אמוראים (יבמות לה ב, שם לו א), והלכה שביאת מעוברת אינה יבום, ואם הפילה חייב הוא לחזור ולבא עליה, ואינו יכול להוציאה בגט (יבמות לו א; רמב"ם יבום א כ; טוש"ע אבן העזר קסד ג). וכתבו ראשונים שאינם חייבים קרבן (תוספות יבמות לה ב ד"ה תגלי). וחייב להוציאה (יבמות לה ב; רמב"ם יבום שם כב; טוש"ע אבן העזר שם ו), ואינה צריכה ממנו גט, שהרי היא ערוה עליו (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ז. במי שאינם בני דעת

קטן וקטנה

קטנה - בת שלש שנים ויום אחד, שביאתה ביאה (ראה ערך ביאה) - מתייבמת (נדה מד ב; רמב"ם יבום א יז; טוש"ע אבן העזר קסז ד), וחייבים עליה משום אשת איש (תוספות יבמות נז ב ד"ה וחייבים), וזוכה בנכסי אחיו, ויורשה ומיטמא לה (ראה לעיל: הביאה והקנין. רש"י סנהדרין סט א; בית שמואל קסז ג), ויוצא בה ידי מצות יבום (רש"י סנהדרין נה ב), ומגרשה בגט, ואינה צריכה חליצה (רש"י קידושין י א; פסקי רי"ד יבמות קיא ב), שקנאה לגמרי בביאה זו, ואף על פי שאין בביאת קטנה משום הקמת שם, הואיל וסופה לבא לידי כך, הותרה מעכשיו (מאירי יבמות קיא ב). ויש ראשונים שכתבו שקטנה מתייבמת, ותגדל אצלו, ותתקיים מצות יבום (רש"י יבמות סא ב ד"ה ואינה).

קטן בן תשע שנים ויום אחד - שביאתו ביאה (ראה ערך ביאה) – שבא על יבמתו, קנאה (נדה מה א; רמב"ם יבום א טז; טוש"ע אבן העזר קסז א), ואף לכתחילה מותר לו לבא עליה (יבמות קיא ב; רש"י יבמות לט א ד"ה ביאת). קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד - שאין ביאתו ביאה (ראה ערך ביאה) - שבא על יבמתו - לא קנאה (רמב"ם וטוש"ע שם).

אף על פי שקטן וקטנה בני יבום הם, נחלקו תנאים אם מותרים הם ביבום: ר' מאיר אומר שקטן אינו מייבם שמא יימצא סריס (ראה ערכו), וקטנה אינה מתייבמת שמא תימצא אילונית (ראה ערכו), וסריס ואיילונית אינם בני יבום (ראה ערך יבם: כשאינם ראויים להקמת שם); וחכמים סוברים שקטן וקטנה מותרים ביבום (יבמות סא ב) מפני שהולכים אחר הרוב, ורוב קטנים אינם סריסים, ורוב קטנות אינן אילוניות (יבמות קיט א, ובכורות יט ב, ונדה לב א, וראה ערך רוב). הלכה כחכמים (רמב"ם יבום ו ג; טוש"ע אבן העזר קעב יב), ויש מהראשונים שפסק כרבי מאיר, שאין קטן מייבם שמא יימצא סריס, וכן אין קטנה מתייבמת שמא תימצא איילונית (פסקי ריא"ז יבמות ו א יא).

עשו ביאת בן תשע ביבמתו כמאמר בגדול (ראה ערך מאמר), שכשם שמאמר בגדול אם בא להוציאה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו (ראה ערך הנ"ל), כך ביאת בן תשע צריכה גט לביאתו - שיגרשנה משיגדיל (ראה נדה מה א, ורש"י שם ד"ה ואינו; שו"ע אבן העזר קסז ה) - וחליצה לזיקתו (נדה שם; רמב"ם יבום ה יח,כא; טוש"ע שם א,ב), שאין ביאת בן תשע קונה קנין גמור (רמב"ם שם). והבא עליה, אינו חייב מיתה (קידושין יט א; רמב"ם אסורי ביאה ג א). ונחלקו ראשונים: יש סוברים שזה שאמרו שעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול (ראה לעיל), היינו שמדרבנן גרעו כח ביאתו (רמב"ן יבמות צו א, ונדה מה א), אבל מן התורה קנאה קנין גמור לכל דבר (רש"י קידושין יט א ד"ה דמדאורייתא); ויש סוברים שמן התורה אין קטן קונה את יבמתו כל עיקר, וחכמים הם שעשו ביאת קטן כמאמר בגדול (תוספות קידושין יט א ד"ה ומדאורייתא).

יבם קטן שבא על יבמתו וחזר ובא עליה משהגדיל, מועילה ביאה זו לקנותה לגמרי, ולהפקיע זיקת יבום מעליה, והרי זה מגרשה בגט בלבד (נדה מה א,ב; רמב"ם יבום ה כא; שו"ע אבן העזר קסז ב).

יבם קטן שבא על יבמה קטנה, יגדלו זה עם זו (משנה יבמות קיא ב; רמב"ם יבום א יח; טוש"ע אבן העזר קסז ה), ויבם קטן שבא על הגדולה - תגדלנו (משנה שם; רמב"ם שם טז), והדברים אמורים לדעת חכמים, שאין חוששים בקטנה שמא תימצא איילונית (ראה לעיל. יבמות קיא ב).

חרש ושוטה

חרש (ראה ערכו) או שוטה (ראה ערכו) שבא על יבמתו, קנאה ופטר את צרתה, ואינו מוציאה לעולם (משנה יבמות קיב ב; ירושלמי יבמות ו א; רמב"ם יבום ו ג; טוש"ע אבן העזר קעב יב,טו).

ויש ראשונים סוברים שאין ביאת החרש מועילה להפקיע זיקת אחיו המת לגמרי, ולעשותה אשת איש גמורה, אלא היא כעין מאמר (מאירי גיטין עא א). וכן כתבו ראשונים בטעם שאין החרש מוציא לעולם, שאין גיטו מפקיע קידושי אחיו שהזקיקוה לו ליבום (רש"י יבמות קי א ד"ה כונס).

הערות שוליים