מיקרופדיה תלמודית:יחס

הגדרה^[1] - קורבת אדם לאביו ולאמו והשתייכותו לעמם ולמשפחתם

יחס - ובלשון המקרא: יַּחַשׂ (נחמיה ז ה) - משמעותו ידיעת אבותיו של איש מסויים (תוס' יום טוב קידושין ד א), כמו "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א יח), שתרגומו הוא: ואתיחסו על זרעיתהון לבית אבהתהון (אונקלוס שם).

ומצינו בכמה מקומות שחילקו בין אנשים שיש להם יחס, לבין אנשים כגון עבד כנעני שאין להם יחס, כלומר שאינם נקראים על שם אביהם (ראה יבמות סב א, ורש"י ד"ה בלאדן), ואינם חשובים בניו לדבר מן הדברים (ראה בבא קמא פח א, ורש"י ד"ה לא וד"ה יש).

וכן נזכר בתלמוד לשון "יוחסין", בדרך כלל לציון מעלת המשפחות הכשרות והמיוחסות (ראה כתובות כד ב)^[2].

הערך שלפנינו דן הן בקורבה של אדם לאביו ולאמו, והן בהשתייכותו של אדם לעמם ולמשפחתם של אביו ואמו, וכן דן הערך בבירור זהותם של אביו ואמו של אדם מסויים.

לאב ולאם

יחס האב

ישראל שהוליד מבת ישראל, נחשב לאביו של אותו הזרע לכל המצוות והדינים שנוהגים באב ביחס לבן ולבת, ולכל המצוות והדינים שנוהגים בבן ובבת ביחס לאביהם (ראה ערכים: אב; בן; בת. ראה יבמות יז א).

וכן שנינו: מי שיש לו בן מכל מקום, אותו הבן פוטר את אשת אביו מן היבום, והוא חייב על מכתו ועל קללתו של אביו, ובנו הוא לכל דבר (יבמות כב א; רמב"ם יבום א ג; טוש"ע אבן העזר קנו ב), בין שהוליד מאשתו בין שהוליד מפנויה, הנולד מתייחס אחריו (ראה יבמות כב ב. וראה תוס' גיטין מג א ד"ה ואי), שנאמר לענין איסור בת הבן ובת הבת: עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה (ויקרא יח י), ובבן ובת שנולדו מן האנוסה הכתוב מדבר, שהרי הבנות של בן ובת שנולדו לו מאשתו הנשואה כבר למדנו שאסורות מהכתוב: עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ (שם שם יז), מכאן שבנו ובתו מן האנוסה, בנו ובתו הם (ראה יבמות כב ב).

מחייבי לאוין וכריתות

אפילו בנו ובתו מחיבי לאוין מתייחסים אחריו (ראה יבמות כג א, ורש"י ד"ה פרט. וראה תוס' קידושין סח א ד"ה וכי); ואפילו בנו ובתו מחייבי כריתות, שממזר הוא, בנו הוא לכל דבר (ראה יבמות כב ב, ורש"י ד"ה בעושה, ותוס' שם א ד"ה פשיטא, ורמב"ן וריטב"א יבמות שם), ומקיים בו מצוות פריה ורביה (ירושלמי יבמות ב ו, לגירסת רמב"ן ורשב"א וריטב"א ומאירי יבמות שם)^[3]; ובנו הוא אף לשניות, שאף בו גזרו על כל הקרובות שאסרום מדרבנן (ראה ערך שניות); ויורשו ומיטמא לו, אף על פי שנולד לו בעבירה (רמב"ן יבמות שם), שכן דרשו מהכתוב לענין איסור אחות: מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ (ויקרא יח ט), שחשובה אחותו בין שאומרים לו לאביו שמותר לו לקיים את אמה של אותה אחות, ובין שאומרים לו לאביו שחייב להוציאה, ואפילו היא מחייבי כריתות שאין תופסים בהן קידושין לאביו, מכל מקום אחותו היא, ש"מולדת חוץ" משמעותו מי שהיא "חוץ", היינו מי שאינה צריכה הימנו גט (יבמות כג א, וריטב"א שם).

בנו משפחה ונכרית

ישראל שהוליד מן השפחה או מן הנכרית, שהולד הוא עבד או נכרי כמותה (ראה להלן: לעם ולמשפחה), אותו הולד אינו חשוב בנו של אביו לדבר מן הדברים (רמב"ם נחלות א ז, איסורי ביאה יב ז, מלכים ח ח בבא על הנכרית; תוס' קידושין סח ב ד"ה ולדה; רמ"א אה"ע טז ב)^[4].

ואפילו אם השתחרר הולד או התגייר, אינו מתייחס אחר אביו שכיון שמתחילה לא היה בנו, אינו חוזר ונעשה בנו בשחרור וגירות, ואפילו אם קודם שנולד אותו הבן נשתחררה השפחה ונתגיירה הנכרית, וילדתו בקדושה, אין הבן מתייחס אחרי אביו (רמב"ם יבום א ד, וקרית ספר שם; בעל הלכות גדולות לב מיאון עמ' שמח).

ולכן בנו של ישראל הבא מן הנכרית או מן השפחה אינו פוטר את אשת אביו מן היבום, שאינו נקרא זרעו ורואים כאילו אינו קיים (יבמות כב א; רמב"ם שם; טוש"ע אה"ע קנו ב). ואינו פוסל את אם אביו מלאכול בתרומה, כלומר שבת כהן שאין לה זרע מישראל, אלא בן בנה זה שנולד לבנה מנכרית, מותרת לאכול בתרומה, אף על פי שבת כהן שיש לה זרע מישראל אינה אוכלת בתרומה, שאין זה זרע (יבמות סט ב; רמב"ם תרומות ו טז).

ואינו חייב על מכתו ועל קללתו של אביו (יבמות כב א; רמב"ם ממרים ה ט; טוש"ע יו"ד רמא ח), ואינו יורשו (רמב"ם נחלות א ז; תוס' קידושין סח ב ד"ה ולדה; טוש"ע חו"מ רעו ו); והבן הראשון הנולד לישראל זה מבת ישראל, הרי הוא בכור לנחלה, אפילו אם לפני כן נולד לו בן משפחה או מנכרית (רמב"ם שם ב יב; טוש"ע חו"מ רעז ט); ובנו מן השפחה או מן הנכרית שמת, אין אביו מתאבל עליו (רמב"ם אבל ב ג; טוש"ע יו"ד שעד ד); ואם הוא כהן, אינו מיטמא לו (תוס' שם; טוש"ע שם שעג ד); ואין אביו מקיים בבן כזה מצוות פריה ורביה, אפילו אם נתגייר הבן (שו"ת מהרשד"ם חו"מ שה; אבני מילואים א סק"ג; מנחת חינוך א ס"ק י; קרן אורה יבמות כב א).

לדעת הסוברים שנכרי קטן שאינו תובע להתגייר, אין מגיירים אותו אלא אם כן אביו מביאו להתגייר (ראה ערך גרות: בגר קטן), יש שכתבו שזה שנולד לישראל מן הנכרית אין אביו יכול להביאו לבית דין שיגיירוהו, שאינו חשוב אביו כלל (ראה תוס' יום טוב קידושין ג יב, ושו"ת מהר"ם שיק יו"ד רמח, בדעתו)^[5].

וכן הנולד משפחה או מנכרית אינו זוקק את אשת אחיו ליבום, ואינו חשוב אחיו לדבר מן הדברים (יבמות כב א; רמב"ם יבום א ו; שו"ע אה"ע קנז א), וכן אין אדם חייב כרת ומלקות על אחותו שנולדה לאביו מן השפחה או מן הנכרית (יבמות שם ב; טוש"ע אה"ע טו י).

במקורו של דין זה, שבנו של ישראל מן הנכרית או מן השפחה אינו חשוב בנו, נחלקו תנאים:

• לדעת חכמים למדים מן הכתוב "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים וגו' וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים" (דברים כא טו) - כל מקום שאני קורא בו "כי תהיין", שתופסים באותה אשה קידושין, אני קורא בו "וילדו לו" שהולד הנולד ממנה מתייחס אחרי אביו ובנו הוא לכל דבר, וכל מקום שאין אני קורא בו "כי תהיין", שאין תופסים באותה אשה קידושין, כגון שפחה או נכרית, אין אני קורא בו "וילדו לו", ובנה כמותה והולד הנולד ממנה אינו מתייחס אחרי אביו, אלא אחרי אמו בלבד, והרי הוא נכרי או עבד כמותה (קידושין סח ב, ורש"י ד"ה וילדו וד"ה לא קרינא; רמב"ן רשב"א וריטב"א שם).

• ר' יוסי בר' יהודה סובר שלמדים מהכתוב לענין איסור אחות: בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ (ויקרא יח יא), ודרשו: מי שיש לו לאביך אישות בה, פרט לאחותו מנכרית שאין לאביך אישות בה (יבמות כג א).

• ר' יוחנן משום ר' שמעון בר יוחאי אמר שלמדים שבנו הבא מן הנכרית אינו מתייחס אחריו מהכתוב: בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (דברים ז ג ד), מכלל שבנך הבא מן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה, שהוא נכרי כאמו (יבמות שם; קידושין סח ב).

חרש שוטה וקטן

חרש שוטה וקטן שהולידו, זרעם מתייחס אחריהם (ראה יבמות סט א, סנהדרין סט א. וראה מצפה איתן גיטין מג א; אבני מילואים מד סק"ג; אמרי בינה או"ח שבת י ט).

ויש מהאחרונים שמצדדים לומר שלדעת חלק מהאמוראים קטן שהוליד אין הבן יורשו, ואינו מתייחס אחריו, ואין הקטן המוליד חשוב אביו של הולד (חידושי ר' מאיר שמחה סנהדרין שם).

יחס האם

בת ישראל שילדה, בין דרך אישות ובין דרך זנות, בין שהיתה מותרת לזה שממנו ילדה, ובין שהיתה אסורה לו בלאו או בכרת או בחיוב מיתת בית דין, הרי היא אמו של אותו הולד (ראה סנהדרין נג א, ושם עא א. וראה ערך אם).

גם בת ישראל שילדה מנכרי או מעבד, הולד הוא בנה (יבמות יז א; ריטב"א יבמות מה ב).

מעוברת שהתגיירה

נכרית שנתגיירה בהיותה מעוברת, וילדה, הולד שהורתו שלא בקדושה בגיותה ולידתו בקדושה, חשוב בנה ומתייחס אחריה מן התורה, ואם מתה, אותו הולד יורשה (ראה תוס' כתובות יא א ד"ה מטבילין, סנהדרין סח ב ד"ה קטן; יד רמה בבא בתרא קמט א).

מטעם זה, שני אחים תאומים שהיתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, חייבים זה על אשתו של זה משום אשת אח מן האם (יבמות צז ב; רמב"ם איסורי ביאה יד יד; טוש"ע יו"ד רסט ד); וכן חייב על אחותו משום אחות מן האם, אם נולדו שניהם בקדושה (רש"י יבמות צח א ד"ה נשא).

וכן בנוגע לעדות, שני אחים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, הרי הם אחים גמורים מן האם, ופסולים מן התורה להעיד זה לזה (תומים חו"מ לג ס"ק יז; נתיבות המשפט שם חידושים ס"ק י; ש"ך שם סק"ז)^[6].

יחס בגוי

גוי יש לו יחס שהוא מתייחס אחרי אביו ונקרא על שמו (יבמות כג א, ורש"י ד"ה שפחה; תוס' שם סב א ד"ה בני; בבא קמא טו א), כמו שנאמר: בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן (מלכים ב כ יב)^[7]. וכמה דינים מצינו משום יחוס הנכרי לאביו:

• נכרי יורש את אביו דבר תורה (קידושין יז ב, יח א; רמב"ם נחלות ו ט; טוש"ע חו"מ רפג א).

• מי שהיו לו בנים בנכריותו ונתגייר, לדעת ריש לקיש לא קיים פריה ורביה, והבן הנולד לו ראשון אחר גירות הוא בכור לנחלה, שכיון שגר שנתגייר דומה לקטן שנולד, שוב אין הבנים שנולדו לו בנכריותו מתייחסים אליו; ולדעת ר' יוחנן יוצא בהם ידי מצוות פריה ורביה, והבן הראשון הנולד לו בגירותו אינו בכור לנחלה (יבמות סב א), וכן הלכה (ראה ערך גר). ואף על פי שלכמה דברים גר שנתגייר חשוב כקטן שנולד, כיון שבנכריותו קיים פריה ורביה, דהיינו שזרעו מתייחס אחריו באותה שעה (ראה תוס' יבמות שם ד"ה בני), פטור הוא מפריה ורביה אף לאחר שנתגייר (תוס' שם ד"ה רבי).

זרע הגוי

בדינים שונים מצינו שנכרי אין לו אב, שהתורה הפקירה את זרעו של הגוי, שנאמר: וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם (יחזקאל כג כ), שזרמתם, כלומר הזרע שלהם, שהוא יורה בכח כמו זרם מים, חשובה היא כמו זרע סוסים, ואין לנכרי יחס (יבמות צח א, ורש"י ד"ה זרמת; רבי אברהם מן ההר שם צז ב; תוס' ותוס' הרא"ש כתובות ג ב ד"ה ולדרוש).

מטעם זה שני אחים, אף על פי שהם תאומים, שודאי הוא ששניהם מאותו אב הם, שהרי תאומים נוצרים מטיפה אחת של זרע האב שנחלקה לשתיים, שהיתה הורתם שלא בקדושה, אפילו היתה לידתם בקדושה ומשום כך יש אומרים שאין לומר בהם שדומים הם לקטן שנולד (ראה ערך גר: בלידתו בקדושה), לא חולצים ולא מייבמים (יבמות צז ב, צח א ורש"י ד"ה הא), שכיון שאינם מתייחסים לאביהם אינם חשובים אחים מן האב, ואין יבום אלא באחים מן האב (רש"י שם צז ב ד"ה לא).

וכן גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, אינו חייב על עריות שהם מצד קורבת האב (יבמות צח א, ורש"י ד"ה מן), ואף מדרבנן לא גזרו על עריות של שאר האב בגרים (ראה ערך גר), שכיון שהתורה הפקירה את זרע הגוי, ודבר זה ידוע הוא לכל, אין לאסור משום החשש שיבואו להחליפם בישראל גמור (תוס' בכורות מו א ד"ה נתגיירה).

וכן הגר שהורתו שלא בקדושה, אף על פי שהיתה לידתו בקדושה, אינו חייב על קללת אביו (ספרא קדושים ט ב; ירושלמי יבמות יא ב; רמב"ם ממרים ה ט).

ישראלית שנשאת לגוי

נכרי הבא על בת ישראל שאותו הולד ישראל הוא (ראה ערך גוי: היחס), אותו הנכרי אינו חשוב אביו של הולד כלל (ראה יבמות מה ב, לגירסת רמב"ן ורשב"א שם, בשם רב האי גאון, וריטב"א שם, בשם השאילתות; ראה רש"י קידושין סח ב ד"ה לימא; ראה ריטב"א קידושין יז ב), וולד זה אינו יורש את אביו הנכרי (ראה ראב"ן יבמות מה ב; רמב"ן ורשב"א ותוס' הרא"ש וריטב"א קידושין שם; רמ"ה גיטין מג א), ואם ילדה תאומים אינם חשובים אחים מן האב (חזון איש אה"ע ד סק"ט), ואם נתגייר האב, אינו מקיים פריה ורביה בבן זה שנולד לו בנכריותו (מנחת חינוך א ס"ק יג), והבן הראשון שנולד לו אחר גירותו הוא בכור לנחלה (ירושלמי יבמות ב ו), והרי הולד כיתום בלא אב, ונגרר כולו אחרי אמו בלבד, שהתורה הפקירה את זרעו של הגוי, וכאילו נוצר הולד מאמו בלבד, כמו תרנגולת שהיא מטילה ביצים בלא זכר, על ידי שהיא מתחממת ומתעפרת בעפר (ריטב"א ונימוקי יוסף יבמות מה ב וראב"ן שם; שו"ת רמ"ע מפאנו קטז).

גר

גר שנתגייר, הרי הוא כקטן שנולד מאליו עכשיו, בלא אב ואם וקרובים, ואין עליו קורבה מקודם לכן (רש"י קידושין יז ב ד"ה כי; רש"י סנהדרין נח א ד"ה שהורתו), והקרובים שהיו לו בנכריותו שוב אינם שארי בשר לכל דיניהם, מהתורה, כגון אם נתגייר הוא ושארי בשר שהיו לו בנכריותו אינו חייב על אחת מהן משום ערוה; וכן עבד כנעני שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד, ושארי בשר שהיו לו כשהוא עבד, שוב אינם שארי בשרו, ואינו חייב עליהן (רמב"ם איסורי ביאה יד יא).

ומדין תורה מותר לגר שישא את קרובותיו, ואפילו את אמו ואת אחותו, ואחים שנתגיירו כשרים להעיד זה לזה, ומדין תורה אין הגר יורש את אביו ואת אמו, שכיון שנתגייר הרי הוא כקטן שנולד (תוס' ותוס' שאנץ בכורות מו א ד"ה נתגיירה; יד רמה בבא בתרא קמט א), ואינו מתאבל על קרוביו שנתגיירו עמו (ראה ערך גר: יחסו לקרוביו. וראה רמב"ם ממרים ה ט, וכסף משנה שם).

הזרעה מלאכותית

הנולד מזרע האיש שלא על ידי ביאה, כגון מי שיצאה ממנו שכבת זרע באמבטי, וקלטה אשה את הזרע ונתעברה וילדה; וכן מי שהוציא זרעו לתוך שפופרת, ואחר כך הכניסו את הזרע למעי אשה, ונתעברה וילדה, הרי הולד בנו הוא לכל דבר (תשב"ץ ג רסג; בית שמואל אה"ע א סק"י; חלקת מחוקק א סק"ח; בני אהובה אישות א טו; טורי אבן חגיגה טו א; שו"ת בית יעקב קכב; שאילת יעב"ץ ב צז; שו"ת משפטים ישרים א שצו; פני משה אה"ע א ס"ק יב; מנחת שלמה ב קכד; מנחת יצחק א נ; הגהות הר צבי לטור אה"ע א. וראה ציץ אליעזר ט נא שער ד ג סק"ג)^[8].

ויש מצדדים לומר שאין הולד מתייחס אחר אביו (ראה פתח עינים חגיגה יד, וברכי יוסף אה"ע א ס"ק יד; אבני משפט אה"ע א יא; שו"ת בר ליואי אה"ע א). וכן יש שכתבו שדוקא לחומרא חשוב הולד בנו, אבל אינו פוטר את אשת אביו מן היבום, וחולצת, ואינו יורשו, וכיוצא, שאין בן מתייחס אחרי אביו אלא במקום שאותו האב בא על האם כדרך בני אדם, ונזרע הזרע במעיה מכוחו (אפי זוטרי אה"ע א סק"ו; שו"ת דברי מלכיאל ד קז, בביאור דעה זו; משפטי עוזיאל אה"ע יט; זקן אהרן ב צז)^[9].

אשת איש שהתעברה מזרע של יהודי, יש שכתבו שהולד הוא ממזר גמור (שו"ת בר ליואי ב א; זכר לחגיגה חגיגה טו א; שו"ת ישכיל עבדי ה אה"ע י); ויש שכתבו שדינו כספק ממזר (מנחת שלמה ב קכד; שו"ת ציץ אליעזר יג צז); ויש שכתבו שאינו ממזר כלל (שו"ת שואל ומשיב מהדורה ג ג קלב; עמק הלכה א סח; שו"ת מנחת יחיאל ג מז; שו"ת יביע אומר ב אה"ע א, ח אה"ע כא; שו"ת חלקת יעקב א כד; שו"ת אגרות משה אה"ע א י,עא).

מי שנתעברה מממזר או משאר פסולים שלא על ידי ביאה, כגון שקלטה שכבת זרע שיצאה מאותו ממזר באמבטי, וילדה, יש שכתבו שבזה לכל הדעות הולד ממזר (שו"ת ברית יעקב אה"ע ד; הגר"ש ישראלי תורה שבעל פה לג תשנב עמ' מ); ויש שכתבו שאף בזה הולד אינו ממזר, שאף על פי שיש אומרים שהולד מתייחס אחר אביו לכל דבר, מכל מקום לדעתם פסול ממזרות אינו משום יחוס הבן למשפחת אביו, אלא הוא דין חדש הנלמד מהדרשה "לו, הלך אחר פסולו", שהולד נפסל בפסול של אביו (קידושין סט א), ואין הכתוב מדבר אלא במקום שנתעברה על ידי ביאה, כדרך העולם (אגרות משה אה"ע ג יא).

פונדקאות

הוציאו ביצית מגוף האשה, והפרו את הביצית בזרע איש, והשתילו את הביצית המופרית ברחם אשה אחרת ושם נוצר הימנה ולד^[10], וילדתו, דנו הפוסקים אם הולד מתייחס אחרי בעלת הביצית או אחרי האשה היולדת:

• יש שכתבו שתורמת הביצית היא אמו של הולד (תורת הרפואה עמ' 173; באהלה של תורה א ע; שו"ת חמדה גנוזה ג כז; משנת יעקב ערכין א יג אות יא).

• יש שכתבו ששתיהן אינם אמהות, ותינוק זה אין לו אב ואם (שו"ת ציץ אליעזר טו מה; שו"ת מעשה חושב ג א).

• יש שכתבו שהאם הפונדקאית היא האם ההלכתית (ציץ אליעזר טו מה, כ מט, ואסיא ה עמ' 89, בשמו; נשמת אברהם ד אה"ע ב סק"ב, בשמו ובשם הגרי"ש אלישיב; חוות בנימין ג קח. וראה תחומין ה עמ' 248).

ויש שכתבו ששתיהן נחשבות אמהות לחומרא (נשמת אברהם ד אה"ע ה סק"ב, בשם הגרש"ז אויירבך; אסיא סה-סו תשנ"ט עמ' 45, בשם הגרז"נ גולדברג) ^[11].

לעם ולמשפחה

תפיסת קידושין

עמו ומשפחתו של אדם, שבהם תלוי הכשרו לקהל ולכהונה, וכן תלויים בהם דינים נוספים, פעמים שהם העם והמשפחה של אביו, ופעמים שהם העם והמשפחה של אמו^[12], וכמה כללים נאמרו בדבר:

• כל מקום שיש קידושין ואין עבירה, דהיינו שקידושי האיש תופסים באשה, ואין עבירה בנישואיה, שלא אסרתה התורה עליו, כגון כהנת או לויה או ישראלית שנישאו לכהן או ללוי או לישראל, הולד הולך אחר הזכר (קידושין סו ב, ורש"י ד"ה כל מקום; רמב"ם איסורי ביאה יט טו; טוש"ע אה"ע ח א), שכהן שנשא לויה או ישראלית בנה כהן, ולוי שנשא כהנת או ישראלית בנה לוי, וישראל שנשא כהנת או לויה בנה ישראל (רש"י שם ד"ה כהנת).

וכן בקביעת שבטו של אדם מישראל, הולכים אחר הזכר, ומי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר, הרי זה מתייחס על שבט אביו (במדבר לו ג, ורש"י שם; בבא בתרא קט ב; רש"י על התורה במדבר א ב).

• כל מקום שיש קידושין ויש עבירה שאסרה תורה ליקח אשה זו, ומכל מקום קידושין תופסים לו בה, הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, שהנולד מאב ואם שאחד מהם הוא מפסולי קהל, כגון ממזרת או נתינה לישראל, ובת ישראל לממזר או לנתין, הולד ממזר או נתין ואסור לבא בקהל (קידושין סו ב, ורש"י ד"ה כל; טוש"ע אה"ע ח ד).

• כל מי שאין לה קידושין לא עליו ולא על אחרים, הולד כמותה, ואיזה זה ולד שאביו ישראל, ואמו היא שפחה ונכרית (קידושין סו ב; יבמות כב א, ושם סט ב; רמב"ם איסורי ביאה טו ג-ד; טוש"ע אה"ע ח ה), ואותו הולד שייך לאומה של האם.

ואינו דומה לנולד לנכרי מנכרית, שבהם הולכים אחרי האומה של האב, ולא אחרי האומה של האם (יבמות עח ב; קידושין סז ב), ואם היתה אמו נכרית עמונית, הרי בנה עמוני, ואם נתגייר אסור לבא בקהל לעולם (ראה רמ"א אה"ע ד ז)^[13].

לוי שנפסל

לוי שנשא ממזרת או נתינה, שזרעו הולך אחר הפגום והוא ממזר או נתין (קידושין סו ב; טוש"ע אה"ע ח ד), אותו הזרע נפסל מקדושת לויה, ואין נותנים לו מעשר ראשון, ועולה לתורה במקום ישראל, ולא שני (גיטין נט ב, ורש"י ד"ה ופרכינן; תוספתא יבמות (ליברמן) ח א).

משפחת האם

משפחת אם אינה חשובה משפחה, שנאמר: לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א ב), ולכן אין האם יורשת את בנה, אפילו אם אין שם משפחת אב (ראה בבא בתרא קט ב. וראה ערך ירושה).

טהרת ממזר

ממזר שבא על השפחה והוליד ממנה, נחלקו בו תנאים:

• ר' אליעזר אומר שהולד עבד ממזר.

• ר' טרפון סובר שהולד עבד, ואם נשתחרר, הרי הוא כשר כשאר עבדים משוחררים, ומותר בבת ישראל, שולד במעי שפחה כנענית, הרי הוא כולד במעי בהמה, ואינו מתייחס אחר אביו כלל (קידושין סט א, ורש"י ד"ה כולד).

הלכה כר' טרפון (קידושין שם; רמב"ם איסורי ביאה טו ג; טוש"ע אה"ע ד כ).

וכן ישראל שבא על הנכרית, שהולד כמותה, אין משגיחים על האב אם היה האב כשר או פסול (ראה רמב"ם איסורי ביאה טו ד, וטוש"ע אה"ע ד כ, ושם ח ה). ולכן ממזר הבא על הנכרית והוליד ממנה, אם נתגייר אותו הולד הרי הוא כשר כשאר גרים (רמב"ם שם ג; טוש"ע שם).

בן ישראלית מגוי

בת ישראל שילדה מנכרי, אמר רבינא שאותו הולד נקרא, ביחס לאבי אמו, "בנך" שנאמר לענין ישראל הנותן את בתו לנכרי: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (דברים ז ד), הקפיד הכתוב על כך שהחתן הנכרי יסיר מאחרי ה' את הבן שיוולד לו מבת ישראל, הרי שקרא הכתוב "בנך" לבן של בת ישראל הבא מן הנכרי, ומכאן שהוא הולך אחר אמו הישראלית (ראה יבמות יז א, ושם כג א; קידושין סח ב, ורש"י ד"ה כי וד"ה לימא), ואינו נכרי כאביו אלא ישראל הוא (רמב"ן ותוס' ר"י הזקן קידושין שם).

איסורו בממזר

הנולד לבת ישראל מן הנכרי או מן העבד, כתבו הראשונים שהוא אסור בממזרת כישראל גמור (ראה רש"י יבמות מה א ד"ה בת מינך; מגיד משנה איסורי ביאה טו ח; ראה פסקי ריא"ז יבמות ד ז אות ד; ר"ן קידושין עג א; שו"ת רמ"ע מפאנו קכה).

נכרי או עבד הבא על ממזרת, הולד ממזר כמותה (ראה קידושין סט א; רמב"ם איסורי ביאה טו ג; טוש"ע אה"ע ד יט), שכיון שאין הבן מתייחס אחר אביו אלא אחר אמו, הרי הוא ממזר (יד רמה קידושין סט א ד"ה דעבד).

באומות העולם

ולד הנולד מנכרי ונכרית, אמרו בו: באומות הלך אחר הזכר (יבמות עח ב; קידושין סז ב; רמב"ם איסורי ביאה יב כא; טוש"ע אה"ע ד ז), שאם אחד מן האומות שבעולם, שאינן משבע אומות של ארץ ישראל שאמר עליהן הכתוב: לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה (דברים כ טז), בא על הכנענית או על אשה מאחת משאר שבע אומות שנאמר עליהן "לא תחיה" (רש"י קידושין ד"ה מנין), והוליד ממנה בן או בת, מותר לקנותם לעבד או לשפחה, לפי שהולד הולך אחר אביו (ספרא בהר ו; יבמות שם; קידושין שם ורש"י ד"ה שאתה).

על פי רוב בעילות

תלייה בבעל

אשה נשואה שילדה, תולים את הולד בבעלה, ואם הכה הולד את הבעל, חייב הוא עליו חנק משום מכה אביו ואמו, ואין חוששים שמא בא על אמו אדם אחר, וממנו נולד ולד זה (ראה חולין יא ב), ואפילו בבעל זקן (מהר"צ חיות סוטה כז א). וכן אם היה חולה בזמן הראוי לעיבור זה וכבר הכביד עליו החולי ולא היתה דעתו מיושבת עליו (נודע ביהודה קמא אה"ע סט), ואפילו היה מוחזק בעיני העולם שאינו מוליד, כל שאין הדבר ברור תולים את הולד בו (ראה שדי חמד מערכת אישות א אות לג, ופרי השדה א כה). ואפילו אם שהתה עמו עשר שנים - שאשה שלא ילדה לבעלה עשר שנים, הרי זה בחזקת שלא זכה ליבנות הימנה, וחייב הוא לישא אשה אחרת לקיים מצות פריה ורביה (ראה יבמות סד א. וראה ערך פריה ורביה) - ושוב נתעברה, אין שום חשש בדבר (נודע ביהודה שם; בנין עולם ה לו; עין יצחק אה"ע ו).

הטעם שנשואה שילדה אין חוששים שמא אין הולד של בעלה, הוא לפי שרוב בעילות אחר הבעל (סוטה כז א; חולין יא ב; רמב"ם איסורי ביאה טו כ; רמ"א אה"ע ד כו), שהוא מצוי אצלה תדיר (יחוסי תנאים ואמוראים ערך חייא בר רב (עמ' רצז); בית שמואל אה"ע ג ס"ק טז, ושם ד ס"ק כג), ולכן רוב בעילותיה על ידו הן, ויש לתלות את הולד אחר ביאותיו ולא אחר ביאות אחרים, שביאות המנאפים אינן אלא מיעוט (יחוסי תנאים ואמוראים שם), ותולים שבעלה בא עליה תדיר כדרך בעל באשתו, שחזקה היא שנהג כן כשם שנהג עמה בשאר דברים כבעל עם אשתו (סדרי טהרה קפה סק"א).

ולד המוחזק לבנו של בעל אמו משום שרוב בעילות הלך אחר הבעל, נחשב בנו ודאי, ואסור בממזרת מהתורה כדין קהל ודאי (ראה ערך ממזר. ראה שו"ת רבי עקיבא איגר ב קח, ושם קכט אופן ג; ושו"ת כתב סופר יו"ד קמה).

אשה שזינתה

אשה שזינתה תחת בעלה - בניה כשרים, שרוב בעילות הלך אחר הבעל (סוטה כז א; ירושלמי סוטה א ז. וראה משפטי שמואל קט), וכן כתבו הראשונים להלכה (ראה סמ"ג עשין מח; תשב"ץ ב יט; חלקת מחוקק אה"ע ד ס"ק יד, ובית שמואל שם ס"ק כב, בדעת הרמב"ם וטוש"ע; רמ"א אה"ע ד כו), ובעל האשה חייב לטפל בולדותיה כבניו ודאיים (תשב"ץ ב צ). ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאף במקום שידוע שלא בא עליה בעלה אלא פעמים אחדות, מכל מקום תולים בו את הולד (ראה תשב"ץ ב צא).

פרוצה ביותר

אשת איש שהיתה פרוצה ביותר, ולפיכך יש לחוש שרוב בעילותיה משל אחרים הן, נחלקו הפוסקים בדינה:

• יש שכתבו שחוששים לבניה (סוטה כז א, ורש"י ד"ה היתה; רמב"ם איסורי ביאה טו כ; סמ"ג לאוין קיז; טוש"ע אה"ע ד טו), ואסורים לישראל, שמא הם ממזרים (תרומת הדשן פסקים לז; שו"ת יכין ובועז א קמט ד"ה ואגיד; בית שמואל אה"ע ד ס"ק כו; אפי זוטרי אה"ע ד ס"ק כד, בדעת הרמב"ם והשו"ע), וכדין ספק ממזר שאסור מדרבנן (גנת ורדים אה"ע ד כט).

• ויש מהראשונים שכתבו שאפילו בפרוצה ביותר תולים רוב בעילות בבעל, ואין שום חשש ממזרות בבניה (רמב"ן בבא בתרא קכז ב ורא"ש שם ח כא, בשם הלכות גדולות; מאירי סוטה שם), אלא שראוי לחוש חשש בעלמא לכתחילה, אבל לא להכריז עליו ולפוסלו לבא בקהל, שאינו לא ממזר ודאי ולא ממזר ספק (תשב"ץ ב צא, ושם ג קצא; שו"ת מהר"י וייל פח, בלשון ראשון בדעת הרמב"ם; שו"ת מהר"י בן לב א קכג).

• ויש שכתבו שדוקא כהן צריך לחוש לבתה של "פרוצה ביותר", אבל ישראל אינו צריך לחוש לדבר, ויכול לסמוך על רוב בעילות אחר הבעל (תרומת הדשן פסקים לז, בשם מהר"ר ישראל; שו"ת מהר"י וייל כד, פח בלשון שני, בדעת הרמב"ם, והובא בבית שמואל אה"ע ד ס"ק כו).

בגדר "פרוצה ביותר", שחוששים לבניה, לסוברים כן, כתבו הראשונים שהיא מי שמפקרת עצמה לכל לכתחילה בפרהסיא (סמ"ג לא תעשה קיז). ויש מוסיפים שכל שהיא מתביישת מבעלה או מאחרים וזהירה להסתיר מעשיה, אפילו הדבר ברור שזינתה עם כמה בני אדם, אין זו פרוצה ביותר (אגרות משה אה"ע ג ט). ויש מהאחרונים שכתבו שמי שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה עם שנים ושלושה אנשים, הרי היא כפרוצה ביותר (שו"ת מהר"י בן לב א קכג).

תליה בבועל ידוע

פנויה שהתעברה

פנויה שנתעברה ואינה לפנינו לבדקה למי נבעלה, או שהיא שוטה או אלמת, שהדבר ספק ממי הולד (ראה רמב"ם איסורי ביאה טו יב; טוש"ע אה"ע ד כו), אין חוששים אלא למי שנמצא באותו המקום, ולפיכך פנויה שנתעברה בעיר שאין בה שום פסול, הולד כשר (ראה בית שמואל ו ס"ק לד, ושם ד ס"ק לט,מג).

הודאת האב

יש אומרים שבפנויה שהתעברה הדרך היחידה להוכיח אבהות ביחס היא רק בהודאת האב הנטען, ואם הוא מכחיש אין דרך לקבוע אבהותו (שו"ת הריב"ש מא–מב; שו"ע אה"ע עא ד); ויש אומרים שמותר להיעזר בעדויות של עדים, כגון שאומרים שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים, ולהטיל על האב הנטען חרמות ושבועות לשם הוכחת אבהותו אם הוא עומד בהכחשתו (שו"ת הרשב"ץ ב יח. וראה חולין יא ב).

יש שקיבלו דרכי התנהגות מסויימות של האב הנטען כהוכחה על אבהותו, כגון שהעלה את שמו כשם קרוביו (שו"ת הרא"ש פב א); או כשהאב הנטען הציע לאם בזמן הריונה לבצע הפלה; או כשהוכח שהאב הנטען קיים עם האשה יחסי אישות בזמן המתאים להריון זה, וכשלא הוכח שבאותו זמן קיימה האשה יחסי אישות עם אחרים (משפטי עוזיאל ע' טו ד).

מאדם ידוע

פנויה שנתעברה, וידוע על אדם מסוים שבא עליה בזמן הראוי לעיבור זה ואינה חשודה מאחרים (ראה ים של שלמה יבמות ז י; ראה בית מאיר אה"ע ד כו ד"ה הג"ה (הא')), תולים את הולד בזה שידוע שבא עליה, ואפילו אם לא בא עליה אותו הבועל אלא פעם אחת, ומעולם לא נחשדה ממנו מלבד אותה הפעם, ותולים שנתעברה ממנו בביאה זו (יבמות סט ב, ע א ורש"י ד"ה ומתני'), כיון שזה בא עליה ודאי, והחשש שמא זינתה עם אחרים אינו אלא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי (שו"ת מהר"ם שיק אה"ע קמא; אבני נזר אה"ע כז סק"ה).

וכן כתבו הראשונים להלכה, שפנויה שידוע באדם מסוים שזינתה עמו באונס או ברצון, בעדים או בהודאתו על הדבר, ודאי שהולד בנו הוא, ואם מת אותו אדם בלא זרע אחר, ולד זה פוטר את אשתו מיבום וחליצה (שו"ת הרא"ש לב טז, ושם פב א; שו"ת הרשב"א א תרי; תשב"ץ ב יט, בשם גדולי האחרונים; טור אה"ע קנו).

ויש מהראשונים שפירשו שיש בזה מחלוקת בגמרא, ופסקו להלכה שאפילו אם ידוע שאדם מסוים בא עליה, חוששים שמא זינתה עם אחרים, ואין תולים את הולד בודאי באותו שבא עליה (ריטב"א יבמות סט ב; כנסת יחזקאל נו, וביאור הגר"א אה"ע ד ס"ק ע, בדעת הרמב"ם).

נבעלה משנים

מי שידוע שבאו עליה שני אנשים, ונתעברה, אין תולים את הולד בראשון, אלא הרי זה ספק אם הוא בן הראשון או בן השני (שו"ת הרשב"א א תרי).

בחזקה ובשאר בירורים

חזקת קורבה

מי שהוחזק קרוב, דנים בו על פי החזקה, אף על פי שאין ראיה ברורה שהוא קרוב. כיצד, איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית בחזקת שהתינוק והתינוקת הם בניהם של האיש והאשה, אף על פי שאין אנו מכירים בהם בעדות גמורה שכך הוא, אם בא הבן על הבת לוקים משום בא על אחותו, כדין חייבי כריתות שהתרו בהם, ואם בא הבן על האשה נסקלים משום בא על אמו, ואם בא האיש על הבת נשרפים משום בא על בתו, שמלקים וסוקלים על החזקות. ואמרו שלמדים שהורגים על החזקות מן הכתוב: וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת (שמות כא טו), וכי דבר ברי הוא שזה אביו, ואף על פי שבעת שנולד אנו יודעים שזה אביו, שרוב בעילות הלך אחר הבעל (ראה לעיל: על פי רוב בעילות), אולי לאחר שנולד הוחלף באחר, אלא חזקה היא שהוא אביו (קידושין פ א, ובכור שור שם; ירושלמי קידושין ד י. וראה ערך חזקה (ד))^[14].

בספק ממזר

אשת איש שילדה ולד הדומה לאדם מסויים, שאינו בעלה, אף על פי שהיתה חשודה מאותו אדם שהולד דומה לו, הולד כשר, שתולים אותו בבעלה שרוב ביאות אחריו (ראה אוצר הגאונים קידושין עה א, וראה שו"ת מהרש"ם ג קסא. וראה שו"ת רדב"ז ג אלף נט (תרלד)).

בדיקת אבהות

בדברי הראשונים מצינו שקבעו יחוסו של אדם על פי בדיקה שעשו, שמעשה היה שנחלקו שני אנשים, מי מהם הוא בנו של פלוני שמת, ויירש את נכסיו, והיו הנכסים בחזקת אחד מהם, ולקחו עצם מן המת וטבלוה בספל מדמו של זה ובספל מדמו של זה, ודמו של המוחזק בנכסים לא נבלע בעצם, ודמו של השני נבלע בה, וניכר שהם כגוף אחד, והוציאו את הנכסים מיד המוחזק בהם ונתנום לזה שדמו נבלע בעצם (ספר חסידים רלב, והובא במטה משה תשסד). וביארו דבריהם שכיון שהתברר על פי חכמת הטבע שזה בנו, הרי זה בירור גמור, ושוב אין צריך עדים בדבר (משנת אברהם (פרייס) על ספר חסידים א רצא. וראה אליה רבה תקסח טו, ורש"ש בבא בתרא נח א).

ויש שכתבו שהפוסקים לא הזכירו בדיקה זו, לפי שלדעתם אין לסמוך עליה (שו"ת משנה הלכות ד קסד); ואף באותו המעשה יש שכתבו שלא סמכו על הבדיקה הנזכרת, ומטעמים אחרים הורו להוציא ממון מיד המוחזק, ולא עשו את אותה הבדיקה אלא כדי להראות לעיני העולם שהדין דין אמת (דבר יהושע ג אה"ע ה יב).

בדיקת סוג הדם

בדורות האחרונים נתחדשו על ידי הרופאים כמה בדיקות, כגון בדיקת סוג הדם ובדיקת רקמות, שיש בהן, לדעתם, לברר בודאות על אדם הבא לפנינו שאינו בנו של אדם ידוע אחר, וכן יש בהן לצדד במידה רבה שאדם מסויים הוא אביו של הבא לפנינו, ונחלקו הפוסקים אם ניתן לסמוך עליהם:

קביעת אבהות על סמך בדיקת סוגי הדם שנויה במחלוקת בין רבני דורנו. לאור הנתונים המדעיים שהבדיקה רחוקה מוודאות מדעית בדבר קביעה חיובית של אבהות ברור שאי אפשר לחייב במזונות או להעניק דיני יורש על סמך תוצאה חיובית של הבדיקה. אך אם התוצאה היא שלילית, דהיינו שלפי סוגי הדם של הוולד האם והאב הנטען לא יתכן שהוא אביו מולידו, דנו בכך אם יש בכוח בדיקה זו לפטור ממזונות או לסלק מירושה:

* יש שלא קיבלו הוכחה זו כיון שעמדת המדע בזה אינה וודאית ואינה קבועה (שו"ת דבר יהושע ג אה"ע ה סק"ד; שו"ת אגרות משה יו"ד א קנה; שערי עוזיאל ב שער מ א י).

* ויש שסמכו לחלוטין על בדיקת סוגי הדם לשלילת אבהות בין בנשוי ובין בשאינו נשוי, ואפילו לאסור האשה על בעלה כדין נואפת (משנת אברהם על ספר חסידים א רצא; משמרת החיים לז; שו"ת ישכיל עבדי ה אה"ע יג; שו"ת קובץ תשובות א סי' קלה. וראה מכתב הרב הרצוג באסיא ה עמ' 196). אך לענין ממזרות אין סומכים על בדיקות אלו (משמרת החיים לז).

בדיקת רקמות

ישנם בדיקות שהתקבלו על ידי המדע כקבילות לקביעת אבהות, כגון בדיקות מולקולריות^[15], סיווג הרקמות, ואיזו אנזימים, והפוסקים נחלקו אם לפי ההלכה ניתן לקבוע אבהות לפיהם:

* יש שפסקו שיש כאן רוב גמור, ועדיף על רוב בעילות אחר הבעל שהוא רוב המבוסס על מנהג, ולכן יש לקבוע אבהות לפי בדיקות אלו לגבי דיני מזונות, אבל לא כדי לקבוע ממזרות שלזה צריך וודאות גמורה, והבדיקות המדעיות מגיעות לדרגה קצת פחותה מזה, ולכן אף אם נעשתה בדיקת רקמות ועל פיה מתברר שהילד איננו בנו של בעל האשה אין הוא ממזר (אנציקלופדיה הלכתית רפואית כרך ב ערך אבהות הע' 50-52, בשם הרב שמואל הלוי ואזנר, והרב שלמה דיכובסקי).

* ויש שפסקו שבדיקה זו לא הוכחה כלל, והפקפוק שעליה מבחינה הלכתית הוא עצום ורב, ובדיקת הרקמות לא די בה כדי לקבוע אבהות בוודאות אלא רק בצירוף סיוע נוסף (אנציקלופדיה הלכתית רפואית כרך ב ערך אבהות הע' 52-53, בשם בית הדין הרבני הגדול).

עדות

עדות על יחוסו של אדם, לומר עליו שהוא בנו של פלוני, והרי הוא כשר או פסול כאביו, הרי זו כשאר עדויות על יוחסין, שאין עד אחד נאמן בהם כמו שנאמן באיסורים, או משום מעלה שעשו ביוחסין (ראה ערך יוחסין, וראה חזון איש אה"ע נט ס"ק כ); או מפני שאיסור פסולי קהל ואיסור פסולי כהונה חשובים דבר שבערוה שאינו בפחות משנים (ראה ערכים: דבר שבערוה; יוחסין. וראה שו"ת רבי עקיבא איגר קכד). ולדעת הסוברים שעד אחד נאמן ביוחסין כדרך שנאמן בשאר איסורים (ראה ערך יוחסין) נאמן הוא להעיד על אדם שהוא בנו של פלוני (ראה בית שמואל אה"ע ד ס"ק ס, סב; ראה נתיבות לשבת ד ס"ק לד).

בעדות אב ואם

פנויה

פנויה שילדה, ואומרת על הולד שהוא בנו של פלוני, אינה נאמנת להיות זה הולד בנו של אותו פלוני (תשובות הגאונים (מאשקאוויטש, ירושלים תש"כ) טז; שו"ת הרי"ף לח; רמב"ם איסורי ביאה טו יד. וראה טוש"ע אה"ע ד כו), ואותו הולד אינו פוטר את אשת אותו פלוני מן היבום (ראה רמב"ם יבום ג ד; מגיד משנה איסורי ביאה שם), ואם מת אותו פלוני אין ולד זה יורשו (תשובות הגאונים שם; שו"ת הרי"ף שם; שו"ת הרא"ש פב א; תרומת הדשן שנב; טוש"ע שם), וכן אין האשה נאמנת בדבריה להוציא מאותו פלוני את שכרה שכר הנקה, או את פרנסת הולד (תשובות הגאונים שם; שו"ת ריב"ש מא); אף על פי שלענין יוחסין יש סוברים, וכן הלכה, שאם אותו פלוני שאומרת עליו שהולד ממנו כשר הוא, מכשירים את הולד על פי דבריה, דוקא לענין יוחסין נאמנת, מפני שיש לה חזקת כשרות, וחזקתה מועילה אף לולדה (ראה ערך יוחסין).

אף על פי שאין הפנויה נאמנת לומר ממי הולד שילדה, כתבו הראשונים שחוששים לדבריה ומחמירים על הולד לדונו כספק בנו (רמב"ם איסורי ביאה טו יד ומגיד משנה; טוש"ע אה"ע ד כו), כיון שאף בלא דיבורה הדבר מוטל בספק לפנינו (תרומת הדשן פסקים לז); ולפיכך בנה של הפנויה אסור לישא קרובות אותו אדם שאומרת עליו שממנו נתעברה מספק (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אשה נשואה

אשה נשואה שילדה, באופן שאין תולים את הולד בבעלה, והיא או בעלה אומרים שהולד ממנו הוא, פעמים שהם נאמנים על כך.

כגון אשה פרוצה ביותר, שחוששים לבניה שמא אינם מבעלה, לסוברים כן (ראה לעיל: על פי רוב בעילות) נאמנת היא לומר על בניה שהם כשרים (שו"ת מהר"ם פדוואה לג; רמ"א אה"ע ד יד. וראה עצי ארזים שם ס"ק כז), אם אין הבעל מכחישה (האלף לך שלמה אה"ע כ); ויש סוברים שאינה נאמנת (ט"ז שם סק"ח).

אשה נשואה שילדה, שתולים את הולד בבעלה (ראה לעיל: על פי רוב בעילות), אם אמרה על הולד שאינו מבעלה, אינה נאמנת לפסלו, והרי הבן בחזקת כשרות (ראה קידושין עח ב, ורש"י ד"ה ואפילו; רמב"ם איסורי ביאה טו יט; טוש"ע אה"ע ד כט; רמ"א שם כו; תרומת הדשן פסקים לז), ואפילו אם אין בעלה אומר כלום, כגון שאינו לפנינו (דרכי משה שם סק"י); ואפילו היו מרננים עליה עם אחרים, אין חוששים לדבריה (תרומת הדשן שם).

נאמנות החיה

מילדת ושאר נשים

החיה, דהיינו מילדת, נאמנת על ולדות שלא הוחזקו ואין אנו יודעים את יחוסם לומר עליהם זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר (קידושין עג ב; רמב"ם איסורי ביאה טו ב; טוש"ע אה"ע ד לה).

אף שאר אשה הנמצאת שם בשעת הלידה, יש מהראשונים שכתבו שאם אין החיה מכרת בולד, ואותה אשה אומרת אני ראיתי אותו מתחילה ועד סוף ואני מכרת בו, הרי זו נאמנת (פסקי ריא"ז קידושין ד א דין י); ויש סוברים שדוקא חיה נאמנת, ולא שום אשה זולתה (ראה בית מאיר אה"ע שם, וכן משמע מסתימת הפוסקים, שדווקא המסייעת בלידה נאמנת).

לפסול ולהכשיר

חיה שנאמנת על הולד, כתבו הראשונים שהדברים אמורים בנשים שילדו בבית אחד, ויש בין היולדות נשות כשרים ונשות פסולים, ונתערבו הולדות, אבל אם לא הוחזק שם ממזר אינה נאמנת (רש"י קידושין עג ב ד"ה זה כהן; ר"ן ומאירי ופסקי רי"ד וריא"ז קידושין שם; טוש"ע אה"ע ד לה).

חיה המעידה על הולד שהוא כשר, כתבו הראשונים שלעולם נאמנת, אפילו כבר יצאה מן הבית ונתעלם הולד מעיניה, אף על פי שלענין בכורה לא סמכו על החיה שתדע איזה יצא ראשון אלא לאלתר, אבל לא אם יצאה וחזרה (קידושין עג ב, וריטב"א שם; ט"ז אה"ע ד ס"ק כ. וראה ערך בכור אדם).

הערות שוליים