מיקרופדיה תלמודית:יעוד

הגדרה^[1] - קידושי אמה העבריה לאדונה או לבנו^[2]

יעוד בהלכה אמור באמה-העבריה (ראה ערכו) [בת ישראל קטנה שנמכרה לשפחות לישראל], שאם רצה האדון הוא מייעדה לעצמו, היינו שהוא נושאה לו לאשה (ראה להלן: לאחר היעוד), שנאמר: אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ (שמות כא ח), וכן יכול האדון לייעדה לבנו לאשה, שנאמר: וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה (שמות שם ט. ראה להלן: בבן), ומשעה שנתייעדה האמה לאדון או לבנו, פקע ממנה שעבוד השפחות (קדושין יט ב; רמב"ם עבדים ד ז)^[3].

המצוה

היעוד הוא מצוה (כן משמע ממשנה בכורות יג א, וגמ' קידושין יט ב, ורמב"ם עבדים ד ז), שמצוה על מי שקנה אמה העבריה לייעדה לו לאשה (זוהר ב קטו א; חינוך מג), שנאמר: אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ (שמות שם ח. כן משמע מהמשנה בכורות שם; רש"י עה"ת שם; סמ"ג עשין פו; חינוך שם), שהיה לו לייעדה (רש"י עה"ת שם), שאם לא היתה רעה בעיניו היה מייעדה (מזרחי וגור אריה שם), רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד (רש"י שם; חינוך שם, בשם חז"ל)^[4]. מצוה זו נמנית במנין המצוות כמצות עשה (ספר המצוות לרמב"ם מ"ע רלג; סמ"ג עשין פו; חינוך שם)^[5], והאדון מצווה בה, ואין מצוה על האמה להתייעד (מנחת חינוך שם כז).

כשלא רצה לייעד

אם לא רצה האדון לייעד, מצוה עליו לסייע בפדיונה - שיקבל האדון מן האב את דמי השנים שנשארו לה לעבוד, ותצא לחרות (ראה ערך אמה העבריה: מצות פדיונה) - שנאמר: אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ (שמות שם ח. החינוך מג-מד, על פי קדושין יא ב), ולא נאמר ונפדית, מלמד שאף האדון מסייע בפדיונה (רש"י קדושין שם ד"ה כדחזקיה, ושם יד ב ד"ה שמגרעת). ומצות יעוד קודמת למצות פדייה (משנה בכורות יג א; רמב"ם עבדים ד ז), שנאמר - בכתיב (מנחת שי עה"ת שם) - "אשר לא יעדה והפדה" (משנה שם; מכילתא משפטים, נזיקין ג), הרי שמוטב לייעד (רש"י בכורות שם ד"ה אשר), ומצות יעוד היא העיקר, ומצות פדייה טפלה לה (יחוסי תנאים ואמוראים רבי יוסי). אבל אין כופים אותו על קדימה זו של יעוד לפדייה (תוספות ערכין כז א ד"ה מאי), ואם רצה האדון - מייעד, ואם רצה - אינו מייעד (קידושין יב א), שנאמר: אם רעה וגו', אין לי אלא כעורה, נאה מנין - שרשאי שלא לייעד - תלמוד לומר: בעיני אדניה (מכילתא דרשב"י שם).

ביטול המצוה

לא יעדה האדון לעצמו ולא לבנו, ולא סייע בפדיונה, כתבו ראשונים שלא קיים מצות זו - היינו המצוה לייעדה או לפדותה (ראה לעיל) - אלא שמכל מקום מצדדים הם לומר שאף אם אינו רוצה לא לייעדה ולא לפדותה, אין כופים אותו על כך, שנאמר: וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם (שמות כא יא) - יוצאת בסימני נערות (כן משמע מקדושין ד א) - היינו שלא יעדה לו ולא לבנו, ולא סייע בפדיונה, מכלל שהתורה הניחה הדבר לרצונו (חינוך מד), אלא שאם ייעד, קיים מצות עשה ותבוא עליו ברכה (חינוך מג)^[6].

מכר על מנת שלא לייעד

המוכר את בתו על מנת שלא לייעד - שלא יוכל האדון לייעדה לא לו ולא לבנו (רלב"ג משפטים, ד"ה השרש התשיעי) - נחלקו תנאים:

• יש אומרים שנתקיים התנאי (רבי מאיר בקדושין יט ב, וירושלמי קדושין א ב, ומכילתא דרשב"י שמות כא ז), ואף על פי שהוא מתנה-על-מה-שכתוב-בתורה (ראה ערכו), שאינו דומה לשאר מתנה על מה שכתוב בתורה, הואיל ותנאי זה אפשר לקיימו בסופו (ירושלמי שם), שיכול לקיימו בלא לעבור על דברי תורה, שהרי אין עליו חובה לייעד, ואם רצה אינו מייעד (קרבן העדה ופני משה שם; יפה עינים קידושין שם).

• ויש אומרים אם רצה לייעד - מייעד, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל (חכמים בגמ' וירושלמי ומכילתא דרשב"י שם), שאף על פי שהיעוד הוא רשות, מכל מקום נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה, מפני שהתורה תלתה היעוד ברצונו, ואילו על ידי התנאי אין הדבר תלוי עוד בדעתו (שערי ירושלמי קידושין שם), וכן הלכה (רמב"ם עבדים ד טז).

כשאסורה בלאו לאדון

היתה האמה אסורה לאדון בלאו, כגון שהיה ממזר (ראה ערכו), אינו רשאי לייעד, ואינה נמכרת לו אלא לשפחות בלבד (רש"י קידושין יט ב ד"ה מלמד, על פי הגמ' שם), ואם רצה לייעד - מייעד (גמ' שם כ א) - היינו שקידושי היעוד תופסים בה - שהרי קידושין תופסים בחייבי לאוין (ראה ערך חיבי לאוין: בחומר עריות. רש"י שם יט ב).

יעוד שתיים כאחת

אין מייעדים שתים כאחת (מכילתא משפטים, נזיקין ג, לגירסת שבות יהודה ובירורי המידות שם, ומלבי"ם שמות כא ח; עבדים א ז; מדרש הגדול שם; רמב"ם עבדים ד ז), היינו לומר לשתי אמהות הרי אתן, פלונית ופלונית, מקודשות לי (גט מקושר י; מרכבת המשנה למכילתא שם)^[7], שנאמר: יְעָדָהּ (שמות כא ח; מכילתא שם, לגירסת שבות יהודה ובירורי המידות ומלבי"ם שם; רמב"ם שם; רלב"ג שם), לה, ולא לה ולחברתה (רדב"ז עבדים שם), וגזרת-הכתוב (ראה ערכו) היא (מנחת סולת מג א; יד ישראל לעבדים שם)^[8].

יעוד אחר יעוד

ייעד אמה אחת, רשאי לייעד אמה אחרת, שנאמר: אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ (שמות כא י. רבי חיים פלטיאל עה"ת שם; כן משמע מהכסף משנה אישות א ד).

הקידושין

האמירה בשעת היעוד

כיצד מצות יעוד, אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי, הרי את מאורסת לי (קדושין יט ב; רמב"ם עבדים ד ז), הרי את לי לאשה (רמב"ם שם; סמ"ג עשין פו). וכן יכול לומר לה: הרי את מיועדת לי (גמ' שם, לגירסת הגהות הב"ח שם; ירושלמי קדושין א ב; רש"י שם יב א ד"ה דומיא דיעוד, ושם יח ב ד"ה יעוד, ורש"י עה"ת שמות כא ט), שלשון יעוד הוא לשון קידושין באמה העבריה (כן משמע מרש"י שם ו א ד"ה מיועדת). ואף על פי שאם קידש אשה בלשון זו, הרי זה ספק אם הוא לשון קידושין או לא (ראה ערך קדושין), בשאר נשים אפשר שכוונתו שמיועדת לו למלאכה ולא לקידושין (גמ' שם), אבל באמה העבריה שכבר היא מיועדת לו למלאכה, ודאי כוונתו ללשון קידושין (שיטה לא נודע למי שם יט ב, בתירוץ הראשון)^[9].

כסף היעוד

קידושי יעוד נעשים בכסף (ראה להלן), ונחלקו תנאים באיזה כסף, ואימתי נעשה מעשה הקידושין:

• יש אומרים שמעות הראשונות שנתן האדון לאב, לקידושין ניתנו (חכמים בירושלמי קדושין א ב, לפי ירושלמי שם), היינו שכסף קנייתה הוא כסף קידושיה (רש"י עה"ת שמות כא ח; רבנו מיוחס ורבנו בחיי שם ט; תוספות קדושין ג ב ד"ה ואימא, ושם ה א ד"ה שכן), ולכן אמה עבריה שהלך האב לאחר המכירה וקידשה לאדם אחר, אם רצה האדון לייעד - מייעד (חכמים בירושלמי שם ובגמ' קדושין יט ב), ואין קידושיה לאחר כלום (מאירי שם), שבשעה שהאדון קונה אותה הרי הוא כאומר לאשה "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלושים יום", שאם בא אחר וקידש אותה בתוך שלושים יום אין קידושי האחר תופסים בה (חכמים בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם עבדים ד ז,טו; מאירי קדושין יט א-ב; פסקי רי"ד קידושין ח ב; ריטב"א גיטין לח א; מרדכי קידושין תקיז, בשם הר"א ממיץ).

• ויש אומרים שהמוכר את בתו והלך וקידשה לאחר, שיחק באדון ומקודשת לשני (רבי יוסי ברבי יהודה בגמ' שם, וירושלמי שם).

ובביאור דעה זו נחלקו אמוראים:

• יש סוברים שדעתו היא שמעות הראשונות לא לקידושין ניתנו (רב עמרם אמר רבי יצחק בגמ' שם יח ב, ושם מה א; אביי בריה דרבי אבהו ורבא אמר רב נחמן שם יט א; ירושלמי שם) אלא לשפחות (רש"י שם מה א ד"ה בקידושי יעוד), והאדון מייעד את האמה בעבדות שיש לו עליה (רש"י שם יח ב ד"ה הכא) - שהיא חייבת לו עבודה זו, או לפדות את עצמה בשווי העבודה, ומקדשה באותה פרוטה שעתידה היתה לעשות לו במלאכתה (מאירי שם יח ב), ואומר לה בשעת היעוד: התקדשי לי בשעבוד שיש לי עליך (סמ"ג עשין מח) - ולכן תופסים בה קידושי האחר, שקודם היעוד עדיין אינה מקודשת לאדון כלל (רמב"ן שם א וריטב"א ושיטה לא נודע למי למי ושיטה קדמונית שם ב).

• ויש אומרים שאף לדעה זו מעות הראשונות לקידושין ניתנו (רב נחמן בר יצחק בגמ' שם יט א), ואף על פי כן לדעתם שמקודשת לשני, לפי שהוא כמקדשה במעות הראשונות לאחר זמן, וכאומר לה בשעת הקנייה: הרי את מקודשת לי כשארצה לייעד, והרי הוא כמקדש אשה לאחר שלושים יום, שאם בא אחר וקידשה בתוך שלושים יום, מקודשת לשני (ראה ערך מהיום ולאחר זמן. רמב"ן שם; תוספות הרא"ש ותוספות טוך וריטב"א ושיטה לא נודע למי שם ב), וכתבו ראשונים שסברא היא שאין האדון כמקדשה מעכשיו משעת הקנייה (רמב"ן שם, בפירוש הראשון); או שהדבר נדרש מהכתוב: וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה (שמות כא ט), שלשון ייעדנה משמעו להבא (רמב"ן שם, בפירוש השני).

השיאה האב לאדם אחר, הכל מודים ששיחק באדון (ירושלמי שם), אף לסוברים שאם קידשה לאחר יכול האדון לייעדה, שאין האדון יכול לייעד, שאין אחר נישואין כלום (פני משה שם)^[10].

עד מתי יכול לייעד

עד אימתי יכול האדון לייעדה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שמייעדה אפילו בסוף שש - ביום השלמתם (רש"י קידושין יט ב ד"ה אפילו) - ואפילו סמוך לשקיעת החמה (חכמים בגמ' שם, וירושלמי שם; רבי שמעון בן אלעזר בעבדים א ט, לפי שמחת יהודה שם), אף על פי שאין ביום שהות שתעשה עמו שוה פרוטה (רש"י שם ד"ה לרבנן; שיטה קדמונית קידושין שם, ומאירי שם א, על פי הגמ' שם), ואין במה לקדשה עכשיו (כן משמע מרש"י שם ב ד"ה לרבנן). ואף על פי שאין לו עליה עכשיו כלום, הרי במעות הראשונות הוא מקדשה (ראה לעיל. כן משמע מהגמ' שם א, וירושלמי שם); או שהטעם שיכול לייעדה עד שקיעת החמה, לפי שמייעדה בדברים (רבי זעירא בירושלמי שם), שמתקדשת בדברים כשאומר לה הרי את מיועדת לי, וגזרת מלך היא (צפנת פענח תנינא דף פג א; דגל ראובן א טז), וכן הלכה (רמב"ם עבדים ד ז, לפי כסף משנה שם).

• יש אומרים שאם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת, שנאמר: אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ (שמות כא ח) - הסמיכה התורה יעוד לפדיון (ריטב"א שם) - שצריך שיהא שהות ביום כדי פדייה (רבי יוסי ברבי יהודה בגמ' שם, ובירושלמי שם, ומכילתא דרשב"י כא ח), היינו שתהא שהות ביום, שאם תבוא לחשבון גרעונה לצאת בגרעון-כסף (ראה ערכו), יהא עליה גרעון של פרוטה (רש"י שם ד"ה יעדה והפדה).

• ויש אומרים שכל זמן שהיא ברשותו מיועדת (חכמים בעבדים שם), ואפילו לאחר השקיעה, כל עוד לא יצאה מרשותו (שמחת יהודה שם), שעל מנת כן נתן את הכסף בתחילה (חכמים שם).

עדים בשעת היעוד

האמירה בשעת היעוד (ראה לעיל) צריכה להיאמר בפני שניים (קדושין יט ב; ירושלמי קדושין א ב; רמב"ם עבדים ד ז), שהרי אין קידושין בלא עדים (ראה ערך דבר שבערוה: בקידושין וגיטין, וערך קדושין. רלב"ג עה"ת משפטים ד"ה השרש העשירי).

למי שייכים מעשי ידיה עד ליעוד

מעשי ידיה משעת המכירה עד היעוד, אף לסוברים שמעות הראשונות לקידושין ניתנו, שייכים לאדון (ירושלמי קדושין א ב, במסקנתו, לפי קרבן העדה וניר ונועם ירושלמי שם; כן משמע מהרשב"א שם), ואף על פי שהמעות שנתן לקידושין ניתנו - ולא לשפחות, ויעוד אינו עושה אלא אירוסין ולא נישואין (ניר ונועם ירושלמי שם), ומעשי ידי ארוסה לאביה (ראה ערך אב: זכויות האב, וערך ארוסה: חובות וזכויות הבעל) - אינו צריך להחזיר לאביה את מעשי ידיה, מפני שהוא כאומר לאשה, הרי את מקודשת לי על מנת שמעשי ידיך שלי (ירושלמי שם), שהואיל ומתחילה קנאה גם לאמה, הרי זה כאילו אמר כך בפירוש (קרבן העדה שם), שאף על פי שלמפרע אשתו היא ולא אמה, מעשי ידיה שלו בתורת תנאי בקידושין (כן משמע מהרשב"א שם; מנחת חינוך מג לב; מקנה שם יח ב ויט א; אבני נזר אה"ע תלה; משך חכמה במדבר ל יז), וכל מה שעשתה עמו הוא עבודת חינם, כיון שהיא מקודשת מתחילה (שיטה לא נודע למי קדושין שם ב).

בעל כרחו של אב

האדון יכול לייעד את האמה אף בעל כרחו של האב (תוספות קדושין ה א ד"ה שכן ורמב"ן ורשב"א וריטב"א שם, ועוד, בשם רבנו תם; תוספות שם ב ד"ה אף), שאף על פי שמכרה מדעתו, דנים את היעוד כנעשה בעל כרחו של אב, לפי שהוא לא מכרה אלא לשפחות, ובשעת היעוד קונה אותה האדון בעל כרחו של האב, שהתורה זיכתה לו לייעד (רשב"א שם).

בעל כרחה של האמה

אין יעוד אלא מדעת האמה (מכילתא דרשב"י כא ח; קידושין יט א), שנאמר: אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ (שמות כא כח), מלמד שהוא צריך ליעדה (גמ' שם, לגירסתנו), שלפיכך קראה התורה לקידושין אלו בלשון יעוד, שמשמעה זימון (ריטב"א שם). ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהדברים אמורים לדעת התנאים הסוברים שמעות הראשונות לא לקידושין ניתנו (ראה לעיל. אביי בריה דרבי אבהו בגמ' שם; רב יעקב בר אחא בירושלמי קדושין א ב, ויבמות יז ז, לפי קרבן העדה שם ושם), שכיון שהיעוד הוא בשעבוד שעליה, ואין היעוד במעות שנתן האדון לאב בתחילה, אין כאן דעת האב לקידושין מתחילה, ואם אינו מודיעה בשעת היעוד שתקבל עליה אין כאן קידושין (רש"י שם ד"ה הוא תני לה); אבל לדעת הסוברים שמעות הראשונות לקידושין ניתנו אין צריך דעתה, שכבר נתקדשה על ידי האב משעת מכירה (תוספות הרא"ש שם).

• ויש אומרים שאף אם מעות הראשונות לקידושין ניתנו, צריך דעתה, משום שנאמר: יעדה (רב נחמן בר יצחק בגמ' שם), ונחלקו ראשונים אם אף לדעה זו לדעת התנאים הסוברים שמקדשה בכסף שקיבל האב (ראה לעיל), אין צריך דעתה (תוספות הרא"ש שם); או שלדעה זו הכל מודים שצריכים דעתה, שגזירת הכותב היא (שיטה לא נודע למי שם), וכן הלכה (רמב"ם עבדים ד ח; סמ"ג עשין פו; מאירי שם יט א)^[11].

לאחר היעוד

שעבוד

לאחר שייעדה האדון - שאמר לה בפני שנים: הרי את מקודשת לי (ראה לעיל: הקידושין) - נוהג הוא בה מנהג אישות, ואינו נוהג בה מנהג שפחות (קדושין יט ב; רמב"ם עבדים ד ז), שבשעת היעוד פקע ממנה השעבוד של השפחות (תוספות חולין סה א ד"ה אע"פ), ואינו רשאי לשעבד אותה (שיטה לא נודע למי קדושין שם), שנאמר: כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ (שמות כא ט. קרית ספר עבדים שם; תורה שלמה שם, בשם כת"י נר השכלים). ואף על פי שעכשיו אשתו היא - ומתקנת חכמים - שמעשי ידי אשה לבעלה (ראה ערך בעל: מעשה ידיה), אינה חייבת לעשות לו אלא כשיעור שקצבו חכמים שצריכה אשה לעשות לבעלה, כגון לטוות לו בצמר משקל חמישה סלעים בשבוע (ראה ערך הנ"ל: שם), ואינה כאמה עבריה, שאף כשעשתה כבר כשיעור זה, אין בידה להתבטל ממלאכתה (שיטה לא נודע למי שם).

יציאה מבעלה

אמה עבריה שנתייעדה אינה יוצאת מן האדון אלא בגט (קדושין יח א; מכילתא דרשב"י כא ט; רמב"ם עבדים ד ז), או במיתת הבעל, כשאר אשת איש (רמב"ם שם; מאירי שם), ואינה יוצאת בשש שנים וביובל כאמה העבריה (ראה ערך אמה העבריה: שחרורה. כן משמע מהגמ' שם ורש"י ד"ה הלכתא; רמב"ם שם), וכן בשאר יציאות של אמה העבריה (ראה ערך הנ"ל: שם. רמב"ם שם) - אף על פי שקידושי יעוד אינם דומים לשאר קידושין, שגזירת הכתוב היא שמועילים אף בעל כרחו של האב (ראה לעיל: הקידושין), אין אומרים שאין לך בהם אלא מה שאמרה תורה, ותצא מבעלה ביציאות של אמה העבריה, אלא דינה כשאר אשת איש (ריטב"א שם) - שנאמר: כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ (שמות כא ט), מה בת ישראל משקידשה אביה אינה יוצאה אלא בגט, אף זו משייעדה אינה יוצאה אלא בגט (מכילתא דרשב"י שם)^[12].

הבא עליה

הבא על אמה שנתייעדה חייב מיתה כבא על שאר אשת איש (מכילתא דרשב"י כא ט; תוספות הרא"ש ותוספות חכמי אנגליה ושיטה לא נודע למי קדושין יח א), שנאמר: כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ (שמות שם), מה בת ישראל משקידשה אביה חייבים עליה מיתת בית דין, אף זו משייעדה חייבים עליה מיתת בית דין (מכילתא דרשב"י שם).

מוציא שם רע

המוציא-שם-רע (ראה ערכו) על אמה העבריה שיעדה ונשאה לו לאשה - פטור, שנאמר: וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וגו' (דברים כב יד), פרט ליעודין (ירושלמי כתובות ד ד), ש"לקחתי ואקרב אליה", לקיחה לשם ביאה במשמע, יצאה זו שתחילת לקיחתה לשם עבדות היתה (קרבן העדה שם). ואפילו לסוברים שמעות הראשונות לקידושין ניתנו (ראה לעיל: הקידושין) - פטור (ירושלמי שם), שאין אנו קוראים בה: לקחתי, שכבר היתה לקוחה לו לעבדות (קרבן העדה שם)^[13].

יעוד עושה אירוסין

אמה שנתייעדה הרי היא מאורסת לבעלה (קדושין יט א, במסקנה, לפי רדב"ז וכסף משנה עבדים ד ט; רמב"ם שם), ולפיכך אינו יורשה (ראה ערך ירושת הבעל), ואינו מיפר את נדריה לבדו (ראה ערך הפרה: בנערה המאורסה), ואם הוא כהן אינו מיטמא לה (ראה ערך: טומאת כהנים; טומאת קרובים), עד שתיכנס לחופה (גמ' שם יח ב; רמב"ם שם; מאירי שם), ואם בא עליה אחר בזנות, מיתתו בסקילה (ראה ערכו), כדין בא על נערה-המאורסה (ראה ערכו), ואינו כבא על הנשואה שמיתתו בחנק (ראה ערכו. תוספות הרא"ש ותוספות חכמי אנגליה ושיטה לא נודע למי שם), ואם נתאלמנה או נתגרשה דינה כקטנה שנתארסה ונתאלמנה או נתגרשה, שחוזרת לרשות אביה לקבל בה קידושין, ולא כנשואה, שיוצאת מרשות אביה בנישואיה, ואינו יכול עוד לקבל בה קידושין (גמ' שם)^[14].

הכנסה לחופה בעל כרחו של אב

אף על פי שיכול האדון לייעד בעל כרחו של האב (ראה לעיל: הקידושין), אינו יכול להכניסה לחופה - שהרי היעוד אינו עושה אלא אירוסין (ראה לעיל) - אלא מדעתו של האב (תוספות קדושין ה ב ד"ה אף; רשב"א שם א, בשמם; תוספות טוך ותוספות הרא"ש שם ב).

שאר כסות ועונה

באיסור למנוע שאר-כסות-ועונה (ראה ערכו) נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהאיסור אמור בין באמה העבריה, ובין בבת ישראל (רבי יאשיה במכילתא משפטים, נזיקין ג; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רסב; חינוך שם) הנשואה (ספר המצוות שם; חינוך שם), שנאמר: אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע (שמות כא י) - לא יגרע מהאמה העבריה (רש"י עה"ת שם) - ונאמר: כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ (שמות שם ט), וכי מה למדנו על משפט הבנות, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע, אף בת ישראל שארה כסותה ועונתה לא יגרע (רבי יאשיה במכילתא שם). והוצרכה התורה להזהיר באמה העבריה, שמא ימנע ממנה שאר כסות ועונה מפני שהיא שפלה בעיניו (הבתים ל"ת רסב).

• ויש אומרים שאין האיסור אמור אלא בבת ישראל, שנאמר: אם אחרת יקח לו, שארה כסותה ועונתה לא יגרע (רבי יאשיה במכילתא שם; כן משמע מרמב"ם אישות יד ז; יראים קיז; סמ"ג לאוין פא), לא יגרע מהאישה האחרת שלקח (ר"י בכור שור עה"ת שם).

ולדעה הראשונה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו חל אלא אחר שנשאה (כן משמע מרמב"ם עבדים ד ז, וספר המצוות שם; פני יהושע כתובות מז ב), שהרי יעוד אירוסין עושה (ראה לעיל) - וחיובים אלו אינם נוהגים אלא בנשואה (ראה ערך שאר כסות ועונה) - אלא שהתורה חייבתו לשאתה ולקיים שאר כסות ועונה (פני יהושע שם).

• ויש אומרים שחל משעה שיעדה (רמב"ם במנין המצוות הקצר ל"ת רסב; חינוך מו), ואף על פי שיעוד אירוסין עושה ולא נישואין, ואינו יורשה, ולא מיטמא לה, ולא מיפר נדריה (ראה לעיל), גזירת הכתוב היא שהוא חייב בשאר כסות ועונה, אף על פי שאינה נשואה (צפנת פענח תנינא פג ב, ובהשמטות פח ב, ואבן האזל אישות א ד, ושם מלכים ד ד, בדעת הרמב"ם), והוא חיוב מיוחד באמה המיועדת מדיני שפחות של אמה העבריה, ולא מדיני אישות (אוסף חידושי תורה (קוטלר) כ י).

בבן

אמה העבריה, אם רצה האדון לייעדה לבנו - מייעדה (מכילתא דרשב"י כא ט; קדושין יט א; רמב"ם עבדים ד ז), שנאמר: וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה (שמות כא ט. מכילתא דרשב"י; רש"י קדושין יז ב ד"ה שכן).

דיניה

האמה שנתייעדה לבן דינה כאמה שנתייעדה לאדון עצמו, שהיא כשאר הארוסות (ראה לעיל: לאחר היעוד), ואינה יוצאת אלא במיתת הבעל, או בגט (ראה לעיל: שם. רמב"ם שם; תוספות רי"ד ושיטה לא נודע למי ומאירי שם יח א), ומשייעדה לבן נוהג בה הבן מנהג אישות, ואינו נוהג בה מנהג שפחות (כן משמע מהמאירי שם יט ב, וקרית ספר עבדים שם).

לייעד לאחר

אין האדון יכול לייעדה אלא לבנו, אבל לא לאחיו, אף על פי שלענין יבום (ראה ערכו) מצינו שהאח עומד במקום אחיו, שנאמר: לבנו ייעדנה (שמות שם), לבנו הוא מייעדה, ואינו מייעדה לאחיו (מכילתא משפטים, נזיקין פרשה ג; ירושלמי קדושין א ב; עבדים א ח), ואף אינו מייעד לבן בנו, אף על פי שבן הבן יורש (ראה ערך בן: בני בנים), שנאמר: לבנו ייעדנה, לבנו הוא מייעדה, ואינו מייעדה לבן בנו (ירושלמי שם). ואפילו ברצון האב וברצון הבת אינו יכול ליעדה לאחר, שמעות הראשונות שניתנו לקידושין (ראה לעיל: הקידושין) לא ניתנו מתחילה אלא לתורת יעוד לו או לבנו, ולא לקידושין של אחר, ואינו יכול לקדשה אחר כך במעות אלה לאחר (אבני מילואים א סק"א).

במנין המצוות

היעוד לבנו נמנה במנין המצוות בכלל מצות היעוד של האדון לעצמו (ספר המצוות לרמב"ם מ"ע רלג; סמ"ג עשין פו; חינוך מג), שהמצוה היא או שישאנה לו לאשה, או שיתננה לבנו לאשה (חינוך שם).

קדימויות

כשם שמצות יעוד לאדון עצמו קודמת למצות פדייה (ראה לעיל: המצוה), כך מצות יעוד לבנו קודמת למצות פדייה (עבדים א ז), אבל מצות היעוד לאדון עצמו קודמת למצות יעוד לבנו (כן משמע מעבדים שם).

רשות או מצוה

מצות יעוד לבנו היא רשות - כדרך שהיעוד לאדון עצמו הוא רשות, שאם אינו רוצה אינו מייעד (ראה לעיל: המצוה) - שנאמר: ואם לבנו ייעדנה, יכול גזירה, תלמוד לומר "ואם", אינו אלא רשות (מכילתא דרשב"י כא ט), ואמרו: אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ (שמות כא ח), אין לי אלא בעיני אדוניה, בעיני בנו מנין, תלמוד לומר: אם רעה (מכילתא דרשב"י כא ח).

מיהו האומר

כיצד מייעדה לבנו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהאב אומר לאמה בפני שנים, "הרי את מקודשת לבני" (רמב"ם עבדים ד ז, ופירוש המשניות קדושין יד ב; סמ"ג עשין פו; מאירי קידושין יז ב, ושם יט א-ב, ושם בבא בתרא קח ב), ואף אם רצה הבן לייעדה בעצמו אינו יכול (שאגת אריה, הוספות א, וכתבי הגר"ח קדושין יט א, ואבן האזל שם, בדעת הרמב"ם), שכן משמע מלשון הכתוב: וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה (שמות כא ט), שרק האב הוא המייעד לבן (שאגת אריה שם).

• ויש אומרים שהבן בעצמו מייעדה, אם ירצה אביו, ואומר לה הבן "הרי את מקודשת לי" (רש"י עה"ת שם), ואין כח לבן לייעדה לו אלא ברשות אביו, שנאמר: ואם לבנו ייעדנה, ולא נאמר, "ואם בנו ייעדנה" (רלב"ג משפטים ד"ה השרש התשיעי).

מדעת האמה

להלכה שאין אדון מייעד לו אמה העבריה אלא מדעתה (ראה לעיל: הקידושין), אינו מייעדה אף לבנו, אלא מדעתה (רמב"ם שם ח; מאירי שם יט א).

מדעת הבן

ייעדה האדון לבנו שלא מדעתו, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאין יעוד אלא מדעת הבן (רבי אייבו אמר רבי ינאי, ללשון הראשונה בקדושין יט א; ברייתא בירושלמי יבמות י ז, וקדושין א ב; רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם ושם), וכן הלכה (רמב"ם שם ז; מאירי שם).

• ויש אומרים שמייעד אדם לבנו בין לדעת ובין שלא לדעת (כן משמע מרבי אייבו אמר רבי ינאי, ללשון השניה בגמ' שם, לפי תוספות שם ד"ה תרתי, בשם רבנו אלחנן; רבי יוחנן בירושלמי שם ושם).

כשהבן קטן

היה הבן קטן, אם יכול האב לייעדה לו, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאין יעוד אלא בגדול (רבי אייבו אמר רבי ינאי בגמ' שם; רבי שמעון בן לקיש בירושלמי שם ושם, ונדרים י ה), אם משום שאין אדם מייעד לבנו קטן, שבנו שאמרה תורה הוא בדומה לו עצמו, מה הוא גדול - שהרי אין קטן יכול לקנות אמה העבריה (שיטה לא נודע למי שם) - אף בנו גדול (ריש לקיש בצד השני של הספק בגמ' שם), או משום שאין יעוד אלא מדעת הבן (ראה לעיל. רבי אייבו אמר רבי ינאי, ללשון הראשונה בגמ' שם), ודעת קטן אינה כלום (בשיטה לא נודע למי שם, בשם הראב"ד), וכן הלכה (רמב"ם עבדים ד ז; מאירי קדושין יט א).

• ויש אומרים שמייעד אדם לבנו קטן (רבי יוחנן בירושלמי שם ושם ושם), שהואיל ואמרה תורה וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה (שמות כא ט), בנו כל שהוא במשמע, אפילו קטן (ריש לקיש בצד הראשון של הספק בגמ' שם), ואף על פי שאין קטן בר קנייה, כאן זיכתה לו התורה שמייעד (שיטה לא נודע למי שם). ומכל מקום אם ייעדה לבנו קטן, הבא עליה אחר היעוד אינו חייב מיתה כדין הבא על אשת-איש (ראה ערכו), שנאמר: אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ (ויקרא כ י), פרט לאשת קטן (כן משמע מהגמ' שם), אלא שהיא אסורה לכל אדם עד שיגדיל ויתן לה גט (תוספות רי"ד שם).

כשהאמה ראויה לבן, אך לא לאב

אף אם לא היה האדון ראוי לייעד, אבל בנו ראוי לזה, כגון המוכר את בתו לאביו, שאינו יכול לייעד, מפני שאין קידושין תופסין לו בבת בנו שאסורה לו, ואילו בנו של האדון, שהאמה היא בת אחיו ומותרת לו, תופסים לו קידושין בה, יכול לייעדה לבנו (גמ' שם כ א, ורש"י ד"ה היכא; רמב"ם עבדים ד יא).

מת האדון

מת האדון, אין בנו יכול לייעדה לו, שהרי יצאה לחירות במיתת האדון (ראה ערך אמה העבריה: שחרורה. רמב"ם עבדים ד ח), וכן אמרו: לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה (שמות כא ט), בחיי אביו מייעדה, ואין מייעדה לאחר מיתת אביו (מכילתא דרשב"י שם).

הערות שוליים