מיקרופדיה תלמודית:ייהרג ואל יעבור יעבור ואל ייהרג

הגדרה^[1] - מתי חייבים למסור את הנפש ולא לעבור עבירה, ומתי יש לעבור את העבירה כדי להציל את הנפש

החיוב ומקורו

באלו מצוות אמרו שכשיעמוד גוי - או אנס ישראל רשע (רמב"ן במלחמות פסחים כה ב, וסנהדרין עד ב; מאירי סנהדרין שם, וראה להלן) - ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מהן או יהרגנו, ייהרג ואל יעבור, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שבכל המצוות האמורות בתורה, יעבור ואל ייהרג (ראה להלן: בשאר עבירות) - שנאמר: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וגו' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה), וחי בהם, ולא שימות בהם (ראה ערך פקוח נפש. כן משמע מתורת כהנים אחרי פרק יג יד, וסנהדרין עד א, ועבודה זרה כז ב; רש"י סנהדרין שם ד"ה יעבור; רמב"ם יסודי התורה ה א) - חוץ מעבודה-זרה (ראה ערכו), גלוי-עריות (ראה ערכו) ושפיכות-דמים (ראה ערכו), שבהם ייהרג ואל יעבור (ראה להלן. רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק בסנהדרין שם, וירושלמי שביעית ד ב, שכן נמנו וגמרו חכמים בעלית בית נתזה בלוד), ואפילו אם האונס נעשה בצנעה (כן משמע מהגמ' שם), ובחדרי חדרים, ולא ייוודע לאדם זולתי השם לבדו (רבנו יהונתן שם), וכן הלכה (הלכות גדולות, עבודה זרה, עמ' תקצא במהדורת מכון ירושלים; שאילתות מב; רי"ף סנהדרין עד ב, ועבודה זרה כז ב; רמב"ם שם א-ב; רא"ש יבמות ו א; טוש"ע יו"ד קנז א)^[2].

• ויש אומרים שבצנעא אם אומרים לאדם עבוד עבודה זרה ואל תיהרג, יעבוד ואל ייהרג, משום וחי בהם, ולא שימות בהם - שדין עבודה זרה ושאר המצוות שוה (תוספות עבודה זרה שם ד"ה יכול; תוספות רי"ד ופסקי רי"ד שם נד א) - ובפרהסיא, חייב למסור את הנפש, שנאמר: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי (ויקרא כב לב. רבי ישמעאל בתורת כהנים שם, וסנהדרין שם, ועבודה זרה שם כז א), ובפרהסיא יש חלול-השם (ראה ערכו) - שהרבה אנשים למדים ממנו (פסקי רי"ד עבודה זרה כז ב) - וצריך לקדש את השם, וזהו ונקדשתי, שמוסר נפשו על אהבת יוצרו (רש"י סנהדרין שם ד"ה לא תחללו), כשם שעשו חנניה מישאל ועזריה, שהיו כל אומות העולם בזמן ההוא שטוחים לפני הצלם, והם עומדים (רבי ישמעאל בתורת כהנים שם), וכן הדין בשפיכות דמים ובגילוי עריות (כן משמע מתוספות כתובות יט א ד"ה דאמר; תוספות עבודה זרה כז ב ד"ה יכול, לפי תוספת יום הכפורים יומא פב א, ועוד; רא"ש עבודה זרה ב ט)^[3].

ריפוי

וכדרך שאמרו באונסים, כך אמרו בחלאים, כיצד, מי שחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורים שבתורה - עושים, ומתרפאים בכל איסורים שבתורה במקום סכנה (ראה ערך פקוח נפש), חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאים בהם (פסחים כה א; ירושלמי שבת יד ד, על פי תורת כהנים ויקרא, חובה, פרשה א יא; רמב"ם שם ה ו; טוש"ע יו"ד קנה ב-ג), שאין לך דבר שעומד בפני פקוח-נפש (ראה ערכו), חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים (יומא פב א), אם משום ששלוש עבירות אלו אינן נדחות מפני פקוח נפש, ושב ואל תעשה עדיף (קובץ הערות יבמות מח, וקובץ ענינים פסחים כה ב, בדעת התוספות), או משום שאלו אף דוחות פקוח נפש (קובץ הערות שם, בדעת הרמב"ן)^[4].

עבודה זרה

החובה למסור את הנפש בעבודה זרה מנין, שנאמר: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וגו' וּבְכָל נַפְשְׁךָ (דברים ו ה. ספרי ואתחנן לב; פסחים כה א, ויומא פב א, וסנהדרין עד א), ואפילו הוא נוטל את נפשך (משנה ברכות נד א; תוספתא שם (ליברמן) ו ז; ספרי דברים שם; ברכות סא ב; רמב"ם שם ה ז), שצריך למסור את נפשו באהבתו של הקדוש ברוך הוא (ר"ן פסחים שם), ואל ימנע מלעשות רצון בוראו בשביל פקוח נפש (סמ"ק ג). וכנגד עבודה זרה הכתוב מדבר (כן משמע מהגמ' שם ושם ושם), שכן משמעות הכתוב, שתהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב עליך (רש"י סנהדרין עד א ד"ה לכך נאמר; רבנו יהונתן סנהדרין שם; רא"ה עבודה זרה כז ב, בפירוש הראשון), שלא יעבוד זולתו (רא"ה שם)^[5].

שפיכות דמים

שפיכות דמים שאמרו בה ייהרג ואל יעבור, סברא היא (פסחים כה ב, וסנהדרין שם), שלא תדחה נפשו את נפש חברו (ראה ערך אין דוחין נפש מפני נפש. רש"י סנהדרין שם ד"ה סברא; רמב"ם שם), מה ראית לומר שדמך אדום יותר, שמא דם חברך אדום יותר (גמ' שם ושם), כלומר מי הוא זה שיודע שנפשו חביבה ליוצרה יותר מנפש חברו (רש"י פסחים שם ד"ה מאי, וסנהדרין שם)^[6].

גילוי עריות

גילוי עריות מנין, שכן נאמר בפרשת נערה-המאורסה (ראה ערכו): כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה (דברים כב כו), ונלמד בהקש (ראה ערכו): מה רוצח ייהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה ייהרג ואל יעבור (גמ' שם ושם)^[7].

מי בכלל החיוב

כל בית ישראל חייבים למסור את הנפש על שלש עבירות החמורות (ראה לעיל. רמב"ם שם ה א-ב, וספר המצוות מ"ע ט; סמ"ג עשין ה; סמ"ק ג; חינוך רצו)^[8], בין זכרים ובין נקבות (חינוך שם), ונאמרה בכל זמן, בין בשעת השמד, ובין שלא בשעת השמד (ראה להלן: בשעת השמד), ובכל מקום, בין בצנעה ובין בפרהסיא (ראה להלן: בפרהסיא. אגרת השמד לרמב"ם, עמ' קיד במהדורת מוסד הרב קוק; חינוך שם; ריטב"א עבודה זרה כז ב)^[9].

קידוש השם וחילולו

כל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחבריו, ואלו הם הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתם, ועליהם נאמר: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה (תהילים מד כג), ועליהם נאמר: אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח (שם נ ה. רמב"ם יסודי התורה ה ד, על פי פסחים נ א, ובבא בתרא י ב)^[10]. ואם עבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים (רמב"ם שם).

במנין המצוות

ומנו ראשונים מצוה זו בכלל מצות קידוש השם (רמב"ם שם א, וספר המצוות מ"ע ט; סמ"ג עשין ה; סמ"ק מד), כשעושה אותה בפרהסיא (סמ"ק שם; מגדל עוז שם ד, בדעת הרמב"ם), וכתבו אחרונים שכשמקדש השם בפהרסיא ועומד להיהרג, מברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ברבים (של"ה, האותיות א; פתחי תשובה יו"ד קנז סק"ו, בשמו).

והאיסור לעבור, מנו ראשונים בכלל מצות הלא תעשה של חילול השם (רמב"ם שם ד, וספר המצוות ל"ת סג; חינוך רצה), ונחלקו אחרונים אם עובר על איסור זה אף בצנעא (לחם משנה ומרכבת המשנה שם, בדעת הרמב"ם); או דוקא בפרהסיא (מים חיים שם; מנחת חינוך רצה יג).

טעם החיוב

ומכל מקום עיקר החיוב למסור את הנפש בשלוש עבירות החמורות, כתבו ראשונים שלא מפני קידוש השם הוא (מלחמות לרמב"ן סנהדרין שם; סמ"ק מד; מגן אבות למאירי יט), שהרי חייב למסור הנפש אף בצנעא (ראה לעיל. כן משמע מהמלחמות שם), אלא חומר עצמן הוא (מגן אבות שם, בשם המלחמות; חידושי הר"ן שם)^[11], ולכן כתבו אחרונים שכשעומד להיהרג בצנעא אינו מברך ברכה (ראה לעיל. של"ה שם; פתחי תשובה שם, בשמו)^[12].

להרוג עצמו

לא היה יכול להציל עצמו מן העבירה אלא אם כן יהרוג את עצמו, חייב לעשות מעשה בידים להרוג את עצמו בכדי להינצל מן האיסור (קובץ הערות יבמות מח, בדעת המלחמות לרמב"ן סנהדרין שם)^[13]. וכיון שבשפיכות דמים ייהרג ואל יעבור, מותר אף לאחר להרוג את הרודף אחר חברו כדי שלא יעבור באיסור רציחה, אפילו במקום שהוא אנוס באיום מיתה על רציחה זו, ואף כשאין בו משום רודף (ראה ערכו. ערוגת הבושם ג עמ' 196). ואם ירא שמא לא יוכל לעמוד בניסיון בשעת השמד, או שירא שיעשו לו יסורים קשים ולא יוכל לעמוד בנסיון, רשאי למסור עצמו למיתה (ארחות חיים, אהבת ה' ויראתו א, על פי בראשית רבה לד יג. וראה ערך מאבד עצמו לדעת).

ייסורים

ואם היו מייסרים אותו ביסורים קשים כדי שיעבור, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאפילו אם מייסרים אותו ביסורים קשים, חייב למסור את עצמו לזה ולא לעבור (תוספות כתובות לג ב ד"ה אילמלי, על פי ברכות סא ב; רמב"ן עה"ת שמות לב כא, לגירסתנו), שנקראו היסורים חצי הנפש, והרי מחוייב הוא אף בהריגה, שהיא כל הנפש (רמב"ן עה"ת דברים ו ה).

• ויש מחלקים: יסורים שאין להם קצבה חמורים הם ממיתה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תתקלח, על פי כתובות לג ב; שיטה מקובצת שם, בשם הר"ר אליעזר), ואינו חייב למסור עצמו ליסורים, אבל ביסורים שיש להם קצבה, כשברור הוא שימות במהרה, ימסור עצמו ואל יעבור, שהרי זה כמו מיתה (שיטה מקובצת שם, בשם הר"ר אליעזר; הגהות יעב"ץ שם).

להציל רבים ממיתה

להציל רבים מישראל ממיתה, מותר לעבור על גילוי עריות, שכן מצינו ביעל אשת חבר הקני ששידלה את סיסרא שיבוא עליה, כדי להתיש את כחו להציל את כל ישראל (מאירי סנהדרין עד ב, על פי נזיר כג ב; מהרי"ק קסז, בשם תוספות ר"י מפאריס), ונחלקו ראשונים ואחרונים אם ההיתר הוא אפילו להציל רבים (מאירי שם; שבות יעקב ב קיז); או דוקא להציל את כלל ישראל (כן משמע ממהרי"ק שם, בשם תוספות ר"י מפאריס; נודע ביהודה תנינא יו"ד קסא; אור גדול א).

כשעבר ולא מסר עצמו

היה מצווה להיהרג ולא לעבור, ועבר ולא מסר את עצמו למיתה, אם נענש על העבירה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שפטור, שאנוס הוא, ואונס (ראה ערכו) התורה פטרתו (תוספות עבודה זרה נד א ד"ה מתקיף ורמב"ן ורשב"א וריטב"א שם, בדעת רבי זירא בגמ' שם; רמב"ם יסודי התורה ה ד, וסנהדרין כ ב; מאירי סנהדרין עד ב; רבנו דוד פסחים כה ב), ואף על פי שחילל את השם (ראה לעיל) מכל מקום אין בית דין מלקים אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתים אותו (רמב"ם שם ושם; מאירי שם)^[14], ואף אינו נפסל לעדות (אגרת השמד לרמב"ם, עמ' קיז במהדורת קאפח; ערוגת הבושם ג עמ' 195, בשמו, והסכים עמו; שו"ת הרא"ש נד א, לפי נודע ביהודה קמא אה"ע עב; שו"ע ורמ"א אה"ע יז ו, לפי נודע ביהודה שם, ורמ"א שם מב ה), שהרי אינו לוקה (נודע ביהודה שם), והריהו כעובר על לאו שאין בו מעשה שאינו נפסל (ראה ערך פסולי עדות. מנחת חינוך רצה יח), ואפילו מדרבנן אינו נפסל (תומים לד ס"ק כג, בדעת הרמ"א), או שאף שאינו לוקה היה נפסל, אלא שכשר משום שיצרו תוקפו שלא להיהרג (שב שמעתתא ז ה); ויש שצידדו שנפסל (ערוגת הבושם שם, בשם מורו הר"ב; תומים שם ושב שמעתתא שם, בדעת שו"ת הרשב"א א אלף רלז), אם מדאוריתא, שהוא דומה לעובר עבירה לתיאבון או מחמת חימוד ממון, שנפסל אף כשאין בה מלקות (ראה ערך הנ"ל. שב שמעתתא), או שפסולו מדרבנן כדין העובר על שאר לאו שאין בו מלקות, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל. תומים שם, לדעה זו; ביאור הגר"א יו"ד קיט ס"ק כג).

• יש אומרים שאם עבר על אחת משלש עבירות באונס מיתה, חייב מיתה או שאר עונש הראוי לעבירה שעבר (יראים עח, לפי ווי העמודים; ערוגת הבושם שם, בשם ריב"א; חידושי הר"ן סנהדרין סא ב, בשם רבינו דוד; מאירי שם עד ב, בשם יש אומרים; כסף משנה שם, בשם הרמ"ך), ובלבד שאינו שוגג בדבר, כגון שהתרו בו בפירוש שאין האונס מתיר לעבור (חידושי הר"ן שם, בשם רבינו דוד; מאירי שם, בשם יש אומרים), אבל אם עבר על שאר עבירות בפרהסיא או בשעת השמד אין מענישים אותו, שלא עבר אלא על עשה של "ונקדשתי" (ראה לעיל), ורק בשלש עבירות שחיוב מסירות הנפש הוא מחמת חומר עצמן (ראה לעיל) נענש אפילו באונס מיתה (חידושי הר"ן שם, בשם רבינו דוד).

• ויש אומרים שנחלקו אמוראים בדבר: יש אומרים שאם עבד עבודה זרה בפרהסיא חייב מיתה, שהלאו של: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (ויקרא כב לב) החזירו לכלל הלאו של: וְלֹא תָעָבְדֵם (שמות כ ה; דברים ה ט), הן לאיסור עבודה זרה והן לחיוב מיתה, ואם עבד בצנעה - פטור, משום: וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה), אף על פי שעבר על עשה של: וּבְכָל נַפְשְׁךָ (דברים ו ה. תוספות עבודה זרה נד א ד"ה הא, בשם הסמ"ג, בדעת רבא שם); ויש אומרים שהעובד עבודה זרה באונס מיתה לעולם פטור (תוספות שם, בשם הסמ"ג, בדעת רבי זירא שם)^[15].

ספק

היה ספק אם חייב למסור את עצמו למיתה או שאינו חייב, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו חייב, שספק נפשות להקל (תוספות יבמות נג ב ד"ה אין, בצד הראשון, לפי ים של שלמה שם ו ג, ורש"ש שם; בתי כהונה ב יב; עזר מקודש לשו"ע אה"ע כ).

• ויש אומרים שאין בזה דין ספק נפשות להקל, לפי שבקידוש השם לא הקפידה תורה על נפש (תרומת הדשן קצט; תיבת גמא וישב ב)^[16].

שלוש העבירות החמורות

טעם חומר הפגם

עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שאם אנסוהו לעבור על עבירות אלו ייהרג ואל יעבור (ראה לעיל: החיוב ומקורו), מלבד הלימוד מהכתוב (ראה לעיל: שם) ומהסברא (ראה לעיל: שם), יש טעם לדבר, מפני שהן חמורות מכל העבירות: עבודה זרה, כדי שלא יכפור בקב"ה, ושפיכות דמים, כדי שלא יציל נפשו בדמו של חברו (חידושי הר"ן סנהדרין עד א), וגילוי עריות, מפני שהוא פוגם את הנבעלת והרי זה כאילו הורגה (שאילתות מב), שהרי מצילים אותה - מהרודף (ראה ערכו) לאונסה – בנפשו (ראה ערך הנ"ל), ואם כן בדין הוא שייהרג ואל יעבור (חידושי הר"ן שם).

כשאינו מתכוין לעבודה זרה

אף על פי שלבו תמים באמונת ה', מצווה הוא שייהרג ולא יעבוד עבודה זרה, ולא יתן מקום אל המעביר לחשוב שהוא כופר בה' (חינוך רצו), ואפילו אם כוונתו להשתחוות לשמים, שאף בלא אונס -יש הסוברים - שאין בזה חיוב מיתה או קרבן (ראה ערך עבודה זרה) ייהרג ואל יעבור, שלא אמרה תורה שייהרג מפני שיש במעשה עבודה זרה ממש, אלא מפני קידוש השם, להוציא מדעת הבאים להעבירו (ריטב"א שבת עב ב, בשם הר"ר יעקב מקינון).

להשתחוות לאדם משום עבודה זרה

אנסוהו להשתחוות לאדם השתחוואה של אלהות, אף על פי שאינו עושהו אלוה - ייהרג, משום אביזרייהו של עבודה זרה (ראה להלן), ולכן מסר מרדכי עצמו למיתה שלא להשתחוות להמן. והוא הדין אם אנסוהו להשתחוות לקדושים הנוצריים או למוחמד, אף על פי שאין עושים אותם לאלהות, הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלהות, שאין ההשתחואה להידור בלבד, שאין הידור למתים (חידושי הר"ן סנהדרין שם).

לכפור

אנסוהו לכפור במציאות השם או באחדותו, ייהרג ואל יודה בחילוף האמונה, שמי שאינו מודה באחדות השם ככופר בעיקר, והוא מכלל איסור עבודה זרה (חינוך כה ותיז).

לעבור שאר עבירות מתוך כפירה

ולא אמרו בשאר עבירות שיעבור ואל ייהרג (ראה להלן: בשאר עבירות) אלא במתכוונים להנאת עצמם, או כשבאו להעבירו על הדת (ראה להלן), אבל אם אומרים לו חלל את השבת - או שאר עבירות - כמודה שאין תורת משה אמת - ייהרג (ריטב"א פסחים כה ב; שו"ת הרדב"ז ד צב)^[17].

להשתמד לאסלאם

וכן אם אנסוהו לעבור לדת הישמעאלים, ייהרג ואל ישתמד, כמו בעבודה זרה גמורה, ואף על פי שהם מודים ביחוד השם (ראה ערך גוי: גדרו), שהמודה באמונתם כופר בתורת משה, ואומר שאינה אמת כמות שהיא בידינו (ריטב"א שם; שו"ת הרדב"ז שם), והוא עוזב כל הדת כולה ונהיה כאחד מגויי הארץ, ועוד שצריך לומר שיש אדם - מוחמד - שמעלתו למעלה ממשה רבינו, וזו הריסה בכל הדת (שו"ת הרדב"ז שם); ויש מהראשונים שכתב שאם אנסוהו להודות בנביאות מוחמד, יודה ואל ייהרג, שלא אמרו ייהרג ואל יעבור אלא כשיחייבוהו לעבור עבירה, או לבטל מצוות (ראה להלן), ולא כשאנסוהו לומר דבר בלי לעשות מעשה, וכבר נתאמת אצל הגויים שאין אנו מאמינים באותו דיבור, ואין אומרים כן אלא להינצל מהמלך ולהפיס דעתו (אגרת השמד לרמב"ם, עמ' קיח במהדורת מוסד הרב קוק).

לשנות מדיני התורה

שאלו גוי על דין מדיני התורה ואינו יכול להישמט ממנו, ואם יאמר לו את הדין יוכל לבוא לידי סכנה, אסור לו לשנות את הדין, שכל דבר ודבר מן התורה נקרא תורת השם, ואם הוא משנה מפטור לחיוב וכיוצא הריהו ככופר בכל התורה, ולכן צריך למסור נפשו על זה (ים של שלמה בבא קמא ד ט, על פי גמ' שם לח א; של"ה שבועות, נר מצוה, אות ק במהדורת יד רמ"ה, בשמו)^[18].

לומר גוי אני

אם מותר לאדם להגיד "גוי אני", כדי שלא יהרגוהו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שנחלקו אמוראים בירושלמי בדבר, שהאמוראים המבארים מה שאמרו במשנה שהאשה לא תתיחד עם גוים מפני שחשודים על העריות (משנה עבודה זרה כב א), ולא אמרו שלא תתיחד עמם מפני שחשודים על שפיכות דמים, מפני שאפילו אישה - שתש כוחה (רבי אבין בירושלמי עבודה זרה ב א, לגירסת האור זרוע א תשמז, ושם ד קמג), ואינה יכולה לסבול התשמיש (אור זרוע ד קמג) - יכולה לומר שגויה היא (רבי אבין בירושלמי שם), סוברים שמותר לאדם לומר "גוי אני" כדי שלא יהרגוהו (אור זרוע שם ושם; תרומת הדשן קצו, בשמו; ביאור הגר"א יו"ד קנז סק"כ); ואילו האמוראים המעמידים המשנה באישה בריאה (רבי אמי בירושלמי שם), היינו שיכולה לסבול התשמיש (אור זרוע א תשמז), ובאים עליה ואינם הורגים אותה (אור זרוע ד קמג), סוברים שאסור לומר "גוי אני" (אור זרוע שם ושם; תרומת הדשן שם, בשמו; ביאור הגר"א שם).

• יש שכתבו בסתם שהירושלמי מתיר, ושכן ההלכה (הגהות הרמ"א למרדכי סנהדרין תשיט, בשם מרדכי הארוך).

• ויש אומרים שלא נחלקו אמוראים בדבר, והכל אוסרים, שלא אמרו אלא שאינה אסורה להתייחד עם גוים משום שפיכות דמים, מפני שיכולה לומר שגויה היא ולהינצל מהם (רא"ש עבודה זרה ב ד), ומכל מקום איסור בדבר (רא"ש שם; רבנו ירוחם יח ג) שכופר בעיקר הוא, שכיון שרוצים להרגו אם לא יהפוך לדתם, הרי כשאומר שהוא גוי הודה לדתם, וקיבל עליו אלוה שלהם (רא"ש שם)^[19].

להלכה פסקו ראשונים שאסור לומר "גוי אני" (רא"ש שם; רבנו ירוחם שם; כן משמע מתרומת הדשן שם; טוש"ע יו"ד קנז ב), וכתבו אחרונים שהוא הדין כשאומר "איני יהודי" (נדחי ישראל ז).

במה דברים אמורים, כשאומר בפירוש, אבל מותר לומר לשון המשתמעת לשתי פנים, אף על פי שהגויים יבינו שהוא גוי, וכן אם יטעה אותם באופן אחר לחשוב שהוא גוי (חסידים רא, על פי עבודה זרה יט ב; נמוקי יוסף בבא קמא קיג א; רמ"א שם ב).

וכן כשהלכו גויים ויהודי בדרך בשעת השמד, ופגעו בהם פריצים ושאלו אם יש ביניהם יהודי, ואמר אחד הגויים: אין בינינו יהודי, ולא אמר לו היהודי: אתה משקר, לא חטא בזה ואין לענשו (ב"ח שם, בשם שו"ת מהר"ם מ"ץ)^[20].

מה נכלל בגילוי עריות

גילוי עריות, שייהרג ואל יעבור עליו, נכללים בו כל איסורי עריות שיש בהם מיתה או כרת (רבינו דוד פסחים כה ב; ריטב"א שם, בשם הרא"ה), וכן הבא על הזכר (ריטב"א שם, בשם הרא"ה), אבל איסור ערוה שאין בו פגם אחרים, כגון הרובע את הבהמה, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שאף על פי שיש בדבר חיוב מיתה (ראה ערך חיבי מיתות בית דין:המיתות, וערך רובע ונרבע), דינו כשאר עבירות שבתורה, שיעבור ואל ייהרג (ראה להלן: בשאר עבירות. ריטב"א שם; חידושי הר"ן סנהדרין עד א, בהוה אמינא; תורה לשמה תצד), שהדבר תלוי בפגם (ראה לעיל. חידושי הר"ן שם), וכן הדין בנרבעת לבהמה, אף לסוברים שגם באשה הנבעלת נאמר דין ייהרג ואל יעבור (ראה להלן. פני יהושע בשו"ת ב מד, וכתובות ג ב לתוספות ד"ה לדרוש).

• ויש אומרים שאין הדבר תלוי בפגם, אלא בעריות שיש עליהן חיוב מיתה או כרת, ואף רובע בכלל (חידושי הר"ן שם, במסקנה; אור גדול א, על פי תורת כהנים ויקרא, חובה פרשה א ח, וירושלמי עבודה זרה ב ב), שאין לנו לחדש דין שלא פירשוהו חכמים (חידושי הר"ן שם)^[21].

אנסוהו לבא על הנדה - ייהרג (ריטב"א פסחים כה א, בשם הרא"ה; כן משמע מבית יוסף יו"ד קצה יז; לבוש שם יז)^[22].

אנסוהו לבוא על גויה, ייהרג ואל יעבור (רמב"ן בתורת האדם, שער המיחוש - ענין הסכנה, עמ' לו במהדורת מוסד הרב קוק, ובמלחמות סנהדרין עד ב; רבינו יונה סנהדרין שם; ריטב"א פסחים כה א, וקדושין מ א בשם מורו; ארחות חיים, ביאות אסורות ח; בית יוסף אה"ע טז, בשמו; רמ"א שם ב)^[23], שהואיל ועל ביאה זו בפרהסיא קנאים פוגעים בו (ראה ערך בועל ארמית: בפרהסיא), הרי זה בכלל גילוי עריות (רמב"ן שם ושם; ריטב"א שם ושם), ועוד שאם לא פגעו בו חייב כרת מדברי קבלה (ראה ערך הנ"ל: עונשו בידי שמים. רמב"ן שם ושם; ר"ן יומא פב א; נמוקי יוסף סנהדרין שם).

במה דברים אמורים, בפרהסיא, אבל בצנעא נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שייהרג ואל יעבור אפילו בצנעה (מלחמות לרמב"ן שם; נמוקי יוסף שם), ואף שבצנעה אין הקנאים פוגעים בו (ראה ערך הנ"ל: בפרהסיא), ואף אין בו חיוב כרת - לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל: עונשו בידי שמים) - מכל מקום הוא בכלל אביזרייהו של גילוי עריות, שהרי אשה זו בפרהסיא חייב עליה כרת (נמוקי יוסף שם).

• ויש אומרים שבצנעה אין זה בכלל גילוי עריות, ודוקא בפרהסיא ייהרג ואל יעבור (רבינו יונה סנהדרין עד ב; ריטב"א שם ושם; ארחות חיים שם), וכן הלכה (רמ"א שם).

להיבעל לגוי

בת ישראל פנויה שאנסוה להיבעל לגוי, תעבור ואל תיהרג - אף לסוברים שגם האשה צריכה למסור את נפשה בגילוי עריות (ראה להלן) - שאינו בכלל גילוי עריות (המאור ומלחמות לרמב"ן ומאירי וחידושי הר"ן ונמוקי יוסף סנהדרין שם; ריטב"א פסחים כה א, בשם הרא"ה; רמ"א יו"ד קנז א), שאין בו איסור אלא מגזירת בית דינו של שם (ראה ערך גוי: באישות. מלחמות לרמב"ן ומאירי וחידושי הר"ן ונמוקי יוסף סנהדרין שם), ואין בו דין קנאים פוגעים בה (ראה ערך בועל ארמית. מלחמות לרמב"ן שם), ואף לא חיוב כרת מדברי קבלה (ראה ערך הנ"ל, מלחמות לרמב"ן ונמוקי יוסף שם). ואפילו אנסוה להיבעל לגוי דרך חיתון - שיש בזה עבירת לאו (ראה ערך חתנות) - אינה צריכה למסור נפשה, שאין חיתון באונס (מלחמות לרמב"ן ומאירי ונמוקי יוסף שם); ועוד שלאו זה הוא כשאר חייבי לאוין שאין בהם דין ייהרג ואל יעבור (ראה להלן: בשאר עבירות)^[24].

במה דברים אמורים, בפנויה, אבל אשת איש שאנסוה להיבעל לגוי, נחלקו בה ראשונים:

• יש אומרים שודאי שהוא בכלל גילוי עריות (רבנו חננאל פסחים כה ב ד"ה (כה א) אמר רבי יוחנן; תוספות יומא פב ב ד"ה (פב א) מה, וסנהדרין שם ד"ה והא, וכתובות ג ב ד"ה ולדרוש, בשם ריב"ם; דרך ראשונה במאור ומלחמות לרמב"ן סנהדרין שם; ר"ן בחידושיו שם, ובפסחים כה ב; רמ"א שם, לפי הש"ך שם ס"ק יד, בשם כל הפוסקים), שהרי אם נבעלה מרצונה חייבת על זה מיתה, לסוברים כן (ראה ערך גוי: באישות. מאירי ונמוקי יוסף שם).

• ויש אומרים שאינו בכלל גילוי עריות (תוספות שם ושם ושם, בשם רבנו תם; דרך שניה במאור ומלחמות לרמב"ן שם; רמ"א שם, לפי ביאור הגר"א שם ס"ק טו), שביאתו כביאת בהמה, ואינה חייבת עליה מיתה, לדעתם (ראה ערך הנ"ל: שם. תוספות שם ושם ושם, בשם רבנו תם), או שאינה חייבת מיתה - ולא כרת (ראה ערך אשת איש וערך חיבי כריתות. מלחמות לרמב"ן שם, לדעה זו) - משום שאינה בכלל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ (ויקרא כ י. המאור ומלחמות לרמב"ן וחידושי הר"ן שם, לדעה זו).

להיבעל לערוה

האשה שאנסוה להיבעל למי שהיא ערוה עליו, נחלקו בה גאונים וראשונים:

• יש אומרים שהרי זו תיהרג ואל תעבור - כשהיא עושה מעשה, ואינה בכלל "קרקע עולם" (ראה להלן: כשאינו עושה מעשה) - שגם זה בכלל גילוי עריות (רבנו חננאל פסחים שם; ערוך, רצח; תוספות יבמות נד א ד"ה (נג ב) שאנסוהו, בשם ר"י).

• ויש אומרים שאינה חייבת למסור את נפשה, אפילו אם היא עושה מעשה להביא את הערוה עליה (שאילתות מב, לפי העמק שאלה שם ד; רמב"ם יסודי התורה ה ב, לפי העמק שאלה שם; תלמידי רבינו יונה עבודה זרה כח א; מאירי סנהדרין עד א, בשם גדולי קדמונינו), שגילוי עריות היינו בעילת עריות, וזה אינו שייך אלא באיש ולא באשה, ואצלה דין הבעילה הוא כשאר איסורים שבתורה שיעבור ואל ייהרג (תלמידי רבינו יונה עבודה זרה שם), שדין ייהרג ואל יעבור בגילוי עריות אינו אלא משום הפגם, שפוגם האיש את האשה (ראה לעיל), וזה אינו שייך באשה (שאילתות שם, לפי העמק שאלה שם; מאירי סנהדרין שם, בשם גדולי קדמונינו)^[25].

למסור להריגה

בשפיכות דמים, אפילו לא אמרו לו גויים להרוג את חברו, אלא למסרו להם להריגה, ייהרג ואל ימסור (כן משמע מתוספתא תרומות (ליברמן) ז כ, וירושלמי שם ח ד; ריטב"א (החדשים) בבא מציעא פג ב), וכן אם אנסוהו להניח את חברו לפני ארי (מנחת חינוך רצה כה). ואפילו גוי האומר לישראל תן לי כלי זינך ואהרוג ישראל זה, ואם לאו אהרוג אותך, והגוי אינו יכול ליטלו שלא מדעתו, אסור לו ליתנו כדי לפדות נפשו (ריטב"א פסחים כה א). ואפילו לסוברים שאינו צריך למסור נפשו על אביזרייהו של עבודה זרה וגילוי עריות (ראה להלן) בשפיכות דמים ודאי חייב, משום סברת מה ראית לומר שדמך אדום יותר (ראה לעיל: החיוב ומקורו), שכיון שיש איבוד נפש, לא הותר לעבור שום עבירה משום הצלת נפשו (מנחת חינוך שם).

כשביקשו אחד מהסיעה להריגה

סיעה של בני אדם שאמרו להם גויים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם, ייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל (תוספתא שם; ירושלמי שם; רמב"ם יסודי התורה ה ה; רמ"א יו"ד קנז א), ואפילו היו שם כמה אלפים (חינוך רצו), שכיון שאין הגויים מייחדים אחד מהם, נמצא שכשהם בוררים האחד מדעתם, הם פודים את עצמם בישראל אחר, ואין-דוחין-נפש-מפני-נפש (ראה ערכו. ריטב"א פסחים כה א)^[26]. ואף על פי שכולם ייהרגו, אסור למסור אחד מהם, שאם ירצו למסור את זה, נאמר להם מה ראיתם שתמסרו את זה, מסרו אחר והצילו את זה, ומה ראית שנפשו של האחר חביבה יותר - היינו שאם נתיר למסור אחד כיון שייהרג בלאו הכי, הרי אפשר למסור גם אחר, וזה לא ייהרג, ובטל ההיתר - ונמצא שאי אפשר למסור שום אחד מהם, וייהרגו כולם (כסף משנה שם; יפה תואר לבראשית רבה צד ט; ברכי יוסף יו"ד קנז ז)^[27].

כשייחדו אחד להריגה

ייחדו הגוים למסור להם אחד להריגה, כשבע בן בכרי (ראה שמואל ב כ טו-כב), ואמרו שאם לא ימסרוהו ייהרגו כולם, ימסרוהו להם ואל ייהרגו (תוספתא שם; ירושלמי שם; רמב"ם שם; רמ"א שם). ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאין רשאים למסרו אלא כשהיה אותו אדם חייב מיתה כשבע בן בכרי (רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם)^[28].

• ויש אומרים שמותר למסרו אף על פי שאינו חייב מיתה (רבי יוחנן בירושלמי שם) - כיון שאפילו לא ימסרוהו ייהרג והם נהרגים עמו - וכיון שאין דרך שינצל, לא שייך כאן סברת "מה ראית" (ראה לעיל: החיוב ומקורו. כן משמע מהכסף משנה שם) - אבל אם כשלא ימסרוהו הוא ניצל, אסור למסרו להציל עצמם (רש"י סנהדרין עב ב ד"ה יצא ראשו, על פי התוספתא שם; ריטב"א פסחים כה ב)^[29].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם שם; מכתם פסחים שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים); ויש פוסקים כדעה השניה (כן משמע מהחינוך רצו; מאירי סנהדרין שם; רמ"א שם, בסתם).

בתלמוד אמרו על אחד שייחדו הגוים להריגה, ואמרו שאם לא ימסרוהו יחריבו כל העיר, ומסרו להם אחד האמוראים, ואמר לו אליהו הנביא שאינה משנת חסידים (ירושלמי שם; בראשית רבה צד ט), שהיה צריך הדבר להיעשות בידי אחרים (בראשית רבה שם; מאירי שם), שאין זו משנת חסידים לעשותה לכתחילה על ידי בעל הוראה, אלא על ידי אחרים (שו"ת הב"ח מג-מד; מגדל עז ליעב"ץ א אבן בוחן עג), שראוי לחסיד לקדש עצמו במותר לו, ולמסור נפשו לסכנה קודם שימסור נפש מישראל, שהוא מעשה מכוער (חבור תשובה למאירי א ז יב)^[30].

בגילוי עריות

בגילוי עריות, אם אמרו גויים תנו לנו אשה אחת מכם לטמאה, ויחדוה, ואם לאו נהרוג את כולכם, ימסרו אותה להם ולא ייהרגו, שהרי אף האשה עצמה, הואיל ואינה עושה מעשה, תעבור ואל תהרג, לסוברים כן (ראה להלן. ט"ז יו"ד קנז סק"ט; מגדל עז שם סט), ואם לא יחדו אחת, אינן רשאיות להציל עצמן באחת מהן משום "מה ראית", ואם אחת מתרצה להימסר להצלת כולן, זכות הוא לה (מגדל עז שם).

להנאת עצמם

אנסוהו גויים להנאת עצמם לעבור על אחת משלוש העבירות, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שדוקא בשאר עבירות בפרהסיא אמרו שיעבור ואל ייהרג כשכוונת האנס להנאת עצמו (ראה להלן: בפרהסיא), אבל בשלוש עבירות אף כשמתכוין להנאת עצמו - ייהרג ואל יעבור (כן משמע מהרמב"ם יסודי התורה ה ב; כתוב שם לראב"ד סנהדרין עד ב; מלחמות לרמב"ן שם; ריא"ז בפסקים שם, ובקונטרס הראיות שם; ועוד), שדוקא בשאר עבירות, שהחיוב למסור נפשו עליהן בפרהסיא הוא מפני קידוש השם, אמרו שאם כוונתו להנאת עצמו אין חילול השם (ראה להלן: שם), אבל עבירות אלו החמורות לא מפני קידוש השם נאסרו - אלא מפני חומר העבירות עצמן (ראה לעיל) - ולפיכך אף על פי שאין האנס מתכוין להעבירו על המצוה, אסור לעבור עליהן (מלחמות לרמב"ן שם), ואין זה עדיף מצנעה, שבשלש עבירות ייהרג ואל יעבור (ראה לעיל. רבינו דוד פסחים שם), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד קנז א).

• ויש אומרים שאם כוונת האנס להנאת עצמו - בלבד, ולא לדבר אחר (רבנו יהונתן סנהדרין שם) - אינו חייב למסור נפשו, אפילו באיסור גילוי עריות (המאור שם; רבנו יהונתן שם) ובאיסור עבודה זרה (שאילתות מב, על פי גמ' שם; רבנו יהונתן שם; מאירי שם ושם), ואף על פי שנאסרו משום חומרתן ואף בצנעה, לא נאסרו אלא כשהיתה כוונתם להעביר על הדת, אבל כשכוונתם להנאת עצמם - לא (מגן אבות למאירי יט)^[31]. אכן בשפיכות דמים שדין ייהרג ואל יעבור שאמרו בה הוא משום הסברא של "מה ראית" (ראה לעיל: החיוב ומקורו), הרי זה ייהרג ואל יעבור אף כשכוונת האנס להנאת עצמו - כגון שיש לו עליו דין נקמה (מאירי סנהדרין שם) - שהרי אף באופן זה יש את הסברא של "מאי חזית" (המאור שם), שהעבירה עשויה, ויש שם נפש אבודה (מאירי שם)^[32].

אביזרייהו

שלש עבירות החמורות, לא בהן בלבד אמרו שייהרג ואל יעבור, אלא אף ב"אביזריהו" (ראה ערכו) [שאר איסורים הנמשכים מהן] (תורת האדם לרמב"ן ענין הסכנה, עמ' לה במהדורת מוסד הרב קוק; שערי תשובה לרבנו יונה ג קלז; חינוך רצו; רא"ה עבודה זרה כז ב; ועוד), ואפילו על אביזרייהו שאין עליהם חיוב מיתה אלא איסור לאו בלבד (ר"ן פסחים כה א; נמוקי יוסף סנהדרין עד ב), כגון איסורי לאוין בעבודה זרה שאין בהם חיוב מיתה (מלחמות לרמב"ן שם; רא"ה עבודה זרה שם; רבנו דוד פסחים כה א; רמ"א יו"ד קנז א)^[33].

אכן, באיסורי לאוין שנאמרו בביאה על עריות, כגון שאנסו כהן שיבוא על גרושה, שהיא מחיבי-לאוין (ראה ערכו), כתבו ראשונים שכל אשה שקידושין תופסים לו בה (ראה ערך הנ"ל: מהותם וגדרם) אינה בכלל עריות להיהרג עליה (חינוך רצו, בשם מורו), ולא אמרו ייהרג ואל יעבור אלא בעריות שחייבים עליהן מיתת בית דין או כרת, אבל בחייבי לאוין גרידא - לא (כן משמע ממלחמות לרמב"ן ומאירי סנהדרין עד ב, ורבנו דוד פסחים כה ב, וריטב"א שם א)^[34].

ומכל מקום, אם אנסוהו לעבור בלאו שאינו מיוחד בעבודה זרה, כגון שאנסוהו להכשיל גויים לעבוד עבודה זרה, שאיסורו הוא משום לפני-עור-לא-תתן-מכשול (ראה ערכו), כתבו ראשונים שאינו חייב למסור נפשו (מלחמות לרמב"ן שם; חינוך שם; רבנו דוד שם; ר"ן פסחים שם; רמ"א יו"ד קנז א), ובשאר עבירות נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שהוא הדין אף בהם (לבוש שם א).

• ויש אומרים שהדין כך רק בעבודה זרה, אבל בשפיכות דמים אף כשאנסוהו להכשיל בה אחרים, הרי זה ייהרג ואל יעבור, שהרי על ידיו יהיה אחר נהרג, ויש כאן איבוד נפש, ואין לו היתר של "וחי בהם" (אור גדול א).

ריפוי מעצי אשרה

היה חולה שיש בו סכנה, ורפואתו היא על ידי עצי אשרה (ראה ערכו), אסור לו להתרפא בהם משום עבודה זרה (פסחים כה א; ירושלמי שבת יד ד ועבודה זרה ב ב)^[35]. ונחלקו הדעות:

• יש אומרים שהאיסור אינו אלא כשאומרים לו שיתרפא דוקא מעצי אשרה, אבל אם אמרו לו שיתרפא מעלים סתם, מותר להתרפא מעצי אשרה (ירושלמי שם ושם, לגירסת תוספות עבודה זרה כז ב ד"ה שאני, בשם ר"י, וסמ"ג לאוין מה, ורא"ש שם ב ח; מאירי שם כח א; שו"ע יו"ד קנה ב, בסתם; ש"ך שם ס"ק יא, שכן הסכמת הפוסקים), שהאיסור להתרפא הוא דוקא כשמתכוין להתרפא מאותו עץ מכח שהוא עבודה זרה, אבל אם מתרפא בו משום שמין עץ זה יש בו סגולה או כח טבעי לרפואת אותו חולי, ולא מצא אלא של אשרה, הרי זה מותר (המכתם פסחים כה א), והטעם שלא יתרפא בעצי אשרה לפי שהוא כמחזק ידי עובדי האשרה, פן יאמרו שהאשרה הצילתו (שערי תשובה לרבנו יונה ג קלז; שו"ת הרא"ש יט יז), או משום החשש שיבוא להימשך אחרי עבודה זרה (תוספות פסחים שם ד"ה חוץ), או משום שהוא נראה כמודה בה (רש"י שם ד"ה למה; פסקי ריא"ז שם), והדברים אמורים ברפואה שיש לטעות בה שכח עבודה זרה גרם את הרפואה (תוספות שאנץ עבודה זרה כז ב, בשם רבנו תם), וכן מותר להיכנס לבית עבודה זרה להינצל ממות (שו"ת הרא"ש יט יז; טוש"ע יו"ד קנז ג), שאין ההצלה משום כח ועילוי שיש בעבודה זרה, ואין לחוש שיבא להימשך אחריה (שו"ת הרא"ש שם)^[36].

• ויש אומרים שלא יתרפא בעצי אשרה אפילו אם אמרו לו שיתרפא מעלים סתם (ירושלמי שם ושם, לגירסתנו; רא"ה עבודה זרה כז ב; ריטב"א פסחים שם, בדעת הבבלי; מאירי שם; שו"ע שם, בשם יש אוסרים; רמ"א יו"ד קנז א, לפי ביאור הגר"א שם קנה ס"ק יד), לפי שאין טעם האיסור שמא יבוא להימשך אחרי העבודה זרה, אלא משום שנהנה מעבודה זרה, ועובר בלאו של וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (דברים יג יח. חידושי הר"ן ורבנו דוד פסחים שם).

ריפוי מאביזרייהו דעריות

וכן בגילוי עריות, אם נאנס מחמת חולי, כגון שנתאוה לאשת איש, וחלה מרוב אהבתו עד שנטה למות, ואמרו הרופאים שאין לו רפואה עד שתיבעל לו, או עד שתעמוד לפניו ערומה, או עד שתספר עמו מאחורי הגדר - שיחה סתם (כן משמע מחוות יאיר קפב, ושו"ת פני יהושע ב מד); ויש מפרשים בדברי חשק שיצרו נהנה מהם (זרע אברהם (יצחקי) יו"ד ה, ופרשת הכסף עבודה זרה ג, על פי הר"ן סנהדרין עה א) - ימות ואל יעבור (גמ' שם; רמב"ם יסודי התורה ה ט)^[37]. שאף שאין בדבר גילוי עריות, אלא שעובר בלאו של לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה (ויקרא יח ו), שהוא לאו שבגילוי עריות (ראה ערכו) - או שאיסורו מדרבנן (ראה ערך גלוי עריות: קריבה לעריות) - ימות ואל יעבור (רבינו דוד פסחים כה א)^[38].

השחתת-זרע (ראה ערכו מותרת היא במקום סכנה, שאינה בכלל גילוי עריות (שו"ת פני יהושע ח"ב מד; חזוו איש יו"ד קד סק"ג), ולא בכלל שפיכות דמים (שו"ת פני יהושע שם).

איסורי דרבנן

איסורים מדרבנן בשלש עבירות החמורות, נחלקו בהם ראשונים:

• יש אומרים שאף בהם יש דין ייהרג ואל יעבור, שכיון שבעיקרם יש דין ייהרג ואל יעבור, בכלל אביזרייהו הם (ר"ן פסחים כה ב, ובחידושיו שם; ריב"ש רנה; שו"ת הרא"ם א נט; משנה למלך יסודי התורה ה ב, בשמו; ביאור הגר"א יו"ד קנה ס"ק טז וס"ק כב).

• ויש אומרים שאיסורים מדרבנן אינם בכלל אביזרייהו, ויעבור ואל ייהרג (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן קכז, לפי בית יוסף יו"ד קצה יז; ש"ך יו"ד קנז סק"י).

כשאינו עושה מעשה

שפיכות דמים

מי שאנסו אותו להניח להשליכו על תינוק להורגו, ואם לא יניחם להשליכו יהרגוהו, כתבו ראשונים שאינו חייב למסור את נפשו בכדי שלא יזרקוהו (תוספות פסחים כה ב ד"ה אף, וסנהדרין עד ב ד"ה הא, ויבמות נד א ד"ה (נג ב) אין; רא"ש יבמות ו א; מאירי סנהדרין עד ב; רמ"א יו"ד קנז א). וכן אם רוצים להכות בגופו אדם אחר ולהורגו, אינו חייב למסור את עצמו למיתה, כיון שאינו עושה מעשה כלל, אלא אחרים עושים בו מעשה (רא"ש כתובות א ד). וכן אם אמר הגוי לישראל שיהרגנו אם לא יניח לגוי להרוג את פלוני, אין לו למסור את עצמו על הדבר (חידושי הר"ן סנהדרין עד ב). וכן אם היה ישראל מושלך בבור, ואמר אנס לאדם מישראל: אם תעלהו אהרוג אותך, אינו חייב להעלותו (מאירי שם). וסברא היא שאינו חייב להציל את חברו בדמו - כשאינו עושה מעשה, ואפילו באופן שיש בו דין רציחה (חידושי רבנו חיים הלוי יסודי התורה ה א, לדעה זו) - שכן לעומת סברת "מה ראית" הרגילה (ראה לעיל: החיוב ומקורו), כאן ישנה סברא הפוכה: מה ראית לומר שדם חברך אדום יותר, שמא דמך אדום יותר (תוספות שם ושם ושם; רא"ש שם), שכשם שאומרים "מה ראית" לענין שימסור עצמו למיתה ולא ישפוך דם, דהיינו שאינו בדין שיציל את עצמו בדמו של חברו, כך אין סברא שימסור את עצמו למיתה כדי להציל את חברו מן המיתה (חידושי הר"ן סנהדרין שם), ושב ואל תעשה עדיף (חידושי רבנו חיים הלוי שם). ועוד שהטעם של "מה ראית" המחייבו למסור את נפשו, אינו שייך אלא כשהורג את חברו בידים, ולא במקום שהורגים בגופו, לפי שאינו נחשב רוצח במה שהורגים בגופו (רא"ש יבמות שם), והמשליך אותו על התינוק הוא ההורג, ולא הישראל המושלך (חידושי הר"ן סנהדרין שם), ואינו אלא כעץ וכאבן בידיו של הרוצח המשליך אותו (חידושי רבנו חיים הלוי שם)^[39].

גילוי עריות באשה

גילוי עריות שאין בו מעשה, כגון אשה הנבעלת למי שהיא ערוה עליו, שהיא אינה עושה מעשה בבעילה זו, אם אונסים אותה על כך, שאם לא תיבעל לו תיהרג, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שתעבור ואל תיהרג (רש"י יומא פב א ד"ה אף נערה; תוספות יבמות נג ב ד"ה אין, וכתובות ג ב ד"ה לדרוש, לדעת ריב"ם; המאור פסחים כה ב; מלחמות לרמב"ן שם, וסנהדרין שם, בדעת אביי; רא"ש יבמות שם; רמ"א יו"ד קנז א), כמו אסתר שלא היתה צריכה למסור את נפשה בכדי לא להיבעל לאחשורוש (רש"י יומא שם), משום שהיא כ"קרקע עולם" (תוספות שם ושם, על פי סנהדרין עד ב)^[40].

• ויש אומרים שתיהרג ואל תעבור (רבנו חננאל פסחים שם ד"ה (כה א) אמר רבי יוחנן; ערוך, רצח; תוספת יום הכפורים שם, בדעת הרמב"ם והטוש"ע; יד המלך ורבנו חיים הלוי ואבן האזל יסודי התורה ה א, בדעת הרמב"ם), שכשם שהאשה שזינתה אין סברא זו של "קרקע עולם" פוטרת אותה מעונש מיתה, כמו כן במקום שהיא אנוסה אין סברא זו פוטרתה מהחיוב למסור את הנפש שלא לעבור לכתחילה, שכיון ששלוש עבירות שאמרו בהן שייהרג ואל יעבור איסורן חמור כל כך עד שאפילו באונס מחוייב למסור את נפשו שלא יעבור עליהן, אין האונס מועיל מאומה, ואין הבדל בין שנעשתה העבירה באונס או שלא באונס (יד המלך שם). ואסתר שלא מסרה נפשה בכדי לא להיבעל לאחשורוש, הרי זה מפני שבעילת אחשורוש לא היה בה משום גילוי עריות (רבנו חיים הלוי שם)^[41].

גילוי עריות באיש

האיש שאנסו אותו לבא על הערוה באופן שאינו עושה מעשה, כגון שנתקשה לאשתו - או אף אם לא נתקשה, ויודע שלא יתקשה, לסוברים שמשמש מת בעריות חייב (ראה ערך ביאה: משמש מת) - ובאים להדביקו על הערוה, ואינו יכול להינצל מן העבירה אם לא שייהרג, יש מהראשונים שכתבו שאינו מחוייב למסור את עצמו - כשם שהאשה אינה מחוייבת למסור נפשה כשאינה עושה מעשה (ראה לעיל) - מכיון שאינו עושה מעשה (תוספות יומא פב ב ד"ה (פב א) נערה ויבמות נג ב ד"ה אין; רא"ש יבמות ו א, ותוספות הרא"ש שם), אבל אם אמרו לו כשאינו מקושה הנח שיתקעוך בערוה, והוא יודע בעצמו שאם ידביקוהו סופו להתקשות, כיון שאין קישוי אלא לדעת (ראה ערך אונס א) הרי זה כמעשה, וייהרג ואל יעבור (תוספות שם ושם; רא"ש יבמות שם ותוספות הרא"ש שם; חידושי הר"ן פסחים כה א), ואף על פי שאין הקישוי עבירה אלא הביאה, כיון שאי אפשר לעבירה בלא קישוי, ראוי הוא להיהרג על כך כמו על הביאה עצמה (ריטב"א יבמות שם)^[42].

בעבודה זרה

בעבודה זרה, אם כפפו קומתו לפני עבודה זרה, כתבו ראשונים שכשם שבשפיכות דמים וגילוי עריות - לדעתם - אם אינו עושה מעשה יעבור ואל יייהרג (ראה לעיל), כך בעבודה זרה (תוספות ישנים יומא פב א ד"ה חוץ; רא"ש כתובות א ד), כיון שאינו עושה מעשה כלל, אלא אחרים עושים בו מעשה (רא"ש שם). וכתבו אחרונים שלסוברים שבגילוי עריות יייהרג ולא יעבור אפילו כשאינו עושה מעשה (ראה לעיל), הוא הדין בעבודה זרה (תוספת יום הכפורים יומא שם)^[43].

בשאר עבירות

שאר העבירות מלבד השלש החמורות, שאנו אומרים שאם אנסו גוי לעבור עליהם, יעבור ואל ייהרג (ראה לעיל: החיוב ומקורו), הוא אפילו כשהאונסים אותו בכך אינם עושים כן להנאת עצמם, אלא מתכוונים להעבירו על הדת (שאילתות מב; כן משמע מרש"י סנהדרין עד ב ד"ה שדי; רמב"ם יסודי התורה ה ב; המאור סנהדרין עד ב), כגון שאומרים לו חלל שבת כדי לעבור על דתך (ריטב"א שם). ולא גזרו שמא ירגילו להמריך הלבבות - כדרך שאמרו בשעת השמד שאפילו על מצוה קלה ייהרג ואל יעבור, שלא ירגילו הגויים להמריך את הלבבות לכך (ראה להלן: בשעת השמד) - לפי שאין זה אלא בדרך אקראי, ואין הגויים רגילים בכך, ולפיכך בצנעה שאין כאן חילול השם, יעבור ואל ייהרג (מהרי"ק קעד)^[44].

עבירות שחכמים הפליגו באיסורם

אף בעבירות שאמרו עליהן שהן חמורות כמו שלוש עבירות החמורות, כגון לשון-הרע (ראה ערכו. ערכין טו ב), ומי שאינו מבקר את החולה (נדרים מ א), אם אנסוהו לעבור עליהן הרי זה יעבור ואל ייהרג, שדרך חכמים להפליג בחומרת העבירות כדי שישמר האדם מלהיכשל בהן, אך לא אמרו כן לענין ייהרג ואל יעבור (ריב"ש קעא; שו"ת פני יהושע ב מד)^[45].

לקטוע איבר

אנסוהו לקטוע אבר לחברו, כתבו ראשונים שמותר לו לקטוע, משום פקוח נפש שלו (ערוגת הבושם ג עמ' 199, בשם מורי הר"ב; הגהות הרמ"א למרדכי סנהדרין תשיח), ואף במקום שיש לחוש שמא ימות חברו על ידי קטיעה זו, נסתפקו אחרונים שמא אומרים אין-ספק-מוציא-מידי-ודאי (ראה ערכו), שאם לא יקטע אבר חברו ודאי יהרגוהו, ורשאי לקטוע האבר לחברו (תוספת יום הכפורים יומא פב ב)^[46].

מסירת ממון

ישראל שאנסו גוי שיראה לו ממון של ישראל אחר כדי שיטלנו הגוי לעצמו, ואם לא יראה לו את הממון ימיתהו, יש מן הפוסקים שנראה מדבריו שאסור לו להראות ממון חברו (סמ"ע חו"מ שפח ס"ק יב, על פי רמב"ם חובל ח ג, ושו"ע שם ג); וחלקו עליו (ט"ז שם סק"ג; מהרשד"ם חו"מ נה), וכן נראה מדברי ראשונים, שיכול הוא לכתחילה להראות ממון חברו לגוי בכדי שלא יהרגהו, שלא אמרו ייהרג ואל יעבור אלא בשלש עבירות החמורות (מלחמות לרמב"ן בבא קמא קיז א).

כשרוצה להחמיר על עצמו

מי שאונסים אותו לעבור על אחת מכל המצוות, שדינו שיעבור ואל ייהרג, ורוצה הוא להחמיר על עצמו ולהיהרג ולא לעבור, נחלקו ראשונים אם רשאי:

• יש אומרים שאסור לו להיהרג, ושופך דמים הוא, והרי זה מתחייב בנפשו (רמב"ם יסודי התורה ה א; המאור סנהדרין עד ב; ריטב"א פסחים כה א), וכן שנינו מעשה באחד האמוראים שאנסו גוי לאכול בשר נבילה, ושאם לא יאכל יהרגו, ואמר לגוי שימות ולא יאכל, ואמר לו הגוי שאם היה מסכים לאכול היה הורגו, והניחו לנפשו, ואמרו על זה שאם היה שומע אותו אמורא הדין שרק בשלוש עבירת ייהרג ואל יעבור, היה אוכל מהנבילה והיה הגוי הורגו (ירושלמי שביעית ד ב, וסנהדרין ג ה), ומוכח שאם היה שומע הדין היה אסור עליו להחמיר על עצמו ולהיהרג ולא לעבור (המאור שם)^[47].

• ויש אומרים שלא אמרו יעבור ואל ייהרג בשאר מצוות אלא אם ירצה (תוספות עבודה זרה כז ב ד"ה יכול; סמ"ק ג; רא"ש שם ב ט), אבל מידת חסידות היא שלא יעבור (סמ"ק שם), שכן שנינו במעשה זה שאותו האמורא רצה להחמיר על עצמו ולהיהרג ולא לעבור (תוספות שם), וביארו אחרונים שלדעה זו מה שנאמר שאם היה "שומע" אותו אמורא הדין, הכוונה שאם היה סובר, ואותו אמורא לא סבר כדין האוסר להחמיר, אלא רצה להחמיר על עצמו ולהיהרג (עלי תמר שביעית שם), וכן מצינו בדניאל שמסר נפשו על התפילה, והיה מתפלל שלש פעמים ביום, אף על פי שגזר המלך שלא יתפללו (ריטב"א פסחים שם, על פי דניאל ו יא ואילך)^[48].

בפרהסיא

אנסוהו לעבור בפרהסיא אפילו על מצוה קלה, הרי זה ייהרג ואל יעבור (סנהדרין עד א; רמב"ם יסודי התורה ה ב; טוש"ע יו"ד קנז א), ויקדש את השם בפני חבריו ישראל (רש"י שם ב ד"ה ערקתא), שמצווה אדם על קדוש-השם (ראה ערכו) להראות לכל כי הוא מוסר נפשו וכל אשר לו בעבור כבוד שמו הקדוש (רבנו יהונתן שם ב), שנאמר: וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב לב. כן משמע מהגמ' שם), ונאמר: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (ויקרא שם. שאילתות מב; תוספות עבודה זרה נד א ד"ה הא).

פרהסיא

אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם (סנהדרין עד ב; ירושלמי שביעית ד ב; רמב"ם יסודי התורה ה ב; שו"ע יו"ד קנז א), וכולם ישראלים, שאפילו היה בהם גוי אחד אין זו פרהסיא (גמ' שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), שנאמר: וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ויקרא כב לב), ונאמר במרגלים: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת (במדבר טז כא), ולמדים "תוך" מ"תוך", מה שם עשרה וכולם ישראלים, אף כאן עשרה וכולם ישראלים (גמ' שם)^[49], ואף מומרים וכופרים מצטרפים להיחשב פרהסיא (אגרות משה יו"ד א ע)^[50].

מצוה קלה

מצוה קלה שאמרו שיש למסור עליה את הנפש בפרהסיא - וכן יש למסור עליה את הנפש בשעת השמד (ראה להלן: בשעת השמד) - אמרו בה שאפילו לשנות מדרך ישראל בענין שרוך הנעל, הרי זה ייהרג ואל יעבור (סנהדרין עד ב, ורש"י ד"ה ערקתא). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין בשינוי זה מצוה אלא מנהג יהדות בעלמא (רש"י שם; רי"ף שם, לפי רבנו יהונתן שם), ואפילו עליו יש להיהרג ולא לעבור, וכן הלכה (טור יו"ד קנז, לפי בית יוסף שם א).

• יש אומרים שיש בשינוי זה איסור מדרבנן (אשכול (אויערבך) ב עמ' 119; ריטב"א חולין קא ב, בשם תוספות), ולכן בשעת השמד, אם גזרו לעבור על תקנות חכמים, ייהרג ואל יעבור (אוהל מועד א א, ראשית חכמה ג ג; ריב"ש שעג, והובא בשמ"ק כתובות ג ב; שלטי גיבורים סנהדרין שם (יז ע"ב בדפי הרי"ף).

• ויש אומרים שיש בשינוי זה איסור מן התורה, של הליכה בחקות-הגוים (ראה ערכו. כן משמע מיד רמ"ה שם, וריטב"א שבת קל א), ודוקא על מצוה אמור שייהרג ואל יעבור, ולא על מנהג (רמב"ם יסודי התורה ה ב, לפי כסף משנה שם).

וכן אם אמר גוי לישראל לשתות בכלי צבוע, ייהרג ולא ישמע לו (ירושלמי שביעית ד ב, וסנהדרין ג ה), ונחלקו המפרשים:

• יש מפרשים שהכלי צבוע בצבע אדום, ורצונו של הגוי שיחשבו הרואים ששתה הישראל סתם יינם כדי להמיר דתו (ר"ש סירליאו שביעית שם).

• יש מפרשים שרצונו של הגוי שיחשבו הרואים שעבר הישראל על איסור סתם יינם (מים חיים יסודי התורה שם).

• יש מפרשים שרצונו של הגוי שיחשבו הרואים שעושה הישראל כחוקות הגוים, שהיה מנהגם לשתות בכלי צבוע אדום (מהר"א פולדא שם).

• ויש מפרשים שלא על כלי צבוע אדום אמרו, אלא על כלי ששם של עבודה זרה צבוע בתוכו (פני משה שם ושם).

חולה מסוכן

חולה מסוכן הבא להתרפא על ידי מין, לסוברים שמותר ואינו בכלל אביזרייהו של עבודה זרה (ראה ערך עבודה זרה וערך פקוח נפש) כתבו ראשונים שאסור בפרהסיא משום חילול השם (מהרי"ק קלז).

קרקע עולם

אסתר שנבעלה על ידי אחשורוש ולא מסרה נפשה, אף על פי שבפרהסיא היה, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהרי זה לפי שאסתר "קרקע עולם" היתה (אביי בגמ' שם), ובביאור טעם זה נחלקו ראשונים אם היינו שהיא אינה עושה מעשה, אלא הוא עושה בה מעשה (רש"י שם ד"ה קרקע עולם); או שכיון שאפשר לאנוס אותה בעל כורחה ולעשות בה מעשה, מה יועיל לה אם תמסור עצמה להריגה, הרי לא יהרגוה אלא יעשו בה מעשה בעל כורחה (תשובות ופסקים לראב"ד ד; שו"ת הרשב"א א י); או שאסתר היתה צדקת ולא שמה דעתה לעבירה, וכקרקע זו לא זזה ממקומה, אלא היתה כאבן שאין לה הופכים (ערוך, קרקע); או שנשים לכך נוצרו, שכשם שהארץ נוצרה לזריעה ולעבוד בה, כך אשה נוצרה לבעילה (שאילתות מב).

• ויש אומרים שאסתר לא מסרה נפשה לפי שאחשורוש להנאת עצמו היה עושה (רבא בגמ' שם; רבי יונה אבא בירושלמי שביעית ד ב, וסנהדרין ג ה), ואין כאן חילול השם להיהרג על כך (רש"י שם ד"ה הנאת), והרי הוא כאילו עושה בצנעה (רבינו דוד פסחים כה ב)^[51]. וכן הלכה, שדוקא במקום שהגוי מתכוין להעביר את הישראל בפרהסיא על המצוה, ייהרג ואל יעבור, אבל אם מתכון להנאת עצמו, כגון שאנס אשה לבועלה, או שאנס ישראל לבנות לו בית בשבת, או לבשל לו תבשילו, וכיוצא באלו, יעבור ואל ייהרג (כן משמע מהרמב"ם יסודי התורה ה ב), וכל שאינו להעביר על דת נחשב להנאת עצמו (כתוב שם לראב"ד ומלחמות לרמב"ן סנהדרין שם); ויש מן הראשונים שכתבו שהחיוב להיהרג בפרהסיא הוא אפילו כשאנסוהו להנאת עצמם (סמ"ק ג; מרדכי סנהדרין תשיט), וביארו בדעתם שאף האמוראים המתירים לעבור על המצוה כשהיתה כונת הגוי להנאת עצמו, לא התיר אלא ב"קרקע עולם" (מהרי"ק קעד).

ובדין סתם "קרקע עולם" לדעה זו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהרי זה ייהרג ואל יעבור (תוספות יומא פב ב ד"ה (פב א) נערה, בתירוץ הראשון; מלחמות לרמב"ן סנהדרין שם, בשמם; תלמיד הרמב"ן שם, בשם רבנו חננאל), וכן הלכה (רי"ף שם, לפי ש"ך יו"ד קנז סק"ט; רבנו ירוחם יח ג; בדק הבית שם א, בשמו; כן משמע מהטור והשו"ע שם; ברכי יוסף שם א).

• ויש אומרים שמודים שיעבור ואל ייהרג (תוספות יומא שם, בתירוץ השני; המאור וחידושי הר"ן ומאירי סנהדרין שם).

בשעת השמד

בשעת השמד - כשיש כח כופה ומכריח, בין שיהיה מישראל, או מאומות העולם, החפץ לבטל מצוה מן המצוות (אגרות הראיה א עמ' רפד, על פי רמב"ם יסודי התורה ה ג) - הרי זה ייהרג ואל יעבור, אפילו על אחת משאר מצוות (תוספתא שבת (ליברמן) טו יז; סנהדרין עד א; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד קנז א), בין שנאנס בתוך עשרה מישראל, בין שנאנס בינו לבין הגויים (רמב"ם שם, על פי הגמ' שם), שנאמר: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (ויקרא כב לב. תוספתא שם; שאילתות מב), וכיון שהגזירה באה לעקור את המצוה, יש בדבר קידוש השם (שאילתות שם), ואם עבר ולא נהרג, הרי זה חילל את השם (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת סג)^[52].

ואפילו לא אנסוהו לעבור אלא על מצוה קלה - שבקלות (תוספתא שבת שם), כגון לשנות מדרך ישראל בענין שרוך הנעל (ראה לעיל: בפרהסיא. סנהדרין עד ב) - בשעת השמד הרי זה ייהרג ואל יעבור (תוספתא שם; סנהדרין שם א, לגירסתנו; רמב"ם יסודי התורה ה ג; חינוך רצו; טוש"ע יו"ד קנז א), פן יקלו בשאר מצוות (תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת קע, בשם רבנו תם; תשובות חכמי צרפת ולותיר לז)^[53].

לבטל מצות עשה

אנסו בשעת השמד ליבטל מקיום מצות עשה, כגון שגזרו על ישראל בעונש מיתה שלא יתעסקו בתורה, ולא ימולו את בניהם, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהרי זה ייהרג ואל יעבור (תשובת רב שרירא בשו"ת גאוני מזרח ומערב קמא; לחם משנה יסודי התורה ה ד), ואף לדעה זו הנחת-תפילין (ראה ערכו), שמידת חסידות להניחם כל היום אף על פי שמדין תורה אינו חייב להניחם אלא בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים, לסוברים כן (ראה ערך הנחת תפילין), יש מן הראשונים שכתבו שכיון שמידת חסידות היא, אינו רשאי, אפילו בשעת השמד, למסור את נפשו על הנחתם בשאר היום (כן מצדד הריטב"א שבת מט א)^[54].

• ויש אומרים שלא אמרו ייהרג ואל יעבור בשעת השמד אלא כשאנסו לעבור על מצות לא תעשה בקום ועשה, אבל כשאנסו לבטל מצות עשה, יעבור ואל ייהרג (רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם; ערוגת הבושם ג עמ' 193; נמוקי יוסף סנהדרין עד א; שו"ת הרדב"ז ד צב), וכן כשגזרו על נשים להיבעל (רא"ה כתובות ג ב). ומכל מקום אם רוצה לקדש את השם אפילו על מצות עשה, הרשות בידו, ואינו מתחייב בנפשו, ועליו נאמר: אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח (תהלים נ ה. ריטב"א שבת קל ב), וזהו שאמרו שכל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת הגזירה, מוחזקת היא בידם (גמ' שם), ומקבלים על מסירות הנפש שכר הרבה (רמב"ן ורשב"א ור"ן שם מט א)^[55], וכן הלכה (רמ"א יו"ד קנז א).

ביטול תקנה

גזרו על בית דין שיבטלו תקנה, כגון התקנה שבתולה נשאת ביום רביעי (ראה ערך טענת בתולים), כתבו ראשונים שנחשב שעת השמד, וייהרגו ולא יבטלו תקנתם, אבל אם גזרו על הנשים שלא ינשאו ברביעי, מותר לחכמים לבטל את התקנה, כיון שאין הגזירה עליהם, ושוב לא יצטרכו הנשים למסור נפשן (ריב"ש שעג; שיטה מקובצת כתובות ג א, בשמו).

היתר בזמן רגיל תקף אף בשעת השמד

מי שאנסוהו להודות בנביאות מוחמד, שיש מהראשונים שכתב שיודה ולא ייהרג לפי שכבר נתאמת אצל הגויים שאין אנו מאמינים בזה, ואין אומרים כן אלא כדי להינצל (ראה לעיל: שלש העבירות החמורות), הרי זה גם כשהיה אונס זה בשעת השמד (אגרת השמד לרמב"ם, עמ' קיח במהדורת מוסד הרב קוק). וכן אותה שאמרו שמותר להטעות את הגויים שיחשבו שהוא גוי (ראה לעיל: שם), אף בשעת השמד מותר, שכיון שאין מכירים שהוא יהודי, אין כאן חילול השם (תרומת הדשן קצז), ואפילו ללבוש כלאים לצורך זה, מותר (רמ"א יו"ד קנז ב, על פי תרומת הדשן שם) מטעם זה (ביאור הגר"א שם ס"ק כא).

כשגזרו על כל האומות

גזירה שגזרו על כל האומות, ולא על ישראל בלבד, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו חייב למסור את נפשו עליה (רמב"ם יסודי התורה ה ג, לפי לחם משנה שם; נמוקי יוסף סנהדרין עד ב).

• ויש אומרים שאף בגזירה שעל כל האומות, הרי זה ייהרג ואל יעבור (כן משמע מכתוב שם לראב"ד שם; רמב"ם שם, לפי הגהות טורי אבן שם).

היתה הגזירה להנאת עצמם, ולא כדי להעביר על הדת, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין זו חשובה שעת השמד (רמב"ם שם, לפי מים חיים שם; כן מצדד הרמב"ן כתובות ג ב, בדעת הראב"ד).

• ויש אומרים שאף זו חשובה שעת השמד (כתוב שם לראב"ד סנהדרין שם).

כשהשעה של שמד, אך האנס אינו מכווין אלא להנאת עצמו

בשעת השמד, אם אין כוונת האנס להעביר על הדת, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שייהרג ואל יעבור אפילו אם כוונת האנס להנאת עצמו (שאילתות מב, לפי הרמב"ן כתובות ג ב; כתוב שם לראב"ד סנהדרין שם; חינוך רצו; ועוד), שמאחר שגוזרים גזירות לבטל תורתנו הרי זה ייהרג ואל יעבור, כדי שלא יהיו מצוות בזויות בעיניהם וקלות לבטלן (רמב"ן כתובות שם, לדעה זו)^[56].

• ויש אומרים שאם היתה כוונת האנס להנאת עצמו, אפילו בשעת השמד הרי זה יעבור ואל ייהרג (שאילתות מב, לפי העמק שאלה שם סק"ח; כן משמע מרש"י סנהדרין שם ד"ה שדי, ורבנו יהונתן שם; אגרת השמד לרמב"ם, עמ' קיד במהדורת מוסד הרב קוק; המאור שם; ועוד).

בבן נח

בן-נח (ראה ערכו), בירושלמי הסתפקו אם חייב במצות קידוש השם או לא (רבי אבונא בירושלמי שביעית ד ב, וסנהדרין ג ה), ופשטו שאינו חייב שנאמר: וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כב לב) - בני ישראל מצווים על קידוש השם, ולא בני נח (רבי אימי בירושלמי שם ושם); ועוד, שנעמן אומר לאלישע: לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן (מלכים ב ה יח. רבי נסא בשם רבי לעזר בירושלמי שם ושם), ואלישע משיב לו: וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם (מלכים שם יט), ואם מצווה בן נח בדבר, לא היה לו לומר כן, שמשמע שמודה לו (סנהדרין עה א, ורש"י ד"ה ואם איתא), וכן הלכה (רמב"ם מלכים י ב וספר המצוות מ"ע ט; מאירי סנהדרין עה א; פסקי ריא"ז סנהדרין ז ב יא)^[57].

אף בבבלי הסתפקו בדבר (רב אדא בר אהבה אמרי בי רב בסנהדרין עד ב), ונחלקו הגירסאות:

• יש גורסים שנפשט שאינו מצווה (חידושי הר"ן שם עה א, בדעת רש"י), ואם אונסים אותו לעבור על אחת משבע מצוות שבני נח נצטוו בהן (ראה ערך בן נח: שבע מצוות) ואם לא יעבור יהרגוהו, הרי זה יעבור ולא ייהרג (גמ' שם, ורש"י ד"ה אבזרייהו).

• ויש גורסים שנפשט שמצווה (תוספות שם ד"ה ואם, לגירסת הספרים, ובמסקנתם), ולא מיחה אלישע בנעמן, אלא מפני שלא היה הדבר בפרהסיא (גמ' שם, לגירסתנו), שלא היו ישראל בבית רימון שהוא משתחוה שם, ואפילו אם נצטוו בני נח על קידוש השם, לא נצטוו לקדשו בתוך הגויים אלא בתוך ישראל (ראה להלן. רש"י שם ד"ה בצנעה)^[58]. ואף על פי שישראל בעבודה זרה ובגילוי עריות אפילו בצנעה ייהרג ואל יעבור (ראה לעיל: שלוש עבירות החמורות), דוקא ישראל חייב בכך ולא בן נח (תוספות שם ד"ה ואם; מלחמות לרמב"ן שם; יד רמ"ה שם; חידושי הר"ן שם), שבבני נח לא החמירה התורה בעבודה זרה וגילוי עריות יותר משאר מצוות שלהם, שאין להם מקרא מן התורה - לחייבם למסור נפשם (ראה לעיל: החיוב ומקורו) - בזה, ואם מצווים הם על קידוש השם, אינם מצווים אלא על קידוש השם בפרהסיא, שהוא דבר הנוהג בכל המצוות (מלחמות לרמב"ן שם).

• ויש גורסים שהספק אינו נפשט (תוספות שם, לגירסתנו בגמ'), שכן יש להסתפק במעשה של אלישע, מדוע לא מיחה בו (גמ' שם, לגירסתנו).

להחמיר על עצמו

בן נח שרצה להחמיר על עצמו ולמסור נפשו, נחלקו אחרונים אם רשאי הוא בכך:

• יש סוברים שאינו רשאי (פרשת דרכים, דרך האתרים דרוש ב, בשם דרשות מהרימ"ט), ואף לסוברים שישראל רשאי להחמיר על עצמו ולמסור נפשו (ראה לעיל: בשאר עבירות), הרי זה דוקא בישראל שמצווה על קידוש השם, אבל בן נח שאינו מצווה על קידוש השם אינו רשאי לחבול בעצמו (פרשת דרכים שם, בדעת מהרימ"ט).

• ויש סוברים שבן נח רשאי להחמיר ולמסור את עצמו (פרשת דרכים שם, בדעת מהר"ש יפה).

חולה

חלה עד שנסתכן ויכול לרפא את עצמו בעבירה על אחת מהמצוות שנצטווה עליהן, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שמותר לו להתרפא בהן (פרשת דרכים שם).

• ויש אומרים שהרי זה ימות ולא יעבור, לפי שההיתר של "וחי בהם" ולא שימות בהם (ראה לעיל: שם), לא נאמר אלא לישראל, ולא לבני נח (מנחת חינוך רצה ג).

הערות שוליים