מיקרופדיה תלמודית:יורש (א)

הגדרה^[1] - הזוכה בממון של המת בירושה, בדינים ובמצוות הנוגעים לאותו ממון.

הגדרת הנושאים שבערך זה

היורש לאחר שזכה בירושתו, לכמה דברים הוא עומד במקום המוריש: לפרוע מהירושה את חובותיו של המוריש, להשיב את מה שגזל, להביא קרבנות שהתחייב בהם, וכן לענין חובות וחיובים שהתחייבו אחרים למוריש. הירושה נחשבת לכמה עניינים כאילו היא עדיין ברשות המוריש: להוצאות קבורתו, לקנסות שקנסוהו על עבירה שעבר, ולענין כמה דינים אמרו ש"יורש כרעיה דאבוה (רגלו של אביו) הוא".

כלל זה אינו כלל מוחלט, ופעמים שמסברא או מלימוד הכתוב אין דין היורש כדין המוריש.

על זהות היורשים, הירושה וחלוקתה, ראה ערך ירושה וערך ירושת הבכור. על הבעל שיורש את אשתו, ראה ערך ירושת הבעל. על המייבם את אשת אחיו, שיורש את אחיו, ראה ערך ירושת היבם.

דינים הנוהגים בכל ממון שזוכה אדם מחברו בירושה במקח או במתנה, כגון גביית חוב מטעם שעבוד נכסים, ראה בערך נכסים משועבדים, ושאר ערכים הנוגעים לזה. דינים שטעמם מפני שאין יורש יודע בעניני המוריש, שמצינו גם בשאר בני אדם שאינם יודעים בעניני אחרים, ראה בערכים: טוענים ליורש וללוקח; שבועת היורשים, ובשאר ערכים העוסקים בדיני טענות ושבועות, וכיוצא.

דיני היורש שאינם נוגעים לממון שירש, כגון גאולת הדם, וגאולת שדה אחוזה, ראה ערכים גואל הדם ושדה אחוזה. על יורש בלשון בני אדם, לדיני תנאי וכיוצא, ראה ערך יורש (ב).

יורש בלשון חכמים

יורש הוא מי שירש בפועל (ראה גיטין ל ב), ופעמים שנקראו יורשים הראויים לירש אף שלא ירשו מפני שלא היו למת נכסים (שו"ת הריב"ש תעח), וכן בלשון בני אדם, אם אמר אדם על עצמו שהוא יורשו של פלוני, אין כוונתו אלא שהוא קרובו הראוי ליורשו (שו"ת הריב"ש שם).

גדרו

כרעיה דאבוה

היורש "כרעיה דאבוה" (רגלו של אביו) הוא, ועומד במקום המוריש לכל דבר (ראה עירובין ע ב; רמב"ם עירובין ב ב, לענין ביטול רשות), כגון:

• הגוזל ונתייאשו הבעלים ומת הגזלן, לדעת רבא אין כאן שנוי רשות (ראה ערכו) לפי שהיורש כרעיה דאבוה הוא, וכאילו הגזילה עדיין ברשות הגזלן (רשב"ם בבא בתרא מד א ד"ה הניחא. וראה להלן: רשותו כרשות המוריש);

• אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין (ראה ערך נכסים משועבדים), שנכסי הירושה הם כבני חורין כלפי נכסי מקבל מתנה, לפי שהיורש הוא "כרעא דמורישו" ובמקומו הוא עומד (רשב"א בבא בתרא קלח א ד"ה תוספתא. וראה עוד להלן).

הבן ושאר היורשים

אין הבדל בין בן היורש את אביו לשאר יורשים, שכולם הם "כרעיה דמוריש" (ערך השלחן חו"מ קמד).

יש דיני ירושה המיוחדים לבן, כגון בעבד עברי, שאינו עובד אלא את הבן, ראה ערך עבד עברי, וכגון דין נזיר שמגלח על מעות אביו, ראה ערך נזיר.

על בעל היורש את אשתו, אם עומד במקומה, ראה ערך ירושת הבעל.

פעמים שעומד במקומו בממון שאין בו ירושה

היורש עומד במקום המוריש לענין הממון שירש, אבל לא לענין ממון שיש לו ממקום אחר (ראה להלן: בחובות המוריש).

ויש שעומד במקומו אף שלא היה הממון שייך למוריש בקנין גמור, כגון קרבנות שהקדישם והם ממון גבוה (ראה להלן: בקרבנות המוריש), ובפדיון הקדש שהקדיש אביו, ובפדיון מעשר שני, ובהבאת ביכורים (ראה להלן: רשותו כרשות המוריש).

וכן פעמים שעומד במקום המוריש אף לענין ממון שאין בו ירושה, כגון בעבד עברי (ראה ערכו) שיוצא במיתת האדון, שיש סוברים שהיורש חייב בהענקה (ראה ערכו. ראה להלן: בהשבת גזלו ובשאר חיוביו).

כהנים הזוכים בגזל הגר אם הוא במעמד ירושה

כהנים הזוכים בגזל הגר שמת בלא יורשים (ראה ערך גזל הגר), אם הם חשובים כיורשי הגר - חייבים במעשר בהמה, ואם כמקבלי מתנות - פטורים (ראה ערך מעשר בהמה, מחלוקת), והלכה שאינם כיורשים אלא כמקבלי מתנות (בבא קמא קי ב; רמב"ם גזילה ואבדה ח ח).

בעל בנכסי אשתו בחייה, אם נתנו לו חכמים דין לוקח או דין יורש (ראה בבא בתרא קלט א, ורשב"ם ד"ה בעל), ראה ערך נכסי מלוג. על יורשים שחלקו את הירושה, אם כל אחד מהם כיורש, או כלקוחות שלקחו זה מזה, ראה ערך ברירה וערך חלוקת שותפות. על הרוגי מלכות (ראה ערכו) שממונם למלך, אם זכיית המלך היא בגדר ירושה, ראה ערך הרוגי מלכות.

על מי שזכה בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים (ראה ערך גר), שבעל חוב הגובה מנכסים הללו צריך שבועה, כדין הנפרע מהיורשים, ראה ערך גר.

בחובות המוריש

מצוה לפרוע חוב אביהם

מצוה על היתומים לפרוע את חובות אביהם (כתובות צא ב, ובבא בתרא קנז א; רמב"ם מלוה ולוה יא ח; טוש"ע חו"מ קז א), אף כשהנכסים אינם משועבדים, ואין חייבים לשלם מן הדין, מצוה עליהם לשלם (רמב"ן בבא בתרא קעד ב ד"ה אבל).

ירשו קרקעות משועבדות, ועל תקנת הגאונים לגבות אף מהמטלטלים של הירושה, ראה ערך יתומים וערך נכסים משועבדים.

גדר המצוה וטעמה

בגדר המצוה, נחלקו ראשונים ואחרונים:

• יש שכתבו שהיא משום כבוד אביהם (רש"י כתובות צא ב ד"ה מצוה; רא"ש כתובות ט יד; טור חו"מ קז ב). ואינה אלא מדרבנן (רש"י שם), לפי שלהלכה אין מצות כיבוד אב אלא מממונו של האב (ראה קידושין לב א, וראה ערך כבוד אב ואם), והנכסים שירשו שלהם הם (שו"ת חתם סופר חו"מ קעז ד"ה והנה).

• ויש שכתבו שהיורשים בכלל דין פריעת בעל חוב מצוה (ראה בבא בתרא קעד א, וכתובות פו א) לפרוע חובות אביהם (בעל התרומות סא ב ב, בשם הראב"ד).

• ויש שכתבו שהיורשים עומדים במקום אביהם כאילו לוו בעצמם (גידולי תרומה סא א ט, בדעת הרשב"א), הואיל והממון הגיע לידם מיד המוריש, מצוה עליהם לשלם חובו (חזון איש בבא קמא טו סק"א), ואף בשאר יורשים נוהגת מצוה זו (חזון איש שם סק"ו וס"ק לו).

כשלא ירשו מאביהם כלום

לא ירשו מאביהם כלום, נחלקו בדבר:

• יש שכתבו שמצווים לפרוע חוב אביהם מנכסים של עצמם (תוספות בבא בתרא קנז ב ד"ה מצוה, ראה רש"ש שם; תשובות ה"ר משה ב"ר יוסף, הובא בטור חו"מ קח לא; רשב"א בבא בתרא שם א ד"ה תרגמה, ובשו"ת ד קנב), משום כבוד אביהם (רשב"א שם).

• ויש סוברים שאין מצוה אלא כשירשו נכסים ממנו (רבינו חננאל, ראה שו"ת הרשב"א ד קנב, ובית יוסף חו"מ קז בדעתו; רש"י מהדורה קמא בשיטה מקובצת כתובות צא ב בתירוץ ב'; רמב"ם מלוה ולוה יא ח; טוש"ע חו"מ קז א, וטור שם קח לא), שחיוב כיבוד אב משל האב ולא משל בן (ראה לעיל. סמ"ע שם סק"א), ואם ירשו נכסים כנגד מקצת החוב, אין עליהם לפרוע אלא ממה שירשו (רמ"א שם).

כשירשו מטלטלין

ירשו מטלטלים - קודם תקנת הגאונים שמשתעבדים לבעל חוב (ראה ערך נכסים משועבדים):

• יש סוברים שמצוה על היורשים לפרוע מהם (רבינו חננאל ורמב"ם שם; תוספות בבא בתרא קעד א ד"ה ואם, בשם ר"י; טוש"ע שם).

• יש סוברים שאין מצוה לפרוע אלא כשהניח להם אביהם קרקעות (עיטור, עיסקא וחוב), משום שלא תנעול דלת בפני לווים (עיטור שם).

• ויש מחלקים, שמצוה לפרוע מהמטלטלים במלוה בשטר ולא במלוה על פה (בעל התרומות סא א ח, בדעת רש"י).

מקרקעות שלא השתעבדו לחוב

קרקעות שקנה אביהם לאחר ההלואה, באופן שאינן משועבדות (ראה ערך נכסים משועבדים וערך אחריות טעות סופר וערך דבר שלא בא לעולם), לרב ושמואל הסוברים שאין מלוה על פה גובה מן היורשים, אף מקרקעות שקנה אביהם לאחר ההלואה אין גובים (בבא בתרא קנז א), שלגביהן ההלואה חשובה כמלוה על פה (רבינו גרשם ורמ"ה, וראב"ד בשיטה מקובצת, בבא בתרא שם).

ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שאף אין מצוה על היורשים לפרוע מהן (ראב"ד שם); ויש סוברים שמצוה עליהם לפרוע מהן (תוספות בבא בתרא שם ד"ה מצוה).

להלכה שמלוה על פה גובה מן היורשים (ראה ערך הנ"ל), ואף על פי כן אין גובים מקרקעות אלו מטעם שעבוד, לסוברים כן (ראה ערך נכסים משועבדים), מצוה על היורשים לפרוע מהן (ראה בבא בתרא קנז א, ותוספות שם).

ב"ראוי"

בנכסים שירשו מאביהם לאחר מיתתו - כגון שמת אחד ממורישיו, שנכסים אלו קרויים "ראוי", ואין בעל חוב גובה מהם, לסוברים כן (ראה ערך ראוי; מוחזק) - לענין המצוה אין חילוק בין ראוי לבין מוחזק (ריטב"א כתובות צא ב ד"ה מצוה; אבני מלואים ק סק"ה; פתחי תשובה חו"מ קד ס"ק יד).

ביורשים קטנים

יורשים קטנים, אין עליהם מצוה לפרוע חוב אביהם, שהרי אינם בני מצוות (עליות דרבנו יונה בבא בתרא מד ב; שו"ת הרשב"א ג מה וד קנב), והאמוראים שנחלקו אם גובים מיתומים קטנים (ראה בבא בתרא קעד א), הרי זה בנכסים שנשתעבדו לבעל החוב (שו"ת הרשב"א ג שם).

אם כופים על מצוה זו

אם כופים את היורשים לפרוע חובות אביהם, כשאין הנכסים משועבדים, נחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שאין כופים (רש"י כתובות צא ב ד"ה מצוה; תוספות כתובות פו א, ובבא בתרא קנז א ד"ה מצוה; רמב"ם מלוה ולוה יא ח; רא"ש כתובות ט יד; טוש"ע חו"מ קז א), שלדעתם טעם המצוה משום כיבוד אב (ראה לעיל), ש"מתן שכרה כתוב בצידה", ואין כופים עליה (ראה ערך כבוד אב ואם וערך כפייה. תוספות כתובות שם), או לפי שאינה אלא מדרבנן (רש"י שם), ולא תקנו חכמים שיכפו עליה (פני יהושע כתובות פו א, ושם צא ב).

• ויש סוברים שכופים את היורשים (רבינו חננאל, הובא ברמב"ן ובר"ן כתובות פו א, ועוד; שו"ת הרשב"א ד קנב, בשם תוספות בבא בתרא קנז א; הגהות אשר"י בבא בתרא ט לז בשם מהרי"ח), שפריעת חובות האב לדעה זו בכלל מורא אב היא, שבזיון הוא לו, ועל מורא האב כופים (ראה ערך מורא אב ואם. חתם סופר כתובות (תקע"ג) פו א).

תפס המלוה מטלטלים שלא באו ליורשים

הניח מטלטלים המונחים ברשות הרבים, נחלקו תנאים:

• לדעת רבי טרפון הקודם זכה, שלדעתו מועילה תפיסה לאחר מיתת הלווה (ראה כתובות פד א ורש"י), מחמת שמצוה עליהם לפרוע חוב אביהם, ולכן אין כח לבית דין להוציאם מידו (פני יהושע שם ד"ה משנה). וכן אם היה לאב מלוה ביד אחרים, מוציאים מהלווה ונותנים לבעל חוב, כיון שאינם ברשות היורשים (שם ורש"י), ואף על פי שאין כופים על מצוה זו, כיון שאין המטלטלים ברשותם אין זו כפייה (פני יהושע שם).

• לדעת רבי עקיבא, יינתנו ליורשים (כתובות פד א), ואין תפיסה מועילה (שם ב), וכן הלכה (שם; רמב"ם מלוה ולוה יא ז וח; טוש"ע אהע"ז קב ב-ג, וחו"מ סד א).

החובה לטפל בפירעון החוב

• הלקוחות אינם חייבים להשתדל בפרעון החוב, אבל היורשים חייבים להשתדל למכור את הקרקעות שירשו לצורך פרעון החוב (מגיד משנה מלוה ולוה כב טו, וראה נתיבות המשפט קג סק"ד).

חלוקת הירושה מחדש

• האחים שחלקו ובא בעל חוב של אביהם וגבה מחלקו של אחד מהם, שבטלה החלוקה (ראה בבא קמא ט א, ובבא בתרא קז א, ורמב"ם נחלות י יא, וטוש"ע חו"מ קעה ד, וראה ערך חלוקת שותפות: לאחר החלוקה), אין אומרים שהפסיד, הואיל והחוב מוטל על היורשים ויש עליהם שעבוד הגוף, על כולם מוטל לפרעו בשוה (רא"ש בבא קמא א ו, ודברי משפט קיב סק"ב, ונחל יצחק קח סק"א ענף ג, בדעתו).

ספק פרעון ביורשים

מלוה על פה - שלהלכה גובה מן היורשים (ראה בבא בתרא קעה ב וקעו א, וראה ערך מלוה על פה וערך נכסים משועבדים) - וטען היורש איני יודע אם פרעך מורישי, אף על פי שלווה שאמר איני יודע אם פרעתיך, חייב לשלם (ראה ערך ברי ושמא: בספק פרעון), היורש פטור (רמב"ם מלוה ולוה יא ו; טוש"ע חו"מ קח א. וראה ערך טוענים ליורש וללוקח), שהרי אם פרע מורישו את החוב, לא התחייב היורש מעולם, והרי זה כאומר איני יודע אם התחייבתי, שפטור (ראה הגהות אמרי ברוך על הש"ך חו"מ עה ס"ק נד, בדעת הש"ך).

ויש סוברים שאף לגבי היורש הרי זה כספק פרעון, שודאי השתעבדו הנכסים לחוב, וספק אם הסתלק מהם השעבוד, אלא שהיורש פטור מטעמים אחרים (בית מאיר אה"ע קעח טו, בדעת בעל התרומות לח ג ד; שו"ת רבי עקיבא איגר ג לא, ועוד).

בהשבת גזלו ובשאר חיוביו

חיובי ממון, כגון השבת גזל ורבית, או נדרי צדקה וכיוצא, פעמים שמשתעבדים נכסיו, ראה ערכיהם וערך מלוה הכתובה בתורה, וערך נכסים משועבדים. פרק זה דן בחיוב היורשים בהם שלא מחמת שעבוד הנכסים, ובפטור שפטורים מחלק מהם אפילו כשהניח להם אביהם נכסים משועבדים.

על חיוב היורשים בחיובי הבעל לאשתו מדיני הכתובה, ראה ערך אלמנה וערך כתובה ושאר ערכי חיובים אלה. על חיובי שבועה ראה להלן.

חומש ואשם גזלות

הגזלן שכפר ונשבע לשקר - שאם חזר והודה משלם קרן וחומש (ראה ערך חומש), ומביא אשם גזלות (ראה ערכו. ראה ערך שבועת הפקדון) - ומת, והודו היורשים, אף על פי שהם משלמים את הקרן, פטורים מהחומש והאשם (תוספתא בבא קמא י ו; רמב"ם גזילה ואבדה ז ו. וראה בבא קמא סז א, ותמורה ו א; רמב"ם שם ג). ואפילו נשבעו הוא ואביו, אינו משלם חומש על גזל אביו, באופן שאין שבועתו מחייבתו מצד עצמו (בבא קמא קד ב ואילך, ורמב"ם גזלה ז ג-ד. וראה ערך חומש).

הודה האב ונתחייב בחומש ומת, שהיורשים חייבים לשלם את החומש מהנכסים שירשו, ראה ערך חומש: בגוזל את חברו.

השבת הגזלה

התייאשו הבעלים מן הגזלה בחיי הגזלן, לסוברים שיאוש אינו קונה בגזלה (ראה ערך יאוש), אם קונים היורשים מטעם יאוש ושנוי רשות (ראה ערכו), ראה להלן: רשותו כרשות המוריש.

לסוברים שפטורים מלהשיבה, אם פטורים מלשלם את דמיה, ראה ערך שנוי רשות. נשתנית הגזלה בידיהם, שקנאוה בשינוי, ראה ערך שנוי.

על גזלה של דבר הניכר לרבים שזה הוא שגזל פלוני (ראה רש"י בבא קמא צד ב ד"ה המסויים), שחייבים להחזירו משום כבוד אביהם, ראה ערך כבוד אב ואם.

השבת רבית ושוחד

על חיוב השבת רבית (ראה בבא מציעא סא ב, וראה רמב"ם מלוה ולוה ד ג, וטוש"ע יו"ד קסא ה, וראה ערך רבית) שאין יורשי המלוה חייבים בה, ראה ערך רבית. הניח להם אביהם חפץ ידוע שנטלו ברבית, שחייבים להחזירו מפני כבוד אביהם, ראה ערך הנ"ל וערך כבוד אב ואם.

על דיין שנטל שוחד, שחייב להחזירו (ראה ערך שוחד), אם היורשים חייבים להחזירו, ראה ערך שוחד.

חיובים של מצוה וכפרה

בפדיון הבן (ראה ערכו), אם מת האב והניח נכסים, שגובים מהם מדין שעבוד נכסים, ראה ערך פדיון הבן.

על מי ששורו הרג אדם - שחייב לשלם כופר (ראה ערכו) ליורשי הנהרג - שלהלכה שהוא כפרה, יורשיו פטורים, ואם חייבים לשלם דמי הנהרג ליורשיו, בתורת דמי נזק, ראה ערך כופר.

המועל בהקדש בשוגג, שחייב קרן וחומש (ראה ערך מעילה, וערך חומש), וכן זר שאכל תרומה בשוגג, שחייב קרן וחומש (ראה ערך תשלומי תרומה, וערך חומש), שאם הם כפרה (ראה ערך חומש), אין היורשים חייבים בהם, ראה ערך מעילה וערך תשלומי תרומה.

התחייבויות בשבועה ונדרי צדקה

הנשבע לתת ממון לפלוני - או נדר לתת לעניים (רמ"א חו"מ רנב ב) - היורשים פטורים (שו"ת הריטב"א רא, הובא בבית יוסף חו"מ רנב; רמ"א שם. וראה ערך מצוה לקיים דברי המת), שהשבועה אינה עושה קנין (קצות החושן שם ס"ק ה).

ציווה כשהוא שכיב מרע (ראה ערכו) ואמר שכל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים, כתבו ראשונים שהיורשים חייבים לתתו (ראה רמב"ם מכירה כב טז), ויש שכתבו בדעתם שהוא משום שמצוה לקיים דברי המת (ראה ערכו. מגיד משנה שם).

פדיית קרקע שגבה בחובו

גבה המלוה קרקע בחובו - שאם הלווה רוצה לפדותה חייב להחזירה לו (ראה ערך גבית מלוה) - אין היורשים חייבים להחזירה ללווה הרוצה לפדותה (בבא מציעא לה א; רמב"ם מלוה ולוה כב יז; טוש"ע חו"מ קג י).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שלא אמרו אלא כשכתב קרקע זו בחייו לאחד מיורשיו, שהוא כמקבל מתנה, אבל יורשים חייבים להחזירה ללווה (רמב"ן בבא מציעא שם ד"ה ומסתברא תירוץ א'; רא"ש שם ג ד; טור שם; רמ"א שם בשם יש אומרים), שבמקום המוריש הם עומדים (רא"ש וטור שם).

• ויש שכתבו שאף היורשים אין חייבים להחזירה ללווה (ראה תוספות שם ד"ה לוקח; רמב"ן שם תירוץ ב'; בית יוסף שם בבדק הבית, וש"ך שם ס"ק יט, והגר"א שם ס"ק לד, בדעת רמב"ם שם; שו"ע שם).

בדיני קרקעות

לקח שדה סמוך לשדה של חברו - שהרשות ביד חברו ליתן לו דמים ולקנות את השדה בעל כרחו (ראה ערך בר מצרא) - אם יכול לסלק את היורשים, ראה ערך בר מצרא.

בחיובי שומרים

על חיובי שומרים (ראה ערכו) שהיו על המוריש, שאין היורשים חייבים בהם, ראה ערך שומרים וערך נכסים משועבדים.

ירשו פרה שאולה, אם חייבים באונסיה, ואם חייבים בגניבה ואבדה כשומר שכר אף שאינם משתמשים, וכן בפרה שכורה, ונגנבה או נאבדה, ראה ערכים: שואל; שוכר; שומרים.

השוכר בית ומת - לסוברים שהיורשים יכולים להשתמש בבית כל משך ימי השכירות (ראה ערך יורש (ב)) - אם חייבים לשלם דמי השכירות מנכסי עצמם, ראה ערך שכירות.

אומן, שדינו כשומר שכר על החפץ שקיבל לעבודתו (ראה ערך אומן), אם אף יורשיו נעשים כשומרי שכר, ראה ערך שומר שכר.

המלוה על המשכון, שנחשב שומר שכר (ראה ערך משכון), אם אף יורשיו נעשים עליו שומרי שכר, ראה ערך משכון.

בשבועת מודה במקצת

יורשי הנתבע הבאים בטענת שמא, אין עליהם חיוב שבועה, שנאמר בשומר שכר שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם (שמות כב י), ולא בין היורשים (שבועות מז א).

הדברים אמורים בשבועת מודה במקצת (ראה ערכו), שאמר לו מנה לאבי ביד אביך, והודה לו בחמישים ועל השאר אומר איני יודע, שאילו היה אביו טוען כך הרי התחייב שבועת מודה במקצת, וכיון שאומר איני יודע על השאר, אינו יכול להישבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול להישבע - משלם (ראה ערך מתוך שאינו יכול להשבע משלם), ואת היורש הטוען כך פטרה התורה (שבועות מז א וב, ורש"י שם א ד"ה אביו; טוש"ע חו"מ עה טז), לפי שלא היה עליו לידע בעניני המוריש (ראה תוספות בבא קמא מו א ד"ה דאפילו, ורא"ש בבא קמא ו טז, ועוד ראשונים), או לפי שטוענים ליורש שאילו היה המוריש קיים היה טוען ברי ונפטר (קצות החושן עה ס"ק טז, וש"ך שם, ונתיבות המשפט סט ס"ק יג, ובשו"ת רבי עקיבא איגר ג לא, בדעת הרמב"ם. ראה ערך טוענים ליורש וללוקח).

בשבועת השומרים

בתורת כהנים שנינו: מה שומר שכר פטר בו את היורשים, אף שומר חינם פטר בו את היורשים (ברייתא דרבי ישמעאל), ואחרונים פירשו שאינם צריכים להישבע שלא שלח בה המוריש ידו, לפי שאין צריכים לדעת בעניני המוריש (ראה לעיל. קרבן אהרן שם; פירוש החפץ חיים שם).

בחיובים למוריש

חובות שיש לאדם על אחרים, זוכים בהם יורשיו כבשאר נכסיו, ראה ערך ירושה. פרק זה דן בחיובים שהתחייב בהם אדם למוריש, כגון השבת גזל וכיוצא, אם חייב אף ליורשיו, ואם מקיים חיוביו בהשבה ליורשים.

השבת גזלה

הגוזל את חברו ומת הנגזל, שהגזלן מחזיר ליורשים כדרך שהיה מחזיר לנגזל בחייו (ראה ערך גזל: השבת הגזלה; תשלומי גזלה. ראה רמב"ם גזלה ואבדה ח א, וטוש"ע חו"מ שסז ד, וראה רמב"ם תשובה ב יא), שהיורש במקום מורישו הוא עומד (בית יוסף שם), כתבו אחרונים שהוא מקיים בכך מצות השבת גזלה, מפני שהיורש "כרעיה דאבוה" הוא (שו"ת רדב"ז ג תרד).

ויש שכתבו שאם גזל גוי (ראה ערך גזל הגוי: ההשבה) ומת הנגזל, אין מתכפר לו בהשבת הגזל ליורשיו, שאין גדר ירושתו כירושה של ישראל (ראה ערך ירושה), ואינו "כרעיה דאבוה" (צפנת פענח מתנות עניים ג טז).

כשהגזלן הוא היורש

הגוזל את אביו ומת האב, זכה הבן בגזלה שתחת ידו (שו"ת הרשב"א ב שח; דרכי משה וב"ח חו"מ שסז), ולא אמרו שמחזיר את הגזלה לשאר יורשים (ראה להלן), אלא כשכפר בה ונשבע לשקר, שצריך כפרה לשבועתו (רשב"א שם). ויש שמצדד שאפילו לא נשבע לשקר, צריך לקיים מצות השבת הגזלה (משנה למלך גזילה ג ה).

כפר ונשבע על גזל אביו

הגוזל את אביו וכפר ונשבע לו ומת האב, משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו (בבא קמא קח ב; רמב"ם גזלה ואבדה ח ב-ג; טוש"ע חו"מ שסז ה, בקרן, ראה פרישה וסמ"ע ס"ק יא), שצריך לקיים מצות השבה (רש"י בבא קמא שם ד"ה הרי זה), הואיל ונשבע לשקר אינו יוצא ידי תשובה גמורה עד שיוציא את הגזלה מתחת ידו (מאירי שם). וכתבו אחרונים שבדיני ממון זכה בה הגזלן, אלא שנותן משלו כדי לקיים מצות השבה (מהרש"א שם קט ב; פני יהושע שם א).

השבת עבוטו

במצות השבת עבוט (ראה ערכו), אם מת הלווה, אין המלוה חייב להשיב העבוט ליורשים (בבא מציעא קיג א; רמב"ם מלוה ולוה ג ו; טור חו"מ צז לז; סמ"ע שם ס"ק לג), אלא מוכרו וגובה את חובו (רש"י שם ד"ה מת).

פדיית קרקע שגבו מאביהם בחובו

גבה המלוה קרקע מהלווה - שתיקנו חכמים שיוכל הלווה לפדות את הקרקע, וחייב המלוה להחזירה לו (ראה ערך גבית מלוה: פדיית הקרקע שהוגבתה) - יכולים יורשיו לפדות את הקרקע (ראה רש"י בבא מציעא לה א ד"ה ולא מהדרינן, ורמב"ן ורשב"א שם בדעתו; תוספות בבא מציעא שם ד"ה לוקח; רמב"ם מלוה ולוה כב טז; טוש"ע חו"מ קג ט); ויש סוברים שאין המלוה חייב להחזיר ליורשי הלווה (תלמיד הרשב"א בבא מציעא שם).

שמיטת כספים ביורשי המלוה

אם יורשי המלוה חייבים להשמיט החוב אם עברה שנת השמיטה, ראה ערך שמיטת כספים.

היו יורשיו קטנים - לסוברים שחוב אביהם נשמט - אם צריכים לעשות פרוזבול (ראה ערכו), ראה ערך יתומים וערך פרוזבול וערך שמיטת כספים.

בקרבנות המוריש

קרבנות שהפריש ומת

הפריש עולה (ראה ערכו) או שלמים (ראה ערכו) ומת, יורשו מביא את הקרבן (רמב"ם מעשה הקרבנות ג ט, על פי מנחות צב א), וכן הדין במנחה (ראה ערך מנחות. זבחים ה ב; רמב"ם שם יד ג).

אבל חטאות ואשמות אין היורשים חייבים להביא (תוספתא ערכין ג ח), שאינם באים לאחר מיתה, אלא החטאת הלכה למשה מסיני שהולכת למיתה (ראה ערך חטאות המתות. תמורה טו א, ושם טז א; רמב"ם פסולי המוקדשים ד א), והאשם ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויקריבו בדמיו עולה (ראה ערך אשם שניתק לרעיה. תמורה כ ב; רמב"ם שם יד).

חטאת מחוסרי כפרה

יולדת (ראה ערכו), שחייבת להביא חטאת העוף ועולה לטהרתה (ראה ערך חיבי קרבנות: כשנטהרים מטומאתם, וערך יולדת: קרבנה) - וכן זב וזבה ומצורע (ראה ערכיהם וערך חיבי קרבנות, שם) - שהביאה חטאתה ומתה, יביאו היורשים עולתה (קנים ב ה, קידושין יג ב ועוד; רמב"ם מחוסרי כפרה א יג), הביאה עולתה ומתה לא יביאו היורשים חטאתה (קנים שם), שאף על פי שאינה באה לכפרה אלא להכשירה לאכול בקדשים (ראה ערך יולדת: טהרתה), אינה באה לאחר מיתה (ראב"ד קנים שם).

קרבן פסח

המפריש פסחו ומת, יביאנו בנו לשם שלמים (פסחים צח א; רמב"ם קרבן פסח ד ה), שהרי זה פסח שמתו בעליו, ואין כאן מנויים (ראה ערך קרבן פסח. רש"י פסחים שם ד"ה לא), וזהו מותר הפסח שקרב שלמים (ראה פסחים ע ב, וראה ערך הנ"ל וערך מותרות. ר"י מלוניל ומאירי פסחים שם).

עולת ראיה ושלמי חגיגה

הפריש חגיגתו - עולת ראיה (ראה ערכו. ראה רידב"ז לירושלמי שם), או שלמי חגיגה (ראה ערכו. קרבן העדה ושיירי קרבן בירושלמי שם), שחייב להביא ברגלים (ראה ערך חגיגה וערך עולת ראיה) - ומת, נחלקו אמוראים:

• רבי אילא אמר, אין היורשים מביאים אותה;

• רבי זעירא אמר בשם רבי יוחנן ורבי יונתן, היורשים מביאים אותה (ירושלמי חגיגה א א).

הלכה שחייבים היורשים להביאה (רמב"ם חגיגה א י).

מנחת חביתין

במנחת חבתין שמקריב כהן גדול בכל יום (ראה ערך חבתין), אם מת ולא מינו אחר תחתיו, נחלקו תנאים: רבי שמעון אומר, משל ציבור היתה קריבה; רבי יהודה אומר משל יורשים (מנחות נא ב, ושקלים ז ו). הלכה כרבי יהודה (רמב"ם תמידין ומוספין ג כב).

איסור בל תאחר

היורש, הסתפקו בגמרא אם עובר באיסור בל תאחר (ראה ערכו) על נדר אביו (ראש השנה ו ב, ורש"י ד"ה יורש) - שהנודר להביא קרבן ולא הפרישו או איחר להביאו, עובר בלֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ (דברים כג כב. ראה ראש השנה ו א) - שהרי לא נדר, או שמא עובר, שהרי מחוייב בהבאתו (ראה ערך בל תאחר: עבירת עשה באיחור. ראש השנה שם). הלכה שאינו עובר בבל תאחר (ראש השנה שם; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יד).

נפסל הקרבן

עולה שהקריבה היורש שלא לשמה (ראה ערכו) - פסולה (זבחים ז ב ועוד), וצריך להביא עולה אחרת (רש"י שם ד"ה פסולה. וראה ערך לשמה, אם פסולה ממש), אף על פי שהמוריש לא הפרישה מחיים, ששיעבוד נכסים לחיוב קרבנות הוא מן התורה, לסוברים כן (ראה ערך חייבי קרבנות), ולסוברים שאין שיעבוד מן התורה לקרבנות, הדברים אמורים כשהפריש שתי עולות שאם תיפסל אחת חייב להביא את השנייה (ראה תוספות זבחים ד א ד"ה וישנן).

כשחייב הוא עצמו בחטאת

המפריש חטאתו ומת, לא יביאנה בנו אחריו, אף שהיה מחוייב חטאת על אותו חטא (כריתות כז ב ורש"י; רמב"ם שגגות ג ג. וראה ערך חטאות המתות), ואף שחטאת שמתו בעליה תמות, הוצרכנו למעט שאין הבן מביאה (ראה תוספות נזיר כז ב ד"ה ואינו), שהייתי אומר שכשיש בן שחייב חטאת לא תמות (שיטה מקובצת שם בשם הרא"ש), שהוא "כרעיה דאבוה", וירש אותה להתכפר בה כמו אביו (רבנו פרץ נזיר שם).

בעלותו וכפרתו של היורש

היורש המקריב את עולת המוריש (ראה לעיל), מתכפר הוא בה על עשה שעבר (ראה זבחים ה ב, ושם ז ב, ורש"י ד"ה דוקא), ואין היורש קונה את הקרבן כבעלים (ראה זבחים ו א, ורש"י ד"ה ומשני), ולכן אין מתכפר בו כפרה קבועה, אלא כפרה "צפה" ממילא, כדבר הצף על פני המים (שם ורש"י שם).

מעות נזירות

האיש מגלח על נזירות אביו (נזיר ל א; רמב"ם נזירות ח טו), שאם היה האב נזיר, והפריש על נזירותו מעות, ולא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים (המפרש לנזיר כד א ד"ה מעות. וראה ערך נזיר), ומת, והיה בנו נזיר, הבן מביא הקרבנות ממעות אלו לחובת נזירותו (ראה נזיר שם).

ודוקא הבן מגלח, ולא הבת (נזיר שם; רמב"ם שם), ודין זה הלכה למשה מסיני הוא (נזיר שם; רמב"ם שם).

שינוי בעלים בקרבן יורש

עולה הבאה לאחר מיתה שהקריבוה שלא לשם בעליה - שאילו מחיים אינה עולה לו לחובתו, וצריך להביא אחרת (ראה ערך לשמה וערך קרבנות) - נחלקו אמוראים:

• רבא אמר, כשרה ואינו צריך להביא אחרת, שמאחר שמת אין שמו על הקרבן (זבחים ז ב, ותוספות שם ד א ד"ה וישנן, ופסחים סא א, ורש"י שם ד"ה ואינו).

• רב פינחס בריה דרב אמי סובר שצריך היורש להביא עולה אחרת, שהוא הבעלים (זבחים ד ב, ופסחים סא א, ורש"י זבחים שם ד"ה יש).

הלכה כרבא (רמב"ם פסולי המוקדשין טו טו), ויש פוסקים כרב פינחס (מאירי פסחים שם, בשם יש אומרים).

סמיכה ותמורה

בסמיכה (ראה ערכו) ובתמורה (ראה ערכו), נחלקו תנאים:

• רבי מאיר אומר יורש סומך, ויורש ממיר (תמורה ב א, וראה מנחות צב א, ושם צג א, וערכין ב א), שאם המיר קרבן אביו בבהמה אחרת, הרי זו תמורה וקדושה (ראה ערך תמורה. רש"י כתב יד במנחות צב א).

• רבי יהודה אומר יורש, אינו סומך, ואינו ממיר (שם ושם).

הלכה שיורש סומך (רמב"ם מעשה הקרבנות ג ט) וממיר (רמב"ם תמורה א ה), ולאו דוקא בן, אלא כל היורשים (אחיעזר ב מה ג).

בעלות לענין תמורה

בטעם שיורש ממיר לרבי מאיר, אמר רב אשי שאף על פי שאין היורש קונה את הקרבן להיות כבעליו ממש (ראה לעיל) - והמתכפר הוא שעושה תמורה (ראה ערך תמורה. ראה זבחים ו א) - הואיל ומתכפר בו "מקופיא" (ראה לעיל), נחשב "מתכפר" ועושה תמורה (זבחים שם).

תמורה בשני יורשים

מת והניח קרבן לשני בניו, אין ממירים בו (זבחים ה ב; רמב"ם תמורה א ה), אם לפי שנעשו שותפים, ושותפים אינם ממירים (ראה ערך תמורה. זבחים ו א), ואף להלכה שאין היורש קונה קרבן אביו (ראה לעיל), אינם ממירים, לפי שדרשו: אחד ממיר ואין שנים ממירים, שבלשון יחיד נאמר הכתוב (זבחים שם, ורש"י ד"ה ושותפין).

חיובו בנסכים

היורש המביא קרבן שירש מאביו, מביא עמו הנסכים (ראה ערכו. מנחות צב א; רמב"ם מעשה הקרבנות ג ט).

שותפות יורשים במנחה

מת והניח מנחה (ראה ערכו) לשני בניו, הרי זו קרבה - אף על פי שמנחה אינה באה בשותפות (ראה ערך מנחה) - לפי שאין היורשים קונים את קרבן אביהם (זבחים ה ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יד ג).

בצרכי קבורת המוריש

הוצאות קבורתו והספדו

היורשים חייבים בקבורת המוריש, וכופים אותם לקברו (רמב"ם זכיה ומתנה יא כד; טוש"ע חו"מ רנג ל, וראה יו"ד שמח ב), ומוציאים מהם הוצאות כל צרכי קבורתו, כל מה שרגילים לעשותו למת בן גילו ממשפחתו, ואפילו אבן למצבה (רא"ש סנהדרין ו ב; טוש"ע יו"ד שם). ואף אם מצות קבורה היא משום בזיון של בני המשפחה (ראה סנהדרין מו ב, בעיא שלא נפשטה, וראה ערך קבורה), אין היורשים יכולים לומר שהם מוחלים על בזיונם, לפי שהמצוה אף משום בזיון המת (ר"ן שם ד"ה אי נמי).

וכן הספד - להלכה, שהוא משום כבוד המת (ראה ערך הספד) - כופים את היורשים לתת את שכר הספדנים (ראה סנהדרין שם; רמב"ם אבל יב א; טוש"ע יו"ד שמד ט).

אמר אל תקברוני מנכסי

שכיב מרע שאמר אל תקברוני מנכסי, אין שומעים לו, אין בכוחו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור (כתובות מח א).

בירושלמי נחלקו: רב אמר, נקבר מן הצדקה, ורב אימי אמר וכי עלה על דעתך שיהיו אחרים מתפרנסים משלו והוא נקבר מצדקה (ירושלמי כתובות יא א). ומודה רב שאם ירשו קרקע, חייבים בקבורתו (ראה ירושלמי שם). ואף לדברי רב, האומר קברוני, חייבים היורשים בקבורתו (ירושלמי שם), ואפילו לא אמר כלום חייבים בקבורתו (שיירי קרבן שם), שמן הסתם רצונו בקבורה (ספר ניר לירושלמי שם).

להלכה חייבים היורשים בקבורה אפילו כשאמר אל תקברוני מנכסי (רמב"ם זכיה ומתנה יא כד; טוש"ע יו"ד שמח ב, וחו"מ רנג ל).

מממון הירושה

אין חייבים בקבורתו אלא מהממון שירשו ממנו (ראה שו"ת הרא"ש יג יח, ושם פו ו, הובא בטור חו"מ רנג סמ"ח; טוש"ע יו"ד שמח ב), אבל אין כופים אותם לקברו משלהם, אלא על הכל מוטל לקברו (ש"ך יו"ד שם סק"ה), וכן אינם חייבים להספידו משלהם (פרישה יו"ד שמד ס"ק יג).

גדר החיוב

בגדר החיוב, נחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שנכסיו משועבדים לקבורתו (הגהה במרדכי כתובות ד קנו, ובסמ"ק מצוריך מצוה קפ ב עמוד קי), וגובים כדרך שגובים מהם שאר חובותיו (ראה ב"ח חו"מ רעה ד).

• ויש שכתבו שאין שעבוד על נכסי המת, שהרי לא חל השעבוד מחיים (שו"ת הרא"ש טו ג, הובא בטור חו"מ רעה ד, וכן כתב בשו"ע חו"מ שם ב), וחייבים היורשים בקבורתו, שהרי זוכים בנכסים מכחו (שו"ת הרא"ש שם), ואין להם לירש נכסים שהמוריש זקוק להם לקבורתו (פרישה שם בדעת הרא"ש).

על פרטי חיוב היורשים בקבורה, ראה ערך קבורה.

רשותו כרשות המוריש

שינוי רשות בגזלן

רשות יורש, אם נחשבת כרשות חדשה או כרשות המוריש, נחלקו אמוראים:

• רמי בר חמא אמר שרשות יורש כרשות לוקח (בבא קמא קיא ב), ולפיכך מי שגזל והתיאשו הבעלים מהגזלה - להלכה שיאוש אינו קונה בגזל (ראה ערך יאוש) - ומת הגזלן, קנו בניו את הגזלה ביאוש ושנוי רשות (ראה ערכו. שם ורש"י).

• רבא אמר שרשות יורש אינה כרשות לוקח (בבא קמא שם), שיורש "כרעיה דאבוה" הוא (ראה לעיל), וכאילו הגזלה עדיין ברשות הגזלן (רשב"ם בבא בתרא מד א ד"ה הניחא). הלכה כרבא (רמב"ם גזלה ואבדה ב א; טוש"ע חו"מ שנג ד, ושם שסא ז, ושו"ע שם שסב א).

"בהיתרא אתי לידיה"

יש שכתבו שלדברי הכל "כרעיה דאבוה" הוא, אלא שלדעת רמי בר חמא, הטעם שלוקח מן הגזלן קונה ביאוש ושנוי רשות, מפני שלא גזלה ולא נתחייב בהשבתה, ונמצא שבהיתר באה לידו, וקונה אותה ביאוש לבד, כדרך שיאוש קונה באבדה (ראה ערך יאוש), ואף היורש שלא נתחייב בהשבה, קונה אותה ביאוש (נתיבות המשפט שנג סק"ג).

פטור לוקח במעשר בהמה

במעשר בהמה (ראה ערכו) - שהקונה בהמות פטור מלעשרן (ראה בכורות נה ב, וראה ערך מעשר בהמה):

• יש סוברים שהיורש חייב (ראה רש"י בכורות נו ב ד"ה וכשחייבין; לחם משנה בכורות ו י, בדעת הרמב"ם), להלכה שרשות יורש אינה כרשות לוקח (ראה לעיל. רי"ט אלגזי בכורות [וילנא] דף א טור ב וטור ד).

• ויש סוברים שפטור, שלענין זה רשות יורש כרשות לוקח (חזון איש בבא קמא כ ס"ק יט, ובכורות כז ס"ק טו, בדעת הרמב"ם שם).

חזרתו מעורכי המלחמה

ירש בית, חוזר מעורכי המלחמה, כדין הלוקח בית בנוי מחברו, לפי שאצלו הוא חדש (סוטה מג א ורש"י, ראה שם הלימוד; רמב"ם מלכים ז ה). וכן הדין בחזרתו של הנוטע כרם ולא חללו (ראה ערך מלחמה. סוטה שם ב).

חומש בפדיון הקדש

יורש הפודה הקדש שהקדישו המוריש, מוסיף חומש כמו המוריש עצמו (ראה ערך חומש. רמב"ם ערכין ד ה, ושם ה ג, ושם ז ג). ואף על פי שההקדש ממון גבוה ואין היורש יורשו (ראה ערך ירושה), נתרבה מן המקרא שצריך להוסיף חומש, שבמקום אביו הוא עומד (ראב"ד ור"ש לתורת כהנים בחוקותי יב י).

חומש בפדיון מעשר שני

מעשר שני (ראה ערכו) - שהבעלים מוסיפים חומש בפדיונו (ראה ערך חומש) - אף היורש מוסיף חומש (זבחים ו א; רמב"ם מעשר שני ה א). ונחלקו ראשונים לסוברים שמעשר שני ממון גבוה (ראה ערך מעשר שני, ושם שכן הלכה), ואין היורש יורשו (ראה ערך הנ"ל):

• יש סוברים שמוסיף חומש (ראה רמב"ם שם, ומנחת חינוך תעג בדעתו; שיטה לא נודע למי קידושין כד א ד"ה והא), לפי שעומד במקום אביו (ראב"ד ור"ש לתורת כהנים בחוקותי יב י).

• ויש מצדדים שלסוברים שאין היורש יורשו, אינו מוסיף חומש (ראה ראב"ד ור"ש שם בפירוש א').

במקרא ביכורים

היורש מביא ביכורים ואינו קורא (ירושלמי ביכורים א ה), כשהפריש ביכורים ונעשה חולה מסוכן, שהראוי ליורשו מביאם ואינו קורא, אבל אם הפריש ביכורים ומת, של היורש הם ומביאם וקורא (ראה ירושלמי שם; רמב"ם ביכורים ד ח, ראה צפנת פענח שקלים ד ד בדעתו), ואף על פי שממון גבוה הם, הואיל ושם יורש עליו הרי הוא במקום המוריש (זכר יצחק השלם ב מג, ראה לעיל: בקרבנות המוריש).

ויש מפרשים שהדברים אמורים כשנלקטו כשהיה האב חולה מסוכן, ומת, היורש מביא ואינו קורא, לפי שבשעת לקיטה לא היו שלו (ר"ש סיריליאו ומהר"א פולדא לירושלמי שם. וראה ערך מקרא בכורים).

בקנסות שקנסו את המוריש

בעובר על איסורים

בקנסות שקנסו חכמים את העובר על איסורים מסויימים (ראה ערך קנס (חכמים)), אם מת, לא קנסו את בנו אחריו, שלא הטילו חכמים את הקנס על הממון אלא על האדם שעשה את האיסור (מועד קטן יג א, וגיטין מד ב, ובכורות לד ב).

• המטייב את שדהו בשביעית - שחרשה (פירוש המשניות שביעית ד ב), או זיבלה (רש"י גיטין שם, ובכורות שם) - שאסרוהו לזרעה במוצאי שביעית (ראה ערך חורש: בשביעית), אם מת, בנו זורעה (מועד קטן וגיטין ובכורות שם; ירושלמי שביעית ד ב; רמב"ם שמיטה ויובל א יג).

• המוכר עבד כנעני (ראה ערכו) לנכרי והפקיעו מן המצוות, שקונסים אותו לפדותו אפילו ביתר על דמיו ולשחררו (ראה גיטין מד א, וערך עבד כנעני), אם מת - לא קנסו את בנו (גיטין מד ב; רמב"ם עבדים ח א; טוש"ע יו"ד רסז פ).

• המכוין מלאכתו במועד - שאסור להשהותה לחול המועד, שתהיה אז דבר האבד (ראה ערכו) ויעשנה בו - שקנסוהו שתאבד המלאכה (ראה ערך חול המועד: מכוין מלאכתו במועד), אם מת מותר לבן לעשותה כדי שלא תאבד (מועד קטן יג א; רמב"ם יום טוב ז ד; טוש"ע או"ח תקלח ו).

• וכן אם עבר האב ועשאה במועד, לסוברים שבית דין מאבדים אותה ומפקירים אותה (ראה ערך הנ"ל, שם), אין מאבדים אותה מן הבן (רמב"ם שם; בית יוסף או"ח שם, ולבוש שם; לבושי שרד ורבי עקיבא איגר ומחזיק ברכה ומשנה ברורה שם ס"ק טו, בדעת השו"ע שם), אלא שאם כבר הפקירוה בחיי האב, הרי הבן בה כשאר כל אדם (משנה ברורה שם).

• הצורם אוזן בכור בהמה טהורה (ראה ערכו) - שקנסוהו שלא ישחט את הבכור על המום הזה (ראה ערך מטיל מום בקדשים) - אם מת לא קנסו את בנו, ומותר לו לשחטו (בכורות לד ב; רמב"ם בכורות ב ז; טוש"ע יו"ד שיג א), ואף שהקנס מוטל על כל אדם (ראה ערך הנ"ל), לא קנסו אחרי מותו (שו"ת אור זרוע רעו).

בקנס על איסור תורה

נחלקו ראשונים:

• יש שכתבו שלא נאמרו הדברים אלא באיסור דרבנן (רבינו ירוחם ד ה; ר"ש סיריליאו לירושלמי שביעית ב ד), והצורם אוזן בכור שלא קנסו את בנו, אינה אלא בזמן הזה, לסוברים שהאיסור בזמן הזה מדרבנן (ראה ערך הנ"ל. שו"ת כתב סופר יו"ד ס, ואו"ח פ בתירוץ ג').

• ורבים סוברים שאף באיסור תורה לא קנסו את בנו אחריו (ראה תוספות בכורות לד ב ד"ה הטיבה, וגיטין מד ב ד"ה נטייבה; ראה ר"י מלוניל ונמוקי יוסף מועד קטן יג א; ריטב"א גיטין שם; שו"ת מהרי"ל החדשות קמה. וראה בית יוסף או"ח תקלח; קרבן נתנאל על הרא"ש מועד קטן ב יז ר; בית מאיר שם; באור הלכה שם).

בקנסות מהתורה

קנסות של תורה (ראה ערך קנס) שהתחייב המוריש, אף בנו חייב בהם, וגובים מהנכסים שירש מאביו, כשאר חובות האב (ראה ערך נכסים משועבדים. רש"ש בכורות לד ב).

קנסות שקנסו את בנו

בקנסות מסויימים מצינו שקנסו אף את בנו אחריו:

• שנים שהפקידו אצל אחד - זה מנה וזה מאתים, זה אומר המאתים שלי וזה אומר המאתים שלי, לסוברים שקונסים ואומרים שהכל יהא מונח עד שיבא אליהו, כדי שהרמאי יפסיד (ראה ערך יהא מונח וכו': בשנים שהפקידו. ראה בבא מציעא לז א), אפילו מתו אין נותנים לבניהם, לפי שכאן הקנס הוא כדי שיודה, ואם היה הדין לתת לבניו לא היה מודה (תוספות גיטין מד ב ד"ה נטייבה).

• שטר חוב על הלואה של רבית (ראה ערכו), לסוברים שקונסים את המלוה שלא יגבה אפילו את הקרן (ראה בבא מציעא עב א, וראה ערך רבית), אם מת קנסו אף את בנו אחריו שלא לגבותו, שכבר זכה בו הלווה (תוספות גיטין מד ב ד"ה נטייבה).

• המוכר בהמה גסה לגוי - שעבר על איסור דרבנן, וקנסוהו לחזור ולקנותה ממנו אפילו ביתר על דמיה (ראה ערך בהמה גסה) - יש סוברים שקנסו את בנו אחריו (תבואות שור לט סק"ז), שבדבר מצוי החמירו יותר (שם); ויש שכתבו שאף כאן לא קנסו את בנו (חתם סופר גיטין מד א).

• המוכר בית בארץ ישראל לנכרי - שעבר על לֹא תְחָנֵּם (דברים ז ב. ראה עבודה זרה כ א), וקנסוהו שהדמים אסורים (ראה גיטין מד א, וראה ערך לא תחנם) - אף אם מת, הדמים אסורים לבנו, שהקנס היה על הדמים שאסורים, וכל שהקנס על הממון, אסור אף לבניו (חתם סופר גיטין שם).

• חמץ שעבר עליו הפסח (ראה ערכו), שאסור בהנאה, לסוברים שהוא קנס, אסור החמץ אף לבנו אחריו (חק יעקב או"ח תמח ס"ק כא, לסוברים שאסור אף לאחרים; שו"ת נודע ביהודה קמא או"ח כ; פרי מגדים יו"ד צט שפתי דעת ס"ק יב), לפי שאסרו חכמים את גוף החמץ (נודע ביהודה שם).

• העושה מלאכה בשבת, שקנסוהו שלא ליהנות ממנה לעולם, לסוברים כן (ראה ערך מעשה שבת) - יש סוברים שקנסו אף את בנו אחריו (ראה מגן אברהם או"ח תקלח סק"ב, ומחצית השקל שם בדעתו), לפי שהקנס על הממון, שהרי אסרו אף לאחרים עד מוצאי שבת (ראה ערך הנ"ל), ואף על פי שהחמירו עליו יותר, מכל מקום גזירה אחת היא (חתם סופר גיטין מד א); ויש סוברים שלא קנסו בנו אחריו (לבושי שרד או"ח תקלח).

הערות שוליים